בין חושך לאור 2 - שריטות של אור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בין חושך לאור 2 - שריטות של אור
מכר
אלפי
עותקים
בין חושך לאור 2 - שריטות של אור
מכר
אלפי
עותקים

בין חושך לאור 2 - שריטות של אור

4.6 כוכבים (171 דירוגים)
ספר דיגיטלי
29
ספר מודפס
69 מחיר מוטבע על הספר 98

עוד על הספר

דנה לוי אלגרוד

דנה לוי אלגרוד (נולדה ב־12 ביוני 1978) היא סופרת ישראלית, המוציאה לאור את ספריה באופן עצמאי. בשנת 2014 הוציאה לאור את ספר הביכורים שלה, "התשוקה לשרוד". בשנת 2020 כתבה טור אישי באתר ynet. הרומן ההיסטורי "פלר דה ליס" תורגם לצרפתית בשנת 2022, ובחודש אפריל 2022 הגיע למקום הראשון באמזון בקטגוריה של סיפורת צרפתית.

מספריה:
"התשוקה לשרוד" (2014)
"התשוקה לאהוב" (2015)
"סחרור גורלי" (2016)
"התמכרות" (2017)
"פלר דה ליס" (2018
"קליע של קרח" (2019)
"להבות הדרום" (2020)
"דואט ההבטחה" (2021)
"שיטפונות המערב" (2022)
"דואט ולנטינה" (2023)

 מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3mmyz8uf

ראיון "ראש בראש"

ניתן לרכישה גם ב -

תקציר

הגדולה של אדם לא נמדדת ביכולת שלו להימנע מטעויות, אלא ברצון שלו לכפר עליהן.
האם לא טעית מעולם? 
 
שריטות של אור, רומן ארוטי מסחרר ואפל שנקרא בנשימה עצורה, הוא ספר ההמשך של נשיקות של חושך. זהו החלק השני בדואט בין חושך לאור
ספר זה הוא ספרה התשיעי של דנה לוי אלגרוד. ספריה הקודמים – סדרת התשוקות, סחרור גורלי, התנגשות, התמכרות ונשיקות של חושך – היו כולם לרבי מכר. 

פרק ראשון

פרולוג
 
אני צועדת בסמטה החשוכה ורואה הבהוב חלוש של אור לבן. הלב שלי מתחיל לדפוק בפראות ואני מחישה את צעדיי. האור הזה כל כך קרוב. עוד כמה צעדים ואצליח לגעת בו. ההבהוב נעלם ואני שולחת את ידיי קדימה ומתחילה לרוץ. דלת הבניין בקצה הסמטה נפתחת ועשן סמיך גולש החוצה. אני מנופפת בידיי ומנסה להרחיק אותו. העשן מסתחרר סביבי ואני משתעלת במצוקה.
 
 
"אני לא מצליחה לנשום," אני לוחשת, "אני לא מצליחה לנשום."
אני משפשפת את עיניי ומתיישבת במיטה בבהלה.
כמעט חודשיים עברו מאז שהפלגתי מהאי והשארתי מאחוריי את הסיוט. אני לא שם יותר. השתחררתי. אבל אני כבר לא מצליחה לראות את הבזקי האור.
הערפל לא רודף אחריי. גרוע יותר, אני מרגישה שהוא חדר לתוכי. אני מרגישה שהוא חלק ממני. יכול להיות שלעולם הוא יסתיר לי את האור?
 
