עכשיו
אלכס ואני שוכבים זה לצד זה על שמיכה בחצר הבית ברחוב ברוקס 37. העצים נראים גדולים וכהים מהרגיל. העלים כמעט שחורים, והם צפופים עד כדי כך שהם מסתירים את השמים.
'נראה שזה לא יום מוצלח במיוחד לפיקניק,' אומר אלכס, ופתאום אני מבינה שנכון, כמובן, לא טעמנו בכלל מהאוכל שהבאנו. בקצה השמיכה עומדת סלסילה, מלאה פירות רקובים למחצה, ונחיל נמלים שחורות זעירות מכסה אותם.
'למה לא?' אני אומרת. אנחנו בוהים במארג העלים שמעלינו, העבה כמו חומה.
'כי יורד שלג,' צוחק אלכס. ואני שוב מבינה שהוא צודק: באמת יורד שלג. פתיתים עבים בצבע אפֶר מסתחררים סביבנו. וגם קר נורא. הנשיפות שלי הופכות לעננים, ואני נצמדת אליו בחיפוש אחר חמימות.
'תן לי יד,' אני אומרת, אבל אלכס לא מגיב. אני מנסה להידחף לחלל שבין הזרוע שלו לחזה, אבל הגוף שלו נוקשה, לא זז. 'אלכס,' אני אומרת, 'נו כבר, קר לי.'
'קר לי,' הוא חוזר אחרי כמו תוכי, בשפתיים שכמעט לא זזות. הן כחולות וסדוקות. הוא בוהה בעלים בלי למצמץ.
'תסתכל עלי,' אני אומרת, אבל הוא לא מפנה את הראש, לא ממצמץ, לא זז בכלל. תחושת בהלה גואה בי, וקול צווחני אומר טעות, טעות, טעות, ואני מתיישבת ומניחה יד על החזה הקר כקרח של אלכס. 'אלכס,' אני אומרת ואז, צרחה קצרה: 'אלכס!'
'לנה מורגן ג'ונס!'
אני מתעוררת בקפיצה למקהלת צחקוקים מהוסים.
גברת פיירסטיין, המורה למדעים של כיתה י'ב בתיכון קווינסי אדוארדס לבנות, ברוקלין, אזור 5, רובע 17, נועצת בי מבט. זאת הפעם השלישית השבוע שנרדמתי בשיעור שלה.
'עושה רושם שבריאת הסדר הטבעי מתישה אותך,' היא אומרת. 'אני מציעה שתעשי טיול התעוררות קטן למשרד המנהלת.'
'לא!' אני מתפרצת, בקול רם יותר משהתכוונתי, ומעוררת בבנות הכיתה שלי עוד סדרת צחקוקים. התחלתי ללמוד באדוארדס זמן קצר אחרי חופשת החורף — לפני קצת יותר מחודשיים בסך הכול — ואני כבר מתויגת כמוזרה מספר אחת. אנשים מתרחקים ממני כמו ממחלה — כאילו אני חולה במחלה.
אילו רק ידעו.
'זאת האזהרה האחרונה, מיס ג'ונס,' אומרת גברת פיירסטיין. 'את מבינה?'
'זה לא יקרה שוב,' אני אומרת ומנסה להיראות צייתנית ומלאת חרטה. אני דוחפת הצידה את זיכרון הסיוט, דוחפת הצידה מחשבות על אלכס, דוחפת הצידה מחשבות על האנה ועל בית הספר הישן שלי, דוחפת, דוחפת, דוחפת, כמו שרייבן לימדה אותי. החיים של פעם מתו.
גברת פיירסטיין נועצת בי מבט אחרון — כדי להפחיד אותי, כנראה — מסתובבת חזרה אל הלוח וממשיכה בהרצאה על האנרגיה השמימית של האלקטרונים.
לנה של פעם היתה משקשקת מפחד ממורה כמו גברת פיירסטיין. היא זקנה ומרושעת ונראית כמו הכלאה בין צפרדע לפיטבול. היא מהאנשים האלה שבמחיצתם התרופה נראית מיותרת — אי אפשר לדמיין אותה מסוגלת לאהוב, אפילו בלי הטיפול.
אבל גם לנה של פעם מתה.
קברתי אותה.
השארתי אותה מצדה השני של הגדר, מאחורי חומת להבות ועשן.
