אמן השלילה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אמן השלילה
הוספה למועדפים

אמן השלילה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נושאים

תקציר

(ישראל, 2017)
סיפור צריך להאמין בעצמו, לתכנן, לקוות, להתבדות, להזדקן, להחוויר, להתקמט, לצבור חטאים ומעשים טובים, להתרחש רחוק מכל אפשרות של הצלחה.
השואף אל הכתיבה לא רצה להחמיץ את העולם ולא רצה שיחמיץ העולם אותו. הוא היה מנופח מקוקאין, אבל זה לא הספיק לו. גם לא הספיק חצי בקבוק הוויסקי ששתה. הוא רצה עוד, הוא רצה יותר, הוא רצה הרבה מהכול, כל הזמן. אם כבר הזיה אז עד הסוף, אם כבר ייאוש שיימשך עד קצה הלילה, אם כבר מוות שיהיה במנות גדולות של וויסקי וקוק, ואם חיים? אז בביטול גמור של הכלל ובבטלה מוחלטת של הפרט השרוע על הספה בסטודיו מהרהר את הרהוריו הכבדים. מה שמעניין, מה שמושך את הלב, מה שמרגש, שמקפיא את התענוג האישי ומשכיח את נטל הגולדברגיוּת והאלתרמניוּת, הזהב והזקנה, הפזמון החוזר ורעש פיצוח האותיות בין שפתיו של הפוסח על שתי הסעיפים.
כשנמאס לו מעצמו לבש את ז'קט הקטיפה הכחול ויצא אל האלכוהול שלו, מחזיר לחייו את בנות לילית הכנועות, השובבות, המיואשות, הנפלאות, החכמות, המצחיקות והצמאות לאהבת גבר זונה. גם כשהזין עמד סוף–סוף, זה לא היה הזין הפנימי שלו, גם לא החיצוני, משהו אחר הזדקר כאן, משהו הקשור באגו עלוב, בחיים בזבזניים, בחוסר אחריות, בטיפשות. זו נעימות רפה, רפה מאוד, אבל, אחרי הכול, נעימות.
והנה עכשיו הוא בפירנצה, תקוע עם כתב היד של הסופר הציוני האחרון, כותב את הסיפור שלו.

פרק ראשון

השואף אל הכתיבה גלגל את הכיסא לאחור והדליק מרלבורו אדום. הדמות המבוססת על חייו עשתה את הבלתי-ייאמן ונהפכה לבשר ודם. יש להם עבר דומה ושניהם נמצאים עכשיו בפירנצה. הוא כותב המשך לחייו. ברור לו שעד שלא יהיה סוף לחיים האלה לא תסתיים הכתיבה, וכשתסתיים הכתיבה ממילא יפסיק הלב לפעום. הוא לא כותב מתוך בהלה או במרץ יוצא דופן, הוא לא כותב כדי להגיע לסוף וגם לא כדי להימנע ממנו. אין פה אפילו דיאלקטיקה מחורבנת. הוא כותב כי האמנות ניצחה. הוא הולך בין המילים ובתוכן, הוא קורא אותן לסדר, פורע אותן, מתעכב על כל אות וכל עיכוב ספונטני כמו נשימה. סיפור צריך להאמין בעצמו, לתכנן, לקוות, להתבדות, להזדקן, להחוויר, להתקמט, לצבור חטאים ומעשים טובים, להתרחש רחוק מכל אפשרות של הצלחה. סיפור טוב הוא סיפור שקוראיו נספים בציפייה ומתחיים באכזבה. אי-אפשר להאיץ בסיפור, או לעכב בעדו. אי-אפשר להרוג שורות. הכתיבה היא עץ אלון, והוא משייף ממנו, בעזרת פצירה, מקל הליכה.
כהורה המציץ בילדיו הישנים, קרא את השורה האחרונה שכתב:
 
בשעה אחת עשרה בדיוק פקח עיניים, ומבט אחד לעברה העמיד אותו מיד על הרגליים. הוא שלח יד לצוואר ולא מצא דופק, קירב אוזן לפה הפעור ולא מצא נשימה. הגוף עצר מלכת.

