ונוס בפרוה

הקדמה

 

ליאופולד פון זאכר־מאזוך נולד בשנת 1835 בלמברג, גאליציה. הוא היה סלאבי בן לשושלת ספרדית ולשושלת שמוצאה בבוהמיה. אבותיו החזיקו במשרות ממשלתיות באימפריה האוסטרו־הונגרית. אביו כיהן כראש המשטרה בעירו, וכילד חזה מאזוך בסצינות ומהומות בכלא שהשפיעו עליו עמוקות. יצירתו הספרותית מושפעת מאוד מבעיות לאומיות, מקבוצות מיעוט ותנועות מהפכניות שרחשו ברחבי האימפריה, ומכאן נובעות מעשיותיו הגאליצאיות, הונגריות, יהודיות, פרוסיות ועוד. לעיתים קרובות תיאר את האירגון של הקומונות החקלאיות ואת מאבק האיכרים נגד השלטון האוסטרי ובייחוד נגד בעלי האדמות. מלבד גיתה, העריץ את פושקין ואת לרמונטוב; והוא עצמו היה ידוע בשם ״טורגנייב של רוסיה הקטנה״.

 

הוא מונה לפרופסור להיסטוריה והחל את הקריירה הספרותית שלו בכתיבת רומנים היסטוריים. ההצלחה שלו היתה מהירה: אחד הרומנים הראשונים שלו, בשם ״האשה הגרושה״, עורר עניין אפילו באמריקה, והרומנים שלו תורגמו לכמה שפות. ביצירותיו של מאזוך התערבבו היסטוריה, פוליטיקה, מיסטיקה, אירוטיקה, לאומנות וסטיות נפשיות ויצרו ערפל סביב סצינות ההלקאות בספריו. מאזוך היה סופר ידוע ומכובד ובשנת 1886 אפילו נסע לפאריס והיה אורחו של ה״פיגארו״.

 

טעמו של מאזוך בענייני אהבה היה ידוע לכול: הוא אהב להתחפש לדוב או לשודד, אהב שירדפו אחריו, יקשרו אותו ויכניעו אותו בעזרת עונשים והשפלות. הוא אהב לחוש כאב פיזי חד שנגרם לו מאשה אוחזת שוט, עטוית פרווה שופעת. הוא התלבש כמשרת ועשה שימוש בסוגים שונים של אובייקטים פטישיסטיים ותחפושות, פירסם מודעות בעיתון, חתם על חוזים שמגדירים את הקשר המיני שלו עם הנשים בחייו; ואם הרגיש צורך בכך, אף פנה לזונות.

 

הרומן ״ונוס בפרווה״ (1870) מבוסס על הקשר שלו עם פאני פון־פיסטור. לאחר שהרומן התפרסם, יצרה איתו צעירה בשם אאורה רומלין קשר, והם החלו בחליפת מכתבים ממושכת, כשהיא מכנה עצמה ונדה, כשם גיבורת הרומן ״ונוס בפרווה״. הם נישאו בשנת 1873. כבת לוויה היתה צייתנית מאוד וכנועה אך יחד עם זאת גם תובענית. מאזוך ניסה תמיד להכניס ״צד שלישי״ למשחקים שלו. בתקופת הרומן שלו עם אנה פון קוטוויץ (רומן שבהשראתו כתב את ״האשה הגרושה״) נכנס לחייהם רוזן פולני מזויף, שמאוחר יותר הסתבר כי היה עוזר כימאי שהיה מבוקש בעוון גניבה; ולרומן שלו עם ונדה נכנם לודוויג השני מבוואריה. בשנת 1886 נפרד סופית מוונדה. בשנת 1887 התחתן עם האומנת של ילדיו. הוא נפטר בשנת 1895, מדוכא מהשיכחה שאליה נקלעה יצירתו.

