פרולוג
אוגוסט 1967
זה היה קיץ האהבה. מעט אחרי שקברתי את בעלי חזרתי לראשונה לכפר ילדותי, לראות את המאגר שהציף אותו.
נסעתי לשם חודשים ספורים אחרי שרונלד ואני שבנו מאחת השהיות הארוכות התכופות שלנו בחו'ל, שהיות שבמשך שנים רבות התאימו לי בהחלט. גם רונלד התאים לי בהחלט. הוא היה איש הגון ובעל טוב, והיה נכון למדי לקבל את זה שהנישואים שלנו היו נישואי נוחות. אני מאמינה שהוא ראה בי נכס לקריירה הדיפלומטית שלו, אם כי ברור שלא היופי המסנוור או השנינות התוססת שלי היו התכונות שהפילו אותו במלכודת. עם זאת, הייתי ייצוגית ואינטליגנטית, נוסף על כך שהייתי רקדנית טובה באופן חריג.
תהיה הסיבה אשר תהיה, נעשיתי מיומנת בגילום רעיית הדיפלומט הזוטר. המחיר היה סביר. בכל מקרה, הייתי הדרכון של רונלד להצלחה ולקידום בקריירה, ולמרות שמעולם לא אמרתי לו את זה, הוא היה הדרכון שלי לבריחה. התחתנתי איתו משום שידעתי שנעביר את חיינו הרחק מאנגליה, ורציתי להיות רחוקה מאנגליה ככל הניתן. עכשיו, אחרי יותר מעשר שנים בחו'ל, נראה שזה כבר לא משנה במיוחד. אהיה מסופקת למדי לחיות את שארית ימי בדירה בפארק בֶּלְסַייז. רונלד, שתמיד היה משקיע ממולח, השאיר לי גם סכום כסף נאה. מספיק לפחות לכמה שנים של מחיה, ולרכישת טריומף ספורט חדשה. אדומה. עם רדיו.
וכך עשיתי את דרכי אל הוֹבְּז אֶנְד בפעם הראשונה זה יותר מעשרים שנה, כשאני מלווה בשירה את כל מה שצריך זה אהבה, פארק איצ'יקו ו ראו את אמילי משחקת, ומאזינה למבזקי החדשות האקראיים על הרצח של ג'ו אורטון ועל סגירת תחנות הרדיו הפיראטיות ששידרו מהים. מסיבה כלשהי שמעולם לא הצלחתי להבין, נהניתי מהמוזיקה החדשה התמימה, הגולמית, שהצעירים הקשיבו לה, למרות שהייתי בתחילת שנות הארבעים לחיי. זה גרם לי לכמוה לשוב להיות צעירה: צעירה ללא הסיבוכים של נעורי; צעירה ללא המלחמה; צעירה ללא שיברון הלב; צעירה ללא האימה והדם.
נדמה שלא ראיתי אף מכונית אחרת אחרי שירדתי מהכביש הראשי, מחוץ לסקיפטון. זה היה אחד מימי הקיץ המושלמים האלה, כשבאוויר עמד ריח מתוק של דשא קצוץ ופרחי בר. דמיינתי שאני מסוגלת להריח את האדים הנפלטים מגדרות האבן. פירות עצי הסוֹרבּוּס בהקו כמו אבני נופֶך מלוטשות. הקיוויות נסקו וצנחו ברחבי כרי המרעה, וכבשים פעו בקריאות מעוררות רחמים מדופנות העמקים המרוחקים. הצבעים כולם היו עזים ובורקים — הירוק היה ירוק מאי־פעם, וכחול השמים היה נטול עננים ובהיר עד מאוד.
לא הרבה אחרי גרסינגטון הלכתי לאיבוד. עצרתי ושאלתי שני גברים שתיקנו גדר אבן. עבר זמן רב מאז שמעתי את המבטא הכבד האופייני של עמקי יורקשייר, ובתחילה הוא נשמע לי זר. בסוף הבנתי, הודיתי להם והשארתי אותם לתהות על קנקנה של הגברת המשונה בגיל המעבר, עם משקפי השמש, מוזיקת הפופ ומכונית הספורט האדומה הראוותנית.