פרק 1
 
האישה שיושבת על המושב שמולי משוחחת בטלפון ומשחקת בקווצת שיער על מצחה. שיערה הבהיר אסוף, וכשהיא מחייכת שפתיה נמתחות לשני פסים ישרים. החיוך הזה, שאינו משתקף בעיניה, זורק אותי תוך שבריר שנייה אל מקום אחר, המקום הארור שבו החיוך הזה תמיד בישר רעות.
האוטובוס נעצר בתחנה שלי ואני בורחת החוצה. אני בוהה בו כשהוא ממשיך בנסיעה עד שהוא פונה שמאלה ונעלם. חמישים ושלושה ימים עברו מאז שזכיתי חזרה בחופש שלי, אבל נדמה לי שהאי הארור רודף אותי.
הסיוט חוזר בכל לילה, ולא משנה כמה אני מנסה לברוח ממנו במהלך היום, נדמה לי שהדמויות מהגיהינום מחפשות אותי. כל גבר משופם גורם לבטני להתכווץ. כל עובר אורח עם שומה על הלחי גורם לי לדפיקות לב מואצות. כל חיוך מזויף גורם לערפל לחדור לנחיריי ולחסום לי את קנה הנשימה.
לפני כמעט חודשיים זכיתי שוב בחופש שלי, אך התחושה שאני כלואה בתוך החושך אינה מרפה.
אני צועדת אל בית הקפה שבו התחלתי לעבוד, ונאנחת בהקלה כשאני רואה שאף לקוח עדיין לא יושב במקום. אני נדה בראשי לעבר מנהל המשמרת וניגשת מייד לעבודה.
אישה בעלת שיער לבן האסוף בפקעת מרושלת מתיישבת ליד השולחן הפינתי והידיים שלי מתחילות לרעוד. מנהל המשמרת דוחק בי לגשת אליה וזיעה קרה מכסה את גופי. אני צועדת בהיסוס, נוקשת בעט על פנקס ההזמנות ונעצרת ברגע שהיא מסובבת אליי את ראשה. נדמה לי שאנחת ההקלה שלי מהדהדת בכל הרחוב. אני מזייפת חיוך ולוקחת ממנה את ההזמנה. את חייבת להפסיק לדמיין אותם בכל מקום, אני נוזפת בעצמי. הרופאה נשארה על האי ואת יצאת לחופשי. הסוהרים לא מחפשים אותך יותר. אף אחד לא מחפש אותך מאז הלילה שבו התרחשה הפשיטה על מתקן הכליאה.
אני מוסרת לברמן את הפתק עם ההזמנה ונשענת על הדלפק. אף אחד לא מחפש אותך. אפילו לא הגבר הערמומי שנשא בפנייך נאום פרידה מרגש. הלב שלי צורב כשאני נזכרת ברגע שבו הבנתי שהוא הוליך אותי שולל ואפשר לאפלה לשאוב אותי אל התהום. אני חוזרת אל האישה המבוגרת והמגש בידי, וכשהיא שולחת לעברי חיוך אני מצליחה שוב למתוח את שפתיי בחיוך המזויף.
השעות חולפות והלקוחות מתחלפים. כשאני מביטה במקרה בשעון קשה לי להאמין שכבר מסתיימת משמרת נוספת של עשר שעות. ההתרוצצות בין השולחנות ונשיאת המגש העמוס לא מפריעה לי לרגע. האפשרות שניתנה לי להעסיק את עצמי בלי לחשוב על ההווה העגמומי שלי או על העתיד הלא ידוע, היא הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לי בימים אלה.
אני מעדכנת את המלצרית החדשה בנוגע להזמנות הפתוחות ויוצאת אל הרחוב. השמש כבר שקעה ופנסי הרחוב מאירים את השדרה באופן חלקי. אני צועדת אל תחנת האוטובוס ומתיישבת על ספסל ההמתנה. קבוצת נערים יושבת על המדרכה בצד השני של הרחוב. הם שותים, מעשנים וצוחקים בקול. חבורה מטופשת. הלוואי שהיה לי כוח לצעוד לשם עכשיו ולהסביר להם שהדרך מהמדרכה הזאת אל מקום חשוך הרבה יותר היא תלולה ואכזרית, אבל הסיכוי שזה באמת ישפיע על מישהו מהם קלוש. אני נשארת לשבת על הספסל וממשיכה להביט בהם. אחד הנערים זורק בקבוק זכוכית אל הכביש, וזה מתנפץ בדיוק כשחולפת מכונית. הנהג ממשיך לנסוע.
בשכונת בראונסוויל בברוקלין בשעה הזאת אף אחד לא יעצור אם הוא לא ממש חייב. עד לפני כמה חודשים גם אני הייתי חוששת לשבת כאן לבד, אבל אחרי שגיליתי שהחושך יכול גם לספק נחמה איבדתי את היכולת לפחד ממנו.
האוטובוס עוצר ואני מתיישבת במושב הקדמי, מניחה את התיק לידי ומקווה שאף אחד לא יעלה ויחליט להתיישב לצידי. הפעם אני נהנית מכמה דקות של שקט עד שהאוטובוס מגיע לתחנה שלי.
אני נכנסת לבניין בן שבע הקומות שבו אני מתגוררת עכשיו ומדלגת במדרגות לקומה השלישית. מצבו טוב בהרבה ממצבם של הבניינים הסמוכים לו, וכשהציעו לי את האפשרות למגורים חינם למשך שלושה חודשים לא יכולתי להרשות לעצמי לסרב. אני נכנסת אל הדירה הקטנה ונשכבת על הספה, עוצמת את עיניי ומאזינה לשקט. חמש. ארבע. שלוש. שתיים. אחת. כלום לא קורה, ובכל זאת הלב שלי מתחיל לדפוק בפראות. עם החושך שעוטף אותי הצלחתי להתמודד, אבל השקט, הוא כבר סיפור אחר. כמה שניות של שקט מוחלט והפאניקה מגששת את דרכה פנימה. אני מתיישבת ומדליקה את הטלוויזיה, מגבירה את הווליום ומעסה את החזה. מנסה להרגיע את הלב שחוזר אל ימי הבידוד בבקתה. אני ניגשת אל הדלת, פותחת אותה, יוצאת אל המסדרון וחוזרת חזרה. איש לא מאלץ אותי להישאר בפנים. אני יכולה לעשות ככל העולה על רוחי. אבל מה לעזאזל יש לי לעשות?
אני חוזרת לשכב על הספה ומזפזפת בין הערוצים.
דפיקות נשמעות על הדלת ואני קופצת בבהלה על רגליי. אני לא מכירה אף אחד מהשכנים, ומלבד הגברת הנחמדה שקיבלה את פניי בשדה התעופה כשהשתחררתי מהאי, אין אף אדם שמכיר אותי ויודע שזו כתובת המגורים שלי. הדפיקות מתגברות ואני הולכת על קצות האצבעות לעבר הדלת. אני מניחה עליה את כפות ידיי ומציצה דרך העינית.
"אלוהים אדירים, את מנסה לגרום לי התקף לב?" אני מזדעקת ופותחת את הדלת. דמטר מסתערת עליי בחיבוק חזק ומסרבת לשחרר. "מה את עושה כאן?" אני מביטה בחשש מאחורי גבה. המסדרון ריק מאדם.
"עד שסוף סוף השתחררתי, אסור לי לבקר את אחותי?" היא מזייפת נימת עלבון ובוחנת את פניי ארוכות. האצבעות שלה עוברות בעדינות על הלחי שלי, וכשהן מגיעות אל הצלקת הדהויה במצחי אני מצטמררת ומתרחקת ממנה.
"אבל מה את עושה כאן בשעה כזאת?" אני שואלת שוב וסוגרת את הדלת. "את לא אמורה להסתובב בשכונה כזאת לבד בלילה."
"אני לא לבד." היא מנופפת בידה בביטול ומתיישבת על הספה. "פול מחכה לי ברכב," היא מוסיפה כשאני מביטה בה בשאלה. היא סוקרת בעיניה את חלל הדירה ומקמטת את מצחה. "את לא מעדיפה לגור באזור נעים יותר?"
"אני לא יכולה להרשות לעצמי כרגע." אני ניגשת לחלון ומסיטה את הווילון. אני מבחינה בפנסי הרכב הדולקים, ומנסה לדמיין את הרגשת הביטחון שהיא לבטח חשה כעת, כשהיא יודעת שיש מישהו שדואג לה וממתין לה שתשוב.
"את יודעת שאני יכולה לעזור לך עד שתסתדרי," היא אומרת בקול כעוס. "יש לנו מספיק כסף ואת..."
"אני לא צריכה את הכסף שלך," אני מרימה את קולי, ומיד מתחרטת כשהמבט שלה נעצב. "תודה, דמי, אבל אני לא צריכה עזרה. הדירה שהקצו לי מספיקה לי בשלב הזה. גם ככה בעוד חודש אצטרך למצוא לעצמי מקום אחר."
"השכונה הזאת הייתה האפשרות היחידה?" היא טופחת על הספה ומסמנת לי להצטרף אליה.
"היו עוד כמה אפשרויות, אבל לא בשכונות טובות יותר." אני מתיישבת ומניחה כרית על ברכיי. "אני מניחה שמי שאין לו לאן לחזור ומקבל מנציגי המדינה אפשרות למגורים חינם לשלושה חודשים של התאקלמות, לא יעז להתלונן."
"מה עם הלימודים ועם העבודה?" היא נצמדת אליי ומניחה את זרועה על המושב מאחוריי.
"לא אפשרו לי לחזור באמצע הסמסטר. והמשרה אצל הווטרינר כבר נתפסה על ידי מתלמד אחר. אז מצאתי לעצמי בינתיים עבודה במלצרות."
"חבל שתבזבזי את הזמן שלך בעבודה כזאת. זה כל כך לא משקף את היכולות שלך."
"ומה היכולות שלי?" אני מסובבת אליה את מבטי. "שיוף קורות? ניסור עצים? אולי ניקוי חדרי שירותים?"
"אל תדברי שטויות." היא מזדקפת ומגרדת באפה. "זו הייתה תקופה ממש קצרה והיא נגמרה. כל הדברים האיומים האלה מאחורינו. מהרגע שקינן וסמואל הצילו אותנו עם הפשיטה הזאת זכינו לתנאים הוגנים והכול היה סביר יותר. עכשיו הזמן לנתב את החיים שלך למקום הרבה יותר טוב."
"הצילו אותנו..." אני נוחרת בבוז.
"אני לא מבינה למה את כל כך עוינת כלפיהם." היא ניגשת למטבחון ומוזגת לעצמה כוס מים. "הפשיטה שלהם באמת הצילה אותנו. המפקד החולני פרש מרצון, והסוהרים שנשארו היו כל כך מפוחדים." היא לוגמת מהמים וממלאת את הכוס שוב. "אני מבינה שעברת שם טראומה. סירבת לדבר על זה באי, אבל עכשיו, כשאנחנו כאן חופשיות, את צריכה לדבר על זה. את חייבת לדבר על זה." היא מגישה לי את הכוס ואני נדה בראשי לשלילה. "ארטמיס, בבקשה תדברי איתי." היא מתיישבת לידי שוב.
"אין לי מה לומר."
"ביום שהשתחררת ואני נאלצתי להישאר שם בלעדייך, חטפתי התקף חרדה קשה." היא נאנחת. "התחילו לי סיוטים שאת שוב נעלמת לי. לילה אחרי לילה הייתי חולמת שאני רצה אחרייך אל המבנה הנטוש שגרנו בו כשברחנו מהפנימייה, ובכל פעם שהגעתי לשם פשוט נעלמת." היא מנגבת דמעה מזווית העין. "עברנו שם דברים איומים, ואני כל כך אסירת תודה על כך שחזרת לחיי."
אני תופסת את כף ידה בידי.
"והדבר שהכי מפחיד אותי הוא שתיעלמי לי שוב." היא מושכת באפה. "אז אני לא מבינה, איך יכולת לבקש שהכתובת שלך תישאר חסויה?"
"דמטר, אני באמת מתנצלת." אני מרכינה את ראשי במבוכה. "חשבתי שכדאי שיהיה לי קצת זמן עם עצמי כדי לחשוב איך אני ממשיכה מכאן, בלי הפרעות."
"ואני מפריעה לך?"
"ברור שלא." העלבון שלה מצליח לערער אותי, אבל איך לעזאזל אצליח להסביר לה שהערפל עטף אותי כל כך חזק עד שאני בקושי מצליחה להתמודד עם עצמי כעת. "איך בכלל השגת את הכתובת שלי?" אני משנה נושא.
"קינן התקשר אליי לפני יומיים, כמה שעות אחרי שחזרתי הביתה." היא בורחת מהמבט הנסער שלי. "פרצתי בבכי וביקשתי ממנו שיעזור לי לאתר אותך." היא לוגמת מכוס המים ומסרבת להביט בי. "הוא כבר ידע את הכתובת והרגיע אותי שאת בסדר."
הלב שלי מאיים לפרוץ לי מהחזה, ותחושות סותרות של התרגשות וזעם מציפות אותי.
"הוא נמצא עכשיו בטקסס, בחווה שלו, אבל הוא יודע איפה את גרה ואיפה את עובדת ונמצא בקשר עם האחראית עלייך בפרויקט." זו הפעם הראשונה שהיא מעיזה להציץ לעברי, ואני מנענעת את ראשי בחוסר הבנה. הוא יודע איפה אני. הוא הבטיח שלא יניח לי עד שאסלח לו, ולא זכור לי שהוא קיים את ההבטחה שלו.
"שקרן," אני מסננת בעצבים. "הוא שקרן ותמיד יישאר שקרן. ואני לא רוצה לשמוע יותר את השם שלו."
"ארטמיס, על מה את מדברת?" היא נעמדת ומשלבת את זרועותיה סביב החזה. "ברור לך שהוא לא יכול היה לספר לך על המבצע החשאי שלהם."
"ברור לי שהוא שקרן!" אני נעמדת מולה ומאגרפת את כפות ידיי.
"בסדר, תירגעי." היא מתקרבת אליי בזהירות ומניחה את ידה על הכתף שלי. "לא הגעתי לכאן כדי לדבר עליו, בכלל לא. הגעתי לכאן כדי לבשר לך שאחותך הגדולה מתחתנת ביום ראשון." היא מנופפת מולי בטבעת היהלום שעל אצבעה וחוזרת לשבת על הספה. "אני רוצה שתבלי איתי את הימים הקרובים ותעזרי לי להתכונן לחתונה." עיניה בורקות מאושר ואני נושכת את שפתי ומנסה להרגיע את הסערה המתחוללת בתוכי. "את השושבינה הראשית שלי, ואני צריכה אותך איתי. אני חושבת שזה יעשה לך טוב."
"אני... אני לא אצליח לקחת כמה ימי חופשה..." אני מתיישבת לידה ומחייכת אליה חיוך עקום. "רק התחלתי לעבוד, ואני צריכה את הכסף כדי שאוכל לשכור דירה."
"בבקשה תני לי לעזור לך." היא מושכת את כפות ידיי ומצמידה אותן לחזה שלה.
"לא. אני באמת מעדיפה שלא." אני מושכת אותן חזרה וטומנת אותן בין ברכיי. "אבל אגיע לחתונה ואהיה שם לצידך כל הזמן."
היא מניחה את כף ידה על פיה ופורצת בבכי. "אני לא אצליח להסביר במילים עד כמה אני מאושרת עכשיו." היא מחבקת אותי ומתייפחת. "חששתי שתיעלמי לי שוב וכל כך ריחמתי על עצמי שלא יהיה לי אפילו קרוב משפחה אחד בחתונה, ועכשיו זכיתי במתנה הכי גדולה."
"אממ... אולי כדאי שתסבירי לי קצת על החתונה הזאת." אני זעה באי-נוחות. "אני לא כל כך מרגישה נוח באירועים גדולים."
"אל תהיי מצחיקה." עיניה נדלקות שוב והיא מחייכת בהתרגשות. "זאת חתונה קטנה. יהיה טקס ואחר כך ארוחת צהריים וקצת ריקודים. כמעט כל האורחים מהצד של פול, אני הזמנתי רק כמה חברים קרובים."
אני מהנהנת ובוחנת במבוכה את הבגדים שלי. אין לי אפילו פריט לבוש אחד הולם ללבוש לאירוע כזה.
"אל תדאגי לזה." היא צוחקת כאילו קראה את מחשבותיי. "הכלה חייבת לפנק את השושבינה בשמלה. אשלח לך את זו שקניתי לך. את תיראי מושלמת!"
הפעם אני לא מסרבת למתנה שלה. גם אם ארצה לא אוכל להרשות לעצמי לשלם על מותרות כרגע. היא מציצה בשעון המוזהב שלה ונעמדת. "הלוואי שהייתי יכולה להישאר איתך." היא רוכנת כדי לחבק אותי ואז צועדת אל המטבחון. היא משרבטת משהו על פתק ומניחה אותו על הדלפק. "רשמתי לך את הפרטים של החתונה וגם את מספר הנייד שלי." היא צועדת אל הדלת ומסדרת את כתפיות השמלה שלה. "אני לא אתן לך לעזוב אותי שוב לעולם." היא נאנחת וסוגרת אחריה את הדלת.