סקירות וביקורות

בעיות זקפה אורן קקון מתגרה בקורא בחוצפה ובחריפות לא מצויות, אבל 'אמן השלילה' סובל ממידה מופרזת של נרקיסיזם רשימה שפירסם ב-‭1999‬ ב'ידיעות אחרונות' אבנר הולצמן, פרופסור לספרות עברית ומבקר ספרות, שביקש לסכם את היצירה העברית בשנות ה-‭,90‬ מסתיימת בייחול הבא: "יש להניח שהגורמים שאיפשרו את פנייתם של סופרים רבים לערוץ ההבעה המיוחד הזה יוסיפו לפעול את פעולתם, ועוד יזכו אותנו בפירות הילולים". הילולים? אם אמנם טעם "אמן השלילה", גיבור ספרו של אורן קקון ומבקר ספרות פרובוקטיבי, מהפירות שייחל להם הולצמן ברשימתו, ודאי ירק אותם מפיו בחלחלה. הולצמן הוא דמות אורחת בספרו החדש של קקון - מבקר ספרות בפני עצמו, שפירסם את רשימותיו לפני כעשור ב'הארץ' - והוא מייצג את כל הערכים הספרותיים שגיבור הספר בז להם, מראשון ועד אחרון.

כל כך אבוד העניין שלו בספרות העברית, עד שהוא מחליט לכתוב בעצמו את היצירה שהוא מצפה לה בסגנונו האישי, המתואר ככתיבה ש"היה בה משהו שעמד לבדו בעולם, ללא השתלשלות דורית, ללא השפעות מוקדמות, היא הייתה [‭...‬] טבעית לשפה, אך עם זאת זרה לדובר אותה". מדובר אם כן בדמות ספרותית חצויה שכל תהילתה נובעת מניסור הענף שעליו היא יושבת. כדי להעצים את הפוטנציאל הדרמטי של השסע הזה, קקון מפגיש את גיבור ספרו עם א.ה. זרחין, סופר קאנוני וקונפורמי שירד מגדולתו, וכעת הוא דוחק במבקר האדיש שיקרא את כתב היד הסודי שלו, שעתיד להשיב אותו אל מרכז העניינים. זמן קצר אחר כך זרחין מת במפתיע, וגיבור הספר הופך לבעליו היחידי של אותו כתב יד נטוש, שנושא פתאום מטען סמלי, מיסטי כמעט, בחייו. אבל אותו "אירוע מחולל" בתחילת הספר מתגלה די מהר כעוד הדגמה לייחודו של מבקר הספרות בעיני מחברו. בעוד שאת קורות חייו של הסופר הגדול זרחין כיווץ קקון לכדי פרק אחד מזורז, הרי ששאר פרקי הספר מוקדשים כולם למבקר הזוהר - ככל הנראה בן דמותו של אורן קקון - כדי שנבין בעצמנו של מי יותר גדול.

למרות מרדנותו, גיבורו חסר השם של הספר הוא דווקא צאצא של מסורת 'התלוש' של ברנר וגנסין - יהודי שהתנתק מאבותיו ויצא אל הערים הגדולות כדי להתערות בהן ולרכוש השכלה - וכמוהו, גם הגיבור של קקון מפנה את גבו לאביו ולפסוקים התנ"כיים שלו, מתגנדר ומעריץ את אוסקר וויילד, מתגורר בתל-אביב ומעביר שם את ימיו בשתייה, עישון, הסנפה וסקס קבוע ומזדמן. הספרות המקומית אמנם מרדימה אותו, אך הנשים המקומיות משלהבות אותו, והוא מתרוצץ מאחת לשנייה כמו עכבר בין הקירות. כל אחת מהנשים האלה - אשתו, מאהבת נשואה, ברמנית חרמנית, סטודנטית מאוהבת ואף אמו הססגונית - מאיירת אותו קצת אחרת, מציתה בו תשוקות וייסורים שונים, ובה בעת בולמת ומדכאת אותו.

המודל שלו אינו המודל האפרורי של סופר שקדן ובוודאי לא של מבקר ספרות פקידותי, אלא של כוכב רוק הרסני ונערץ. ברגע של הרהור גדלותי הוא אף מקרב עצמו לישו - "אם היה על התיאולוג המתחיל שלנו לבחור באיזה דימוי דתי להעביר איתו את החיים היה בוחר בדימוי הנוצרי דווקא [‭...‬] אדם אחד ויחיד [‭...‬] מרגע לידתו ועד לשחיטה" - ומזכיר כך את ג'רוויס קוקר, סולן להקת פאלפ, שהצטנע כשאמר שהוא אמנם לא "ג'יזס קרייסט", אבל הם חולקים אותם ראשי תיבות.

