הסוד של פלוריאן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הסוד של פלוריאן
הוספה למועדפים

הסוד של פלוריאן

4.3 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    חוה ניסימוב (נולדה ב-9 ביוני 1939), סופרת, ומשוררת ישראלית. ניסימוב היא ניצולת שואה ופעילה מאוד בנושא זיכרון השואה: כותבת שירים וזיכרונות, מעבירה הרצאות וכן סדנאות ביבליותרפיה לילדי שואה. חוה ניסימוב נולדה בוורשה שבפולין. כשהייתה בת שלושה חודשים נכנסו הגרמנים לעיר. זמן קצר לאחר מכן נפטר אביה ממחלת הטיפוס בגטו והיא ברחה עם אמה, חנה אלטשילר, מהגטו. כשהייתה בת שלוש השאירה אותה אמה אצל איכרית פולנייה שהכירה אחותה של האם, כדי להציל אותה מציפורני הנאצים. ניסימוב קיבלה את השם אווה אולנסקה ובשלוש השנים הבאות חיה יחד עם יהודיה נוספת אצל המשפחה הפולנית. בכל פעם שהגיעו זרים לבקר, הסתתרו השתיים מאחורי הארון. בגיל 6, עם סיום המלחמה, אספוהּ דודתהּ ובן דודהּ לאמהּ, אך ניסימוב כבר כמעט לא הכירה אותה. "היא הייתה בשבילי עוד אישה", סיפרה לימים, "כנראה שלא זכרתי אותה". בלילה שבו נפגשו השתיים הן ישנו גב אל גב ולא החליפו מילה. האם, שכבר נפטרה הסבירה זאת בסבל שעברה באותן שלוש שנים, סבל שהפך אותה לקרה במיוחד. בשנת 1992 היא שבה לפולין למסע שורשים, אך הוריה המאמצים כבר לא היו בין החיים.

    תקציר

    לפלוריאן יש סוד. הסוד הוא אווה היהודייה, ילדה קטנה שמשפחתו מחביאה בביתה בזמן מלחמת העולם השנייה. פלוריאן אוהב לבלות עם חברים, אבל עכשיו עליו להישאר יותר בבית.
     
    ימי המלחמה קשים ומפחידים, ופלוריאן נאלץ להתמודד עם ריחוק מחבריו ומחבֶרתו קמילה, אך אט-אט נרקם קשר מיוחד ויוצא דופן בינו לבין אווה. פלוריאן משמש לה מעין אח גדול, והיא בדרכה התמימה מלמדת אותו שיעור חשוב לחיים: לאהוב ולהגן.
     
    הסוד של פלוריאן הוא ספר פורץ דרך שכתבה סופרת ניצולת שואה, המציג את חוויית המלחמה מנקודת מבט של ילד פולני במשפחה נוצרית; סיפור על אומץ והצלה ועל הקשרים המיוחדים שעשויים לפרוח דווקא במקומות החשוכים ביותר.
     
    חוה ניסימוב, משוררת וסופרת, מציגה שוב בסגנונה הייחודי – ישיר אך פיוטי – את עולמם הפנימי של ילדים. ספרה קלידוסקופ שראה אור גם כן בהוצאת טל-מאי, זכה בפרס דףדף לספרות ילדים ונבחר למצעד הספרים של משרד החינוך. המאיירת מריאנה רסקין, שזה לה ספרה הראשון, מוסיפה פרשנות ויזואלית מרגשת לסיפור.