דנה לוי אלגרוד

דנה לוי אלגרוד (נולדה ב־12 ביוני 1978) היא סופרת ישראלית, המוציאה לאור את ספריה באופן עצמאי. בשנת 2014 הוציאה לאור את ספר הביכורים שלה, "התשוקה לשרוד". בשנת 2020 כתבה טור אישי באתר ynet. הרומן ההיסטורי "פלר דה ליס" תורגם לצרפתית בשנת 2022, ובחודש אפריל 2022 הגיע למקום הראשון באמזון בקטגוריה של סיפורת צרפתית.

מספריה:
"התשוקה לשרוד" (2014)
"התשוקה לאהוב" (2015)
"סחרור גורלי" (2016)
"התמכרות" (2017)
"פלר דה ליס" (2018
"קליע של קרח" (2019)
"להבות הדרום" (2020)
"דואט ההבטחה" (2021)
"שיטפונות המערב" (2022)
"דואט ולנטינה" (2023)

 מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3mmyz8uf

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם ב -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
171 דירוגים
123 דירוגים
35 דירוגים
10 דירוגים
1 דירוגים
2 דירוגים
6/1/2021

הז׳אנרים שאני הכי אוהבת לקרוא הם מותחנים פסיכולוגיים ורומנים רומנטיים, ונדיר למצוא ספר טוב שמשלב בין שניהם. הדואט הזה מצליח לשלב בצורה מושלמת, סיפור מקורי וסוחף שלא ניתן להניח מהיד. דנה אם את קוראת את זה אז את חייבת לי יום מחלה מהעבודה שתדעי.

