פתח דבר
כריסטופר קולומבוס הבין שהרגע המכריע מתקרב. כבר שלושה ימים שחברי הקבוצה שלו השתרכו בכבדות דרומה בתוך היער השופע של הארץ הטרופית הזאת, ופני הקרקע הלכו וטיפסו בהתמדה. מבין כל האיים שגילה מאז עלה בפעם הראשונה ליבשה באוקטובר 1492, זה היה האי היפה ביותר שראו עיניו. רצועת חוף מישורית צרה גבלה בחוף הסלעי. הרים התנשאו כשִׁדרה מעורפלת שהתרוממה בהדרגה מהמערב והגיעה לשיאה כאן במזרח, בשרשרת הפסגות הנפתלת שהקיפה אותו עכשיו מכל עבר. רוב הקרקע היתה אבן גיר נקבובית, מכוסה באדמה אדומה פורייה. מגוון מדהים של צמחים לִבלב תחת עצים צפופים ונישאים של יער עתיק יומין, וכולם ניזונו דרך קבע מרוחות נושאות לחות. הילידים שהתגוררו כאן קראו למקום זַ'יימָקָה, שֵׁם שהתחוור לו כי פירושו "אי המעיינות" - שם הולם, כי בכל מקום היה שפע של מים. אבל בהגייה הקסטיליאנית השתבש השם, והוא התחיל לקרוא לו ג'מייקה.
"אדמירל."
הוא עצר והסתובב אל אחד מאנשיו.
"זה לא רחוק," אמר לו דֶה טוֹרֶס והצביע קדימה. "יורדים מהרכס אל המישור, ואחר כך חוצים קרחת יער."
לואיס הפליג איתו בכל שלושת המסעות הקודמים, כולל המסע של שנת 1492 שבו ירדו לראשונה לחוף. הם הבינו זה את זה ושרר ביניהם אמון.
לא כאלה היו יחסיו עם ששת הילידים שנשאו את התיבות. הם היו עובדי אלילים. הוא הצביע על שניים שנשאו אחד מהמכלים הקטנים יותר וסימן להם בידיו שייזהרו. הוא הופתע לראות שאחרי שנתיים העץ עוד לא ניזוק. התולעים לא כרסמו אותו, כפי שכרסמו שנה קודם לכן את גוף הספינה. שנה שלמה הוא נאלץ להישאר על האי הזה בעל כורחו.
אבל עכשיו המאסר הסתיים.
"בחרת היטב," הוא אמר לדֶה טוֹרֶס בספרדית.
איש מהילידים לא הבין את השפה. שלושה ספרדים נוספים, שכל אחד מהם נבחר בקפידה, התלוו אליו ואל דֶה טוֹרֶס. המקומיים גויסו באמצעות הבטחה לשוחד בדמות פעמונים זעירים נוספים - סתם קישוטים זולים, שהצליל שהשמיעו הקסים אותם - אם יסכימו לשאת שלוש תיבות אל ההרים.
הם יצאו לדרך עם עלות השחר מקרחת יער סמוכה לחוף הצפוני, בקרבת מקום לנהר שיצק מים קרים וצלולים במורד מדפי סלע חלקים ונקווה לבריכה אחר בריכה עד הצלילה הכסופה האחרונה לתוך הים. קולות הזמזום של החרקים וציוצי הציפורים הבלתי־פוסקים הלכו והתגברו, ועתה הגיעו לשיא רועש. הטיפוס המייגע במעלה המדרון המיוער דרש מאמץ וכולם התנשמו בכבדות, בגדיהם היו ספוגי זיעה ופניהם מצופות בשכבות זוהמה. עכשיו היו בדרכם למטה, אל עמק שופע צמחייה.
בפעם הראשונה זה זמן רב הוא הרגיש שנעוריו מתחדשים.
הוא אהב את הארץ הזאת.