קקון מתאר את עלילות הסקס בעיר הגדולה של גיבורו בתנופה, ואף שהסקס קונבנציונלי בסופו של דבר, והסמים נדמים לעוד חטיף לא מזיק בין הבית לסטודיו, מצטייר כאן דיוקן חשוף של גבר על הספקטרום שבין עליונות לנחיתות. למרות גבריותו המופגנת, זהו בעצם גבר-לא-גבר, אחד שתלוי כלכלית באשתו, מתעקש על "חדר משלו", נוהה אחר הספרות והמוזיקה ונטול עניין במדעים ובפוליטיקה. קקון אף מעז להתמקם כאן בז'אנר המיוחס ל"ספרות נשית", ספרות שמזוהה עם העיסוק בפרטי, בעולם הרגש, במין וביצירה, ומציבה במרכזה נשיות חלשה-חזקה על גבול הגרוטסקית, בדומה לנשים בספריה המוקדמים של צרויה שלו וברומנים של חגית גרוסמן. בעיניי, היצירה של קקון מעניינת הרבה יותר, מפני שהיא פראית ומוחקת גבולות, ומעמידה כאן לראשונה קוקסינליות ספרותית מוחצנת, "כתיבה נשית" עם זיפים וזקפה. אמן השרלילה.

יחד עם זאת, העיסוק המדוקדק של קקון בגיבור שלו ובנשותיו, ההכברה במעלותיהם, ההתרפקות על חולשותיהם וגיוס כל האיכות הלשונית להאדרתם, כל אלה החלישו את עוצמתן של הנפשות הפועלות ככל שהספר נמשך, ושחקו את הסקרנות כלפי הגיבור, שכמה שיאים דרמטיים פוקדים אותו דווקא אז. לרגעים תהיתי: מי אתה, שאקרא עליך כל כך הרבה? האפילוג, שאמור לחתום את הרומן בתמונה ארוטית-דקדנטית כמו ציור של אוברי בירדסלי או תמונה מתוך 'אורלנדו' של וירג'יניה וולף, כבר גולש אל הפרודיה, ומעלה את החשד שאף שקקון ניהל את גיבורו ההרפתקן בתמרון מרשים, הרי שברגע שמניחים בין ידיו אישה הרפתקנית, הן רועדות.

כן, אני מצפה לספר הבא של קקון, מפני שיש בו חוצפה וחריפות לא מצויות והכתיבה שלו חכמה וגחמנית ומתגרה בקורא. אבל יש בי גם תהייה מטרידה: האם אמן השלילה, שמילא את הספר הזה בתיאורים של בן דמותו עד להתפקע, יצליח למצוא להבא איזשהו עניין בכל דבר, פרט לעצמו?

עוד 3 ספרים על סופרים ומבקרים:
הגמל המעופף ודבשת הזהב > אהרן מגד
אמן הסיפור הקצר > מאיה ערד
הדרך של אידה > ריקרדו פיגליה

בתמונה: ציור של אוברי בירדסלי,‭ 1896 ‬
ענת עינהר 7 לילות 08/09/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
"אמן השלילה": הגיבור של אורן קקון שונא בשביל לאהוב אבי שניבאום הארץ ספרים 13/10/2017 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

נושאים

סקירות וביקורות

בעיות זקפה אורן קקון מתגרה בקורא בחוצפה ובחריפות לא מצויות, אבל 'אמן השלילה' סובל ממידה מופרזת של נרקיסיזם רשימה שפירסם ב-‭1999‬ ב'ידיעות אחרונות' אבנר הולצמן, פרופסור לספרות עברית ומבקר ספרות, שביקש לסכם את היצירה העברית בשנות ה-‭,90‬ מסתיימת בייחול הבא: "יש להניח שהגורמים שאיפשרו את פנייתם של סופרים רבים לערוץ ההבעה המיוחד הזה יוסיפו לפעול את פעולתם, ועוד יזכו אותנו בפירות הילולים". הילולים? אם אמנם טעם "אמן השלילה", גיבור ספרו של אורן קקון ומבקר ספרות פרובוקטיבי, מהפירות שייחל להם הולצמן ברשימתו, ודאי ירק אותם מפיו בחלחלה. הולצמן הוא דמות אורחת בספרו החדש של קקון - מבקר ספרות בפני עצמו, שפירסם את רשימותיו לפני כעשור ב'הארץ' - והוא מייצג את כל הערכים הספרותיים שגיבור הספר בז להם, מראשון ועד אחרון.

