1
שמֵחה היא הכַּלָה
ששמש זורחת עליה
הר הֶליקוֹן
המושבה המלכותית של צפון קרוליינה
סוף אוקטובר, 1770
התעוררתי לצלילי טיפות הגשם הנוקשות על בד הברזנט מעל ראשי, ובשפתַי תחושת הנשיקה של בעלי הראשון. מיצמצתי בניסיון לזהות היכן אני נמצאת, ואינסטינקטיבית כיסיתי את פי באצבעותי. האם ניסיתי לשמֵר את התחושה או להסוות אותה — תהיתי לעצמי.
ג'יימי התנער ומילמל משהו מתוך שינה. הוא שכב לצדי. תנועתו העלתה גל ניחוח חדש מענפי הארז שהיו פרושים מתחת למזרן שלנו. אולי הטרידה את מנוחתו רוח רפאים חולפת? הפניתי פרצוף זועף לעבר החלל שמחוץ למחסה שיצרנו לנו.
לך מכאן, פרנק! חשבתי בקשיחות.
בחוץ עדיין שררה חשיכה, אבל מהאדמה הלחה עלה אד ערפל אפור־פנינה. השחר קרוב. דבר לא נע, בחוץ או בפנים, אבל חשתי בבירור שעשוע אירוני המרפרף על עורי כמו מגע קליל ביותר.
לא הייתי אמור לבוא לראות אותה מתחתנת?
תהיתי אם המילים נארגו מאליהן בתוך מחשבותי, ואולי — עם הנשיקה — הן נבעו ממעמקי התת־הכרה שלי. אמש נרדמתי בעודי חושבת על ההכנות לחתונה, לכן לא התפלאתי כשהתעוררתי מחלומות על חתונות ועל ליל הכלולות שלי.
החלקתי על גופי את הכותונת המקומטת שלי והבחנתי באי־נוחות קלה שהיא מופשלת סביב ירכי, ושעוֹר גופי חמים במיוחד, ולא רק משֵינה. לא זכרתי שום פרט ממשי מהחלום שהעיר אותי, רק מהומה של תחושות ותמונות. אולי זה טוב, חשבתי לעצמי.
הסתובבתי הצדה על פני הענפים המאווששים והתקרבתי אל גופו של ג'יימי. הוא היה חמים והדיף ריחות נעימים של ויסקי ועשן מדורה שעיטרו את הניחוח הגברי המנומנם הבסיסי שלו, כמו תו עמוק שממשיך להדהד באוויר. התמתחתי מלוא גופי, ובתנועה איטית מאוד הִקשַתי את גבי לאחור והצמדתי קלות את חזית אגן הירכיים שלי אל הירך שלו. אם הוא ישן עמוק או אם הוא נטול חשק, הוא לא יבחין בי כלל. אבל אם לא...
הוא לא. הוא חייך קלות, עדיין בעיניים עצומות, וכף יד גדולה ליטפה לאט את גבי ואז עצרה וחפנה בכוח את ישבני.
"מממ..." הוא אמר. "מממ," ואז נאנח ושקע שוב בשינה. ידו המשיכה לאחוז בי.
התכרבלתי לצדו בתחושת ודאות מחודשת. די היה בנוכחות הגופנית של ג'יימי לפוגג את תחושת החלום שהמשיך להדהד בתוכי. פרנק — אם אכן זה היה פרנק — צדק, ככל שהדבר אפשרי. ברור שבְּרי היתה שמחה אילו שני אבותיה היו מגיעים לחתונה שלה.
כעת כבר הייתי ערה לגמרי, אבל נינוחה מכדי לנוע. בחוץ זירזף גשם קל, האוויר היה קר ולח, וקן השמיכות החמים שלנו היה מפתה אפוא יותר מהמחשבה על כוס קפה חם אך מרוחק. הכנת הקפה היתה מחייבת אותי לצעוד עד ערוץ הנחל, לשאוב מים, להקים מדורה חדשה — אלוהים, העצים בטח לחים גם אם האש לא כבתה לגמרי — ואז לטחון את הקפה במכתש האבן ולהרתיח אותו, וכל אותו הזמן עלים רטובים יתעופפו סביב קרסולי, וטיפות מים יזלגו היישר מענפי העצים על העורף והצוואר שלי.
עצם המחשבה על כך צימררה את גופי, לכן משכתי את השמיכה, כיסיתי את כתפי החשופה והמשכתי להגות בתוכניות ובהכנות שאיתן נרדמתי.
מזון, משקאות... למרבה המזל הייתי משוחררת מהתפקיד. ג'וֹקַסטָה, דודתו של ג'יימי, תדאג לזה, או ליתר דיוק רב־המשרתים השחור שלה, יוליסס. לגבי האורחים בחתונה — כאן לא היתה כל בעיה. נמצאנו בלב הכינוס הגדול ביותר של אנשי הרים סקוטים שעקרו למושבות, כך שמזון ומשקאות הוגשו בכל מקרה.
לכל הפחות לברי תהיה שמלה חדשה — גם היא מתנה מג'וקסטה — שמלת צמר כחולה כהה. משי היה יקר מדי ולא הלם למעשה חיים במעמקי היער. השמלה היתה רחוקה מאוד משמלת המשי הלבן עם עיטורי פרחים כתומים שפעם דמיינתי לחתונתה. אבל מי היה יכול לדמיין בשנות השישים דאז שהיא תגיע לחתונה שכזו.
מעניין מה פרנק היה חושב על בעלה של בריאנה, חשבתי לעצמי. מן הסתם הוא היה מאשר את בחירתה. רוג'ר הוא היסטוריון — כלומר היה פעם, מזמן — כמו פרנק עצמו. בחור נבון ומשעשע, מוזיקאי מוכשר ומעודן, וכל כולו מסוּר לבריאנה ולגֶ'מי הקטן. זו תכונה ראויה להערצה, אמרתי בלבי כשפני בכיוון הערפל, בהתחשב בנסיבות.
אז את מודה בזה? שמעתי את המילים מתגבשות באוזן הפנימית שלי כאילו הוא דיבר אלי בציניות־מה, לועג לי וגם לו.
מצחו של ג'יימי התקמט ואחיזתו בישבני התהדקה. קולות נשיפה קלים נפלטו מפיו מתוך שינה.
אתה יודע שאני מודה, אמרתי ללא מילים. תמיד הודיתי בכך, ואתה יודע זאת היטב, אז פשוט תסתלק מכאן, בסדר?!
בתנועה נחרצת הפניתי את גבי אל האוויר הצונן שבחוץ והנחתי את ראשי על כתפו של ג'יימי, מוצאת מחסה בחולצתו החמימה, הרכה והמקומטת.
ביני לבין עצמי חשבתי שג'יימי נטה פחות ממני — אולי גם פחות מפרנק — לפרגן לרוג'ר רק משום שקיבל את ג'מי כאילו היה בנו. מבחינת ג'יימי מדובר במחויבות טבעית פשוטה: גבר הגון לא יכול לפעול אחרת. ידעתי שהוא פיקפק מעט ביכולתו של רוג'ר להחזיק משפחה ולהגן עליה בלב הישימון של קרוליינה. רוג'ר היה גבר גבוה בנוי לתלפיות ובהחלט מוכשר, אבל "כובע בּוֹנֶט, חגורה וחרב קטנה" היו מבחינתו רק מילותיו של שיר. בשביל ג'יימי אלה היו כלי עבודה מקצועיים.
היד שעל ישבני סחטה אותו לפתע והקפיצה אותי בבהלה.
"סאסנך," אמר ג'יימי בקול מנומנם, "את מתפתלת כמו רֹאשן של צפרדע ביד של ילד קטן. אולי את צריכה ללכת לשירותים?"
"אוה, אתה ער," אמרתי והרגשתי קצת מטופשת.
"עכשיו כבר כן," הוא אמר. ידו נשמטה ממני, והוא התמתח וגנח בקול. כף רגלו החשופה ביצבצה מקצה השמיכה, ובהונותיו הארוכות נפרשו.
"סליחה, לא התכוונתי להעיר אותך."
"אחח, לא נורא," הוא הרגיע אותי, כיחכח בגרונו, העביר כף יד דרך גלֵי שערו האדמוני הפזור ומיצמץ. "היו לי חלומות מטורפים לגמרי. זה תמיד קורה כשאני ישן וקר לי." הוא הרים את ראשו והביט במורת רוח במורד השמיכה בבהונות רגליו, שאותן הניע מצד לצד. "למה לא ישנתי עם גרביים הלילה?"
"באמת? על מה חלמת?" שאלתי וחשתי דקירת אי־נוחות קלה. קיוויתי מאוד שהחלומות שלו לא דמו לאלה שלי.
"סוסים," הוא אמר, ואני צחקתי בהקלה מיידית.
"איזה חלומות מטורפים כבר יכולים להיות לך על סוסים?"
"אלוהים אדירים, זה היה נורא." הוא שיפשף את עיניו בשני אגרופים קמוצים בניסיון לנער את החלומות מראשו. "זה היה קשור למלכים אירים. את זוכרת מה מקנזי אמר עליהם ליד המדורה אתמול בלילה?"
"מלכים אירים — אה!" נזכרתי וצחקתי שוב. "כן, אני זוכרת."
רוג'ר, סמוק כולו וגאה באירוסיו הטריים, בידר את החבורה שנאספה סביב המדורה אמש בשירים, בדקלומים ובסיפורים משעשעים. אחד מהם היה על טקסי ההכתרה של מלכים אירים עתיקים. למשל, טקס שבו המלך המיועד היה צריך להזדווג עם סוסה לבנה בפני קהל רב. הצעד נועד כנראה להוכיח את גבריותו, למרות שאישית נדמה לי שזה מוכיח יותר את קור רוחו ושליטתו העצמית.
"אני הייתי אחראי על הסוסה," אמר ג'יימי, "אבל הכול השתבש שם. האיש היה נמוך מדי, והייתי צריך למצוא משהו שהוא יוכל לעמוד עליו. מצאתי סלע, אבל לא הצלחתי להרים אותו. אחר כך מצאתי שרפרף, אבל אחת מרגליו נשברה לי ביד. ואז ניסיתי לבנות בימה מלבֵנים, אבל הן התפוררו לחול. בסוף אמר לי מישהו שיהיה בסדר ושפשוט יחתכו לסוסה את הרגליים, אבל ניסיתי למנוע את זה. בינתיים המיועד למלוכה משך בחגורת המכנסיים שלו והתלונן שהוא לא מצליח לפתוח אותה, ואז מישהו שם לב פתאום שהסוסה שחורה בכלל ושזה לא יעבוד."
