קוֹנרַד גרין התעורר מדוכא, ולרגע לא הצליח להבין למה. ואז נזכר. הֶרמן פּלַנט מת. הרמן פלנט, שהיה המזכיר האישי שלו מאז נכנס לעולם ההפקות. שהיה הרבה יותר ממזכיר — אלוף, חסיד, מגן, שומר ראש, עבד נרצע, מעריץ מזדמן, ובור ניקוז לכל בדיחות הקרש שלו ומצבי רוחו הנבזיים. וכל זה בארבעים וחמישה דולר לשבוע.
הרמן פלנט מת, והלוּאיס הזה, שעליו המליץ עזרא פּיבּלס — מכר, אמרגן גם הוא — לא עשה אתמול רושם טוב במבט ראשון. נראה שלואיס אטום לרמזים. אתה חייב להגיד לו הכול בפּנים, וגם כשהוא מבין הוא מסתכל עליך כאילו שאתה אידיוט. והוא התעקש על משכורת של שישים דולר ישר על ההתחלה. ייתכן שפּיבּלס, ששנא את גרין — וגרין ידע זאת — כמעט באותה מידה שגרין שנא אותו, עשה לו עוד איזה תרגיל במסווה של טובה.
כבר אחרי עשר, ובכל זאת גרין לא ישן מספיק. השעה היתה כמעט שלוש כשהוא ואשתו הצעירה יצאו מהאירוע של הזוג בּרָיאנט־ווֹקר. גברת גרין, לשעבר מַרג'וֹרי מָנינג נערת "מקהלת ההבלים", נסעה הביתה ללונג איילנד, ואילו הוא נשאר בחדרים שהחזיק תמיד במלון אמבסדור.
מרג'ורי רצתה לעזוב הרבה יותר מוקדם. הודות ללא מעט השקעה מצדה, היא זכתה להתעלמות כמעט מוחלטת מצד המארח והמארחת האריסטוקרטים ורוב האורחים. היא סיפרה לבעלה יותר מפעם אחת שנמאס לה מכל הככה־וככה של חבורת המי־ומי הזאת. מבחינתה הם יכולים כולם ללכת לעזאזל ולהישאר שם! אבל גרין הסתנוור מג'וֹיס בּריינַרד היפה ותאבת הבמה, אשתו של כוכב הפּוֹלוֹ הבינלאומי, והצליח להדוף בהצלחה את הפצרותיה של אשתו, עד שבני הזוג בריינרד עצמם עזבו.
כן, עוד קצת שינה היתה מועילה לו, אבל הזיכרונות מהמסיבה עודדו את רוחו. גברת בריינרד, שהתרגשה מההילה התיאטרלית שלו ומכמה קוקטיילים, היתה כמעט נחמדה. היא הבטיחה לבוא מתישהו למשרד שלו לדון על קריירת משחק, דבר ששניהם ידעו שלא יהיה אפשרי כל עוד בריינרד חי. אבל הדבר הטוב מכול הוא שמר וגברת גרין יוזכרו בעיתונים בין הנוכחים במסיבה של הזוג בריאנט־ווקר. עם בני הזוג וַנדֶרבֶּק, סָטן וסוויילֶר, וזה יוציא את העיניים לפּיבּלס ולעוד כמה לקקנים חברתיים מעסקי השעשועים. הוא יזמין כבר עכשיו את כל העיתונים ויחפש את שמו. לא. הוא מאחר וחייב להגיע למשרד. אי אפשר לדעת איזה בלגן יש שם בלי הרמן פלנט. ודרך אגב, אסור לו לשכוח את הלווייתו של פלנט היום אחר הצהריים.
הוא התקלח, התקשר להזמין ארוחת בוקר ואת הסַפּר החביב עליו, התלבש בסימפוניה של סגול ואפור ויצא בכיוון ברודוויי, מעמיד פנים שאינו שומע את ה"הנה קונרד גרין!" המתפעל של צמד נערות אופנתיות ומתווך דירות אחד שעל פניהם חלף בדרכו.