3
27/7/2022

הרגשה של רכבת הרים, מרגש, אפל, כתיבה מדהימה.

1
8/5/2025

מהמם❤️‍🔥 ספר שואב

22/4/2025

וואוו איזה סדרה מדהימה בכל כך הרבה רבדים. 5 כוכבים לא מספיקים. מאבק פסיכולוגי פנימי בין המשיכה לחושך ולאור, עוצמה פנימית לפעול לפי האמת הפנימית, ועוצמה של הנפש להתגבר על קשיים גופניים. כל זה על רקע סיפור לא פשוט שמתפתל ככל שהשקרים נחשפים.

14/4/2025

משולללם

6/2/2025

ואו ואו ואו אי אפשר להפסיק לקרוא מרתק ומעניין ומפתיע

12/1/2025

ספר מעולה מעניין מותח אהבתי מאוד

28/11/2024

שלמות שלמות שלמות!! איזה דואט מרתק, אפל, מסעיר, מטלטל. וואו פשוט מדהים!! עלילה מטורפת ברמת האופל הסופרת הכל כך מוכשרת הזאת השאירה אותי במתח עצום ורק בסוף הדברים מתחילים להיסגר. דואט סופר מעולה!! חובה לקרוא

17/11/2024

ריגש הצחיק וגרם למתח אדיר

9/11/2024

אמאללללה לא הפסקתי לרגע לקרוא! מתוך שיננ חלמתי עליהם!!!

11/9/2024

אין לי מילים … אחד הדואטים היפים,המרגשים והסוחפים שקראתי ! סיימתי אותם בפחות מיום אחד לא יכלתי להניח אותם לשנייה.. כמה בכיתי,התעצבנתי , פחדתי והתרגשתי. בשני הספרים תחושת המתח לא עזבה אותי ,הייתי חסרת נשימה. מצאתי את עצמי ממש בלחץ במה היא תבחר באור או בחושך. כתיבה אדירה,סופרת אדירה, איך ממשיכים לספר הבא? פשוט וואוו!!!

7/9/2024

מושלם מעולה עצוב מותח הכל מכל אהבה אכזרית חולנית אהבה טהורה ואמיתית אהבתי מאוד

18/8/2024

וואווווווווווו אני חסרת מילים, אלוהים דואט מטורףףףףףףףף

11/6/2024

וואו! ספר שונה, מקורי ומרגש. מאוד אהבתי

10/6/2024

מהמם

10/6/2024

מהמממם

4/5/2024

וואו וואו וואו איך מתחילים ספר חדש, אחר, אחרי הדואט הזה. אין מילים, פחדתי,שנאתי, הצטמררתי, בקושי נשמתי, בכיתי ואהבתי אותו, לא יכולתי לעזוב את הספרים לרגע. כותבת מדהימה!!! לא חושבת שלבעלי לב חלש...

27/4/2024

וואוו ספר פשוט מושלם!!! סופרת מדהימה!!! וכל מילה נוספת מיותרת!

16/3/2024

קשה היה לי לקרוא את הסיפור בימים אלו אך נשאבתי וסיימתי את הדואט הקשה והיפה של דנה

6/3/2024

ספר מטורף בחיי לא קראתי מזמןןןןן כזה איכותי ממש לא סטנדרטי עלילה לא משעממת לרגע וואו!!!!!!

6/1/2024

וואו.

3/1/2024

מקסים מרגש יכול להיות קצת קשה לקריאה

26/12/2023

אחד הספרים היפים שקראתי

28/11/2023

ספר מדהים!!!

21/11/2023

מטלטל, מרגש, מכאיב . דואט מיוחד מאד. ממליצה!!

9/9/2023

ספר מדהים, דמויות מעניינות, עלילה מרגשת. אחד הדואטים האהובים עליי

22/8/2023

אחד הספרים היותר טובים שקראתי לאחרונה, סוחף ומדהים!! מסוג הספרים שאתה ממשיך לחשוב עליהם אחרי שסיימת לקרוא. מומלץ!

2/8/2023

נסחפתי לגמרי, אהבתי את החושך ואהבתי את האור, מדהים!

12/6/2023

מרתק וסוחף! סגנון קצת שונה מהרגיל אבל עדיין ממכר מעורר מפעיל ומטריף את כל החושים! היה מעט חשש שיהיה לי קשה לקרוא תיאורים מסויימים אבל כל תיאור כזה פותח את הראש והדימיון לעולמות מעניינים וסוחפים

23/4/2023

מהמם

9/3/2023

ספר עוצר נשימה!! כל כך מרתק שאי אפשר להספיק לקרוא. ממליצה בחווום!!

22/2/2023

אין לי מילים חלק שני וסוחף

7/1/2023

וואו הדואט הזה מורכב ועמוק לא עצרתי לרגע היה לי כיף לקרוא ובכללי דנה היא סופרת מדהימה שאף פעם לא מאכזבת❤️

8/12/2022

קראתי בנשימה עצורה! כל כך מיוחד ושונה

9/10/2022

אמלה גמר אותי הספר הזה הוא קשוח, מכעיס, מרגש והכי מומלץ!!

15/7/2022

וואו! איזה סחרור של סיפור עם פיתולים והפתעות. היה כיף לקרוא

2/7/2022

מעולה

20/6/2022

אני רוצה ספר על הדסון!!!!

14/2/2022

ממליצה בחום, לא הפסקתי לקרוא סוחף

15/1/2022

סיפור המשך אך מאוד רומנטי ומהנה ושוב סיפור קשה לקריאה ולא אמיתי אך כמה שלא אמיתי כך הוא מושלם ממתק נוסף של דנה לוי תודה לך.

9/12/2021

וואו פשוט וואו העלילה סוחפת אין רגע אחד משעמם!! אי אפשר שלא לכאוב או להתרגש עם הדמות.. פשוט דואט מדהים!!

25/11/2021

קראתי המון ספרים. אבל צמד ספרים כמו זה מעולם לא קראתי. הסיפור הזוי על גבול הלא הגיוני ובכל זאת כל כך הגיוני וכל כך אמיתי . מושלם!!!

22/11/2021

ספר מושלם כמו כל ספר של הסופרת המוכשרת הזאת אהבתי מאוד

20/11/2021

מקסים ומרתק

28/8/2021

התחלתי את החלק הראשון בלי לדעת שיש עוד חלק וברגע שסיימתי אותו נכנסתי לקנות את השני. לקח לי יומיים לסיים את שניהם בגלל העלילה המדהימה הזאת.

12/7/2021

❤ וואו וואו וואו ❤

20/6/2021

פשוט אלופה כל ספר שלה יותר טוב מאהשני

20/5/2021

ספר מדהיםם! שווה קריאה😁

26/4/2021

וואו!! שני ספרים עוצרי נשימה!! הראשון ממש קשה והשני מרגש.. לא יכולתי להפסיק לקרוא

17/4/2021

אין לי מושג מהיכן דנה שואבת את הרעיונות לספרים המהימים שלה. גם הדואט הזה מושלם כמו שאר הספרים שלה. סיימתי את הדואט ביומיים. מהמם!!!

4/3/2021

עולה על הצפיות! הרבה יותר מהספר הראשון. סידרה לא צפויה בעליל!

21/2/2021

מעולה

13/2/2021

וואו...