נחרתי מרוב צחוק והחנקתי את הקול בקפלי החולצה שלו מחשש שאעיר את האנשים שישנו סביבנו.
"ואז התעוררת?"
"לא. משום־מה הדברים מאוד פגעו בי, ואני טענתי בתוקף שהסוסה תתאים בהחלט לתפקיד כי סוסה שחורה בעצם הרבה יותר טובה, הרי כולם יודעים שלסוסים לבנים יש עיניים חלשות. אמרתי להם שצאצאי הסוסה הלבנה יהיו עיוורים. הם אמרו, לא, לא. שחור מביא מזל רע. אבל אני התעקשתי שזה לא נכון, ואז..." הוא השתתק וכיחכח בגרונו.
"מה קרה אז?"
הוא משך בכתפיו והציץ בי במבט מלוכסן. סומק קל החל לטפס במעלה צווארו.
"טוב, נו. אמרתי להם שזה יסתדר מצוין, שאני אראה להם. אז תפסתי באחורי הסוסה כדי שתפסיק לזוז והתחלתי להתכונן ל... אה... להכתיר את עצמי למלך אירלנד. וברגע הזה התעוררתי."
נחרתי וחירחרתי. הצלעות שלו רטטו בצחוק מאוּפּק.
"אוי. עכשיו אני ממש מצטערת שהערתי אותך!" ניגבתי את עיני הדומעות בשולי השמיכה שלי. "אני בטוחה שהאירים הפסידו בגדול, למרות שאני באמת תוהה מה חשבו מלכוֹת אירלנד על הטקס המוזר הזה," הוספתי לאחר מחשבה נוספת.
"אני לא חושב שהנשים סבלו מזה, אפילו לא קצת, לעומת הסוסות," ג'יימי הרגיע אותי. "אבל שמעתי על גברים שמעדיפים —"
"לא על זה חשבתי," אמרתי לו. "הטרידו אותי יותר ההשלכות ההיגייניות, אם אתה מבין למה אני מתכוונת. לרתום את הסוסים לפני העגלה זה עניין אחד, אבל לשים את הסוסה לפני המלכה זה כבר..."
"לרתום את הסוסים לפני...? אה, כן!" הוא כבר היה סמוק מצחוק, אבל עכשיו הסמיק עוד. "תשמעי, את יכולה לחשוב על האירים מה שאת רוצה, סאסנך, אבל אני מאמין שהם מתרחצים מדי פעם. בהתחשב בנסיבות שתיארתי, סביר להניח שהמלך היה יכול להיעזר בקצת סבון ב... ב..."
"באמצע העניין?" הצעתי פתרון מילולי. "לא נראה לי. כלומר, אחרי הכול סוסה היא חיה די גדולה, זאת אומרת לעומת..."
"זאת שאלה של מוּכנות, סאסנך, לא רק מרחב וחלל," הוא אמר ושיגר לעברי מבט מרסן. "ברור לי גם שהאיש זקוק לקצת דרבון ועידוד לאור הנסיבות, למרות שזה בהחלט היה באמצע העניין בכל מקרה," הוא הוסיף. "תגידי, קראת פעם את הורציוס או את אריסטו?"
"לא. מצטערת, לא כולנו משכילים כמוך. חוץ מזה, לא היה לי זמן לאריסטו, בעיקר אחרי שנודע לי שכשהוא מִיין את היצורים החיים בעולם הטבע, הוא מיקם את הנשים איפשהו מתחת לתולעים."
"בטוח שהאיש לא היה נשוי." ידו של ג'יימי נעה לאיטה במעלה הגב שלי, ואצבעותיו טיילו על עמוד השדרה שלי מעל הכותונת. "כי אם כן, הוא בטח היה מבחין שיש להן עצמות."
חייכתי והרמתי את ידי אל לחייו, שהתנשאו בהירות וחלקות מעל הזיפים הכתומים.
תוך כדי תנועה ראיתי שבחוץ השמים התבהרו באור השחר העולה. ראשו היה צללית כנגד הברזנט הבהיר שכיסה על המסתור שלנו, אבל כבר יכולתי לראות בבירור את תווי פניו. ההבעה שהצטיירה עליהן כעת הזכירה לי למה הוא הסיר את הגרביים שלו אתמול בלילה. למרבה הצער, היינו שנינו עייפים מדי אחרי החגיגה הארוכה ונרדמנו באמצע החיבוק.
הופעתו של הזיכרון המאוחר הזה דווקא עודדה אותי, כי היה בו הסבר חלקי לפחות לכותונת המופשלת שלי ולחלומות שהיו לי. בו־בזמן חשתי זרם אוויר קר מחדיר אצבעות אל מתחת לשמיכה, וגופי נרעד. הם היו שונים מאוד זה מזה, פרנק וג'יימי, וכעת לא היה לי ספק מי מהגברים נשק לי לפני שהתעוררתי.
"נשק אותי," אמרתי לפתע לג'יימי. שנינו עוד לא ציחצחנו שיניים, אבל הוא נענה לי וריפרף בשפתיו על פי. שלחתי את ידי, אחזתי בעורפו והצמדתי אותו אלי חזק יותר. הוא העביר את כובד משקל גופו אל זרועו ושלח יד כדי לכסות היטב את תחתית גופינו בשמיכה המקומטת.
המממ," הוא אמר כשהרפיתי ממנו. הוא חייך, ועיניו הכחולות הפכו לחריצים כהים באפלולית שמסביב. "טוב, אני איתך לגמרי, סאסנך, אבל קודם אני חייב לצאת רגע החוצה."
הוא הרחיק מעליו את השמיכה וקם. ממקומי על הקרקע היתה לי זווית ראייה לא שגרתית שסיפקה לי הצצה מרתקת אל מתחת לשולי כתונת הפשתן הארוכה שלו. בלבי קיוויתי שמה שנגלה לעיני לא היה תוצאה מתמשכת של הסיוט שלו, אבל החלטתי שעדיף לא לשאול.
"כדאי שתמהר," אמרתי. "מתחיל לעלות אור, ואנשים יתחילו להסתובב כאן עוד מעט."
הוא הינהן וחמק החוצה. המשכתי לשכב בשקט ופקחתי אוזניים. כמה ציפורים צייצו קלושות במרחק. אך עדיין היה סתיו, ואפילו אור יום מלא לא היה מצליח לעורר את המקהלות הפראיות שמשתוללות כאן באביב ובקיץ. צלע ההר ושפע המאהלים שעליה עדיין רבצו רדומים, אבל כבר יכולתי להרגיש תנועות והתמתחויות קלות מסביב, ממש על סף השמיעה.
העברתי אצבעות בשערי, התמתחתי ופיזרתי אותו סביב כתפי, ואז הסתובבתי על צדי בחיפוש אחר בקבוק המים. משב רוח קריר ליטף את גבי, ומיהרתי להציץ מעבר לכתף. השחר עלה והערפל התפוגג. האוויר בחוץ היה אפור ודומם.
נגעתי בטבעת הזהב שעל אצבע ידי השמאלית, והמגע החזיר אלי את זיכרונות אמש. היה מוזר לחוש בה שוב אחרי שנעדרה זמן כה רב. אולי הטבעת של פרנק היא שהחזירה אותו אל חלומותי. אולי הערב במהלך טקס הכלולות אגע בה שוב במכוון בתקווה שהוא איכשהו יראה את בתו שמחה ומאושרת מבעד לעיניים שלי. אולם ברגע זה הוא איננו כאן, והדבר שימח אותי. צליל קלוש כמו ציוץ מרוחק ריחף באוויר עד לאוזני, בכי קצר של תינוק מתעורר.
פעם חשבתי שבלי קשר לנסיבות, במיטת הכלולות אמורים להימצא רק
שני אנשים. עדיין חשבתי כך, אבל קשה יותר להעלים תינוק מאשר את רוחו
של מאהב מן העבר. המיטה של רוג'ר ושל בריאנה, מתברר, תיאלץ להכיל שלושה.
שולי בד הברזנט התרוממו מעט, ופניו של ג'יימי הופיעו. הוא נראה נלהב ומודאג.
"אני חושב שכדאי שתקומי ותתלבשי עכשיו, קלייר," הוא אמר. "ראיתי חיילים נאספים למטה, ליד הנחל. איפה הגרביים שלי?"
התיישבתי במהירות. הרחק במורד ההר שמעתי את הלמות התופים.
ערפל קר רבץ כמו ענני עשן בעמקים הקטנים שמסביב. ענן גדול התיישב על הר הֶליקון כמו תרנגולת דוגרת על ביצה. האוויר היה סמיך ולח. מיצמצתי בעיני העייפות והבטתי אל צדה השני של חלקת עשב גס, אל המקום שבו פלוגה מגדוד 67 של אנשי ההרים נאספה במלוא תפארתה לצד הנחל. התופים הרעימו בקצב, והחלילן הפלוגתי ניגן משהו בקול תרועה תוך התעלמות מרשימה מהגשם.
היה לי קר מאוד והייתי עצבנית למדי. נרדמתי אתמול בציפייה להתעורר אל ספל קפה חם וארוחת בוקר טובה, שאחריה היו אמורים להתקיים שתי חתונות, שלוש הטבלות של תינוקות, שתי עקירות שן, עקירת ציפורן חודרנית אחת ושפע מפגשים חברתיים אחרים, משעשעים ולבביים, שמחייבים ליווי של ויסקי.
במקום זאת מצאתי את עצמי מתעוררת מחלומות טורדניים, מתפתה להתעלסות חמימה, אבל אז מוותרת עליה ונגררת החוצה אל גשם דקיק וקריר — ממש באמצע העניין, לעזאזל — מן הסתם כדי לשמוע הכרזה כלשהי. ועדיין לא היה קפה מוכן.
אנשי ההרים שהקימו מדורות ומאהלים על צלע ההר לא מיהרו לקום, ונדרש להם די הרבה זמן לדדות במורד ההר. בשלב זה פרצופו של החלילן היה סגול ממאמץ, וכשהגיע אל הצליל האחרון הוא סיים את נגינתו בנשימה חורקנית. צלילי התזמורת הקטנה עדיין הידהדו על מדרון ההר כאשר סֶגן ארצ'יבָּלד הֵייז פסע קדימה ונעמד בחזית שורת החיילים.
הוא דיבר בקול מאנפף במבטא של מחוז פָייף שבסקוטלנד, אבל קולו היה חזק, והרוח נשבה מאחוריו ונשאה את דבריו אלינו. בכל זאת חששתי שהאנשים שעומדים גבוה יותר על צלע ההר שמעו רק מעט מאוד מן הנאמר. אנחנו, שעמדנו ממש לרגלי ההר, היינו במרחק של לא יותר מעשרים מטרים מהסגן. הצלחתי לשמוע כל מילה שאמר למרות שיני הנוקשות.