הוא עצמו הנהיג את המסע הראשון בשנת 1492, בניגוד לעצתם של יודעי־דבר כביכול. שמונים ושבעה אנשים הסתכנו ויצאו אל הלא־נודע בכוח חלומו. עשרות שנים נאבק להשיג את המימון הדרוש, תחילה מהפורטוגלים ואחר כך מהספרדים. הסכם "הקָפּיטוּלַציוֹת של סנטה פֵה", שחתם עם בית המלוכה הספרדי, הבטיח לו מעמד של אציל, עשרה אחוזים מכל השלל ושליטה בכל ים שיגלה. עסקה מצוינת על הנייר, אבל פרדיננד ואיזבלה לא קיימו את חלקם בהסכם. במהלך שתים־עשרה השנים האחרונות, אחרי שביסס את קיומו של מה שכולם כינו "העולם החדש", הפליגו ספינות ספרדיות מערבה בזו אחר זו ואף לא אחת ביקשה את רשותו מתוקף התואר "אדמירל הימים".
זונות. שקרנים.
כולם.
"שם," קרא דה טוֹרֶס.
הוא הפסיק לרדת והציץ מבין העצים, מעבר לאלפי פריחות אדומות שהילידים כינו "להבת היער". הוא הבחין בבריכה צלולה, שטוחה כזגוגית, ששאגת מים גועשים הובילה לתוכה וממנה.
לראשונה ביקר בג'מייקה בשנת 1494, במסעו השני, וגילה כי על החוף הצפוני מתגוררים אותם ילידים שחיים באיים הסמוכים, אלא שהתושבים המקומיים היו עוינים יותר. אולי התוקפנות הזאת נבעה מקרבתם לבני שבט הַקָרִיבּ, שחיו בפורטו ריקו ממזרח. בני הקריבּ היו קניבלים אכזריים שהבינו רק כוח. מתוך ניסיון העבר, הוא שלח קודם כלבי ציד וקשתים כדי שיטפלו בתושבי ג'מייקה, יהרגו כמה מהם ויתקפו אחרים, עד שכולם יהפכו להוטים לרַצות.
הוא עצר את התקדמות השיירה ליד הבריכה.
דה טוֹרֶס ניגש אליו ולחש, "זה כאן. זה המקום."
הוא ידע שזה יהיה ביקורו האחרון בעולם החדש שלו. הוא היה בן חמישים ואחת והצליח לצבור מגוון מרשים של אויבים. החוויות שעבר בשנה האחרונה העידו שהמסע הרביעי הזה היה מקולל כבר מראשיתו. בהתחלה חקר את חופי המקום שחשב ליבשת, כי קו החוף היה אינסופי והשתרע צפונה ודרומה רחוק ככל שהפליג. אחרי שהשלים את סיור ההיכרות הזה הוא קיווה להגיע לקובה או להיספַּניוֹלָה, אבל ספינותיו אכולות התולעים הצליחו להגיע רק עד ג'מייקה, שם העלה את שתיהן לחוף והמתין להצלה.
איש לא בא.
מושל היספניולה, אויב מושבע, החליט להניח לו ולמאה ושלושה־עשר אנשיו למות.
אבל זה לא קרה.
במקום זאת, כמה נפשות אמיצות חתרו בקאנוּ עד היספניולה והביאו ספינה.
כן, הוא אכן צבר אויבים.
הם הצליחו לשלול את כל הזכויות שהיו לו פעם מכוח הקפיטולציות. עלה בידו לשמור על מעמדו כאציל ועל תואר האדמירל, אבל לא היתה לכך שום משמעות. המתיישבים בסנטו דומינגו אפילו התמרדו ואילצו אותו לחתום על הסכם פשרה משפיל. ארבע שנים איומות קודם לכן הוא הוחזר לספרד כבול באזיקים, שם איימו עליו במשפט ובמאסר. אבל המלך והמלכה המתיקו את עונשו באופן בלתי־צפוי, ולאחר מכן העניקו לו מימון והרשאה לחצות את האוקיינוס בפעם הרביעית.
הוא תהה על מניעיהם.
