ריח הגויאבות

בחצר הסרקופגים

 

2 באפריל 2001. שכונת אפרידר לובשת חג. מאות מתכנסים במרכז המסחרי הידוע של השכונה, המבנה החד-קומתי עם גגות הרעפים והחצר הפנימית הזרועה סרקופגים ושאר מוצגים שנמצאו בחפירות במקום. בפינה ניצב מגדל השעון המוכר. הוא מורה חמש ושלושים.

ההתרגשות גדולה. נציגי רשות החברות הממשלתיות, עיריית אשקלון, בנק לאומי, וכמובן מנהלי חברת ״אפרידר״ ועובדיה, ומולם אני וחבורת הצעירים המלווה אותי בחודשים האחרונים - כולנו מתכנסים לציין את סגירת העסקה של רכישת החברה.

לכאורה טקס שגרתי, מסיבת קוקטייל לציון עסקה שבמהלכה הפריטה המדינה את אחת החברות שהיתה בבעלותה ומכרה אותה לחברה פרטית. אך לא היה שום דבר שגרתי באירוע הזה. זו לא היתה רק העברת המְחאה בתמורה למניות, אלא תקיעת יתד של ילד שגדל מצִדה האחר של הגדר הלא נראית אך הצרובה עמוק בין השכונות השונות באשקלון ועתה הגיע אל קודש הקודשים, למעוז השלטון והאליטה הכלכלית, החברתית והתרבותית בעיר.

אישי ציבור ומשק מילאו את הרחבה, אך תשומת לבי היתה נתונה לשני אנשים שעמדו נבוכים, מתקשים למצוא את מקומם בקהל הרם - אמי עליזה ואבי יעקב. עשרות שנים התגוררנו בשכונת שמשון, הידועה גם בשמה ״עתיקות״, על שם עתיקות מן התקופה הכנענית שהתגלו בסמוך לה. עבורם - כמו גם עבורנו - היתה אפרידר משאת נפש, חלום לא מושג שמוטב לא לשקוע בו. הבתים המוקפים גינות מטופחות והרחובות הרחבים, הנקיים והשקטים עמדו בניגוד גמור לשכונת העוני המוזנחת ולהתפרצויות האלימות שהיו מנת חלקנו. עתה נסגר המעגל.

מנחה הטקס, ידידי אלון גורן, סיפר על החלום שלי לראות את מרכז אפרידר מחדש ימיו כקדם, מרכז של פעילות שוקקת חיים, ההולם את אופיו הייחודי והנוסטלגי, מרכז שיהפוך גם לאבן שואבת של פעילות חברתית, תרבותית, רוחנית, תיירותית וחווייתית. הרב יעקב אביטן, בן השכונה, אמר דבר תורה, ואחריו דיברו חתני השמחה - מנהל רשות החברות הממשלתיות, ירון יעקובס, שניצח על המהלך, ואיש בנק לאומי, עוזי רוזן, שבלעדי ההעזה שלו ואמונתו בי לא היה עולה בידי לעשות את הצעד. ״כאשר נתתי את המימון לאלי אלעזרא״, סיפר, ״ידעתי מה אני עושה. ליווינו אותו ועקבנו אחרי הפעילות הכלכלית שלו ואחר דרך הניהול הייחודית שלו, והימרנו על הסוס המנצח״.

כולם אמרו דברים נכוחים על העסקה ועל משמעותה לעיר אשקלון, לענף הנדל״ן ולהפרטה שהממשלה חרתה על דגלה. אך לבי היה נתון לאותה חבורה קטנה שעמדה בצד, שייכת-לא-שייכת, מביטה בעיניים משתאות בשועי העיר והארץ מחליפים דברי נימוסין, טועמים מהתקרובת, שותים כוס יין ומרגישים בבית. אלה היו בני משפחת אלעזרא המורחבת, בהם שותפים לעבודה הקשה שסללה את הדרך למעמד המרגש הזה.

״אני מודה לקדוש ברוך הוא על שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה״, אמרתי כאשר אלון גורן נתן לי את רשות הדיבור. סיפרתי לאורחים שבילדותי היתה אפרידר מקום בלתי-מושג, מעבר לגבול. כדי להיכנס לשכונה היה עלינו להסתנן בדרך לספרייה העירונית. כנער עבדתי בבתי הקפה במרכז אפרידר, פעם כשוטף כלים ופעם כעוזר למוכר המזכרות לתיירים בקפה ״מעדן״. כשהייתי סטודנט טיילתי עם כלתי יפעת בשכונה. יחד חלמנו לקנות בה דירת חדר וחצי. עכשיו אנחנו רוכשים את החברה שבנתה אותה, וזוהי רק ההתחלה, כמאמר השיר. הודיתי לכל הגורמים שהעזו ואפשרו לי להגיע לרגע הזה.

הקהל חייך בהסכמה. אנשי המקצוע שבהם היו רגילים מן הסתם לשמוע דברי תודה נרגשים בטקסים שכאלה. אך אפילו המחוספסים והמנוסים שבהם החניקו דמעה למראה אבי תוקע את המזוזה בבניין המשרדים ומברך ״ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לקבוע מזוזה״. ואם לא היה די בכך, התכבדה אמי בהסרת הלוט מעל הסמל החדש של אפרידר - מטבע ברונזה עתיק שנמצא בחפירות בחולות של חוף אשקלון העתיקה. הגדלנו את המטבע והטבענו עליו את השם ״אלעזרא״. אמא היתה המומה מגודל הכבוד שהוענק לה. בצניעותה הרבה מלמלה, ״למה זה מגיע לי? למה זה מגיע לי?...״