"בשם הוד מעלתו ויליאם טיירון הנכבד, נציג הוד מלכותו, המושל על המושבה הזאת והמפקד העליון של חייליה," קרא הייז מתוך קלף שאחז בידו והרים את קולו כמעט לכדי שאגה על מנת להתגבר על רחשי הרוח והמים והלחשושים מבשרי הרעות שעלו מקרב קהל מאזיניו.
העצים והסלעים סביבנו היו ספוגי לחות, וכעת נטפו מהם טיפות מים. הענן שהתיישב על ההר המטיר עלינו גשם קפוא וברד דקיק, ורוחות סוערות הורידו את הטמפרטורה בעוד כחמש מעלות. חשתי כאב בשוק השמאלית שלי הרגישה לקור, בדיוק בנקודה שבה נשברה לי העצם לפני כשנתיים. אנשים בעלי נטיות מיסטיות הנעזרים במשָלים ודאי היו מתפתים לומר שיש תיאום בין מזג האוויר הקשה להודעת המושל: שני הדברים נדמו מאיימים ונושאי בשורות רעות, חשבתי לעצמי.
"הואיל והגיע לידי," קולו של הייז רעם, ועיניו סקרו את הקהל מעל הדף שבידיו ותחת גבותיו, "המידע שמספר גדול של אנשים חסרי בושה ומשמעת נאספו לאסיפה רועשת במיוחד בעיר הילסבורו ב־24 וב־25 בחודש שעבר כדי להתנגד למהלכיה התקינים של הממשלה, בשעה שבית הדין הגבוה לצדק של המחוז קיים שם ישיבה, ומתוך הפרה גלויה של חוקי מדינתם, תקפו אנשים אלו בחוצפתם את כבוד עוזר השופט בעת שהנ"ל מילא את תפקידו, הכו בפראות ופצעו כמה אנשים בתוך אולם בית המשפט ומחוצה לו במהלך הישיבה, השמיעו בקול עלבונות ומילים פוגעניות כנגד ממשלת הוד־מעלתו, פגעו באלימות משולחת רסן בתושבי העיר האמורה וברכושם ושתו לחיים בעודם ממטירים קללות על השליט החוקי, הלא הוא המלך ג'ורג', ומאחלים הצלחה לטוען לכתר הרמאי־"
הייז עצר כדי לנשום לפני שהמשיך אל הפסקה הבאה. הוא מילא את ריאותיו אוויר והמשיך לקרוא:
"הרי על מנת שאותם אנשים שהיו מעורבים במעשי האלימות האמורים יעמדו למשפט צדק, אני — בעצתה של המועצה המלכותית ובהסכמתה — מנפיק הכרזה זו ובכך דורש בעצמי ומצטרף במלוא התוקף לכל שופטי השלום של הוד מעלתו וממשלתו זו בדרישתם לקיים חקירה יסודית בדבר הפשעים שהוזכרו לעיל ולקבל תצהירים מכל מי אשר יופיע בפניהם על מנת למסור מידע בדבר הנ"ל, תצהירים אשר יועברו אלי כדי שיהיה אפשר להציגם בפני המועצה הכללית, אשר תתכנס בניו־ברן ביום 30 בחודש נובמבר הקרוב, ותשב עד תום טיפולה המהיר בנושאים ציבוריים אלו."
הייז שאף שוב בכוח. בשלב זה פניו היו סגולות כמעט כמו פני החלילן.
"הכרזה זו ניתנה על ידַי, באמצעות החותָם הגדול של המושבה, בעיר ניו־ברן, ביום 18 באוקטובר, בשנה העשירית למלכותו של הוד מעלתנו, הלוא היא שנת אדוננו 1770.
"על החתום, ויליאם טיירון," סיים הייז ופלט ענן של הבל פה אל האוויר הקר.
"אתה יודע," לחשתי לג'יימי, "נדמה לי שכל זה היה משפט אחד ארוך, פרט לסיום. זה היה די מרשים, אפילו לפוליטיקאי."
"שקט, סאסנך," אמר לי ג'יימי והמשיך לנעוץ את מבטו בפניו של ארצ'י הייז. קולות עמומים נשמעו עולים מתוך ההמון שמאחורי, צלילים נמוכים, מלמולים של סקרנות ותדהמה עם רמז לשעשוע, בעיקר למשמע הקטעים שעסקו בשתייה הבוגדנית.
כאן הרי התקיים כינוס של אנשי הרים, ורבים מהם הוגלו מסקוטלנד אל המושבות באמריקה בעקבות ההתקוממות. אילו ארצ'י הייז באמת היה מביא בחשבון את כל הדברים שנאמרו כאן אמש על כוסות ויסקי ובירה שנלגמו סביב המדורות...
עם זאת, היו לצדו רק כארבעים חיילים. יהיו דעותיו האישיות לגבי המלך ג'ורג' וגורלו האפשרי אשר יהיו, הוא היטיב בחוכמתו לשמור אותן לעצמו. כארבע מאות אנשי הרים הקיפו את חיל החלוץ שנאסף על גדת הנחל. הלמות התופים הזעיקה אותם לכאן. גברים ונשים עמדו צפופים בין העצים בקרחת היער והצמידו היטב את צעיפי הצמר המשובצים שלהם לגופם כנגד הרוח הגוברת. הם גם היטיבו להסתיר את תחושותיהם, אם לשפוט על פי הבעות הפנים המאובנות שהתגלו מתחת לצעיפים מתנופפים ולכובעים שטוחים. אם כי בהחלט ייתכן שהבעות אלו נבעו מהקור לא פחות מאשר מהזהירות הטבעית של האנשים. הלחיים שלי היו נוקשות, קצה אפי איבד תחושה, ולא הרגשתי את כפות הרגליים.
"כל מי שמבקש למסור הצהרה בנוגע לאותם עניינים חמורים יכול להפקיד אותה בידי הבטוחות," הכריז הייז, ופניו המעוגלות הביעו קיפאון רשמי גם הן. "אני אהיה כאן, באוהל שלי, עם המזכיר שלי, עד סוף היום. אֵל נצור את המלך!"
הוא הושיט את דף ההכרזה לחייל שעמד לצדו, קד לעבר הקהל כמו משחרר אותו ממסדר, ופנה בצעד מהיר לעבר אוהל ברזנט גדול שהוקם סמוך לשורת העצים. דגלי היחידה התנופפו בפראות ברוח העזה על תרנים סמוכים.
גופי רעד. החלקתי את ידי דרך פתח השכמייה של ג'יימי והנחתי אותה על זרועו. אצבעותי הקרות מצאו נחמה בחום גופו. ג'יימי הצמיד לרגע את מרפקו אל צד גופו כנעתר למגעי הקפוא, אבל לא השפיל מבט לעברי. הוא המשיך לסקור את גבו המתרחק של ארצ'י הייז, ועיניו התכווצו מול הרוח הצורבת.
הייז היה גבר נמוך ומוצק. היתה לו נוכחות מרשימה. הוא נע בתנועות החלטיות, כמו מתעלם מהקהל שעל שיפולי ההר מעליו, ונעלם בתוך האוהל. יריעת הפתח נותרה קשורה מעלה בהזמנה לאורחים.
בעל כורחי ולא בפעם הראשונה חשתי הערכה לחושיו הפוליטיים של המושל טיירון. היה ברור לי שהכרזה דומה הושמעה בערים ובכפרים בכל רחבי המושבה. הוא בהחלט היה יכול להפקיד את המשימה בידי שופט או שריף מקומי, אבל לכאן הוא טרח לשגר את הייז.
ארצ'יבלד הייז נלקח לשדה בקאלודן ונלחם לצד אביו כשהיה רק בן שתים־עשרה. הוא נפצע בקרב, נפל בשבי ונלקח דרומה, ושם הוצגה בפניו הבחירה: גלות או גיוס. הוא החליט להתפרנס על חשבון המלך והפיק מכך את המיטב. העובדה שהגיע לדרגת קצונה באמצע שנות השלושים שלו, בתקופה שבה רוב התפקידים הבכירים בצבא המלך נמסרו לכל המרבה במחיר ולאו דווקא לאנשים הראויים, העידה כאלף עדים על כישוריו.
הוא היה חביב אבל גם מקצוען. אמש הוא הוזמן לחלוק איתנו את חום האש והמזון. הוא בילה את מחצית הלילה בשיחה עם ג'יימי ואת המחצית השנייה בסיבובים בין המדורות בחסות ג'יימי ובחברתו, והוצג בפני ראשי כל המשפחות החשובות שהגיעו לכנס.
ושל מי היה הרעיון הזה? הירהרתי ונשאתי את מבטי אל ג'יימי. אפו הארוך והישר היה אדום מקור, ועיניו הוסתרו מהרוח תחת הגלימה שלו, אבל פניו לא סיפקו ולו רמז למה שהוא חושב באמת. לפתע חלפה במוחי המחשבה שפניו המאובנות מעידות — כאלף עדים, לכל הרוחות — כי הוא חושב על משהו מסוכן למדי. האם הוא ידע שעומדת להגיע ההכרזה הזאת מטעם המושל?
קצין אנגלי מלווה בחיילים אנגלים לא היה יכול להגיע לכנס כזה, להשמיע הכרזה כזו ולקוות לזכות בשיתוף פעולה מהקהל, אבל הייז וגדוד אנשי ההרים הקשוחים שלו הגיעו כשעל מדיהם צעיף מבד טרטן משובץ. כמו כן לא חמקה מעיני העובדה שהייז דאג לכך שהאוהל שלו יוקם כשצִדו האחורי מופנה אל חורש האורנים הצפוף, כך שכל מי שיבקש לשוחח עם הסגן בחשאי יוכל להיכנס אליו דרך היער מבלי להיחשף לעיני איש.
"תגיד, הייז באמת מצפה שמישהו יקפוץ מתוך ההמון, ירוץ אל תוך האוהל שלו ויסגיר את עצמו על המקום?" לחשתי לג'יימי. אישית, הכרתי יותר מעשרה אנשים מבין הנוכחים שנטלו חלק פעיל במהומות הילסבורו. שלושה מהם עמדו ממש לידנו.
ג'יימי ראה לאן פונה מבטי, הניח את ידו על ידי ולחץ קלות באזהרה דוממת שאשמור על חשאיות. הבטתי בו בגבות מושפלות. לא ייתכן שהוא חושב
שאסגיר מישהו מתוך אי־זהירות. הוא חייך אלי חיוך קלוש ושיגר לעברי את אחד מאותם מבטים שמחליפים ביניהם בני זוג נשואים, שאמר בקול ברור יותר ממילים: את מכירה את עצמך, סאסנך. כל מי שמביט בפנייך יכול לדעת מיד מה את חושבת.