    פרק ראשון

    מתנה לחג
     
    כשאבא קורא לי אני לא תמיד מקשיב, כי אני בתוך הדמיונות שלי. אני חושב הרבה על המלחמה ועל ישו, ולמה הוא הסכים שימותו כל כך הרבה אנשים.
    אבא אומר שאני חצוף ועצלן, ואמא כרגיל מגִנה עלי ואומרת שזה גיל כזה, שמשהו בגוף שלי מִשתנה אז אני לא שקט וגם לא מקשיב כשמדברים אלי. אבא מתעקש שיש לי קוצים בישבן; וזה דווקא נכון, כי אני לא יכול לשבת במקום אחד הרבה זמן. אבל אני חושב שהתחלתי להשתנות מאז שאֶווה באה לגור איתנו.
    שמי פלוריאן, אבל כולם קוראים לי פוֹרֶק. בחג המולד, לפני שנה וחצי, הייתי כמעט בן אחת־עשרה. אני גר עם ההורים שלי בכפר ואוהב את קָמילה, שהיא הילדה הכי יפה.
    השלג לא הפסיק לרדת בחורף ההוא. הגינה שלנו כוסתה בשלג רך, כמעט כחול מרוב לוֹבֶן. אמא בישלה, וחֵלק מהאוכל היא אִפסנה בארון במרתף. כשהיא לא ראתה, אכלתי ישר מתוך הסירים.
    לא התחשק לי לצאת החוצה לקור. אמא ואני התחממנו ליד התנור במטבח. היה כבר מאוחר, ואבא עדיין לא חזר. קמתי והתחלתי להתהלך בחדר מפינה לפינה, עד שאמא צעקה, ״פורק, די, אתה עושה לי כאב ראש.״ והתיישבתי.
    התרגשתי מאוד, כי קיוויתי לקבל מתנה לחג, כזו שיניחו מתחת לעץ המקושט, עטופה בנייר צבעוני ומבריק, כמו פעם, לפני שיוּרֶק אחי גויס למלחמה. מאז שהוא נמצא בחזית, כולם מתנהגים כאילו חושך בבית, גם כשיש אור בעששית. ואני? לא ממש הסתדרתי עם יורק, וזה עוד בעדינות, אם אפשר בכלל להגיד שאני עדין, ואני ממש לא! אולי רק במחשבות על קמילה.
    פעם אפילו גנבתי בשבילה מהמגירה של אמא בקבוק קטן ויפה של בושם. יָנינה, אחותה של אמא, שלחה אותו בחבילה מוורשה. אמא הריחה את הבושם, עשתה פרצוף של גועל ואמרה, ״העירוניים והשטויות שלהם!״ היא תחבה את הבקבוק עמוק במגירה, בין הגרביים החמים שלה.
    אולי זה בכלל לא נקרא גנבה, אם אמא לא רצתה את זה ממילא, ובכל מקרה לקחתי את הבושם בשביל קמילה, כי היא עירונית שהגיעה לכפר שלנו מוורשה, והייתי בטוח שהיא תשמח. בסוף הכול נהרס לי; לא נתתי לה אותו. רצתי לבית שלה מהר כל כך שהבקבוק נפל ונשבר והבושם נשפך.
    המשכתי הרבה זמן לאהוב את קמילה, אבל כמעט כל הבנים אהבו אותה, וחשבתי שאין לי סיכוי אצלה. הפָּנים שלי דווקא בסדר, אבל אני לא ממש גבוה. בלימודים — זאת אומרת, כשעוד למדנו — לא הייתי מי יודע מה. בספורט אני הכי טוב מכל הבנים, אבל בשאר השיעורים לא כל כך.
    בגלל זה לא האמנתי כשקמילה הסכימה להיות חברה שלי, ובזכותה נהייתי חשוב מאוד בין הילדים בכפר שלנו.
    הייתי מנומנם מהחום הנעים של התנור, ופתאום הדלת חרקה ואבא נכנס. המעיל החום והארוך שלו היה מכוסה שלג, ועל גבו הוא סחב שׂק. ראיתי שהשק לא כבד, כי אבא לא היה כפוף כמו בדרך כלל כשהוא סוחב שק מלא עצים להסקה או פחם לתנור שלנו.
    הלב שלי דפק חזק. בטח בשׂק יש מתנות בשבילי! באמת מגיע לי! מאז שבית הספר נסגר בגלל המלחמה, אני כל הזמן עוזר לאמא. מאכיל את החיות, אוסף ביצים, חולב את הפרה ומנקה את החצר.
    אבא הניח את השק על השולחן, התיר את החבל שקשר אותו, ופתח אותו. עצרתי את הנשימה כי חשבתי על המתנות, אבל לא מתנות יצאו מהשק, אפילו לא מתנה אחת, אלא ילדה! ילדה מוזרה כזאת; כהה אבל עם שערות צהובות, ורזה כמו מקל. היא לבשה בגדים משונים ונעלה נעלי בית חומות שעליהן פרח אדום רקום. שמתי לב לפרח כי זה היה הדבר הצבעוני היחיד אצלה. לא היה לה מעיל. ולא כובע.
    הילדה שתקה. היא לא בכתה. כאילו לא היתה סגורה קודם בתוך שק. היא גם לא צחקה, כאילו זה לא מצחיק לשׂים ילדה בתוך שק תפוחי אדמה.
    ואז פתאום חשבתי משהו איום. ״מה, זאת המתנה שלי?״ חשבתי ששאלתי את זה בלב, אבל אבא שמע. הוא תמיד שומע ויודע הכול. לפעמים אני חושב שהוא יכול לשמוע אפילו את המחשבות שלי, וזה מפחיד נורא.
     
