הברזל בחוץ צלצל והדהד עוד רגע, ראשית בחצר עצמה, ואחר כך בראש שלנו. לא יהיה צלצול נוסף, היינו חייבים לקום תכף ומיד. סֶגֶן גְרָאף לא היה צריך אף פעם להכות בברזל פעמיים. קרן אור חלושה חדרה מבעד לחלון המכוסה בכפור. אֵמֵרִיךְ ישן על הצד, ובָּאוּאֶר העיר אותו. השעה הייתה שעת אחר צהריים מאוחרת, אבל אמריך חשב שבוקר. הוא הזדקף במיטה, הסתכל במגפיים שלו ונראה כמו אחד שלא מבין למה ישן אתם כל הלילה.
בינתיים באואר ואני כבר נעלנו את המגפיים שלנו. אמריך קם להציץ מבעד לחלון, אבל מאחר שלא היה אפשר לראות מבעדו כלום בגלל הכפור, המשיך לנסות להבחין בין הלילה ליום. באואר אמר לו שעכשיו אחרי הצהריים ושגראף קורא לנו.
״מה עכשיו,״ רטן אמריך. ״בשביל מה? שנמות מקור?״
״תמהר,״ אמרתי.
״נו, באמת,״ ענה אמריך, ״למהר כדי למות מקור בחוץ.״
אנחנו חשבנו כמוהו. כל המחלקה חשבה כמוהו. למה היה סגן גראף צריך לכנס אותנו בחוץ? הוא עצמו לא חשש מהקור? את הדברים שרצה לומר לנו יכולנו בהחלט לשמוע גם בחדר החם, עומדים לפני מיטות השדה שלנו. זה כנראה לא היה מספיק חגיגי בעיניו, לנאום לנו באולם ההתעמלות. הוא פקד לתלות לוחית ברזל על עמוד טלפון, ואנחנו שנאנו את הרעש שעשתה כשהכה בה, הדנדון הקודר הזה, שנאנו אותו עוד יותר מהקור שחיכה לנו בחוץ. לא הייתה לנו בררה, נשמענו לִפקודה, אבל נדרש בכל זאת אומץ כדי לצאת במזג אוויר כזה.
לבשנו את המעילים שלנו, כרכנו את הצעיפים כמה פעמים מסביב לצוואר וקשרנו אותם מאחורי העורף, ואחר כך חבשנו את כובעי הגרב. כל גופנו היה מכוסה לגמרי פרט לעיניים, וכך יצאנו לחצר של אולם ההתעמלות. באואר, אמריך ואני הגענו אחרונים.
היינו מורגלים בכך, ידענו מה מחכה לנו, ואף על פי כן הפתיע אותנו הקור בכל פעם מחדש. הוא כמו נכנס דרך העיניים והתפשט בכל הגוף. כמו מים קפואים שעוברים דרך שני חורים. האחרים כבר היו שם, מסודרים בשורות ורועדים מקור. ובזמן שהתמקמנו ביניהם הם מלמלו שאנחנו נבלות שגרמנו לכל המחלקה לחכות ככה. לא אמרנו כלום, הסתדרנו בשורה, וכשכולם עד האחרון הפסיקו לרקוע ברגליים כדי להתחמם, גראף, הסגן שלנו, אמר לנו שמגיע משלוח היום, אבל מאוחר יותר, כך שהעבודה מתוכננת למחר ושהפעם היא תוטל על המחלקה שלנו. ואני חשבתי וכולם חשבו: זהו? ואת זה לא יכולת להגיד לנו בפנים?
כך או כך, גראף לא יכול היה לדעת מה הרושם שעשתה עלינו הידיעה שיגיע משלוח היום. הוא לא יכול היה לראות אם אנחנו רוטנים מאחורי הצעיפים שלנו. הוא ראה רק את העיניים שלנו. וממרחק כזה הוא לא יכול היה לדעת כבר עכשיו מי יתחלה לו מחר.
הוא לא אמר לנו כמה יהיו במשלוח. הוא ידע שבשבילנו זה לא דבר של מה בכך, זה חשוב. הוא ידע שאם המשלוח גדול, יש סיכוי שנתחיל להתחלות עוד הערב.
הוא סימן לנו בידו, הפנה אלינו את הגב והלך לכיוון מגורי הקצינים.
עכשיו יכולנו להתפזר ולחזור אל החדר החם, אבל לא עשינו את זה. נשארנו במקום. קודם היינו נותנים הרבה כדי לא לצאת החוצה, אבל עכשיו התמהמהנו לפני שחזרנו לחום. אולי בגלל העבודה שחיכתה לנו מחר, או מפני שכבר היינו קפואים לגמרי מבפנים ועוד כמה דקות כבר לא שינו כלום.