גרין פתח בעצמו את הדלת למשרדו הפרטי, המרוהט בסגנון מפואר ואקזוטי, וקירותיו מקושטים בציורי נוף יקרים ותמונת דיוקן של אשתו שצוירה בידי זוּלוֹאָגָה. הוא הסיר מראשו את כובעו, כובע קטיפה בשווי עשרים וחמישה דולר, התרשם מעצמו במראה הגדולה, התיישב לשולחנו וצלצל לגברת ג'קסון.
"את כל עיתוני הבוקר," הורה, "ותגידי ללואיס להיכנס."
"אני אצטרך לשלוח מישהו שיביא את העיתונים," אמרה גברת ג'קסון, אישה עייפת מראה, כבת ארבעים וחמש או חמישים.
"מה זאת אומרת, לשלוח מישהו? חשבתי שיש לנו הסכם עם הילד ההוא שיביא לנו אותם כל בוקר."
"יש לנו. אבל הילד אמר שהוא לא יכול עוד להביא עיתונים עד שלא נשלם לו את החוב."
"כמה אנחנו חייבים?"
"שישים וחמישה דולר."
"שישים וחמישה דולר! הוא מטורף! לא שילמת לו כל שבוע?"
"לא. אמרת לי לא לעשות את זה."
"לא אמרתי לך שום דבר כזה! שישים וחמישה דולר! הוא מנסה לשדוד אותנו!"
"לא נראה לי, מר גרין," אמרה גברת ג'קסון, "הוא הראה לי את פנקס החשבונות שלו. עברו יותר משלושים שבועות מאז שהוא התחיל, ואתה יודע שאף פעם לא שילמנו לו."
"מה פתאום! כל העיתונים בעולם לא שווים שישים וחמישה דולר! תגידי לו שיתבע אותנו! ועכשיו תשלחי מישהו שיביא את העיתונים ותעשי את זה מהר! מהיום נקנה אותם בפינה כל בוקר ונשלם עליהם. תגידי ללואיס שיביא לי את הדואר."
גברת ג'קסון יצאה, ותוך זמן קצר הופיע המזכיר החדש. הוא היה גבר בן פחות משלושים, שנראה דומה יותר למורה בבית ספר מאשר מִשנה לגנרל תיאטראות.
"בוקר טוב, מר גרין," הוא אמר.
מעסיקו התעלם מהברכה.
"יש משהו בדואר?" שאל.
"לא משהו חשוב. כבר שלחתי תשובות לרוב המכתבים. הנה, יש כאן כמה דברים ממשרד הפרסום שלך ועוד מין התראה מאיזה תכשיטן מפילדלפיה."
"למה פתחת את זה?" אמר גרין בכעס, "לא היה כתוב על זה אישי?"
"תקשיב, מר גרין," אמר לואיס בשקט, "אמרו לי שיש לך מנהג להיות קשוח עם העובדים שלך. אני רוצה להזהיר אותך שאני לא רגיל ליחס כזה וגם לא מתכוון להתרגל אליו. אם תהיה הוגן אתי, אעבוד אצלך. אם לא, אני אתפטר."
"אני לא יודע על מה אתה מדבר, לואיס. לא התכוונתי להיות קשוח אתך. פשוט ככה אני מדבר. בוא ננסה לשכוח מזה ואני אשתדל לא לתת לך יותר סיבות להתלונן."
"בסדר, מר גרין. אתה אמרת לי לפתוח את כל דברי הדואר שלך, חוץ מאלה שיש עליהם את הסימן הקטן הזה —"
"כן, אני יודע. עכשיו תביא את החומר ממשרד הפרסום."
לואיס הניח את גזירי העיתונים על השולחן.
"זרקתי בערך עשרה שהיו אותו דבר — ההודעה על זה שהחתמת את בּוֹני בּלוּ לעונה הבאה. יש כאן כתבה שמדברת על שותפות אפשרית בינך לבין סם סטיין — "
"איזו חוצפה יש לו, לצאת בהצהרה כזאת. ממש, שאני אסתבך עם נוכל כמו סטיין! פיבלס אומר שהוא אח חורג של כנופיית האחים ג'יימס. ואם כבר מדברים אז גם פיבלס בעצמו אח חורג שלהם. מה יש בכתבה הארוכה הזאת?"