27/1/2021

כול כך יפה מדהים, מרגש, אפל וסוחף היא עשתה את זה שוב ובגדול אחת הסופרות שמפתיעה אותי כול פעם מחדש עם יצירת מופת חדשה, יפייפה לא פחות מהקודמת לה ממליצה בחום ❣

26/1/2021

כהרגלה של דנה לוי אלגרוד דואט מדהים וסוחף שלא רציתי שיגמר. קורע לב באופן יוצא דופן. מומלץ בחום

10/1/2021

סיפור שמטלטל את הלב. מה שמילים יכולות לעשות אמאל'ה

20/11/2020

לקח לי הרבה זמן לקרוא את הספר הזה, חודשים אחרי שקראתי את הראשון. אבל מהרגע שהתחלתי אי אפשר היה להפסיק. פשוט מושלם

18/11/2020

וואו , מעולה חבל שנגמר. בדרך כלל בדואט הספר השני פחות זורם , בדואט הזה הספר השני פשוט ממכר לא ניתן להוריד אותו מהידיים , סיפור מעניין עם טויסטים, מרתק ולא דומה לשום דבר שקראתי, פשוט עונג צרוף.

17/11/2020

ואו מה שהספר הזה עשה לי ! בכל רגע הייתי מופתעת יותר ויותר דנה את אגדה !!!

5/11/2020

זה דואט מיוחד… אין ספק שאקרא אותו שוב… איזו סופרת מדהימה…

5/10/2020

מדהים, מדהים, מדהים. כישרון הכתיבה של הסופרת ממשיך גם בחלק השני של הדואט. רוצו לקרוא.

20/9/2020

דואט מדהים, לא הפסקתי לקרוא.. סיימתי בפחות מיומיים כל ספר. כתיבה מרתקת, סוחפת ומטלטלת ❤️

13/8/2020

סוחף ומרגש

25/6/2020

Wow אחד גדול! איזה דואט זה היה. קראתי בשקיקה וברצף, זה רומן שנכנס לעורקים, למחשבות ולחלומות בלילה. אל תפספסו!

10/6/2020

נפלא סוחף מרגש.. עונג צרוף!

8/6/2020

מ-ו-ש-ל-ם!!! כל כך הרבה פיתולים בעלילה שאי אפשר לעזוב את הספר לשניה. מתה על הכתיבה של הסופרת.

8/6/2020

ספר מעולה, מרתק שואב

3/5/2020

דואט מושלם של דנה, לא לבעלי לב חלש, גם שריטות וגם נשיקות שניהם עוצמתיים ומרגשים, דנה המוכשרת בכתיבתה יודעת לגעת בכל אחד מדמויותיה בכשרון רב.

25/4/2020

וואו מטלטל .. אין כמו דנה

20/4/2020

מעולה.

19/4/2020

מעולה! סיימתי ביום אחר!

16/4/2020

ואו, ספר מעולה, קראתי אותו אחרי הראשון בסדרה, לא הורדתי ממנו את הידיים, סיימתי אותו ביומיים. רגעים של מתח רגעים של תשוקה, ספר מעולה

12/4/2020

מהפנט! סיימתי ביום אחד את כולו. בלעתי אותו נבהלתי . הלה שלי פעם כל כך מהר רציתי לצרוח על הגיבורה . דנה תודה תודה

5/4/2020

פשוט מדהים.. לא יכלתי להפסיק לקרוא.. קראתי ברצף את שני הספרים. וכל כך התחברתי לארטמיס הצלחתי להבין באמת מה היא מרגישה רק מלקרוא את הספרים. תודה לך על חוויה כל כך מדהימה ועוצמתית.. לעולם אל תפסיקי לכתוב.

4/4/2020

מושלם

31/3/2020

ווווואוווווווו וכל מילה מיותרת.פעם ראשונה שלי עם הסופרת. נקרא בשקיקה והשאיר טעם של עוד...

20/3/2020

לא יכולתי להפסיק לקרוא. שני הספרים מעולים ומאוד קשים. ממליצה בחום.

26/1/2020

איזה ספרים מדהימיםםםם... דנה לוי אלגורד פשוט עילוי. כל ספר שלה כל כך שונה מהקודם וכל כך יפה... ביום קראתי את שני הספרים. תענוג

30/12/2019

‏היה בהחלט קשה לקרוא ולהכיל את הסדיסטיות.שתי ספרים מרתקים,לא יכולתי להניח אותם.ממליצה.

4/12/2019

אהבתי מאוד

13/6/2019

וואוו לא יכולתי להפסיק לקרוא פשוט כתיבה מרתקת ושאפו לסופרת כל ספר שלה פשוט מדהים?!!!!

10/6/2019

מאוהבת בדנה ובספרים שלה, כל ספר חגיגה! אומנם את הדואט הזה אהבתי פחות (יותר מידי אימה בחלק הראשון ) אבל עדין לא יכולתי להניח את הספר לרגע...ממתינה בכליון עינים לספר נוסף של הכותבת!

25/2/2019

שני הספרים מעולים! אהבתי את המורכבות והשילוב בין האור והחושך הכאב והעונג השמחה והעצב. כתוב נפלא! תענוג אמיתי

30/1/2022

ספר קשה, בחורה שבחרה בהתעללות כדרך ענישה היתי מצפה גם למסר חינוכי נגד התעללות בנשים והגנה על הכלל. כתיבה קשה אבל יפה. דנה את אלופה

1
17/2/2025

דואט מטורף!!

8/10/2024

ספר מרתק! קראתי בשקיקה את שני הספרים.הללו. יצירת אומנות מרתקת.

23/7/2024

אין על הספרים של דנה עם זאת חייבת לומר שהפעם ההתחלה של הספר לא ככ זרמה לי, עד האמצע, שהדסון הפציע שוב ונכנס עניין אחלה קלוזר, מחכה לספר על הדסון הלוואי😍🙏🏻

29/11/2023

וואו מקסים מקסים מאיפה את מביאה את זה דנה

8/8/2023

סוחף מרתק ואפשר שעות להתמכר

5/7/2023

לא עפתי, רק נחמד.

4/9/2022

חבל מאוד שבאפילוג היא לא העידה זה יכל להיות מסר מאוד חשוב

5/12/2021

מרתק לא פשוט לקריאה אבל יש לא מעט דברים שהם לא הגיוניים.. בגלל זה זה ספר ולא מציאות כי אין שום קשר למציאות.

27/2/2021

הכתיבה של דנה מצוינת, תמיד היא שוזרת בדמיון את הקשר בין הדמויות שלאורך הספר נגלים לנו הקוראים, והכל מתחבר לנו פתאום בצורה אחרת לגמרי ממה שחשבנו בתחילת הספר. ספציפית הסיפור הזה של אופל ושפחות ואדונים פחות מתחבר אליי,אבל יש כאלו שאוהבים את הז׳אנר,המשך לספר הראשון בדואט,עם סוף טוב.

19/1/2021

יותר מידי מעברים אבל חייב קריאה

26/10/2020

העלילה מרתקת הגיבורה ממש מכניסה אותך לראש שלה ואי אפשר להפסיק לקרוא הדבר היחיד שמפריע לי בזאנר שתמיד זה כל כך צפוי 😬

11/10/2020

הספר השני מפצה על הספר הראשון. הרבה יותר קל לקריאה וסוגר הרבה פינות. אם סיימת את הראשון, שווה להמשיך לשני.