אלה שהיו אחראים היום להפעלת התנור, עכשיו שכבר היו בחוץ, ניצלו את ההזדמנות כדי ללכת למלא את דליי הפחם. באואר ואני שלחנו מבט אל מגורי הקצינים כי שמענו שיש להם אמבטיה ועל זה בדיוק דיברנו כשהברזל צלצל. אני אמרתי לבאואר שפעם, לפנֵי, חסכתי כדי להתקין אמבטיה בבית. השתמשנו הרבה במילים האלה. לעתים קרובות אמרנו ״פעם, לפני״, בצחוק, אבל גם קצת ברצינות. אמריך התקדם לעברנו. הוא ניסה להסתיר מאתנו את הבלבול שלו. עיניו היו מוקפות טבעות שחורות מפני שישן בשעות היום.
חזרנו פנימה והתיישבנו על המיטה של באואר. לא דיברנו על העבודה שמחכה לנו למחרת. אבל דווקא מפני שלא דיברנו, התחלנו להרגיש כמו בתוך סיר לחץ.
בערב ביקשנו לפגוש את המפקד שלנו. מה עוד יכולנו לעשות. הצלחנו לעקוף את סגן גראף כי הוא יצא. הייתה לו מישהי בעיר. מזל שלנו, כי מי יודע אם הוא היה מרשה לנו. המפקד הקשיב לנו בלי להסתכל בנו, ידיו נעו בכיסי מכנסיו כאילו חיפש בתוכם משהו. דיברנו אתו בגילוי לב. הוא היה קצת יותר מבוגר מאתנו. באזרחות הוא היה סיטונאי של בדים. היה לנו קשה לדמיין את זה. בשבילנו הוא היה תמיד מפקד של משהו.
את מה שסיפרנו לו הוא כבר ידע. מדי פעם הוא שלח מבט אל הדלת או הנהן במהירות. לא מפני שמיהר לאן שהוא, לא, אלא מפני שהבין אותנו. מובן שהגזמנו קצת. כדי להשיג משהו במקום הזה היה צריך לבקש הרבה. אם מחר למשל נחשוב שהטבח מתקמצן על המנות, נצטרך לומר שאנחנו גוועים ברעב כדי שמשהו ישתנה.
הערב היו לנו דברים חשובים אחרים לומר, והמפקד שלנו הבין אותנו ומדי פעם בפעם הנהן. הסברנו לו שאנחנו מעדיפים להיות בחוליית ציד מאשר בכיתת ירי, שאנחנו לא אוהבים את כיתת הירי, שהיא מדכאת אותנו, ושבלילה אנחנו חולמים עליה. בבוקר נעשה לנו רע ברגע שאנחנו נזכרים בה, ושבסוף לא נוכל לסבול אותה בכלל, ואז, בהתחשב בכל זה, נהיה חולים אחת ולתמיד וכבר לא תהיה בנו שום תועלת. עם מפקד אחר לא היינו מדברים כך, בכנות ובגילוי לב. הוא היה איש מילואים כמונו, וגם הוא ישן על מיטת שדה. אבל כל ההריגות האלה הזקינו אותו יותר מאשר את כולנו. הוא רזה מאוד ונראה לפעמים אבוד כל כך, עד שחששנו שהוא יחלה לפנינו ושינחיתו עלינו מפקד אחר, נוח פחות. ואולי לא יצטרכו לחפש רחוק כל כך. זה עלול להיות גראף, הסגן שלנו, שדווקא לא ישן על מיטת שדה. הוא היה עדין מאוד כשזה נגע לו עצמו, אבל לא כשזה נגע לנו. אתו יהיה פחות פחם ויותר מסדרים בחוץ. להיכנס ולצאת בלי סוף, זה מה שיחכה לנו עם גראף. כשהיינו חושבים על זה, היינו שומעים את לוחית הברזל מצלצלת מבוקר ועד ערב. אין מה להגיד, אהבנו מאוד את המפקד שלנו, אבוד כמו שהוא.
ההוכחה הייתה שהוא אישר לנו את מה שביקשנו, ולמחרת בבוקר יצאנו, אמריך, באואר ואני. יצאנו מהר עם עלות השחר, לפני כיתת הירי הראשונה, בלי לאכול, אבל גם בלי שנצטרך לפגוש את מבטו השוטם של גראף על שעקפנו את הסמכות שלו. היה עדיין חשוך, וקפוא. הדרך הייתה קשה יותר מאבן. צעדנו זמן רב בלי לעצור, בקור, תחת השמים הקפואים, אבל האמת שהיינו קצת מאושרים.
הרגשתי כאילו שיקרתי אתמול בערב למפקד שלנו בקשר ללילות שעוברים עלינו, כי בלילה הזה חלמתי על דבר אחר לגמרי מאשר על החיים שלנו כאן. אמריך, באואר ואני טיילנו בחשמלית. זה היה חלום פשוט מאוד, אבל דווקא בגלל זה הוא היה יוצא דופן. ישבנו לנו שלושתנו, והכול מסביבנו היה שלֵו ומציאותי להפליא, בניגוד לחלומות רבים אחרים. שום דבר לא הצביע על כך שזה לא אמתי, שהכול קורה רק בנפש שלי.
לא סיפרתי עליו לאמריך ולבאואר. פחדתי שיתחילו לספר לי את שלהם. את החלומות שחולמים כאן, טובים או רעים, מוטב לשמור לעצמך. ובעצם, אם נחשוב על התועלת שלהם, אולי גם מעצמך?