 

יצירתו של מאזוך מחולקת לכמה מעגלים. המעגל הראשון מכונה בשם הכולל ״מורשתו של קין״, והוא היה אמור לטפל בשישה נושאים: אהבה, רכוש, כסף, מדינה, מלחמה ומוות. מאזוך סיים רק את שני החלקים הראשונים, אבל ניתן למצוא בהם גם את ארבעת הנושאים הנוספים. המעגל השני כולל אגדות עם וסיפורים אתניים, ומתייחס בעיקר לשני רומנים אפלים (״דייג הנשמות״ ו״אם האלוהים״) המתארים כתות מיסטיות גאליצאיות ומגיעים לפסגות של מתח וסבל שכמעט ואינם קיימים ביצירותיו האחרות. השם ״מורשתו של קין״ מבטא קודם כל את משא החטא והסבל שעבר בירושה לאנושות. לפי מאזוך, קין מגלה את גורלו בקוֹר של הטבע, בערבה — בדמות האם הקפואה. הקרירות של האם הקשוחה היא למעשה שינוי הצורה של האכזריות שממנה נולד האדם החדש. ה״אות״ של קין הוא זה המורה כיצד יש להשתמש ב״מורשת״. קין וישו נושאים את אותו אות, זה שמוביל לצליבת האדם ״שאינו יודע לא אהבה מינית, לא רכוש, לא מולדת, לא מטרה, לא עבודה; שמת בגלל רצונו הפרטי, כשהוא חובק את רעיון האנושות…״

 

יצירתו של מאזוך אוצרת בחובה את כל הכוחות של הרומנטיקה הגרמנית, והוא עושה שימוש באמצעים חזקים של פנטזיה ומתח. הוא ״סירס״ את האהבה ויחד עם זאת הפך את כל ההיסטוריה של האנושות למינית.

 

״ונום בפרווה״ הוא הרומן המפורסם ביותר של מאזוך. הוא מהווה את החלק הראשון ב״מורשתו של קין״, החלק שעוסק בנושא האהבה. מאזוך טופל בחוסר צדק, כיוון שיצירתו הוזנחה בשעה ששמו עבר לסמל סוג של סטייה; והוא תמיד נשאר המקבילה ההפוכה למרקיז דה־סאד. סאד ומאזוך אינם מקרים רגילים; לשניהם יש משהו מהותי ללמד אותנו, האחד בנוגע לסאדיזם והשני בנוגע למאזוכיזם. במונחים קליניים מאזוך נחשב למשלים של סאד. זו יכולה להיות הסיבה שבגללה אנשים המתעניינים בסאד, אינם מתעניינים במאזוך. הם מניחים כי הסימפטומים רק משנים כיוון וכי הנטיות ההפוכות של מאזוך הן הנטיות של סאד, לפי רעיון ״אחדות הניגודים״. ברגע שקוראים את מאזוך מגלים כי עולמו אינו קשור כלל לעולמו של סאד. הם שונים בטכניקות שלהם, והבעיות והכוונות שלהם אינן זהות לחלוטין.

 

ובמה הם בכל זאת דומים?

 

את המהדורה האנגלית של כתבי המרקיז דה־סאד בחרו העורכים לפתוח בהקדמה מאת סימון דה בובואר, שכותרתה היא ״האם עלינו לשרוף את סאד?״ תשובתה של בובואר היא, כמובן, שלילית. היא כותבת כך: ״מה בדיוק המקום שלו? מדוע הוא ראוי להתעניינותנו? אפילו מעריציו יודו שיצירתו, ברובה, אינה קריאה… זו עובדה שסאד אינו מושך תשומת לב לא כסופר ולא כבעל סטיות מיניות, אלא על סמך היחס שהוא יוצר בין שני הניגודים בעצמו… האם אנו יכולים, בלא שנוותר על האינדיבידואליות שלנו, לספק את השאיפות שלנו לאוניברסליות? או שאולי רק על ידי הקרבה של השוני האינדיבידואלי אנחנו יכולים להשתלב בחברה? שאלה זו נוגעת לכולנו. אצל סאד השוני מגיע עד לנקודה של אכזריות, והמגוון העצום של נסיונותיו הספרותיים מראה עד כמה היה להוט להתקבל על ידי הקהילה האנושית״.

 

ומבחינה זאת זוהי גם ״מורשתו של קין״ כפי שהיא משתקפת ביצירתו של מאזוך, ובעיקר ב״ונוס בפרווה״.

 

לאה ששקו