כל כך אבוד העניין שלו בספרות העברית, עד שהוא מחליט לכתוב בעצמו את היצירה שהוא מצפה לה בסגנונו האישי, המתואר ככתיבה ש"היה בה משהו שעמד לבדו בעולם, ללא השתלשלות דורית, ללא השפעות מוקדמות, היא הייתה [‭...‬] טבעית לשפה, אך עם זאת זרה לדובר אותה". מדובר אם כן בדמות ספרותית חצויה שכל תהילתה נובעת מניסור הענף שעליו היא יושבת. כדי להעצים את הפוטנציאל הדרמטי של השסע הזה, קקון מפגיש את גיבור ספרו עם א.ה. זרחין, סופר קאנוני וקונפורמי שירד מגדולתו, וכעת הוא דוחק במבקר האדיש שיקרא את כתב היד הסודי שלו, שעתיד להשיב אותו אל מרכז העניינים. זמן קצר אחר כך זרחין מת במפתיע, וגיבור הספר הופך לבעליו היחידי של אותו כתב יד נטוש, שנושא פתאום מטען סמלי, מיסטי כמעט, בחייו. אבל אותו "אירוע מחולל" בתחילת הספר מתגלה די מהר כעוד הדגמה לייחודו של מבקר הספרות בעיני מחברו. בעוד שאת קורות חייו של הסופר הגדול זרחין כיווץ קקון לכדי פרק אחד מזורז, הרי ששאר פרקי הספר מוקדשים כולם למבקר הזוהר - ככל הנראה בן דמותו של אורן קקון - כדי שנבין בעצמנו של מי יותר גדול.

למרות מרדנותו, גיבורו חסר השם של הספר הוא דווקא צאצא של מסורת 'התלוש' של ברנר וגנסין - יהודי שהתנתק מאבותיו ויצא אל הערים הגדולות כדי להתערות בהן ולרכוש השכלה - וכמוהו, גם הגיבור של קקון מפנה את גבו לאביו ולפסוקים התנ"כיים שלו, מתגנדר ומעריץ את אוסקר וויילד, מתגורר בתל-אביב ומעביר שם את ימיו בשתייה, עישון, הסנפה וסקס קבוע ומזדמן. הספרות המקומית אמנם מרדימה אותו, אך הנשים המקומיות משלהבות אותו, והוא מתרוצץ מאחת לשנייה כמו עכבר בין הקירות. כל אחת מהנשים האלה - אשתו, מאהבת נשואה, ברמנית חרמנית, סטודנטית מאוהבת ואף אמו הססגונית - מאיירת אותו קצת אחרת, מציתה בו תשוקות וייסורים שונים, ובה בעת בולמת ומדכאת אותו.

המודל שלו אינו המודל האפרורי של סופר שקדן ובוודאי לא של מבקר ספרות פקידותי, אלא של כוכב רוק הרסני ונערץ. ברגע של הרהור גדלותי הוא אף מקרב עצמו לישו - "אם היה על התיאולוג המתחיל שלנו לבחור באיזה דימוי דתי להעביר איתו את החיים היה בוחר בדימוי הנוצרי דווקא [‭...‬] אדם אחד ויחיד [‭...‬] מרגע לידתו ועד לשחיטה" - ומזכיר כך את ג'רוויס קוקר, סולן להקת פאלפ, שהצטנע כשאמר שהוא אמנם לא "ג'יזס קרייסט", אבל הם חולקים אותם ראשי תיבות.

קקון מתאר את עלילות הסקס בעיר הגדולה של גיבורו בתנופה, ואף שהסקס קונבנציונלי בסופו של דבר, והסמים נדמים לעוד חטיף לא מזיק בין הבית לסטודיו, מצטייר כאן דיוקן חשוף של גבר על הספקטרום שבין עליונות לנחיתות. למרות גבריותו המופגנת, זהו בעצם גבר-לא-גבר, אחד שתלוי כלכלית באשתו, מתעקש על "חדר משלו", נוהה אחר הספרות והמוזיקה ונטול עניין במדעים ובפוליטיקה. קקון אף מעז להתמקם כאן בז'אנר המיוחס ל"ספרות נשית", ספרות שמזוהה עם העיסוק בפרטי, בעולם הרגש, במין וביצירה, ומציבה במרכזה נשיות חלשה-חזקה על גבול הגרוטסקית, בדומה לנשים בספריה המוקדמים של צרויה שלו וברומנים של חגית גרוסמן. בעיניי, היצירה של קקון מעניינת הרבה יותר, מפני שהיא פראית ומוחקת גבולות, ומעמידה כאן לראשונה קוקסינליות ספרותית מוחצנת, "כתיבה נשית" עם זיפים וזקפה. אמן השרלילה.