הנתיב הישן נקטע בשולי היער, כך שהייתי צריכה לצאת מהרכב וללכת ברגל את שאר הדרך לאורך שביל העפר. ענני יתושים זימזמו מעל ראשי, גדרונים התעופפו בין השיחים, וירגזים כחולים ניתרו מענף לענף.
בסופו של דבר יצאתי מהחורש ועמדתי על סף המאגר. לבי החל להלום, ונאלצתי להישען על אחד העצים. קליפת הגזע היתה מחוספסת תחת כפות ידי. לרגע חשבתי שאני הולכת להתעלף; עורי היה סמוק ואצבעותי עיקצצו. אבל זה עבר.
מובן שהיו שם עצים כבר לפני זמן רב, אבל לא כל כך הרבה, ורובם נמצאו מצפון לכפר, ביער רואן. כשגרתי שם, הובז אנד היה כפר בתוך עמק. כעת השקפתי על אגם מוקף יער.
פני המים, שקטים לחלוטין, שיקפו את העצים ואת הצל המזדמן של שחף או סנונית שעפו ממעל. מימיני יכולתי לראות את הסכר הקטן שבו נעשה הנהר הנושן צר בזרימתו אל מאגר הַרקסמִיר. מבולבלת ותוהה מה אני מרגישה, התיישבתי על הגדה והסתכלתי על הנוף.
ישבתי במקום שבו עברה פעם הסתעפות המסילה של הרכבת שבה נהגתי לנסוע לעתים קרובות מאוד בילדותי. מסילה בודדה שהובילה אל הֵרוֹגֵייט ובחזרה. בימי המלחמה סיפקה לנו הרכבת את הגישה היחידה לעולם הרחב שמעבר להובז אנד. ד״ר ביצ'ינג חיסל אותה לפני שלוש־ארבע שנים, כמובן, וכעת היתה המסילה מכוסה עשבים שוטים. המועצה שתלה ערבות בוכיות במקום שבו עמדה התחנה הישנה, שבה קניתי פעמים רבות כרטיסים מגברת שיפּלי וחיכיתי על הרציף בהתרגשות גוברת לקראת השקשוק והצפירה הרחוקים של קטר הקיטור הישן.
הזמן חלף בעודי יושבת שם ומעלה זיכרונות. יצאתי מאוחר, והנסיעה מלונדון היתה ארוכה. עד מהרה השתלטה החשכה על החורשים מסביבי, ממלאת את הרווחים בין הענפים ואת הדממות בין קריאות הציפורים. רוח קלילה נשבה. המים לכדו את האור המתפוגג, כך שפניהם המעט גליים נראו כאילו בזקו עליהם אבקה בגוון ורוד סלמון. בהדרגה גם זה החשיך, עד שכל מה שנותר היה כחול־דיו כהה.
אז עלה הירח המלא ופיזר את אורו הלבן כעצמות, ודמיינתי שאני מסוגלת לראות ישר מבעד למים אל הכפר שפעם היה שם, כמו תמונה שנשתמרה בכוס מים. הוא נפרש שם מתחתי, נוצץ בכהות ומנצנץ מתחת לאדוות הכמעט בלתי נראות של פני המים.
בזמן שבהיתי, הרגשתי שאני מסוגלת להושיט יד ולגעת בכפר. זה היה כמו העולם מאחורי המראה ב אורפאוס של קוקטו. כשאת מושיטה יד ונוגעת בזכוכית, היא הופכת למים ואת יכולה לצלול דרכה לתוך תהומות השאול.
מה שראיתי שם היה הכפר כפי שהיה כשגרתי שם, עם עשן מיתמר מהארובות מעל גגות הרעפים ולוחות האבן, הטחנה האפלה על התלולית בצד המערבי, מגדל הכנסייה הגוצי, הרחוב הראשי המתעקל לצד הנהר הצר. ככל שהסתכלתי, כך הרחקתי ודמיינתי שאני מסוגלת לראות את האנשים העסוקים בענייני היומיום שלהם: קניות, משלוחים, ריכולים. בחזיוני יכולתי לראות אפילו את החנות הקטנה שבה פגשתי בה בפעם הראשונה, באותו יום אביב סוער ב־1941. היום שבו הכול התחיל.