איזבלה נראתה כנה. היא היתה בעלת נפש הרפתקנית. אבל המלך היה סיפור אחר לגמרי. פרדיננד מעולם לא נטה לו חיבה ואמר בגלוי כי כל חצייה של האוקיינוס המערבי נראית לו מעשה איוולת.
זה היה לפני שהצליח, כמובן.
עכשיו פרדיננד רצה רק זהב וכסף.
זונות. שקרנים.
כולם.
הוא סימן לסבלים להניח את התיבות. שלושת אנשיו עזרו, כי התיבות היו כבדות.
"הגענו," הוא קרא בספרדית.
אנשיו ידעו מה עליהם לעשות.
הם שלפו חרבות ומיהרו לקרוע את הילידים לגזרים. שניים מהם נאנקו על הקרקע, אבל חרב שננעצה בחזהו של כל אחד מהם השתיקה אותם. הריגתם נראתה לו עניין של מה בכך, כי הם לא היו ראויים לנשום אותו אוויר כמו האירופים. קטני קומה, חומים כנחושת, עירומים כביום היוולדם, ללא שפה כתובה וללא אמונה עזה. הם חיו בכפרים על שפת הים, וככל שהבחין, לא הגיעו לשום הישג פרט לגידול כמה יבולים. מנהיגם היה אדם שהם כינו בתואר קָאסִיקֶה, והוא התיידד איתו במהלך השנה שבה היה נטוש על האי. הקָאסִיקֶה הוא שהעניק לו שישה אנשים שלושה ימים לפני כן, כשהטיל עוגן בפעם האחרונה בחוף הצפוני.
"מסע פשוט להרים," הוא אמר למנהיג. "רק כמה ימים."
הוא ידע מספיק משפת האָרָאוָואק שלהם כדי להבהיר את הבקשה. הקָאסִיקֶה אישר שהבין והסכים וסימן לשישה גברים שיישאו את התיבות. הוא קד בהכרת טובה והציע כמה פעמונים זעירים כמתנות. תודה לאל שהביא איתו כמות גדולה מאלה. באירופה נהגו לקשור אותם לטופרי ציפורים מאולפות. חסרי ערך. כאן הם היו מטבע עובר לסוחר.
הקָאסִיקֶה הסכים לקבל את התשלום והחזיר לו קידה.
פעמיים קודם סחר עם המנהיג הזה. הם פיתחו ידידות. הבנה. והוא ניצל אותן עד תום.
כשביקר לראשונה באי בשנת 1494, עצר בו ליום אחד כדי לאטום דליפות בספינה ולחדש את אספקת המים, אנשיו הבחינו ברסיסי זהב זעירים בנחלים הצלולים. כששאל את הקָאסִיקֶה, שמע על קיומו של מקום שבו גרגירי הזהב גדולים יותר, אחדים מהם בגודל שעועית.
המקום שבו עמד עכשיו.
אבל הוא, בשונה מבית המלוכה הספרדי הנכלולי, לא התעניין בזהב.
לו היתה מטרה נעלה יותר.
מבטו ננעץ בדה טוֹרֶס וידידו הוותיק ידע מה אמור לקרות עכשיו. דה טוֹרֶס הניף את חרבו וכיוון את חוד הלהב אל אחד משלושת הספרדים, גבר גוץ בעל פנים אפרוריות.
"על הברכיים," פקד דה טוֹרֶס ולקח מהאיש את הנשק שלו.
שני אנשי הצוות האחרים הניפו את חרבותיהם בתמיכה.
האיש כרע על ברכיו.
קולומבוס התייצב מולו. "אתה חושב שאני כזה טיפש?"