נצמדתי אליו עוד ובעטתי בחשאי בקרסול שלו. ייתכן שפני שקופות, אבל זה ודאי לא יעורר תגובות בהמון הזה שסביבנו. הוא לא מיצמץ, אבל החיוך שלו התרחב מעט. הוא השחיל את ידו אל תוך הגלימה שלי, הניח אותה על גבי ומשך אותי אליו.
הובסון, מקלינן ופוֹלס עמדו יחד ממש לפנינו ושוחחו חרישית בינם לבין עצמם. השלושה הגיעו מיישוב קטן ששמו דרַנקַרְדס קריק — נחל השתיינים — שהיה מרוחק כשמונים קילומטרים מהבית שלנו שעל רכס פרייזר. יוּ פוֹלס, בחור צעיר כבן עשרים, היה חתנו של ג'ו הובסון. הוא עשה כמיטב יכולתו לשמור על קור רוח, אבל פניו החווירו וזיעה ניגרה מהן לשמע ההכרזה.
לא ידעתי מה טיירון התכוון לעשות למי שיוּכח כי השתתף במהומות, אבל הרגשתי רטט של אי־שקט בעקבות הכרזת המושל, חולף בקהל כמו שטף המים המתערבלים על פני הסלעים בנחל הסמוך.
מבנים אחדים נהרסו בהילסבורו, וכמה אנשי ציבור נגררו מתוכם והוכו ברחוב. שמעתי גם שמישהו — שתוארו היה, למרבה האירוניה, שופט שלום — איבד עין בעקבות מהלומה אכזרית שספג בראשו משוט סוסים. היה ברור שהשופט הראשי הנדרסון התייחס להפגנת המרי־האזרחי הזאת בכובד ראש, חמק מהחלון ונמלט מהעיר, וכך למעשה מנע את הדיון בבית המשפט. היה ברור גם שהמושל כעס מאוד על מה שקרה בהילסבורו.
ג'ו הובסון הציץ אל ג'יימי ומיהר להסיט את מבטו. אנשים הבחינו היטב בכך שסגן הייז בילה ליד המדורה שלנו אמש.
אינני יודעת אם ג'יימי הבחין במבט, אבל הוא לא הביט בהובסון בחזרה. הוא משך בכתפו והטה את ראשו הצדה כדי לדבר איתי.
"אני לא חושב שהייז ציפה שמישהו יסגיר את עצמו כאן. ברור שלא. ייתכן שזה התפקיד שלו, לנסות להשיג מידע. אני מודה לאלוהים שזה לא התפקיד שלי להיענות לו." הוא לא דיבר בקול רם, אבל הקפיד שקולו יגיע לאוזני הובסון.
הובסון הפנה את ראשו ונד קלות לעבר ג'יימי לאות כי שמע אותו. הוא הניח יד על כתף חתנו, והשניים פנו לאחור והחלו לטפס במעלה ההר אל האוהלים הפזורים במדרון, שעליו הקימו הנשים מדורות וטיפלו בילדים הקטנים.
זה היה היום האחרון של הכינוס. הלילה יתקיימו חתונות וטקסי הטבלה לנצרות — חגיגות לאהבה, לברכותיה ולפירותיה שנבעו מחלצי הקהל, שנותר ללא כנסייה בשנה האחרונה. אז גם יושר השיר האחרון, יסופר הסיפור האחרון, ורקדנים יחוללו בין הלהבות של עשרות מדורות, גם אם ירד גשם. וכשהבוקר יעלה, הסקוטים ובני משפחותיהם יתפזרו לכל עבר וילכו לבתיהם — מהגדות המיושבות של נהר קֶייפּ פִיר ועד להרים הפראיים במערב — נושאים איתם את החדשות בדבר הכרזת המושל וכל ההתרחשות בהילסבורו.
הנעתי את בהונותי בתוך נעלי הלחות והירהרתי באי־נוחות: מעניין מי מהנוכחים כאן עשוי לחשוב שחובתו להיענות להצעת הווידוי או ההפללה שהייז הציג. ברור שלא ג'יימי, אבל אחרים אולי כן. במהלך שבוע הכינוס שמעתי אנשים רבים מתפארים במעשיהם במהומות הילסבורו, והיו בקרב המאזינים מי שלא נטו לראות במשתוללים הללו גיבורים. ממש לא.
שמעתי את השיחות שהתפתחו בעקבות הקראת ההכרזה. ראשים פנו לכל עבר, משפחות התקבצו יחד, גברים עברו מחבורה אחת לאחרת, וכולם דיברו על ההכרזה של הייז ונאומו ועידכנו את מי שהיו רחוקים מכדי לשמוע את דברי הקצין.
"אולי כדאי שנלך? יש לנו הרבה דברים לעשות עוד לפני החתונה."
"באמת?" ג'יימי הציץ לעברי. "חשבתי שהעבדים של ג'וקסטה מטפלים בענייני האוכל והשתייה. נתתי ליוליסס את חביות הוויסקי. הוא יהיה הסוחאן."
"יוליסס? באמת? הוא הביא את הפאה שלו?" חייכתי למחשבה הזאת. הסוחאן הוא מי שממונה על חלוקת המאכלים והמשקאות בחתונה הררית. משמעותו המקורית של הביטוי היא בעצם "בחור לבבי ועליז". יוליסס היה מן הסתם האיש המכובד ביותר שראיתי בחיי, גם בלי הפאה משֹער סוס המכובדת והמפודרת שלו.
"אם הוא הביא אותה, סביר להניח שהיא תידבק לו לראש עד שהערב ירד," אמר ג'יימי והביט בשמים הנמוכים מעלינו. הוא נד בראשו. "שמֵחה היא הכלה ששמש זורחת עליה," הוא ציטט. "שמֵחה היא הגופה שגשם יורד עליה."
"זה הדבר שאני הכי אוהבת אצל הסקוטים," אמרתי בקרירות. "יש לכם פתגם מתאים לכל אירוע. שלא תעז לצטט את זה ליד בריאנה."
"תגידי, סאסנך, מה את חושבת שאני?" הוא מחה וחייך אלי. "אני אבא שלה, לא?"
"בהחלט כן." הדחקתי במהירות כל מחשבה על אביה השני של בריאנה. הצצתי מעבר לכתפי. לא היה זכר לשֹער ראשה הלוהט בין האנשים הקרובים אלינו. כמי שבהחלט היתה הבת של אביה, היא התנשאה לגובה מטר ושמונים, וגם אותה היה קל לזהות בתוך המון אנשים.
"אני לא אמורה להתעסק בסעודת הכלולות בכל מקרה," אמרתי ופניתי שוב לעבר ג'יימי. "אני צריכה לארגן עכשיו ארוחת בוקר, ואז מחכים לי כמה טיפולים עם מוּרֵיי מקלאוד."
"באמת? חשבתי שאמרת לי שמוריי הוא שרלטן."
"אמרתי שהוא בור ועם הארץ, עיקש כמו פרד וסכנה לבריאות הציבור," תיקנתי אותו. "זה לא בדיוק אותו הדבר."
"כן. לא בדיוק," אמר ג'יימי בחיוך. "אז מה, את מתכוונת לחנך אותו או להרעיל אותו?"
"אבחר במה שייראה לי יעיל יותר. בכל מקרה, תמיד יש אפשרות שאדרוך בטעות על סכין ההקזה שלו ואשבור אותה. זאת כנראה הדרך היחידה לגרום לו להפסיק להקיז דם לאנשים. טוב, די, בוא נלך כבר, אני קופאת!"
"כן, אז בואי נלך," הסכים איתי ג'יימי והביט שוב לעבר החיילים שעדיין עמדו עמידת נוח, מסודרים בשורה לצד ערוץ הנחל. "נראה לי שארצ'י הקטן מתכוון להחזיק את הבחורים שלו שם עד שההמון יתפזר. הם מתחילים להכחיל קצת."
למרות שהיו לבושים במדים ומזוינים מכף רגל ועד ראש, שורת החיילים היתה נינוחה. נוכחותם הורגשה היטב, כמובן, אבל שוב לא היה בהם אִיוּם.
כמה ילדים קטנים — והרבה ילדות קטנות — התרוצצו ביניהם, ניסו בחוצפתם להפשיל את חצאיות הקילט שלהם או התאמצו, בריצה נועזת, לגעת ברובים הבוהקים שלהם, במימיות התלויות על החגורות, או בקתות החרבות והסכינים שלהם.
"אֵייבֶּל, יקירי!" ג'יימי עצר כדי לברך את אחרון האורחים מדרנקרדס קריק. "כבר אכלת משהו היום?"
אייבל מקלינן הגיע לכנס בלי אשתו, ולכן זכה לארוחות מזדמנות לפי מזלו. ההמון סביבנו החל להתפזר, אבל הוא נשאר לעמוד במקומו באדישות, ורק החזיק מעל ראשו המקריח מטפחת פלנל אדומה כדי להגן על עצמו מטיפות הגשם. מן הסתם הוא מנסה לארגן לעצמו הזמנה לארוחת בוקר, חשבתי בציניות.
סקרתי את גופו המרובע וניסיתי לחשב כמה ביצים, שיבולת שועל ולחם קלוי מסוגל האיש הזה לאכול מתוך המלאי ההולך ומידלדל שהיה בסלינו. ברור שמחסור שגרתי במזון לא ימנע איש הרים מלהזמין אחרים לארוחה — בוודאי לא ג'יימי, שהציע למקלינן להצטרף אלינו, בעודי מנסה לחשב איך אחלק כעת שמונה־עשרה ביצים בין תשעה אנשים ולא שמונה. לא אוכל לטגן ביצי עין, כמובן. אולי אכין חביתות עם תפוחי אדמה מגורדים. כדאי גם שאלך לבקש מעט קפה מהמחנה של ג'וקסטה בדרכי במעלה ההר.
פנינו ללכת, אבל לפתע ידו של ג'יימי החליקה במורד ישבני. השמעתי צליל בלתי מכובד בעליל, ואייבל מקלינן מיהר להסתובב ובהה בי. שיגרתי אליו את אחד החיוכים הנוצצים שלי והתגברתי על הדחף שעלה בי לבעוט בג'יימי שוב, הפעם בפחות חשאיות.