"היא עוסקת במלחין הצעיר ההוא, קַספֶּר אֵטֶלסוֹן. כתב אותה דימס טיילור מ'העולם'. יש רק אזכור קטן שלך למטה."
"תקרא לי אותה, תעשה טובה. אימצתי את העיניים יותר מדי בזמן האחרון."
הרמן פלנט המנוח שמע לראשונה על העיניים המאומצות האלה לפני עשרים שנה. והן הגיעו למצב של כמעט עיוורון מוחלט בכל הנוגע למילים שעלו על שתי הברות.
"עד כה," לואיס הקריא, "עד כה לא הזדמן לאטלסון טקסט שיהלום את המוזיקה המשחקית ומלאת הדמיון שלו. איזו חגיגה זאת תהיה לשמוע את לחניו של אטלסון לליברטו מאת בָּרי בהפקה של גרין."
"מי זה הבָּרי הזה?" שאל גרין.
"אני חושב שזה ג'יימס מ. ברי," השיב לואיס, "האיש שכתב את פיטר פן."
"הייתי בטוח שכתב אותו איזה ברנש אנגלי," אמר גרין.
"אני חושב שהוא מתגורר באנגליה. הוא נולד בסקוטלנד. אני לא יודע איפה הוא עכשיו."
"טוב, תברר אם הוא נמצא בניו יורק, ואם כן, תיצור אתו קשר. אולי הוא יכתוב כמה סצנות למופע הבא שלנו. תיכנסי, גברת ג'קסון. או, העיתונים!"
גברת ג'קסון הגישה לו אותם ויצאה. גרין פתח קודם כול את מדור חיי החברה ב"הרלד טריביון". הבעיה בעיניים שלו לא היתה חמורה עד כדי כך שתמנע ממנו למצוא את הדף המבוקש. והוא היה מסוגל לקרוא את שמו כשהודפס.
שלוש פסקאות הוקדשו לאירוע של בריאנט־ווקר, שתיים מתוכן היו רשימות שמות. ואת מר וגברת גרין השאירו בחוץ.
" — !" העיר גרין וחטף את העיתונים האחרים. הוא חיפש ב"העולם" וב"טיימס" והגיע לאותה תוצאה מחרידה. והאחרים כלל לא הזכירו את המסיבה.
" — !" חזר גרין, "אני כבר אכניס למישהו על זה!" ואז אמר ללואיס: "בוא! תרשום מברק. תשלח אותו לעורכים הראשיים של כל עיתוני הבוקר; תמצא את השמות שלהם מודבקים לשולחן של פלנט. ככה: 'שאל את עורך מדור החברה שלך למה לא הוזכר שמי ברשימת האורחים בסעודה של הזוג בריאנט־ווקר ביום ד' בערב. לי זה לא משנה, אני לא מחפש פרסום ולא צריך, אבל זה נראה כמו קנוניה, וחשבתי שצריך ליידע אותך, מכיוון שתמיד הייתי ידיד טוב לעיתוך, וגם מפרסם קבוע.' לדעתי זה מספיק."
"אם אפשר להציע משהו," אמר לואיס "אני חושש שרק יצחקו על מברק כזה."
"אתה תשלח את המברק; אני לא אסכים שחבורה של כתבים עלובים יעשו ממני צחוק!"
"אני חושב שאי אפשר להאשים את הכתבים. כנראה שבכלל לא היו שם כתבים. את רשימת האורחים בדרך כלל מוסרים האנשים שעורכים את המסיבה."