"אדמירל ־"
הוא הרים יד כדי להשתיק אותו. "לפני ארבע שנים החזירו אותי לספרד באזיקים ושללו ממני את כל מה שהיה שלי כחוק. ואז, באופן פתאומי באותה מידה, הכול הוחזר." הוא השתתק לרגע. "במילים ספורות בלבד, המלך והמלכה העניקו לי חנינה על כל מה שעשיתי לכאורה. הם חשבו אותי לשוטה?" הוא שוב היסס. "זה מה שהם חשבו. וזה העלבון הגדול מכול. שנים התחננתי למימון כדי לחצות את האוקיינוס. שנים סירבו לי. ובכל זאת, אחרי מכתב אחד לבית המלוכה קיבלתי את הכסף למסע הרביעי. בקשה אחת, והעניקו לי הכול. אז ידעתי שמשהו לא כשורה."
החרבות נותרו צמודות אל האיש. לא היה לו לאן לברוח.
"אתה מרגל," אמר קולומבוס. "נשלחת הנה כדי לדווח על מה שאני עושה."
מראהו של הטיפש הזה עורר בו גועל. האיש סימל את כל הבוגדנות והסבל שהסבו לו הספרדים השקרנים.
"תשאל מה ששולחיך רוצים לדעת," תבע קולומבוס.
האיש שתק.
"תשאל, אני אומר." קולו התרומם. "אני פוקד עליך."
"מי אתה בכלל שתיתן פקודות?" אמר המרגל. "אתה לא מאנשי ישו."
הוא ספג את העלבון בסבלנות, כפי שחייו הקשים לימדו אותו לעשות. אבל הוא ראה שבני ארצו אינם סלחנים כמוהו.
הוא הצביע עליהם. "גם האנשים האלה הם לא מאנשי ישו."
האיש ירק על האדמה.
"האם המשימה שלך היתה לדווח על כל מה שהתרחש במסע? האם התיבות האלה שנמצאות איתנו היום הן המטרה שלהם? או שהם מעוניינים רק בזהב?"
"לא דיברת אמת."
הוא צחק. "לא דיברתי אמת?"
"הכנסייה, האם הקדושה, עוד תראה אותך מקולל לנצח נצחים באש הגיהינום."
ואז הוא הבין. האיש הוא סוכן של האינקוויזיציה.
האויב הגרוע מכול.
דחף ההישרדות התלקח בו. הוא הבחין בדאגה בעיניו של דה טוֹרֶס. הוא ידע על הבעיה הזו מאז יצאו מספרד, שנתיים קודם לכן. אבל האם היו שם עוד עיניים ואוזניים? האינקוויזיציה כבר העלתה על המוקד אלפי בני אדם. הוא שנא את כל מה שייצגה.
הדבר שעמד להשלים כאן היום נועד אך ורק לסכל את הרוע הזה.
דה טוֹרֶס כבר אמר לו שהוא לא מוכן להסתכן בכך שחוקרים ספרדים יגלו אותו. הוא לא יחזור לאירופה. הוא התכוון להשתקע בקובה, אי הרבה יותר גדול מצפון. גם שני הגברים האחרים שאחזו בחרבות, צעירים יותר, להוטים יותר, קיבלו החלטה להישאר. גם הוא צריך להישאר, אבל לא כאן מקומו, אם כי היה רוצה שהמצב יהיה שונה.
הוא השפיל אל האיש מבט נוקב.
"האנגלים וההולנדים קוראים לי קולומבוס. הצרפתים, קוֹלוֹמבּ. הפורטוגלים, קוֹלוֹם. ספרדים מכירים אותי כקוֹלוֹן. אבל אף אחד מאלה הוא לא השם שקיבלתי בלידתי. למרבה הצער, אתה לעולם לא תדע מה שמי האמיתי ולא תדווח לשולחיך הממתינים בספרד."
הוא סימן ודה טוֹרֶס נעץ את חרבו בחזהו של האיש.
האיש לא הספיק להגיב.
הלהב נמשך החוצה ונחלץ בקול מחליא, אז נטתה הגופה קדימה על ברכיה והתרסקה ארצה על הפנים.
שלולית דם הולכת וגדלה הכתימה את האדמה.
הוא ירק על הגווייה וכך עשו גם האחרים.