מקלינן פנה לדרכו והחל לטפס במעלה ההר לפנינו בצעדים להוטים. שולי המעיל שלו קיפצו בציפייה סביב מכנסיו המהוהים. ג'יימי הניח את ידו מתחת למרפק שלי כדי לעזור לי לטפס על הסלעים, ואגב כך נרכן לעברי כדי ללחוש לי באוזן:
"למה, לכל הרוחות, את לא לובשת תחתונית, סאסנך?" קולו שרק. "אין לך כלום מתחת לשמלה שלך. את עלולה להצטנן למוות!"
"אתה צודק," עניתי, וכל גופי נרעד למרות שהתעטפתי בגלימה. למעשה, לבשתי גופיית פשתן מתחת לשמלה, אבל היא היתה דקה ומרוטה. היא התאימה יותר למסעות טבע בקיץ, אבל היתה לגמרי בלתי מספקת מול הרוחות החורפיות שנשבו מבעד לשמלה שלי כאילו היתה עשויה בד חיתול דקיק.
"אתמול היתה לך תחתונית צמר טובה, איפה היא?"
"עדיף שלא תדע," עניתי לו.
גבותיו הזדקרו, אבל לפני שהספיק לשאול עוד שאלות, עלתה צווחה חדה מאחורינו.
"ג'רמיין!"
פניתי לאחור וראיתי ראש קטן בעל שיער בהיר מתנופף ברוח בשעה שהילד עצמו גלש במדרון בין הסלעים. בן השנתיים ניצל את ההזדמנות שאמו היתה שקועה בטיפול באחותו הקטנה, חמק ממנה ורץ אל שורת החיילים. הוא התחמק מכל הניסיונות לתפוס אותו והסתער בריצה פזיזה על המדרון, מהירותו הולכת וגוברת כמו אבן מתגלגלת.
"פרגוס!" צרחה מרסאלי.
אבא של ג'רמיין שמע שקוראים בשמו, הפסיק את השיחה שבה היה שקוע והסתובב לאחור כדי לראות על מה המהומה. הוא הספיק לראות את הרגל של בנו פוגעת בסלע בולט ואת הילד מתעופף באוויר, אבל ג'רמיין היה אתלט מלידה. הוא לא ניסה לעצור את עצמו, אלא התכרבל בחינניות, התכדר כמו קיפוד ונחת על חלקת הדשא על כתף אחת. אחר כך טס כמו כדור תותח בין שורות החיילים העומדים, עף מעל צוק קטן ונחת במתז היישר במי הנחל.
מתוך ההמון סביבנו עלתה גניחת תדהמה, וכמה אנשים החלו לרוץ במדרון ההר כדי לעזור, אבל אחד החיילים הקדים את כולם והגיע אל גדת הנחל. הוא כרע ברך, רכן קדימה, השחיל את קצה הפגיון שלו דרך בגדיו של הילד, שצפו על פני המים, וגרר את החבילה הנוטפת אל החוף.
פרגוס הסתער אל המים הרדודים הקפואים ומיהר לאחוז בבנו הספוג מים.
"מֶרסי, מוֹן אָמי, מרסי בּוּקוּ," הוא אמר לחייל הצעיר. "אֶ טוּאה טוֹטוֹ," המשיך כשהוא מפנה את דבריו אל הצאצא המתפתל במים והוסיף ניעור הגון, "מה אתה חושב שאתה עושה, ראש־כרוב קטן שכמוך?"
החייל נראה מעט המום, אבל לא היה ברור לי אם הוא הופתע לשמע הניב המיוחד שבו דיבר פרגוס או למראה הקרס הנוצץ שהחליף את זרועו השמאלית החסרה.
"הכול בסדר עכשיו, אדוני," אמר החייל בחיוך ביישני. "לא נגרם לו נזק, אני חושב."
בריאנה הופיעה לפתע מאחורי עץ ערמון ננסי עם ג'מי בן החצי שנה תלוי על זרועה האחת, ואספה בתנועה מהירה את ג'ואן התינוקת מידיה של מרסאלי.
"תני לי את ג'ואני," אמרה, "ולכי לטפל בג'רמיין."
ג'יימי הסיר בתנופה את הצעיף העבה שלו מעל כתפיו והניח אותו בידיה של מרסאלי, במקום שבו היתה התינוקת עד לפני רגע. "כן. ותגידי גם לחייל הצעיר שם, זה שהציל אותו, שיבוא לשבת איתנו אחר כך ליד המדורה," אמר לה. "אנחנו יכולים להאכיל עוד פה אחד, נכון, סאסנך?"
"ברור," אמרתי ומיהרתי לחשב מחדש בראשי את המצב. שמונה־עשרה ביצים, ארבע כיכרות לחם עבש שיהיה אפשר לקלוֹת — לא! עדיף שאשמור כיכר אחת לדרך הביתה מחר — שלושים ושש עוגיות שיבולת שועל, אם ג'יימי ורוג'ר עוד לא חיסלו אותן, חצי צנצנת דבש...
פניה של מרסאלי הוארו בחיוך עגמומי שדמה לחיוכים שעל פני שלושתנו, והיא פנתה לטפל בגברים הרטובים והרועדים שלה.
ג'יימי הביט אחריה ונאנח בייאוש כאשר הרוח ניפחה את שרוולי חולצתו, עד שהתנופפו כמו צמד מפרשים חבוטים. הוא מיהר לשלב את זרועותיו על חזהו, כופף את כתפיו מול הרוח הקרה והשפיל אלי חיוך עקמומי.
"טוב, נו, נראה לי שככה שנינו נקפא למוות, סאסנך. אבל אין לי בעיה עם זה. בכל מקרה לא הייתי רוצה לחיות בלעדייך."
"אייי," אמרתי בחיבה. "אתה, ג'יימי פרייזר, מסוגל לחיות עירום לגמרי על גוש קרח צף. אתה אפילו יכול להמס קרחון. אבל תגיד לי, מה עשית עם המעיל והצעיף שלך?" לגופו לא לבש דבר פרט לקילט ולחולצה, נעליים וגרביים. לחייו הגבוהות היו אדומות מקור כמו גם קצות אוזניו. אך כאשר השחלתי את ידי בזרועו, בין המרפק שלו לגופו, הוא היה חמים כמו תמיד.
"את לא רוצה לדעת," אמר בחיוך רחב. הוא כיסה את כף ידי בכף ידו הגדולה והמיובלת ואמר: "טוב, בואי נלך, אני מת לארוחת בוקר."
"חכה רגע," אמרתי והתנתקתי ממנו. ג'מי לא היה מוכן לשתף מישהו אחר בחיבוקים של אמו. הוא יילל והתפתל במחאה, והפרצוף העגלגל שלו האדים מזעם תחת כובע הצמר הכחול שלו. לקחתי אותו מזרועותיה של בריאנה למרות שהוא השתולל בניסיון להשתחרר.
"תודה, אימא," בריאנה חייכה לרגע והיטיבה את אחיזתה בג'ואן בזרועותיה. "את בטוחה שאת רוצה לקחת דווקא אותו? הילדה שקטה יותר ושוקלת חצי ממנו."
"לא, לא. הוא בסדר גמור. ששש, חמודי, בוא, בוא לסבתא." חייכתי לשמע המשפט שלי בתחושה שעדיין היתה חדשה לי, שכללה הפתעה והנאה גם יחד מעצם העובדה שאני יכולה להיות בכלל סבתא של מישהו. ג'מי זיהה אותי ונרגע. הוא עבר למהלך אחר שלו — מנח החילזון הנצמד לאבן. אגרופיו השמנמנים אחזו בעוצמה בתלתלי. הפרדתי בין אצבעותיו לשערי והצצתי אל מעבר לראשו, אבל למטה הכול נראה בשליטה.
פרגוס עמד שם במכנסיים ובגרביים רטובים לגמרי. הצעיף של ג'יימי עטף את כתפיו, והוא ניסה לסחוט מים מחולצתו בעודו משוחח עם החייל שהציל את ג'רמיין. מרסאלי הורידה בתנועה מהירה את המטפחת הגדולה שעטפה את ראשה וארזה בה את הילד. שֹערה הבהיר שהתפזר לפתע התנופף סביב ראשה כמו קורי עכביש ברוח.
סגן הייז הציץ החוצה מפתח האוהל שלו כדי לברר על מה המהומה כמו שבלול שמציץ מקונכייתו. הוא הרים את ראשו ומבטינו נפגשו. נופפתי לעברו קצרות, הסתובבתי ועליתי אל המחנה הקטן שלנו בעקבות שאר בני משפחתי.
לא רחוק לפני אמר ג'יימי משהו בגאלית לבריאנה ועזר לה לעבור קטע סלעי במסלול ההליכה שלנו.
"כן, אני מוכנה," היא ענתה לו באנגלית. "אבל איפה המעיל שלך, פאפא?"
"השאלתי אותו לבעלך," הוא ענה. "לא רצינו שהוא ייראה כמו קבצן בחתונה שלכם, מה?"
בריאנה צחקה, ובידה הפנויה הסיטה קווצת שיער שהתנופפה ברוח ונקלעה לפיה.
"עדיף קבצן על ניסיון התאבדות."
"ניסיון מה?" הדבקתי אותם כשהגחנו מבין הסלעים שהגנו עלינו. הרוח נשבה בעוז בשטח הפתוח וחבטה בנו בברד דקיק ובחלקיקי חצץ. משכתי את הכובע הכחול כך שיכסה את אוזניו של ג'מי, ואז עטפתי את כולו בשמיכה.
"אוווף," אמרה בריאנה ורכנה מעל הילדה העטופה שנשאה בזרועותיה כדי להגן עליה מהרוח הפראית. "רוג'ר בדיוק התגלח כשהתופים התחילו לרעום וכמעט חתך את עצמו. חזית המעיל שלו מכוסה עכשיו כתמי דם." היא הביטה לעבר ג'יימי ועיניה נמלאו דמעות מהרוח. "אז אני מבינה שראית אותו הבוקר. איפה הוא עכשיו, יש לך מושג?"
"הבחור בריא ושלם," הוא הרגיע אותה. "הצעתי לו ללכת לדבר עם האב דוֹנֶהיוּ בזמן שהייז הקריא את ההכרזה שלו." הוא נעץ בה מבט חודר. "יכולת לומר לי קודם שהבחור לא קתולי."
"יכולתי," היא אמרה, מתעלמת מכעסו, "אבל בחרתי שלא. לי זה ממש לא משנה."
"אם במילים 'ממש לא משנה' את מתכוונת לומר שהנושא לא חשוב במיוחד..." התחיל ג'יימי לענות בכעס, אבל עצר כשלפתע הופיע רוג'ר מולנו לבוש בהידור רב בקילט טרטן בצבעי מקנזי, ירוק־לבן, עם צעיף תואם תלוי על כתפו מעל המעיל הנקי של ג'יימי. המעיל התאים למידתו: שניהם היו גברים גדולים בעלי זרועות ארוכות וכתפיים רחבות, למרות שג'יימי היה גבוה בכמה סנטימטרים; ומבחינת הצבע — הצמר האפור הלם את שערו השחור ואת עורו השחום של רוג'ר לא פחות משהלם את הצבעים הכתומים שאפיינו את ג'יימי.