יחד עם זאת, העיסוק המדוקדק של קקון בגיבור שלו ובנשותיו, ההכברה במעלותיהם, ההתרפקות על חולשותיהם וגיוס כל האיכות הלשונית להאדרתם, כל אלה החלישו את עוצמתן של הנפשות הפועלות ככל שהספר נמשך, ושחקו את הסקרנות כלפי הגיבור, שכמה שיאים דרמטיים פוקדים אותו דווקא אז. לרגעים תהיתי: מי אתה, שאקרא עליך כל כך הרבה? האפילוג, שאמור לחתום את הרומן בתמונה ארוטית-דקדנטית כמו ציור של אוברי בירדסלי או תמונה מתוך 'אורלנדו' של וירג'יניה וולף, כבר גולש אל הפרודיה, ומעלה את החשד שאף שקקון ניהל את גיבורו ההרפתקן בתמרון מרשים, הרי שברגע שמניחים בין ידיו אישה הרפתקנית, הן רועדות.

כן, אני מצפה לספר הבא של קקון, מפני שיש בו חוצפה וחריפות לא מצויות והכתיבה שלו חכמה וגחמנית ומתגרה בקורא. אבל יש בי גם תהייה מטרידה: האם אמן השלילה, שמילא את הספר הזה בתיאורים של בן דמותו עד להתפקע, יצליח למצוא להבא איזשהו עניין בכל דבר, פרט לעצמו?

עוד 3 ספרים על סופרים ומבקרים:
הגמל המעופף ודבשת הזהב > אהרן מגד
אמן הסיפור הקצר > מאיה ערד
הדרך של אידה > ריקרדו פיגליה

בתמונה: ציור של אוברי בירדסלי,‭ 1896 ‬
ענת עינהר 7 לילות 08/09/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
"אמן השלילה": הגיבור של אורן קקון שונא בשביל לאהוב אבי שניבאום הארץ ספרים 13/10/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
אמן השלילה אורן קקון
השואף אל הכתיבה גלגל את הכיסא לאחור והדליק מרלבורו אדום. הדמות המבוססת על חייו עשתה את הבלתי-ייאמן ונהפכה לבשר ודם. יש להם עבר דומה ושניהם נמצאים עכשיו בפירנצה. הוא כותב המשך לחייו. ברור לו שעד שלא יהיה סוף לחיים האלה לא תסתיים הכתיבה, וכשתסתיים הכתיבה ממילא יפסיק הלב לפעום. הוא לא כותב מתוך בהלה או במרץ יוצא דופן, הוא לא כותב כדי להגיע לסוף וגם לא כדי להימנע ממנו. אין פה אפילו דיאלקטיקה מחורבנת. הוא כותב כי האמנות ניצחה. הוא הולך בין המילים ובתוכן, הוא קורא אותן לסדר, פורע אותן, מתעכב על כל אות וכל עיכוב ספונטני כמו נשימה. סיפור צריך להאמין בעצמו, לתכנן, לקוות, להתבדות, להזדקן, להחוויר, להתקמט, לצבור חטאים ומעשים טובים, להתרחש רחוק מכל אפשרות של הצלחה. סיפור טוב הוא סיפור שקוראיו נספים בציפייה ומתחיים באכזבה. אי-אפשר להאיץ בסיפור, או לעכב בעדו. אי-אפשר להרוג שורות. הכתיבה היא עץ אלון, והוא משייף ממנו, בעזרת פצירה, מקל הליכה.
כהורה המציץ בילדיו הישנים, קרא את השורה האחרונה שכתב:
 
בשעה אחת עשרה בדיוק פקח עיניים, ומבט אחד לעברה העמיד אותו מיד על הרגליים. הוא שלח יד לצוואר ולא מצא דופק, קירב אוזן לפה הפעור ולא מצא נשימה. הגוף עצר מלכת.