הוא קיווה שזהו האדם האחרון שהוא חוזה במותו. הוא עייף מהרג. בעוד זמן קצר יחזור לספינה ויעזוב את הארץ הזאת לנצח ולא ייאלץ להתמודד עם תגובתו של הקָאסִיקֶה על ששת המתים. אחרים ישלמו את המחיר, אבל זה לא היה מעניינו. כולם היו אויביו והוא איחל להם רק כאב.
הוא הסתובב וסוף כל סוף בחן את המקום שבו עמד והבחין בכל פרט שתיארו באוזניו קודם בואו.
"אתה רואה, אדמירל," אמר דה טוֹרֶס. "נדמה כאילו אלוהים עצמו הנחה אותנו הנה."
ידידו הוותיק צדק.
זה בהחלט נראה כך.
הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם.
מילות חוכמה.
"קדימה," הוא אמר לאחרים. "בואו נתפלל שסוד היום הזה יישאר נסתר זמן רב."
פרק 1
טום סֵייגן לפת את האקדח. במשך כל השנה האחרונה הוא חשב על הרגע הזה, בחן את כל השיקולים בעד ונגד, ובסופו של דבר הגיע למסקנה כי שיקול אחד בעד עולה בחשיבותו על כל השיקולים נגד.
הוא פשוט לא רצה עוד לחיות.
פעם הוא היה עיתונאי חוקר ב"לוס אנג'לס טיימס", הרוויח משכורת מכובדת של שש ספרות, ושמו, שהתבלט בכותרת המשנה, ייצר כתבות שער בזו אחר זו. הוא עבד בכל רחבי העולם - סרייבו, בייג'ין, יוהנסבורג, בלגרד ומוסקבה. אבל המזרח התיכון הפך לתחום המומחיות שלו, מקום שלמד להכיר באופן אינטימי. שם גיבש את המוניטין שלו. פעם היו המסמכים החסויים שלו מלאים במאות מקורות ששיתפו פעולה ברצון, אנשים שידעו כי הוא יגן עליהם בכל מחיר. הוא הוכיח זאת כשישב אחד־עשר יום בכלא בוושינגטון הבירה מפני שסירב לחשוף מקור לכתבה על חבר קונגרס מושחת מפנסילבניה.
האיש נשלח לכלא.
טום זכה במועמדות לפרס פוליצר בפעם השלישית.
בפרס היו עשרים ואחת קטגוריות. אחת מהן על "תחקיר עיתונאי יחיד במינו שנעשה בידי אדם או צוות והתפרסם בעיתון אחד ככתבה או כסדרת כתבות". הזוכים קיבלו תעודה, עשרת אלפים דולר, ואת האפשרות להוסיף לשמם שלוש מילים יקרות ערך - זוכה פרס פוליצר.
הוא זכה בפרס.
אבל הוא נשלל ממנו.
נראה לו שזה סיפור חייו.
הכול נשלל ממנו.
הקריירה שלו, המוניטין שלו, אמינותו, אפילו כבודו העצמי. בסופו של דבר הוא הפך לכישלון כבן, כאב, כבעל, כעיתונאי וכחבר. כמה שבועות קודם לכן הוא מיפה את תהליך ההתדרדרות בבלוק כתיבה וזיהה שהכול התחיל כשהיה בן עשרים וחמש, בוגר טרי של אוניברסיטת פלורידה, בשליש העליון של הכיתה, עם תואר בעיתונאות.
ואז אביו התנכר לו.
אבּירם סייגן היה נחוש.
"כולנו מקבלים החלטות. טובות. רעות. סתמיות. אתה בן אדם בוגר, טום, וקיבלת החלטה. עכשיו אני צריך לקבל החלטה."
וזה מה שעשה.