"אתה נראה מצוין, רוג'ר," אמרתי. "איפה בדיוק נחתכת?" פניו היו ורודות והעור נראה חשוף ופגיע, כמו תמיד מיד אחרי הגילוח, אבל לא ראיתי שום חתך.
תחת זרועו נשא רוג'ר את הצעיף של ג'יימי, טרטן אדום־שחור. הוא נתן לו אותו והטה מעט את ראשו כדי להראות לי את החתך העמוק מתחת לעצם הלסת שלו. "הנה, כאן. זה לא היה כל כך נורא, אבל דיממתי נורא. לא סתם אומרים שסכיני הגילוח האלה יעילות מאוד, בתנאי שאתה רוצח, מה?"
שטף הדם המדובר כבר נקרש והותיר קו דקיק כהה באורך כשישה סנטימטרים, שנטה כלפי מטה מפינת הלסת לאורך צד הצוואר. נגעתי קלות בעור סביב החתך. לא רע. הסכין חדרה היישר לעומק, ולא הותירה פיסות עור רפויות שיש לתפור. לא התפלאתי על הדימום הרב. הוא באמת נראה כאילו ניסה להתאבד בשיסוף גרונו.
"אז אנחנו עצבניים קצת הבוקר, מה?" הקנטתי אותו. "אל תגיד לי שאתה מתחיל להתחרט?"
"עכשיו קצת מאוחר מדי בשביל זה," אמרה בריאנה בחיוך ציני והתקרבה אלינו מאחור. "יש כאן ילד שזקוק לשם משפחה, אחרי הכול."
"אל תדאגי," הרגיע אותה רוג'ר. "לילד הזה יהיו כל כך הרבה שמות, שהוא לא יֵדע מה לעשות איתם. בדיוק אותו הדבר, אגב, יקרה גם לך, גברת מקנזי."
סומק קל הצית את לחייה של בריאנה כששמעה אותו קורא לה כך. היא חייכה אליו, והוא רכן לעברה ונשק למצחה. אחר כך לקח מידיה את התינוקת העטופה, והבעת תדהמה פתאומית חלפה בפניו כשהרגיש את משקל החבילה שבידיו. הוא מיהר להרים אליה מבט.
"זה לא שלנו," אמרה ברי וחייכה למראה המבוכה שבפניו. "זאת ג'ואן של מרסאלי. ג'מי אצל אימא."
"תודה לאל," הוא אמר והיטיב את אחיזתו בתינוקת, הרבה יותר זהיר כעת. "חשבתי לרגע שהילד התנדף או משהו." הוא הרים מעט את השמיכה, חשף את פניה הזעירות הישֵנות של ג'ואן וחייך — כמו כל מי שהביט בתינוקת הזאת — למראה התלתל החום המצחיק שהסתלסל מקצה המצח כלפי מעלה.
"אין שום סיכוי שזה יקרה," אמרתי וגנחתי כשהרמתי את ג'מי המדושן, שרבץ מעולף בין הבדים שעטפו אותו, וניסיתי למצוא דרך נוחה יותר לאחוז בו. "אני חושבת שהוא עלה עוד חצי קילו בדרך עכשיו." פני היו סמוקות ממאמץ הטיפוס במעלה ההר. הרחקתי ממני מעט את התינוק כאשר גל חום פתאומי הציף את לחיי, וזיעה שטפה את עור הקרקפת שמתחת לרעמת שֹערי הפרוע.
ג'יימי לקח ממני את ג'מי, הניח אותו במיומנות על זרוע אחת כאילו החזיק כדורגל, וכף ידו חפנה את ראשו של התינוק.
"נו, כבר דיברת עם הכומר?" הוא שאל והביט בספקנות ברוג'ר.
"כן, דיברתי איתו," אמר רוג'ר ביובש, משיב הן לשאלה הן למבט שהופנה אליו. "הוא נרגע והחליט שאני לא השטן. כל עוד אני מסכים שהילד יוטבל לנצרות כקתולי, אין לו שום בעיה לקיים את החתונה. אמרתי שאני מסכים."
ג'יימי רטן בתשובה ואני הסתרתי חיוך. למרות שג'יימי לא היה דתי באמת — בימי חייו הוא הרי התמודד עם הרבה מאוד אנשים מרקעים שונים ומשונים — הגילוי שחתנו המיועד הוא פרסביטריאני ולא מתכוון להמיר את דתו בכל זאת הטריד אותו.
ברי הבחינה במבט שלי וחייכה אלי מהצד. עיניה המשועשעות הפכו לצמד עיגולים כחולים חתוליים.
"זה היה מאוד חכם מצדך לא להעלות את נושא הדת מוקדם מדי," לחשתי לה כדי שג'יימי לא ישמע אותי. שני הגברים צעדו לפנינו. היחסים ביניהם עדיין סבלו מנוקשות כלשהי, אם כי התנהגותם הרשמית חמורת הסבר נראתה מעט פחות מאיימת כעת בזכות החיתולים והשמיכות המיטלטלים מהתינוקות שהם נשאו בזרועותיהם.
ג'מי פלט לפתע צווחה קלה. סבא שלו הניף אותו והניח אותו על כתפו מבלי לעצור מהילוכו, והתינוק נרגע. עיניו העגולות ננעצו בנו מעבר לכתפו של ג'יימי, מתחת לשמיכה שכיסתה את ראשו. העוויתי בצחוק את הפרצוף מולו, והוא החזיר לי חיוך רחב.
"רוג'ר רצה לומר לו משהו, אבל אני אמרתי לו שעדיף שישתוק." בריאנה הוציאה לשון לג'מי ואז הביטה ברוג'ר במבט נשי רך. "ידעתי גם שפאפא לא יעשה מזה עניין גדול אם נחכה עם זה ממש עד החתונה."
הבחנתי בשכל הישר שבו ניתחה את התנהגותו הצפויה של אביה, אבל גם בכך שדיברה בקלות בסלנג סקוטי. היא דמתה לג'יימי במובנים רבים, הרבה מעבר לצבעים הדומים ולמבנה הגוף הדומה הגלויים לעין. היא ירשה ממנו גם את היכולת לשפוט ולהעריך את אופיים של אנשים וגם את שליטתו הקלילה בשפות. אבל משהו עדיין הטריד אותי, משהו שהיה קשור לרוג'ר ולענייני דת.
בשלב זה היינו די קרובות לגברים והצלחתי לשמוע את שיחתם.
"...בנושא הילסבורו," שמעתי את ג'יימי אומר לרוג'ר. הוא רכן אליו כדי להישמע מעל הרוח העזה. "הוא מחפש מידע על האנשים שהתפרעו שם."
"אה, באמת?" רוג'ר נשמע סקרן אבל גם זהיר. "דנקן אינז בטח ירצה לדעת את זה. הוא היה בהילסבורו בזמן המהומות, ידעת?"
"לא," ענה ג'יימי ונשמע יותר מסקרן. "בקושי ראיתי את דנקן השבוע וכמעט לא דיברנו. אדבר איתו על זה אולי אחרי החתונה — אם הוא ישרוד את האירוע." דנקן עמד לשאת לאישה את ג'וקסטה קמרון, דודתו של ג'יימי, עוד באותו הערב, והדבר עורר בו עצבנות רבה עד כדי אובדן כוחותיו.
רוג'ר פנה לאחור, הגן על ג'ואן מפני הרוח בגופו ואמר לבריאנה: "דודה שלך אמרה לכומר דונהיו שהוא יכול לקיים את טקסי החתונה באוהל שלה. זה יעזור לנו מאוד."
"בררר!" בריאנה הצמידה את הצעיף לגופה הרועד מקור. "תודה לאל. זה ממש לא יום להתחתן תחת כיפת השמים בצלו של עץ ירוק־עד."
עץ ערמון ענקי שתחתיו חלפנו הטיח בנו מטר עלים צהובים רטובים כאילו כדי לאשר את דבריה. רוג'ר נראה מעט מוטרד.
"יש לי הרגשה שזאת לא תהיה בדיוק החתונה שעליה חלמת כשהיית ילדה," הוא אמר.
בריאנה הביטה ברוג'ר, ועל פניה התפשט חיוך איטי רחב. "גם החתונה הראשונה שלנו לא היתה בדיוק אירוע מהחלומות," אמרה, "אבל היא בכל זאת מצאה חן בעיני."
לא היה קל לזהות סומק בפניו הכהות של רוג'ר, ואוזניו היו אדומות מקור בכל מקרה. הוא פתח את פיו כדי להשיב לה, אך אז הבחין במבטו הנוקב של ג'יימי ומיהר לסגור אותו. הוא נראה נבוך מעט, אבל ניכר בו שהוא מרוצה.
"מר פרייזר!"
פניתי לאחור וראיתי את אחד החיילים צועד במרץ לעברנו במעלה ההר. מבטו היה נעוץ בג'יימי.
"החייל מקניר, לשירותך, אדוני," הוא אמר, מתנשם ומתנשף, כשהגיע אלינו. הוא קד בראשו קידה קצרה והמשיך. "הסגן מבקש למסור לך את ברכותיו ומבקש לדעת אם תואיל לסור אל האוהל שלו לשיחה קצרה." החייל הבחין בי וקד שוב, לאט יותר. "בוקר טוב, גברת פרייזר. ברכותי, גברתי."
"לשירותך, אדוני," קד ג'יימי בתשובה לעבר החייל. "מסור נא את התנצלותי הכנה לסגן, אבל יש לי מחויבויות קודמות שאני חייב לטפל בהן." ג'יימי דיבר מאוד בנימוס, אבל החייל מיהר להרים אליו את מבטו. מקניר היה צעיר אך לא חסר ניסיון. הבעת הבנה מהירה חלפה בפניו הדקות, הכהות. היה ברור לו שהדבר האחרון שאנשי ההרים יבחרו לעשות זה להיראות בפומבי נכנסים לבדם לאוהל של הייז זמן קצר כל כך אחרי הכרזת המושל.
"הסגן ביקש ממני להזמין אליו את מר פארקארד קמפבל, מר אנדרו מקניל, מר ג'רלד פורבְס, מר דנקן אינז, מר רנדל ליליוַוייט וגם אותך, אדוני."
מעט מתיחות התפוגגה מכתפיו של ג'יימי.