"אבל תקשיב —" גרין נעצר וחשב, "בסדר. אל תשלח את המברק. אבל אם הזוג בריאנט־ווקר מתביישים בי, אז למה לעזאזל הם הזמינו אותי? אני בטח לא רציתי ללכת והם לא חייבים לי שום דבר. אני בחיים לא —"
באותו הרגע, כאילו חיכה לסימן, צלצל הטלפון, וקייט, המרכזנית, הודיעה שהמזכירה של בני הזוג בריאנט־ווקר נמצאת על הקו.
"אני מדברת בשם גברת בריאנט־ווקר," אמר קול נשי, "היא יושבת ראש ועדת הבידור לבזאר לקידום מעמד האישה. הבזאר ייפתח בשלושה בחודש הבא וייסגר בערב החמישי בסוג של מופע וודוויל, היא ביקשה שאשאל אותך —"
גרין ניתק תוך כדי פליטת קללה.
"זאת התשובה!" הוא אמר, "עלוקות מנוולות!"
גברת ג'קסון נכנסה פנימה שוב.
"מר רוברט בּלֶייר הגיע לפגוש אותך."
"מי זה?"
"אתה יודע. הוא ניסה לכתוב משהו לאחד מהמופעים ההם בשנה שעברה."
"הו, כן. תגידי, שלחת פרחים לבית של פלנט?"
"כן," ענתה גברת ג'קסון, "שלחתי זר ורדים יפה."
"כמה?"
"ארבעים וחמישה דולר," אמרה גברת ג'קסון.
"ארבעים וחמישה דולר לוורדים! והאיש הזה שנא פרחים עוד כשהיה בחיים! טוב, תגידי לבלייר שייכנס."
רוברט בלייר היה צעיר שאפתן שעבד כעצמאי ומזה זמן רב ניסה את כוחו בכתיבה לבמה, אך נחל מעט מאוד הצלחה.
"שב, בלייר," אמר גרין, "על מה רצית לדבר?"
"ובכן, מר גרין, כנראה שהחומרים שלי לא התאימו לך בשנה שעברה, אבל הפעם אני חושב שיש לי מערכון שחייב להצליח."
"בסדר. אם אתה רוצה תשאיר אותו פה. אני אקרא אותו."
"עדיין לא כתבתי אותו. חשבתי שקודם אספר לך את הרעיון."
"נו, תתחיל; אבל תעשה את זה זריז; יש לי הרבה דברים לעשות היום. ואני חייב גם להגיע להלוויה של פלנט הזקן."
"אתה בטח מתגעגע אליו, לא?" אמר בלייר באהדה.
"מתגעגע אליו! אתה יכול להיות בטוח! טיפוס חביב ו —" מלכסן מבט אל לואיס — "המזכיר הכי טוב שיהיה לי בחיים. אבל בוא נשמע את המערכון שלך."
"טוב," אמר בלייר, "זה אולי לא יישמע משהו כשאני מספר את זה, אבל אני חושב שזה יעבוד נהדר. טוב, המשטרה מקבלת דיווח על אישה שנרצחה בביתה, השוטרים מגיעים לשם ומוצאים את בעלה, שמתנהג מאוד בעצבנות. הם חוקרים אותו חקירה צולבת ובסופו של דבר הוא נשבר ומודה שהוא רצח אותה. הם שואלים אותו למה, והוא אומר להם שהוא מאוד אוהב שעועית, ובאותו ערב הוא חזר הביתה ושאל אותה מה יש לאכול, והיא אמרה לו שהיא הכינה צלעות כבש, פירה, תרד ופאי תפוחים. אז הוא אומר, 'אין שעועית?' והיא אומרת, 'אין שעועית'. אז הוא יורה בה והורג אותה. כמובן שהסצנה בין הבעל לאישה מוצגת על הבמה. אחר כך —"
"זה לא טוב!" אמר קונרד גרין, "קודם כל, זה דורש יותר מדי משתתפים, כל השוטרים האלה וכולם."
"מה פתאום, כל מה שאתה צריך זה שני שוטרים ואת האיש ואשתו. וחכה שאני אספר לך את ההמשך."
"אני לא אוהב את זה; זה לא טוב. תחזור כשיהיה לך משהו שווה."