באותו בלוק כתיבה הוא רשם את נקודות השיא והשפל. חלקן מלפני כן, כשהיה עורך העיתון של בית הספר התיכון וכשהיה כתב בעיתון האוניברסיטה. רובן מאחרי כן. ההתקדמות מתחקירן לעיתונאי חבר מערכת, לכתב בינלאומי בכיר. הפרסים. השבחים. הכבוד שחלקו לו עמיתיו. איך תיאר מישהו את סגנונו? "דיווח עיתונאי רחב יריעה ובעל מעוף המבוצע תוך סיכון אישי ניכר".
ואז הגירושים.
התנכרותה של בתו היחידה. השקעות גרועות. החלטות גרועות עוד יותר בנוגע לחייו.
ולבסוף, הפיטורים.
לפני שמונה שנים.
והחיים שנראו מאז ריקים מתוכן.
רוב חבריו נעלמו. אבל זה קרה באשמתו לא פחות מאשר באשמתם. ככל שדיכאונו העמיק הוא הלך והתכנס בתוך עצמו. מפתיע שלא פנה לאלכוהול או לסמים, אבל הוא מעולם לא נמשך לאף אחד משניהם.
המשקה המשכר שלו היה הרחמים העצמיים.
הוא העביר מבט סביב פנים הבית.
הוא החליט למות כאן, בבית הוריו. זה היה הולם במין צורה חולנית. שכבות עבות של אבק וריח מעופש הזכירו לו שהחדרים האלה ריקים כבר שלוש שנים. הוא לא ניתק את החשמל, שילם את המסים הזעומים ודאג לכיסוח הדשא רק במידה מספקת כדי שהשכנים לא יתלוננו. מוקדם יותר הוא שם לב שעץ התות המשתרע בחזית הבית זקוק לגיזום ושגדר העץ זקוקה לצביעה.
הוא שנא את המקום הזה. יותר מדי רוחות רפאים.
הוא התהלך בין החדרים ונזכר בימים מאושרים יותר. במטבח עוד ראה בדמיונו את צנצנות הריבה של אמו שניצבו פעם לכל אורך אדן החלון. כשחשב עליה התעורר בו נחשול של שמחה נדירה שהתפוגגה במהירות.
הוא צריך לכתוב פתק ולהסביר את עצמו, להאשים מישהו או משהו. אבל למי יכתוב אותו? או מה יכתוב? אף אחד לא יאמין לו אם יספר את האמת. למרבה הצער, בדיוק כמו שמונה שנים קודם לכן, לא היה לו את מי להאשים - רק את עצמו.
האם למישהו יהיה אכפת בכלל אם ימות?
לבתו בהחלט לא. הוא לא דיבר איתה כבר שנתיים.
לסוכנת הספרותית שלו? אולי. היא הרוויחה הרבה כסף מעבודתו כסופר צללים. הוא נדהם לגלות כמה סופרים כביכול של רבי־מכר אינם יודעים לכתוב מילה. מה אמר אחד המבקרים בתקופת הנפילה שלו? "נראה שלעיתונאי סייגן מצפה קריירה מבטיחה של כתיבת סיפורת."
אידיוט.
אבל למעשה הוא שמע לעצתו.
הוא תהה - איך אדם יכול להסביר שהוא הורג את עצמו בכוונה? הרי זו פעולה לא רציונלית מעצם הגדרתה. פעולה שאי־אפשר להסביר אותה. הוא קיווה שמישהו יקבור אותו. היה לו שפע של כסף בבנק, די והותר למימון הלוויה מכובדת.
איך מרגיש אדם מת?
האם יש מודעוּת? האם אפשר לשמוע? לראות? להריח? או אולי זו סתם חשיכה נצחית. בלי מחשבות. בלי תחושות.
בלי שום דבר.
הוא חזר אל חלקו הקדמי של הבית.
בחוץ היה יום מרס יפהפה עם שמש צהריים קורנת. פלורידה אכן בורכה במזג אוויר נפלא. כמו קליפורניה, שם התגורר לפני הפיטורים, רק בלי רעידות האדמה. הוא יתגעגע לתחושה של שמש חמימה ביום קיץ נעים.
