הנשים המספרות
התחלנו לכתוב מתוך צורך שיכירו אותנו. סיפרנו בכנות על עצמנו כנשים מקהילות הבני ישראל ומיהדות קוצ'ין כפי שהכרנו, כפי שאהבנו וגם כפי שכאבנו. הסיפורים סופרו, נכתבו ונאספו ממציאות חיינו, חיי נשים וגברים בהודו ובישראל, והם נוגעים לדמויות ולאירועים במאה השנים האחרונות.
היוזמה לאסופה התחילה בספרון סיפורים שהוצאנו לאור בשנת 2012, בשם "איצ'יקדנה שוברת שתיקה". חלק מהסיפורים מובאים כאן ואחרים סופרו בעקבותיו. ספר זה, "אמא הודו אבא ישראל", הוא יוזמה של קבוצת נשים מקהילת הבני ישראל בלוד וברמלה. בהתחלה התכוונו להשמיע את קול האישה מהבני ישראל בלבד. אך כשהגיעו אלינו, ממש ברגע האחרון, סיפורי נשים מקוצ'ין, שמחנו להרחיב את המעגל. הלוואי שהיו יותר.
אחד הארגונים החשובים בקהילה, שהוקם לפני חמישים שנה, הוא ה"מהילה מנדיל", ארגון הנשים יוצאות הודו. פעילותו נמשכת גם היום ועתה יושבת בראשו אביבה מילר, מספרת הסיפורים בקבוצתנו שהחליפה את אנני אהרון רוהקר זכרה לברכה, שגם הייתה מספרת בקבוצה שנפטרה לצערנו רגע לפני הורדת הספר לדפוס.
בעשור האחרון, בעזרת עולם הרשתות החברתיות, התאגדו אלפי איש ואישה ורבים נותנים במה לכל יוזמה או אירוע של הקהילה. פעילות ופעילים מתנדבים כדי לקדם את הקהילה, בהם גם צעירים וצעירות בני הדור השלישי המוביל את התקווה להעצמה ולנראות של הבני ישראל בפרט ושל יוצאי הודו בארץ בכלל.
גברת רזפורקר, שנשקה לגיל 100, סיפרה לנו את סיפורה בעל פה, כי לא ידעה קרוא וכתוב, כמו רוב האנושות לפני מאה שנה. חלק מאיתנו כתב את סיפורו בעט על דף ורובנו הקליד במקלדת.
אנו מעניקות את סיפורינו לדור ההווה שנולד מול מסכים ומקלדות, מתוך אמונה בכוחן של המילים לחבר בין בני האדם, למרות הבדלי השפות.
אגדה שנולדה בסופה
לפני כאלפיים מאתיים שנה, אי-שם באוקיינוס ההודי, ניפצה סופת מונסון כמה ספינות עץ עמוסות נוסעים שהפליגו מול חוף קונקאן שבהודו. ללא טכנולוגיה וללא ניווט לווייני, סופם המר של נוסעי הספינות נחרץ.
למחרת הגיעו לחוף ברהמינים ומצאו שברי עץ ואת גופות הנספים שנסחפו אל החוף. הברהמינים אספו אותן והחלו לקושש עצים למדורת קבורה, כמקובל. כשגצים ראשונים עלו לאוויר, החלו לנוע כמה מהגופות. הברהמינים הנדהמים צפו בשבע נשים ושבעה גברים מהנספים פוקחים את עיניהם, שנצצו באור בהיר ובגוון שכמוהו לא ראו מעודם.
הניצולים ביקשו מהם לכבות את השריפה ולקבור את הנספים. לטענתם, ולתימהון הברהמינים, כוהני הדת המקומיים, עליהם לחלוק כבוד למתים על פי המסורת הנהוגה בארץ שממנה באו. בשפתם הזרה הסבירו שהם "בני ישראל" ושהגיעו להודו מארץ צפונית רחוקה.
כיצד הצליחו הניצולים לתקשר עם ההינדואים? הדבר נותר תעלומה, כמו תעלומות רבות ומרתקות המלוות את הקהילה מאז נוסדה, ממש ברגע זה של נס ההצלה הבלתי ייאמן של ארבעה-עשר הניצולים.
המקומיים כיבדו את בקשתם של הבני ישראל והקצו להם חלקות קבר שמצויות עד היום בחוף קונקאן, שישים קילומטרים דרומית למומבאי.
הניצולים והניצולות הם האבות והאימהות של קהילתנו, ה"בני ישראל" בהודו. סיפור זה עבר מדור לדור בעל פה, אב סיפר לבנו, אם סיפרה לבתה.
קהילת הבני ישראל בהודו שמרה על יהדותה בדבקות ובאהבה. ההינדואים כינו אותנו "שנוואר טאלי"; "שומרי שבת אוצרי שמן" – תואר שאבותינו ואימהותינו נשאו בגאון. השנוואר טאלי מיזג בין שמירת השבת, שעליה הקפידו כל הדורות, ובין המקצוע הייחודי לקהילה, אצירת שמן. כיום רק משפחות אחדות בהודו הן "שנוואר טאלי", כי רוב הקהילה חיה כיום בישראל.
הסיפורים עברו בעל פה כל הדורות בקהילתנו ושימרו את ההיסטוריה שלנו אלפיים ומאתיים שנה. הם משלבים את הארועים האישיים מחיינו כיום עם ארועים ודמויות בדורות הקודמים.
אנו גאות להיות בעלות מסורת עתיקה ונדירה, ומנהגים של סובלנות בין-עדתית ואיכויות תרבותיות שלא נס ליחן.
אילנה שזור,
עורכת האסופה