    אבא הסתכל עלי, והעיניים שלו נעשו מבריקות וצרות כמו תמיד כשהוא כועס. אחר כך הוא הביט למעלה, אל המסמר בקיר שעליו תלויה החגורה שלו. אבל הוא לא הוריד אותה. מיד התחלתי להתכווץ, ושתקתי. אפילו שהייתי כמעט בן אחת־עשרה ידעתי שהכי חשוב לא להסתכל לו בעיניים, שלא יקרא את המחשבות שלי, יגיד שאני חצוף ויצליף בי אחרי שיפשיל לי את המכנסיים.
    לפעמים אני שונא את אבא שלי. כשאנחנו הולכים ביום ראשון לכנסייה, אני מתפלל בלב שאבא שלי ימות. אחר כך אני נבהל מהמחשבה הזאת ומתפלל שאבא שלי לא ימות, אבל שיפסיק להרביץ לי.
    אמא הורידה את הילדה והושיבה אותה ליד השולחן. ראיתי שיש לה שרשרת עם צלב על הצוואר. יופי, לפחות היא לא יהודייה. יום אחד, בזמן שעוד למדנו, כששיחקנו בכדור ברחוב על יד הבית של מוּנדֶק, חבר מהכיתה שלי, הוא סיפר לנו שפולנים בכפר השכן הסתירו יהודים. מישהו הלשין עליהם, והגרמנים הרגו אותם ושרפו את כל הכפר!
    לא ידעתי אם להאמין למונדק, כי הוא תמיד מגזים. בכל מקרה, חשבתי, טוב שהילדה הזאת נוצרייה, אבל מתנה לחג המולד היא ממש לא.
    אמא הגישה אוכל. כרגיל, אכלתי מהר ולקחתי עוד, כי הייתי תמיד רעב ופחדתי שלא יישאר מספיק. הילדה לא אכלה בכלל. אמא זירזה אותה, ״תאכלי, תאכלי.״ אחר כך האכילה אותה בכפית כאילו היא תינוקת, הטיפשה הזאת. הילדה. לא אמא.
    אחרי האוכל הלבישו לה את פיג'מת הפלָנֶל הישנה שלי עם המשבצות, וגזרו את קצות השרוולים וגם את קצות המכנסיים. היא נראתה מצחיק ככה, לבושה בפיג'מה שלי, כמו בובת סמרטוטים. פחדתי לצחוק, כי אבא ואמא נראו כאילו לא מתחשק להם לצחוק, אז התאפקתי.
    אחר כך השכיבו אותה לישון במקום החם ליד התנור במטבח, במיטה שלי. על הסדין שלי. עם הכרית שלי. עם השמיכה שלי. אותי העבירו לחדר הקר של אבא ואמא. מה הם חשבו להם, שאני תינוק שישן בחדר עם ההורים? מי היא בכלל, המוזרה הזאת שהשתלטה על הדברים שלי.

    חוה ניסימוב (נולדה ב-9 ביוני 1939), סופרת, ומשוררת ישראלית. ניסימוב היא ניצולת שואה ופעילה מאוד בנושא זיכרון השואה: כותבת שירים וזיכרונות, מעבירה הרצאות וכן סדנאות ביבליותרפיה לילדי שואה. חוה ניסימוב נולדה בוורשה שבפולין. כשהייתה בת שלושה חודשים נכנסו הגרמנים לעיר. זמן קצר לאחר מכן נפטר אביה ממחלת הטיפוס בגטו והיא ברחה עם אמה, חנה אלטשילר, מהגטו. כשהייתה בת שלוש השאירה אותה אמה אצל איכרית פולנייה שהכירה אחותה של האם, כדי להציל אותה מציפורני הנאצים. ניסימוב קיבלה את השם אווה אולנסקה ובשלוש השנים הבאות חיה יחד עם יהודיה נוספת אצל המשפחה הפולנית. בכל פעם שהגיעו זרים לבקר, הסתתרו השתיים מאחורי הארון. בגיל 6, עם סיום המלחמה, אספוהּ דודתהּ ובן דודהּ לאמהּ, אך ניסימוב כבר כמעט לא הכירה אותה. "היא הייתה בשבילי עוד אישה", סיפרה לימים, "כנראה שלא זכרתי אותה". בלילה שבו נפגשו השתיים הן ישנו גב אל גב ולא החליפו מילה. האם, שכבר נפטרה הסבירה זאת בסבל שעברה באותן שלוש שנים, סבל שהפך אותה לקרה במיוחד. בשנת 1992 היא שבה לפולין למסע שורשים, אך הוריה המאמצים כבר לא היו בין החיים.