"אה, באמת?" אמר בשוויון נפש. מתברר שהייז מבקש להיפגש עם האנשים החזקים באזור. קמפבל ומקניל היו בעלי אדמות רבות ושופטי שלום מקומיים, פורבס היה עורך דין בכיר מקרוס קריק ושופט שלום, ואילו ליליווייט היה שופט בבית המשפט המחוזי. דנקן אינז לא נשא משרה ציבורית, אבל עמד להיות בעל המטעים הגדולים ביותר באזור המערבי של המושבה בזכות נישואיו הצפויים לדודתו האלמנה של ג'יימי. ג'יימי עצמו לא היה עשיר או איש ציבור מטעם המלך, אבל היה בעליה של חלקת אדמה עצומה, אף שעדיין היתה שוממה ברובה, באזור הספָר.
הוא משך קלות בכתפו, הניח טוב יותר את התינוק על כתפו השנייה ונרגע.
"טוב, נו, אז תגיד לסגן הייז שאבוא אליו ברגע שהדבר יתאפשר."
מקניר לא התבלבל ולא נרתע. הוא קד לעבר ג'יימי ופנה לדרכו, לכאורה כדי לזמן את האדונים הנוספים ברשימה שלו.
"מה היה כל העניין הזה?" שאלתי את ג'יימי. "אופס!" אמרתי וקינחתי חוט רוק דק ונוצץ שנטף מסנטרו של ג'מי לפני שהגיע אל החולצה של ג'יימי. "יוצאת לנו שן חדשה, מה?"
"לא. כבר יש לי מספיק שיניים," הרגיע אותי ג'יימי, "וככל שאני יכול לראות — גם לך. לגבי הרצון של הייז לפגוש אותי, אני לא יודע בוודאות מה הסיבה, אבל גם אין לי שום כוונה לברר את זה לפני שאהיה ממש חייב." הוא זקף לעברי גבה אדמונית, ואני צחקתי.
"אני מבינה. יש מידה של גמישות במילים 'ברגע שהדבר יתאפשר', נכון?"
"ברור, ולא התכוונתי לומר שאבוא כשהדבר יתאפשר לו..." ג'יימי הדגיש. "עכשיו, בנוגע לתחתונית שלך, סאסנך, איך את מרשה לעצמך להתרוצץ ברחבי היער עם כל הישבן בחוץ, תגידי לי... דנקן! יקירי!" המבט הקשוח בפניו התפוגג, ובמקומו הופיעו שמחה ועונג אמיתיים למראה דנקן אינז שפסע לעברנו, מפלס לעצמו דרך בין שיחי קרנית.
דנקן הגידם טיפס מעל גזע עץ שקרס בתנועות מגושמות מעט, והצטרף אלינו בשביל שבו עלינו. הוא ניער טיפות מים משֹערו. הוא כבר היה לבוש לחתונתו: חולצה נקייה אם כי מקומטת, חזיית פשתן מעומלנת מעל הקילט ומעיל מבד עבה וטוב בצבע ארגמן, ששוליו רקומים תחרת זהב. השרוול הריק היה מהודק בסיכה. מעולם לא ראיתי את דנקן לבוש בהידור שכזה. החמאתי לו על כך.
"אוחח," הוא אמר בביישנות. "גברת ג'ו רצתה שכך יהיה." הוא התנער מהמחמאה ומטיפות הגשם גם יחד, ובתנועה זהירה העיף מחטי אורן יבשות ופיסות קליפת עץ שדבקו במעילו כאשר עבר דרך החורשה.
"בררר! מזג אוויר מגעיל, מק דאב, זה בטוח." הוא נשא את מבטו אל השמים ונד בראשו. "שמֵחה היא הכלה ששמש זורחת עליה. שמֵחה היא הגופה שגשם יורד עליה."
"באמת תהיתי," אמרתי, "עד כמה אפשר לצפות מגופה ממוצעת לשמוח, ולא משנה מה תנאי מזג האוויר. אבל אני די בטוחה שג'וקסטה תהיה שמחה מאוד היום, בלי קשר לפתגם הזה," מיהרתי להוסיף למראה המבט התמה המתפשט על פניו של דנקן. "וגם אתה, כמובן."
"אוה... בטח," הוא ענה חלושות. "כן, כמובן. תודה רבה לך, גברתי."
"כשראיתי אותך מגיח מתוך החורשה חשבתי שאולי החייל מקניר רודף אחריך," אמר ג'יימי. "אז אתה לא בדרך לפגוש את ארצ'י הייז, נכון?"
"הייז? לא. איזה עסקים כבר יכולים להיות לקצין הזה איתי?"
"אתה הרי היית בהילסבורו בספטמבר, לא? סאסנך, בואי רגע, קחי ממני את הסנאי הזה." ג'יימי עצר לרגע כדי להעביר אלי את ג'מי, שהחליט לקחת חלק פעיל יותר בהתרחשויות והחל לטפס על כתף סבו, בעט ברגליו והשמיע קולות גניחה רמים. אך פרץ הפעלתנות הזה לא היה הסיבה העיקרית לכך שג'יימי ביקש להשתחרר ממנו, כפי שהתברר לי מיד כשג'מי הגיע לידי.
"תודה רבה לך, באמת," אמרתי ועיקמתי את האף. ג'יימי חייך אלי, הסתובב והצטרף אל דנקן שהמשיך לעלות בשביל. השניים המשיכו לשוחח.
"המממ," אמרתי וריחרחתי את התינוק בקפידה. "כבר סיימת, או שעוד לא? אהה, כמו שחשבתי." ג'מי הקטן עצם את עיניו, פניו האדימו, וגופו פלט קולות כמו צרור ממכונת ירייה. הפשלתי מעט את הבדים שעטפו אותו כדי להציץ פנימה במורד גבו.
"אלוהים אדירים," אמרתי והזזתי את השמיכה מעליו בדיוק בזמן. "מה אימא שלך נותנת לך לאכול?"
משוחרר מהבדים שכבלו אותו, נופף ג'מי ברגליו בשמחה, הסתחרר כמו טחנת קמח, ומיד החל נוזל צהבהב דוחה לדלוף מתוך החיתול המאולתר שלו.
"וואו!" אמרתי קצרות. הרחקתי אותו ממני ככל יכולתי וירדתי מהשביל אל אחד הפלגים הקטנים שזרמו במורד ההר. לעצמי חשבתי שלמרות שכבר למדתי להסתדר בלי מים זורמים ושירותים בתוך הבית, מדי פעם התגעגעתי ממש לדברים קטנים כמו חיתולים חד־פעמיים, שלא לדבר על גלילי נייר טואלט.
מצאתי פינה נוחה בשוליו של פלג קטן, שהיתה מכוסה שכבה עבה של עלי שלכת, כרעתי על ברכי, פרשתי את הגלימה שלי, העמדתי את ג'מי על ידיו וברכיו והורדתי מגופו את חיתול הבד הספוג בלי לטרוח לפתוח את הסיכה שהצמידה את קפליו.
"אִייי!" הוא אמר בהפתעה כשהרוח הקרה ליטפה את ישבנו. הוא כיווץ את שרירי הישבן הזערוריים שלו והרים את גבו, כך שהוא נראה עכשיו כמו צפרדע ורדרדה.
"חכה־חכה," אמרתי לו. "אם קשה לך עם קצת רוח קרה על הטוסיק, תכף תראה מה מגיע." לקחתי בידי חופן עלי שלכת לחים וניגבתי אותו בזריזות. למרות שהיה ילד שקט בדרך כלל, הוא התפתל עכשיו לכל הכיוונים, אבל לא צרח, רק השמיע קולות "אִייי!" חדים כאשר חיטטתי בקפלי עורו.
הפכתי אותו לצד השני, הנחתי יד על האזור המועד לפורענות כאמצעי מניעה, ונתתי טיפול דומה לאיבריו המוצנעים. הפעם חיוך רחב הפציע על פניו.
"אהה! אז אתה גבר הררי רציני?" אמרתי וחייכתי אליו בחזרה.
"ולְמה בדיוק את מתכוונת כשאת אומרת את זה, סאסנך?" נשאתי את מבטי וראיתי את ג'יימי נשען על גזע עץ מעבר לפלג. צבעי האדום־לבן העזים של הקילט שלו וחולצת הפשתן הלבנה בהקו בזוהר על רקע העצים הכהים והעלים החומים מאחוריו. לעומת זאת פניו ושֹערו שנצצו בכתום־אדמדם העניקו לו מראה של שוכן יערות. הרוח העיפה את קצות שערו הפזור, שריקד סביב פניו כמו עלי האדר האדומים שמעליו.
"אני מתכוונת לזה שברור שהוא אדיש לקור וללחות," אמרתי. סיימתי את מלאכתי והעפתי חופן אחרון של עלים מטונפים. "חוץ מזה... מה אגיד לך — לא ביליתי הרבה עם תינוקות ממין זכר, אז אני לא יודעת... תגיד, הוא לא קצת... מפותח לגילו?"
זווית פיו של ג'יימי התרוממה מעט כאשר הוא התכופף לראות מה מסתתר תחת כף ידי. האיבר הזערורי ניצב זקוף ונוקשה כמו האגודל שלי, וכמעט באותו האורך.
"אחחח, לא," הוא אמר. "ראיתי הרבה תינוקות זכרים בעירום מלא, וכולם עושים את זה מדי פעם." הוא משך בכתפיו, והחיוך על פניו התרחב. "עם זאת אני לא יכול לומר לך בוודאות שזו תופעה אופיינית לילדים סקוטים בלבד."
"נראה לי שזה אחד הכישרונות האלה שמשתבחים עם השנים," אמרתי בלי חיוך. השלכתי את החיתול המשומש אל צדו השני של הפלג, ושם הוא נחת לרגלי ג'יימי. "תוציא בבקשה את כל הסיכות ושטוף אותן במים, בסדר?"
אפו התקמט מעט במחאה, אבל הוא כרע ברך והרים את הבד המטונף בזהירות רבה, באצבע ובאגודל בלבד.
"אהה, אז זה מה שעשית עם התחתונית שלך, מה?" הוא אמר כשראה אותי פותחת את תיק הבד שהיה תלוי באלכסון על כתפי ושולפת ממנו פיסת בד מרובעת, מקופלת ונקייה. זה לא היה בד פשתן גס כמו החיתול שהוא החזיק בידו, אלא בד פלנל עבה ורך שכובס לעתים קרובות ונצבע ורוד במיץ אוכמניות.
משכתי בכתפי באדישות, בדקתי שג'מי לא מתכנן עוד כמה פיצוצים והשחלתי אותו אל תוך החיתול הנקי.