הוא נעצר בפתח המקומר ובהה בטרקלין. כך אמו כינתה תמיד את החדר הזה. זה היה המקום שבו התכנסו הוריו בשבת. המקום שבו אבּירם קרא בתורה. המקום שבו ציינו את יום כיפור וחגגו את החגים. הוא נזכר במראה פמוטי הפְּיוּטֶר דולקים על השולחן המרוחק. הוריו היו יהודים אדוקים. לקראת טקס בר המצווה שלו גם הוא קרא בתורה, בעמידה מול החלון בעל שתים־עשרה השמשות שמשני צדדיו וילונות מאריג דמשק שאמו הקדישה חודשים לתפירתם. היא היתה אישה מקסימה, אהובה על כולם, עם כישרון למלאכת יד. הוא התגעגע אליה. היא מתה שש שנים לפני אבּירם, שעכשיו חלפו שלוש שנים מאז מותו.
הגיע הזמן לשים לזה קץ.
הוא התבונן בכלי נשק, אקדח שרכש כמה חודשים קודם לכן ביריד נשק באורלנדו, והתיישב על הספה. ענני אבק התנשאו ממנה ושקעו. הוא נזכר שישב בדיוק באותו מקום כשאבּירם הסביר לו על עובדות החיים וכיצד באים ילדים לעולם. בן כמה היה, שתים־עשרה?
לפני שלושים ושמונה שנים.
אבל זה נראה לו כמו לפני שבוע.
כמו תמיד, ההסברים היו בוטים ותמציתיים.
"אתה מבין?" שאל אותו אבּירם. "חשוב שתבין."
"אני לא אוהב בנות."
"אתה תאהב אותן. אז אל תשכח את מה שאמרתי."
נשים. עוד כישלון. היו לו מעט מאוד מערכות יחסים כשהיה צעיר, והוא התחתן עם מישל, הנערה הראשונה שהתעניינה בו ברצינות. אבל הנישואים הסתיימו אחרי הפיטורים, ולא היו נשים נוספות מאז הנפילה. מישל גבתה ממנו מחיר כבד.
"אולי עוד מעט אזכה לפגוש אותה," הוא מלמל.
אשתו לשעבר נהרגה שנתיים לפני כן בתאונת דרכים.
אז היתה הפעם האחרונה שפגש את בתו ודבריה היו רמים וברורים. "תסתלק. היא לא היתה רוצה אותך כאן."
והוא עזב את ההלוויה.
הוא שוב בהה בנשק ושם אצבע על ההדק. הוא חישל את עצמו, שאף אוויר והצמיד את הקנה לרקתו. הוא היה שמאלי, כמו כל בני משפחת סייגן כמעט. דודו, שהיה פעם שחקן בייסבול מקצוען, אמר לו כשהיה ילד שאם ילמד לזרוק כדור מסובב הוא ירוויח הון בליגות־העל. נדיר למצוא שמאליים מוכשרים בבייסבול.
אבל הוא נכשל גם בספורט.
הוא קירב את הקנה לרקתו.
המתכת נגעה בעורו.
הוא עצם עיניים, ייצב את אצבעו על ההדק ודמיין לעצמו איך תתחיל ההודעה על מותו. טום סייגן, עיתונאי־חוקר לשעבר, התאבד ביום שלישי חמישה במרס בבית הוריו במאוּנט דוֹרָה שבפלורידה.
עוד קצת לחץ ו ־
תוק. תוק. תוק.
הוא פקח עיניים.
גבר עמד מחוץ לחלון הקדמי, קרוב מספיק לשמשה כדי שטום יוכל לראות את פניו - מבוגר ממנו, מסודר, מכובד - ואת ידו הימנית של האיש.
שהחזיקה תצלום, צמוד לזכוכית.
הוא התמקד בתמונתה של אישה צעירה שוכבת, ידיה ורגליה מתוחות.
כאילו היא כבולה.
הוא זיהה את הפנים.
בתו.
אָלֶה.