    הסוד של פלוריאן חוה ניסימוב
    מתנה לחג
     
    כשאבא קורא לי אני לא תמיד מקשיב, כי אני בתוך הדמיונות שלי. אני חושב הרבה על המלחמה ועל ישו, ולמה הוא הסכים שימותו כל כך הרבה אנשים.
    אבא אומר שאני חצוף ועצלן, ואמא כרגיל מגִנה עלי ואומרת שזה גיל כזה, שמשהו בגוף שלי מִשתנה אז אני לא שקט וגם לא מקשיב כשמדברים אלי. אבא מתעקש שיש לי קוצים בישבן; וזה דווקא נכון, כי אני לא יכול לשבת במקום אחד הרבה זמן. אבל אני חושב שהתחלתי להשתנות מאז שאֶווה באה לגור איתנו.
    שמי פלוריאן, אבל כולם קוראים לי פוֹרֶק. בחג המולד, לפני שנה וחצי, הייתי כמעט בן אחת־עשרה. אני גר עם ההורים שלי בכפר ואוהב את קָמילה, שהיא הילדה הכי יפה.
    השלג לא הפסיק לרדת בחורף ההוא. הגינה שלנו כוסתה בשלג רך, כמעט כחול מרוב לוֹבֶן. אמא בישלה, וחֵלק מהאוכל היא אִפסנה בארון במרתף. כשהיא לא ראתה, אכלתי ישר מתוך הסירים.
    לא התחשק לי לצאת החוצה לקור. אמא ואני התחממנו ליד התנור במטבח. היה כבר מאוחר, ואבא עדיין לא חזר. קמתי והתחלתי להתהלך בחדר מפינה לפינה, עד שאמא צעקה, ״פורק, די, אתה עושה לי כאב ראש.״ והתיישבתי.
    התרגשתי מאוד, כי קיוויתי לקבל מתנה לחג, כזו שיניחו מתחת לעץ המקושט, עטופה בנייר צבעוני ומבריק, כמו פעם, לפני שיוּרֶק אחי גויס למלחמה. מאז שהוא נמצא בחזית, כולם מתנהגים כאילו חושך בבית, גם כשיש אור בעששית. ואני? לא ממש הסתדרתי עם יורק, וזה עוד בעדינות, אם אפשר בכלל להגיד שאני עדין, ואני ממש לא! אולי רק במחשבות על קמילה.
    פעם אפילו גנבתי בשבילה מהמגירה של אמא בקבוק קטן ויפה של בושם. יָנינה, אחותה של אמא, שלחה אותו בחבילה מוורשה. אמא הריחה את הבושם, עשתה פרצוף של גועל ואמרה, ״העירוניים והשטויות שלהם!״ היא תחבה את הבקבוק עמוק במגירה, בין הגרביים החמים שלה.
    אולי זה בכלל לא נקרא גנבה, אם אמא לא רצתה את זה ממילא, ובכל מקרה לקחתי את הבושם בשביל קמילה, כי היא עירונית שהגיעה לכפר שלנו מוורשה, והייתי בטוח שהיא תשמח. בסוף הכול נהרס לי; לא נתתי לה אותו. רצתי לבית שלה מהר כל כך שהבקבוק נפל ונשבר והבושם נשפך.
    המשכתי הרבה זמן לאהוב את קמילה, אבל כמעט כל הבנים אהבו אותה, וחשבתי שאין לי סיכוי אצלה. הפָּנים שלי דווקא בסדר, אבל אני לא ממש גבוה. בלימודים — זאת אומרת, כשעוד למדנו — לא הייתי מי יודע מה. בספורט אני הכי טוב מכל הבנים, אבל בשאר השיעורים לא כל כך.
    בגלל זה לא האמנתי כשקמילה הסכימה להיות חברה שלי, ובזכותה נהייתי חשוב מאוד בין הילדים בכפר שלנו.
    הייתי מנומנם מהחום הנעים של התנור, ופתאום הדלת חרקה ואבא נכנס. המעיל החום והארוך שלו היה מכוסה שלג, ועל גבו הוא סחב שׂק. ראיתי שהשק לא כבד, כי אבא לא היה כפוף כמו בדרך כלל כשהוא סוחב שק מלא עצים להסקה או פחם לתנור שלנו.
    הלב שלי דפק חזק. בטח בשׂק יש מתנות בשבילי! באמת מגיע לי! מאז שבית הספר נסגר בגלל המלחמה, אני כל הזמן עוזר לאמא. מאכיל את החיות, אוסף ביצים, חולב את הפרה ומנקה את החצר.
    אבא הניח את השק על השולחן, התיר את החבל שקשר אותו, ופתח אותו. עצרתי את הנשימה כי חשבתי על המתנות, אבל לא מתנות יצאו מהשק, אפילו לא מתנה אחת, אלא ילדה! ילדה מוזרה כזאת; כהה אבל עם שערות צהובות, ורזה כמו מקל. היא לבשה בגדים משונים ונעלה נעלי בית חומות שעליהן פרח אדום רקום. שמתי לב לפרח כי זה היה הדבר הצבעוני היחיד אצלה. לא היה לה מעיל. ולא כובע.
    הילדה שתקה. היא לא בכתה. כאילו לא היתה סגורה קודם בתוך שק. היא גם לא צחקה, כאילו זה לא מצחיק לשׂים ילדה בתוך שק תפוחי אדמה.
    ואז פתאום חשבתי משהו איום. ״מה, זאת המתנה שלי?״ חשבתי ששאלתי את זה בלב, אבל אבא שמע. הוא תמיד שומע ויודע הכול. לפעמים אני חושב שהוא יכול לשמוע אפילו את המחשבות שלי, וזה מפחיד נורא.
     