25/9/2020

ספר שונה מהראשון בכול צורה וקצת פחות טוב לדעתי…אבל עדיין ספר שרשום יפה וקראתי אותו ביום אחד רק כדי לדעת מה יקרה בסוף! ממליצה מאוד לקרוא

27/7/2020

ספרים קשים לקריאה. חלקים היו קצת הזויים ולא מציאותיים מבחינתי אבל מדהים איך כל הספרים של דנה הם כאלו מטורפים וכמה מוח יש מאחורי זה. ממליצה לקרוא. מה שכן הייתי מצפה קצת קצת לסוף שונה. בסופו של דבר זה ספר רומנטי ואנחנו קוראות אותם בשביל לקבל אופטימיות וקצת קיטשיות בסוף 😊

11/7/2020

ספר טוב, קראתי בנשימה עצורה, וסיימתי ביום אחד. עם זאת, הספר מכיל קטעים לא פשוטים לקריאה, אך פחות מאשר בספר הראשון בסדרה.

27/6/2020

הספר הזה היה הרבה פחות מקומם בעיני. Bdsm כאשר יש הסכמה של שני הצדדים פחות מעיק ומטריד בעיני מאשר כאשר זה בכפייה, מה שמיד הופך אותה לאלימות מינית. סך הכל קריא וזורם ובחלקים נוגע. הסוף מעט סכריני מדי לטעמי, אבל טועם את הז'אנר

22/6/2020

מעולה

3/5/2020

מהנה, נקרא ברצף מומלץ

22/4/2020

כל ספר מפתיע מחדש. דנה את ממכרת!!!

15/2/2019

בניגוד לספר הקודם הספר הזה הרבה יותר דרמטי וכבד כאילו שלא מדובר באותו הסיפור. מתמקד בעיקר בהתמודדות של ארט אחרי האי. מאכזב שהאוירה הקצבית והעלילה המותחת של הספר הקודם לא היתה בספר הזה אבל עדיין כתוב טוב ועונה על כל השאלות שנשארו פתוחות בספר הקודם.

27/3/2025

הספר הראשון היה וואו, סיימתי אותו ביום וישר המשכתי לשני. איזו אכזבה זו הייתה, משמים וחוזר על עצמו. בקושי סיימתי אחרי שבוע וחצי.

31/3/2024

הספר הראשון היה מדהים, ריתק אותי ולא הצלחתי להפסיק לקרוא. הספר השני לגמרי נימרח. בהחלט היה אפשר לסכם את הדואט בספר אחד וזה היה מספיק. הסיפור מושלם אבל נימרח שלא לצורך ולכן הדירוג בספר הזה נמוך.

6/7/2020

בינוני, ארוך,תאורים לא משכנעים

22/5/2020

כל העלילה קצ לא הגיונית

4/5/2020

עלילה משונה.השפה לא ברמה גבוהה.אפילו התיאורים האינטימיים חלשים.

23/3/2020

דנה אלופה, אך כאן נתתי רק 3 כוכבים. הפעם היה לי קשה יותר להתחבר. לא לגמרי הבנתי את נקודת בשבירה והדמות הראשית נסחבת

23/3/2020

נמרח ונהיה הזוי. לפעמים צריך לדעת לסיים את הסיפור בספר אחד ולא כל דבר צריך להפוך לדואט, טרילוגיה וכד'...

7/6/2020

היה די קשה לקרא את הספר, נמרח יותר מידי, דילגתי על המון עמודים, הרבה סדיזם לא פשוט, לא ממש מרתק כמו הספרים האחרים של הסופרת.

8/5/2021

לא אהבתי בכלל לעומת הראשון שריתק אותי. דילגתי על המון פרקים. משעמם משעמם משעמם.

16/3/2018

מאכזב. לא לבעלי לב חלש כמוני שרגילות לסיפורי אהבה רומנטיים. לא מתחברת לז'אנר. לא כמו ספריה הקודמים של דנה לצערי..אפילו לא מתקרב.

בין חושך לאור 2 - שריטות של אור דנה לוי אלגרוד
פרולוג
 
אני צועדת בסמטה החשוכה ורואה הבהוב חלוש של אור לבן. הלב שלי מתחיל לדפוק בפראות ואני מחישה את צעדיי. האור הזה כל כך קרוב. עוד כמה צעדים ואצליח לגעת בו. ההבהוב נעלם ואני שולחת את ידיי קדימה ומתחילה לרוץ. דלת הבניין בקצה הסמטה נפתחת ועשן סמיך גולש החוצה. אני מנופפת בידיי ומנסה להרחיק אותו. העשן מסתחרר סביבי ואני משתעלת במצוקה.
 
 
"אני לא מצליחה לנשום," אני לוחשת, "אני לא מצליחה לנשום."
אני משפשפת את עיניי ומתיישבת במיטה בבהלה.
כמעט חודשיים עברו מאז שהפלגתי מהאי והשארתי מאחוריי את הסיוט. אני לא שם יותר. השתחררתי. אבל אני כבר לא מצליחה לראות את הבזקי האור.
הערפל לא רודף אחריי. גרוע יותר, אני מרגישה שהוא חדר לתוכי. אני מרגישה שהוא חלק ממני. יכול להיות שלעולם הוא יסתיר לי את האור?
 
