השיבה לברלין

פתח דבר

 

מחבר הרומן הזה אינו מרוצה כלל וכלל מהמילים שכתב בעמודים הבאים, העמודים המודפסים שהקורא רואה לפניו ברגע זה. כאשר תכנן לכתוב את הספר הזה, הוא תיאר לעצמו שלצד תבוסות חיי היומיום, לצד הדיכאונות, המחלות, ורפיון הרוח - לצד כל התופעות הללו, שניחתו בהכרח על כל גרמני בסופה הנורא של המלחמה - יתאפשר לו לתאר גם רגעים של התעלות. מעשים של אומץ רב, שעות מלאות תקווה - אבל זה לא נפל בחלקו. ביסודו, נותר הספר בגדר דיווח מחלה, הסיפור על אותה אפתיה שתקפה את חלקו הגדול ביותר ובייחוד ההגון ביותר של העם הגרמני באפריל של שנת 1945, האפתיה שאנשים רבים טרם השתחררו ממנה עד היום.

העובדה שהוא לא יכול היה להכניס אל הרומן הזה קלילות ועליזות במידה רבה יותר אינה נובעת אך ורק מדרכו של הסופר לראות את הדברים; מעל לכול היא נובעת ממצבו הכללי של העם הגרמני, שהיום, שנה ורבע לאחר סיום המלחמה, עודנו קודר.

אם הרומן יימסר לציבור חרף המגרעת הזאת, אז ייתכן שזה מפני שהוא מהווה ״מסמך אנושי״, דיווח נאמן לאמת על מה שגרמנים הרגישו, סבלו ועשו מאפריל 1945 עד תום הקיץ. אולי ממש בקרוב לא יחושו עוד את השיתוק שפקד אותם בצורה כה הרת אסון בשנה הראשונה הזאת שלאחר סוף המלחמה. סיפור מחלה, אם כך, לא יצירת אמנות - סִלחו לי! (גם הסופר לא היה מסוגל לצאת מעורו, גם הסופר היה ״משותק״.)

אמנם אמרנו לפני רגע ״דיווח נאמן לאמת״. אבל דבר מכל מה שמסופר בדפים הבאים לא קרה כפי שמדוּוח פה. ספר כמו זה אינו יכול לספר את כל מה שאירע, ולו רק בשל קוצר היריעה; תמיד עמד הצורך לבחור, ההכרח להמציא, בחלק מהחומר המדווח לא היה אפשר להשתמש כמו שהוא, והיו חייבים לשנות אותו. אף על פי כן, הכול היה יכול להיות ״אמיתי״: כל מה שמסופר כאן היה יכול לקרות כך והרי זה רומן, ובכן, יצירת הדמיון.

אותו הדבר יש לומר לגבי הדמויות המוצגות: אף אחת אינה קיימת מחוץ לרומן בדיוק כפי שהיא מתוארת בו. בדומה למהלכי העלילה, גם הדמויות היו חייבות להתאים לחוקי הסיפֵּר. אחדות הן פרי ההמצאה, אחרות ממזגות בתוכן כמה אנשים שונים.

כתיבת הרומן לא היתה פעולה משמחת, אבל לדעת הסופר, הספר חשוב. כל העת, בין ניצחונות לתבוסות, כל מה שנחווה באופן פנימי וחיצוני לאחר סיום המלחמה נראה חשוב בעיניו. כיצד אבדה האמונה כמעט לכולם, אך לבסוף הצליחו למצוא מעט אומץ ותקווה - על כך אפשר לקרוא בדפים אלה.

 

ברלין, אוגוסט 1946

ה״פ