    אבא הסתכל עלי, והעיניים שלו נעשו מבריקות וצרות כמו תמיד כשהוא כועס. אחר כך הוא הביט למעלה, אל המסמר בקיר שעליו תלויה החגורה שלו. אבל הוא לא הוריד אותה. מיד התחלתי להתכווץ, ושתקתי. אפילו שהייתי כמעט בן אחת־עשרה ידעתי שהכי חשוב לא להסתכל לו בעיניים, שלא יקרא את המחשבות שלי, יגיד שאני חצוף ויצליף בי אחרי שיפשיל לי את המכנסיים.
    לפעמים אני שונא את אבא שלי. כשאנחנו הולכים ביום ראשון לכנסייה, אני מתפלל בלב שאבא שלי ימות. אחר כך אני נבהל מהמחשבה הזאת ומתפלל שאבא שלי לא ימות, אבל שיפסיק להרביץ לי.
    אמא הורידה את הילדה והושיבה אותה ליד השולחן. ראיתי שיש לה שרשרת עם צלב על הצוואר. יופי, לפחות היא לא יהודייה. יום אחד, בזמן שעוד למדנו, כששיחקנו בכדור ברחוב על יד הבית של מוּנדֶק, חבר מהכיתה שלי, הוא סיפר לנו שפולנים בכפר השכן הסתירו יהודים. מישהו הלשין עליהם, והגרמנים הרגו אותם ושרפו את כל הכפר!
    לא ידעתי אם להאמין למונדק, כי הוא תמיד מגזים. בכל מקרה, חשבתי, טוב שהילדה הזאת נוצרייה, אבל מתנה לחג המולד היא ממש לא.
    אמא הגישה אוכל. כרגיל, אכלתי מהר ולקחתי עוד, כי הייתי תמיד רעב ופחדתי שלא יישאר מספיק. הילדה לא אכלה בכלל. אמא זירזה אותה, ״תאכלי, תאכלי.״ אחר כך האכילה אותה בכפית כאילו היא תינוקת, הטיפשה הזאת. הילדה. לא אמא.
    אחרי האוכל הלבישו לה את פיג'מת הפלָנֶל הישנה שלי עם המשבצות, וגזרו את קצות השרוולים וגם את קצות המכנסיים. היא נראתה מצחיק ככה, לבושה בפיג'מה שלי, כמו בובת סמרטוטים. פחדתי לצחוק, כי אבא ואמא נראו כאילו לא מתחשק להם לצחוק, אז התאפקתי.
    אחר כך השכיבו אותה לישון במקום החם ליד התנור במטבח, במיטה שלי. על הסדין שלי. עם הכרית שלי. עם השמיכה שלי. אותי העבירו לחדר הקר של אבא ואמא. מה הם חשבו להם, שאני תינוק שישן בחדר עם ההורים? מי היא בכלל, המוזרה הזאת שהשתלטה על הדברים שלי.