פרק 1
 
האישה שיושבת על המושב שמולי משוחחת בטלפון ומשחקת בקווצת שיער על מצחה. שיערה הבהיר אסוף, וכשהיא מחייכת שפתיה נמתחות לשני פסים ישרים. החיוך הזה, שאינו משתקף בעיניה, זורק אותי תוך שבריר שנייה אל מקום אחר, המקום הארור שבו החיוך הזה תמיד בישר רעות.
האוטובוס נעצר בתחנה שלי ואני בורחת החוצה. אני בוהה בו כשהוא ממשיך בנסיעה עד שהוא פונה שמאלה ונעלם. חמישים ושלושה ימים עברו מאז שזכיתי חזרה בחופש שלי, אבל נדמה לי שהאי הארור רודף אותי.
הסיוט חוזר בכל לילה, ולא משנה כמה אני מנסה לברוח ממנו במהלך היום, נדמה לי שהדמויות מהגיהינום מחפשות אותי. כל גבר משופם גורם לבטני להתכווץ. כל עובר אורח עם שומה על הלחי גורם לי לדפיקות לב מואצות. כל חיוך מזויף גורם לערפל לחדור לנחיריי ולחסום לי את קנה הנשימה.
לפני כמעט חודשיים זכיתי שוב בחופש שלי, אך התחושה שאני כלואה בתוך החושך אינה מרפה.
אני צועדת אל בית הקפה שבו התחלתי לעבוד, ונאנחת בהקלה כשאני רואה שאף לקוח עדיין לא יושב במקום. אני נדה בראשי לעבר מנהל המשמרת וניגשת מייד לעבודה.
אישה בעלת שיער לבן האסוף בפקעת מרושלת מתיישבת ליד השולחן הפינתי והידיים שלי מתחילות לרעוד. מנהל המשמרת דוחק בי לגשת אליה וזיעה קרה מכסה את גופי. אני צועדת בהיסוס, נוקשת בעט על פנקס ההזמנות ונעצרת ברגע שהיא מסובבת אליי את ראשה. נדמה לי שאנחת ההקלה שלי מהדהדת בכל הרחוב. אני מזייפת חיוך ולוקחת ממנה את ההזמנה. את חייבת להפסיק לדמיין אותם בכל מקום, אני נוזפת בעצמי. הרופאה נשארה על האי ואת יצאת לחופשי. הסוהרים לא מחפשים אותך יותר. אף אחד לא מחפש אותך מאז הלילה שבו התרחשה הפשיטה על מתקן הכליאה.
אני מוסרת לברמן את הפתק עם ההזמנה ונשענת על הדלפק. אף אחד לא מחפש אותך. אפילו לא הגבר הערמומי שנשא בפנייך נאום פרידה מרגש. הלב שלי צורב כשאני נזכרת ברגע שבו הבנתי שהוא הוליך אותי שולל ואפשר לאפלה לשאוב אותי אל התהום. אני חוזרת אל האישה המבוגרת והמגש בידי, וכשהיא שולחת לעברי חיוך אני מצליחה שוב למתוח את שפתיי בחיוך המזויף.
השעות חולפות והלקוחות מתחלפים. כשאני מביטה במקרה בשעון קשה לי להאמין שכבר מסתיימת משמרת נוספת של עשר שעות. ההתרוצצות בין השולחנות ונשיאת המגש העמוס לא מפריעה לי לרגע. האפשרות שניתנה לי להעסיק את עצמי בלי לחשוב על ההווה העגמומי שלי או על העתיד הלא ידוע, היא הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לי בימים אלה.
אני מעדכנת את המלצרית החדשה בנוגע להזמנות הפתוחות ויוצאת אל הרחוב. השמש כבר שקעה ופנסי הרחוב מאירים את השדרה באופן חלקי. אני צועדת אל תחנת האוטובוס ומתיישבת על ספסל ההמתנה. קבוצת נערים יושבת על המדרכה בצד השני של הרחוב. הם שותים, מעשנים וצוחקים בקול. חבורה מטופשת. הלוואי שהיה לי כוח לצעוד לשם עכשיו ולהסביר להם שהדרך מהמדרכה הזאת אל מקום חשוך הרבה יותר היא תלולה ואכזרית, אבל הסיכוי שזה באמת ישפיע על מישהו מהם קלוש. אני נשארת לשבת על הספסל וממשיכה להביט בהם. אחד הנערים זורק בקבוק זכוכית אל הכביש, וזה מתנפץ בדיוק כשחולפת מכונית. הנהג ממשיך לנסוע.
בשכונת בראונסוויל בברוקלין בשעה הזאת אף אחד לא יעצור אם הוא לא ממש חייב. עד לפני כמה חודשים גם אני הייתי חוששת לשבת כאן לבד, אבל אחרי שגיליתי שהחושך יכול גם לספק נחמה איבדתי את היכולת לפחד ממנו.
האוטובוס עוצר ואני מתיישבת במושב הקדמי, מניחה את התיק לידי ומקווה שאף אחד לא יעלה ויחליט להתיישב לצידי. הפעם אני נהנית מכמה דקות של שקט עד שהאוטובוס מגיע לתחנה שלי.
אני נכנסת לבניין בן שבע הקומות שבו אני מתגוררת עכשיו ומדלגת במדרגות לקומה השלישית. מצבו טוב בהרבה ממצבם של הבניינים הסמוכים לו, וכשהציעו לי את האפשרות למגורים חינם למשך שלושה חודשים לא יכולתי להרשות לעצמי לסרב. אני נכנסת אל הדירה הקטנה ונשכבת על הספה, עוצמת את עיניי ומאזינה לשקט. חמש. ארבע. שלוש. שתיים. אחת. כלום לא קורה, ובכל זאת הלב שלי מתחיל לדפוק בפראות. עם החושך שעוטף אותי הצלחתי להתמודד, אבל השקט, הוא כבר סיפור אחר. כמה שניות של שקט מוחלט והפאניקה מגששת את דרכה פנימה. אני מתיישבת ומדליקה את הטלוויזיה, מגבירה את הווליום ומעסה את החזה. מנסה להרגיע את הלב שחוזר אל ימי הבידוד בבקתה. אני ניגשת אל הדלת, פותחת אותה, יוצאת אל המסדרון וחוזרת חזרה. איש לא מאלץ אותי להישאר בפנים. אני יכולה לעשות ככל העולה על רוחי. אבל מה לעזאזל יש לי לעשות?
אני חוזרת לשכב על הספה ומזפזפת בין הערוצים.
דפיקות נשמעות על הדלת ואני קופצת בבהלה על רגליי. אני לא מכירה אף אחד מהשכנים, ומלבד הגברת הנחמדה שקיבלה את פניי בשדה התעופה כשהשתחררתי מהאי, אין אף אדם שמכיר אותי ויודע שזו כתובת המגורים שלי. הדפיקות מתגברות ואני הולכת על קצות האצבעות לעבר הדלת. אני מניחה עליה את כפות ידיי ומציצה דרך העינית.
"אלוהים אדירים, את מנסה לגרום לי התקף לב?" אני מזדעקת ופותחת את הדלת. דמטר מסתערת עליי בחיבוק חזק ומסרבת לשחרר. "מה את עושה כאן?" אני מביטה בחשש מאחורי גבה. המסדרון ריק מאדם.
"עד שסוף סוף השתחררתי, אסור לי לבקר את אחותי?" היא מזייפת נימת עלבון ובוחנת את פניי ארוכות. האצבעות שלה עוברות בעדינות על הלחי שלי, וכשהן מגיעות אל הצלקת הדהויה במצחי אני מצטמררת ומתרחקת ממנה.
"אבל מה את עושה כאן בשעה כזאת?" אני שואלת שוב וסוגרת את הדלת. "את לא אמורה להסתובב בשכונה כזאת לבד בלילה."
"אני לא לבד." היא מנופפת בידה בביטול ומתיישבת על הספה. "פול מחכה לי ברכב," היא מוסיפה כשאני מביטה בה בשאלה. היא סוקרת בעיניה את חלל הדירה ומקמטת את מצחה. "את לא מעדיפה לגור באזור נעים יותר?"
"אני לא יכולה להרשות לעצמי כרגע." אני ניגשת לחלון ומסיטה את הווילון. אני מבחינה בפנסי הרכב הדולקים, ומנסה לדמיין את הרגשת הביטחון שהיא לבטח חשה כעת, כשהיא יודעת שיש מישהו שדואג לה וממתין לה שתשוב.
"את יודעת שאני יכולה לעזור לך עד שתסתדרי," היא אומרת בקול כעוס. "יש לנו מספיק כסף ואת..."
"אני לא צריכה את הכסף שלך," אני מרימה את קולי, ומיד מתחרטת כשהמבט שלה נעצב. "תודה, דמי, אבל אני לא צריכה עזרה. הדירה שהקצו לי מספיקה לי בשלב הזה. גם ככה בעוד חודש אצטרך למצוא לעצמי מקום אחר."
"השכונה הזאת הייתה האפשרות היחידה?" היא טופחת על הספה ומסמנת לי להצטרף אליה.
"היו עוד כמה אפשרויות, אבל לא בשכונות טובות יותר." אני מתיישבת ומניחה כרית על ברכיי. "אני מניחה שמי שאין לו לאן לחזור ומקבל מנציגי המדינה אפשרות למגורים חינם לשלושה חודשים של התאקלמות, לא יעז להתלונן."
"מה עם הלימודים ועם העבודה?" היא נצמדת אליי ומניחה את זרועה על המושב מאחוריי.
"לא אפשרו לי לחזור באמצע הסמסטר. והמשרה אצל הווטרינר כבר נתפסה על ידי מתלמד אחר. אז מצאתי לעצמי בינתיים עבודה במלצרות."
"חבל שתבזבזי את הזמן שלך בעבודה כזאת. זה כל כך לא משקף את היכולות שלך."
"ומה היכולות שלי?" אני מסובבת אליה את מבטי. "שיוף קורות? ניסור עצים? אולי ניקוי חדרי שירותים?"
"אל תדברי שטויות." היא מזדקפת ומגרדת באפה. "זו הייתה תקופה ממש קצרה והיא נגמרה. כל הדברים האיומים האלה מאחורינו. מהרגע שקינן וסמואל הצילו אותנו עם הפשיטה הזאת זכינו לתנאים הוגנים והכול היה סביר יותר. עכשיו הזמן לנתב את החיים שלך למקום הרבה יותר טוב."
"הצילו אותנו..." אני נוחרת בבוז.
"אני לא מבינה למה את כל כך עוינת כלפיהם." היא ניגשת למטבחון ומוזגת לעצמה כוס מים. "הפשיטה שלהם באמת הצילה אותנו. המפקד החולני פרש מרצון, והסוהרים שנשארו היו כל כך מפוחדים." היא לוגמת מהמים וממלאת את הכוס שוב. "אני מבינה שעברת שם טראומה. סירבת לדבר על זה באי, אבל עכשיו, כשאנחנו כאן חופשיות, את צריכה לדבר על זה. את חייבת לדבר על זה." היא מגישה לי את הכוס ואני נדה בראשי לשלילה. "ארטמיס, בבקשה תדברי איתי." היא מתיישבת לידי שוב.
"אין לי מה לומר."
"ביום שהשתחררת ואני נאלצתי להישאר שם בלעדייך, חטפתי התקף חרדה קשה." היא נאנחת. "התחילו לי סיוטים שאת שוב נעלמת לי. לילה אחרי לילה הייתי חולמת שאני רצה אחרייך אל המבנה הנטוש שגרנו בו כשברחנו מהפנימייה, ובכל פעם שהגעתי לשם פשוט נעלמת." היא מנגבת דמעה מזווית העין. "עברנו שם דברים איומים, ואני כל כך אסירת תודה על כך שחזרת לחיי."
אני תופסת את כף ידה בידי.
"והדבר שהכי מפחיד אותי הוא שתיעלמי לי שוב." היא מושכת באפה. "אז אני לא מבינה, איך יכולת לבקש שהכתובת שלך תישאר חסויה?"
"דמטר, אני באמת מתנצלת." אני מרכינה את ראשי במבוכה. "חשבתי שכדאי שיהיה לי קצת זמן עם עצמי כדי לחשוב איך אני ממשיכה מכאן, בלי הפרעות."
"ואני מפריעה לך?"
"ברור שלא." העלבון שלה מצליח לערער אותי, אבל איך לעזאזל אצליח להסביר לה שהערפל עטף אותי כל כך חזק עד שאני בקושי מצליחה להתמודד עם עצמי כעת. "איך בכלל השגת את הכתובת שלי?" אני משנה נושא.
"קינן התקשר אליי לפני יומיים, כמה שעות אחרי שחזרתי הביתה." היא בורחת מהמבט הנסער שלי. "פרצתי בבכי וביקשתי ממנו שיעזור לי לאתר אותך." היא לוגמת מכוס המים ומסרבת להביט בי. "הוא כבר ידע את הכתובת והרגיע אותי שאת בסדר."
הלב שלי מאיים לפרוץ לי מהחזה, ותחושות סותרות של התרגשות וזעם מציפות אותי.
"הוא נמצא עכשיו בטקסס, בחווה שלו, אבל הוא יודע איפה את גרה ואיפה את עובדת ונמצא בקשר עם האחראית עלייך בפרויקט." זו הפעם הראשונה שהיא מעיזה להציץ לעברי, ואני מנענעת את ראשי בחוסר הבנה. הוא יודע איפה אני. הוא הבטיח שלא יניח לי עד שאסלח לו, ולא זכור לי שהוא קיים את ההבטחה שלו.
"שקרן," אני מסננת בעצבים. "הוא שקרן ותמיד יישאר שקרן. ואני לא רוצה לשמוע יותר את השם שלו."
"ארטמיס, על מה את מדברת?" היא נעמדת ומשלבת את זרועותיה סביב החזה. "ברור לך שהוא לא יכול היה לספר לך על המבצע החשאי שלהם."
"ברור לי שהוא שקרן!" אני נעמדת מולה ומאגרפת את כפות ידיי.
"בסדר, תירגעי." היא מתקרבת אליי בזהירות ומניחה את ידה על הכתף שלי. "לא הגעתי לכאן כדי לדבר עליו, בכלל לא. הגעתי לכאן כדי לבשר לך שאחותך הגדולה מתחתנת ביום ראשון." היא מנופפת מולי בטבעת היהלום שעל אצבעה וחוזרת לשבת על הספה. "אני רוצה שתבלי איתי את הימים הקרובים ותעזרי לי להתכונן לחתונה." עיניה בורקות מאושר ואני נושכת את שפתי ומנסה להרגיע את הסערה המתחוללת בתוכי. "את השושבינה הראשית שלי, ואני צריכה אותך איתי. אני חושבת שזה יעשה לך טוב."
"אני... אני לא אצליח לקחת כמה ימי חופשה..." אני מתיישבת לידה ומחייכת אליה חיוך עקום. "רק התחלתי לעבוד, ואני צריכה את הכסף כדי שאוכל לשכור דירה."
"בבקשה תני לי לעזור לך." היא מושכת את כפות ידיי ומצמידה אותן לחזה שלה.
"לא. אני באמת מעדיפה שלא." אני מושכת אותן חזרה וטומנת אותן בין ברכיי. "אבל אגיע לחתונה ואהיה שם לצידך כל הזמן."
היא מניחה את כף ידה על פיה ופורצת בבכי. "אני לא אצליח להסביר במילים עד כמה אני מאושרת עכשיו." היא מחבקת אותי ומתייפחת. "חששתי שתיעלמי לי שוב וכל כך ריחמתי על עצמי שלא יהיה לי אפילו קרוב משפחה אחד בחתונה, ועכשיו זכיתי במתנה הכי גדולה."
"אממ... אולי כדאי שתסבירי לי קצת על החתונה הזאת." אני זעה באי-נוחות. "אני לא כל כך מרגישה נוח באירועים גדולים."
"אל תהיי מצחיקה." עיניה נדלקות שוב והיא מחייכת בהתרגשות. "זאת חתונה קטנה. יהיה טקס ואחר כך ארוחת צהריים וקצת ריקודים. כמעט כל האורחים מהצד של פול, אני הזמנתי רק כמה חברים קרובים."
אני מהנהנת ובוחנת במבוכה את הבגדים שלי. אין לי אפילו פריט לבוש אחד הולם ללבוש לאירוע כזה.
"אל תדאגי לזה." היא צוחקת כאילו קראה את מחשבותיי. "הכלה חייבת לפנק את השושבינה בשמלה. אשלח לך את זו שקניתי לך. את תיראי מושלמת!"
הפעם אני לא מסרבת למתנה שלה. גם אם ארצה לא אוכל להרשות לעצמי לשלם על מותרות כרגע. היא מציצה בשעון המוזהב שלה ונעמדת. "הלוואי שהייתי יכולה להישאר איתך." היא רוכנת כדי לחבק אותי ואז צועדת אל המטבחון. היא משרבטת משהו על פתק ומניחה אותו על הדלפק. "רשמתי לך את הפרטים של החתונה וגם את מספר הנייד שלי." היא צועדת אל הדלת ומסדרת את כתפיות השמלה שלה. "אני לא אתן לך לעזוב אותי שוב לעולם." היא נאנחת וסוגרת אחריה את הדלת.

עוד ספרים של דנה לוי אלגרוד