"תשמע, יש לנו כאן שלושה תינוקות בחיתולים. ומזג האוויר לא מאפשר לייבש שום דבר כמו שצריך. היינו צריכות פיסות בד נקיות. אז זהו זה." השיחים שביניהם הקמנו את המאהל המשפחתי שלנו היו מכוסים כולם בבגדים מכובסים מתנופפים, אבל רובם עדיין היו רטובים משום שהאוויר הלח לא איפשר להם להתייבש.
"קחי," אמר ג'יימי והושיט את ידו מעבר לפלג, שרוחבו היה כחצי מטר. הוא אחז בידו את הסיכות ששלף מהחיתול הישן. לקחתי אותן ממנו בזהירות, שלא ייפלו למים. אצבעותי היו נוקשות וקרות, אבל הסיכות היו יקרות המציאות. בריאנה הכינה אותן מחוט ברזל שחומם באש, ורוג'ר גילף ראשי סיכה מעץ על פי שרטוט שהיא הכינה. אלה היו סיכות ביטחון לכל עניין ודבר, גם אם מעט גדולות וגסות יותר מאלה שאנחנו מכירים בעולם המודרני. הבעיה היחידה היתה הדבק שחיבר את חוט הברזל עם ראש העץ. הוא הוכן מחלב מורתח ומשבבי פרסות סוסים ולא היה לגמרי עמיד במים, לכן היה צורך לחזור ולהדביק אותם מדי פעם.
הידקתי את החיתול המקופל היטב סביב ירכיו של ג'מי והשחלתי סיכה דרך הבד. חייכתי למראה ראש העץ שלה. ברי גילפה זוג ראשים לסיכה — דמות צפרדע משעשעת עם חיוך רחב נטול שיניים — אחת לכל קצה.
הידקתי את החיתול היטב למקומו, התיישבתי ואספתי את הילד לחיקי, החלקתי את הבגד שלו וניסיתי לעטוף אותו שוב בשמיכה.
"לאן הלך דנקן?" שאלתי. "הוא מתכוון לפגוש את הסגן?"
ג'יימי נד בראשו, אבל המשיך לרכון מעל מלאכתו במים.
"אמרתי לו לא לגשת לשם בינתיים. הוא היה בהילסבורו בזמן המהומות, אבל הצעתי לו שיחכה קצת ואז יוכל להישבע בכנות מלאה שאין כאן אף לא אדם אחד שהשתתף במהומות האלה." הוא נשא אלי את מבטו וחייך, אבל לא נראה משועשע. "כשהלילה יֵרד, באמת לא יהיה כאן אף אחד מהם."
התבוננתי בידיו הגדולות המיומנות שסחטו את הבד המכובס. הצלקות בידו הימנית היו, כמו תמיד, כמעט בלתי נראות, אבל כעת הן בלטו — קווים מחוספסים לבנים בכפות הידיים האדומות מקור. כל העניין עורר בי אי־נוחות קלה, למרות שלא נראה שיש לו קשר כלשהו אלינו.
רוב הזמן חשבתי על המושל טיירון בלא יותר מצביטת כעס קלה. אחרי הכול, הוא שכן לו לבטח בארמונו הנאה בעיר ניו־ברן, וכחמש מאות קילומטרים הפרידו בינו ליישוב הזעיר שלנו על רכס פרייזר, המטעים בעומק היבשה, יערות האורנים, ההרים שרגל אדם לא דרכה בהם, השממה הרועמת. עם כל הדברים שטרדו את מנוחתו והדאיגו אותו — למשל ה"רגולטורים" שהטילו אימה על הילסבורו, השופטים והשריפים המושחתים שגרמו לפעולות הטרור שלהם — התקשיתי להאמין שיהיה לו די זמן לחשוב עלינו. לפחות כך קיוויתי.
עם זאת, העובדה היא שג'יימי היה בעליה של חלקת אדמה גדולה בהרי צפון קרוליינה, אדמה שקיבל במתנה מהמושל טיירון, אשר שמר לעצמו פיסת מידע חשובה אחת בנוגע לג'יימי: הוא היה קתולי, ועל פי חוקי הממלכה חלקות אדמה כאלה אפשר להעביר רק לידי פרוטסטנטים.
כיוון שהיו מעט מאוד קתולים במושבה, והם לא היו מאורגנים בשום דרך שהיא, שאלת הדת עלתה לדיון לעתים רחוקות בלבד. לא היו כאן כנסיות קתוליות או כמרים קתולים קבועים. האב דונהיו ערך את המסע המסוכן לכאן מבולטימור לבקשתה של ג'וקסטה. הדודה של ג'יימי ובעלה, הקטור קמרון ז"ל, היו דמויות משמעותיות בקהילה הסקוטית כאן, כל עוד איש לא טרח לברר את הרקע הדתי שלהם. נראה שמעט מאוד מהנוכחים כאן, הסקוטים שחגגו כל השבוע, ידעו בכלל שאנחנו נחשבים לתומכי האפיפיור.
עם זה, סביר להניח שרבים מהם יבינו בקרוב מאוד שזה המצב. ברי ורוג'ר, שהיו מחוברים בברית אחיזת ידיים במשך יותר משנה, עומדים להתחתן הערב, והכומר עומד לנהל את הטקס שלהם, שאליו יצטרפו עוד שני זוגות קתולים מבּרֶמֶרטון וכן ג'וקסטה ודנקן אינז.
"ארצ'י הייז," אמרתי לפתע, "הוא קתולי?"
ג'יימי תלה את הבד הרטוב על שיח סמוך והתנער מהמים.
"לא שאלתי אותו," ענה, "אבל לא נראה לי. כלומר, אבא שלו לא היה קתולי. הייתי מופתע לגלות שהוא כן, בעיקר משום שהוא קצין בצבא המלך."
"נכון." העובדה שנולד עני וסקוטי והיה יעקוביני לשעבר די היה בה להכשיל את התקדמותו, אך למרות זאת הייז התגבר על המכשולים האלה והתקדם
עד לדרגתו הנוכחית. הוא לא נזקק למכשול נוסף בדמות נאמנותו לכנסייה הרומית.
אולם מה שהדאיג אותי לא היה קשור לסגן הייז ולאנשיו. אני חששתי לגורלו של ג'יימי. כלפי חוץ הוא נראה שקט ורגוע כתמיד, עם החיוך הקל שהסתתר באופן קבוע בזוויות פיו, אבל אני שהכרתי אותו היטב הבחנתי בשתי האצבעות הנוקשות של כף ידו הימנית, אלה שנפגעו קשה כשהיה בכלא האנגלי, רוטטות לצד שולי מכנסיו גם בשעה שהחליף הלצות וסיפורים עם הייז אמש. עדיין יכולתי לראות את הקו הדקיק שנחרץ בין גבותיו כשהיה מוטרד, ולדאגה הזאת לא היה קשר למלאכתו הנוכחית.
האם הייתי פשוט מודאגת בעקבות ההכרזה שהוקראה כאן? התקשיתי להבין למה הדבר הדאיג אותי, בעיקר לאור זה שאף אחד מאנשינו לא היה מעורב במהומות בהילסבורו.
"הוא פרסביטריאני," המשיך ג'יימי. הוא הביט לעברי בחיוך קלוש. "בדיוק כמו רוג'ר הקטן שלנו."
הזיכרון שהטריד אותי קודם לכן התמקם פתאום במקומו.
"אתה ידעת את זה," אמרתי. "ידעת שרוג'ר לא קתולי גם כשראית אותו מטביל את הילד בסנייקטאון כש... כשלקחנו אותו מהאינדיאנים." לפתע, באיחור ניכר, ראיתי צל חולף בפניו של ג'יימי ונשכתי את הלשון. כשלקחנו את רוג'ר, השארנו במקומו את איאן, האחיין האהוב שלו.
הצל חלף, ואחרי רגע הוא חייך. הוא בחר שלא לחשוב על איאן.
"כן, ידעתי."
"אבל בריאנה —"
"היא היתה מתחתנת עם הבחור גם אילו הוא היה הוטנטוטי," קטע אותי ג'יימי. "זה ברור לכולם. ואני לא הייתי מתנגד לנישואים גם אם רוג'ר הקטן באמת היה הוטנטוטי," הוא הוסיף.
"באמת?" שאלתי בהפתעה.
ג'יימי משך בכתפיו, ניגב את ידיו בשולי הצעיף המשובץ שלו, חצה את הפלג בצעד רחב והצטרף אלי.
"הוא בחור אמיץ, רוג'ר, וגם טוב לב. הוא אימץ את הילד כאילו היה שלו, ולא אמר מילה על זה לבחורה שלנו. ברור שזו חובתו של כל גבר אמיתי, אבל לא כל גבר היה עושה את זה."
מבטי נדד אל פרצופו של ג'מי, ששכב מכורבל ונינוח בזרועותי. גם אני ניסיתי שלא לחשוב על זה, אבל מדי פעם לא הצלחתי לעצור בעצמי, ועיני חיפשו בעיקשות בתווי פניו המתוקים עקבות לאביו האמיתי.
בריאנה קיימה טקס אחיזת ידיים עם רוג'ר ושכבה איתו — לילה אחד. יומיים אחר כך היא נאנסה על ידי סטיבן בונט. לא היתה שום דרך לדעת בוודאות מי מהם הוא אבי הילד, ועד כה שום תו בפניו לא חשף דמיון ממשי לאיש מהם. ברגע זה בדיוק הוא היה שקוע בכרסום האגרוף שלו בריכוז מוטרד. על ראשו צמחה פלומת קטיפה דלילה אדמונית־מוזהבת. למעשה, האדם היחיד שהתינוק דמה לו היה ג'יימי עצמו.
"הממ, אז למה התעקשת כל כך שהכומר ידבר עם רוג'ר ויבדוק אותו?"
"תראי, השניים עומדים להתחתן בכל מקרה," אמר ברוב היגיון. "אבל רציתי שהתינוק יוטבל כקתולי." כף ידו הגדולה ליטפה בעדינות את ראשו של ג'מי, והאגודל שלו החליק על הגבות האדמוניות הזעירות. "אז חשבתי שאם אעשה קצת רעש בנושא של מקנזי, אנשים אחרים ישמחו להסכים עם הדרישה שלי בנוגע לג'ינג'י הקטן הזה פה. מבינה?"
צחקתי ועטפתי את אוזניו של ג'מי ואת ראשו בשולי השמיכה.
"ואני כבר חשבתי שבריאנה מבינה אותך לגמרי!"
"היא יודעת בדיוק," הוא אמר וחייך, ואז רכן לפתע לעברי ונשק לי.
שפתיו היו רכות וחמות מאוד. עלה ממנו טעם של לחם וחמאה וניחוח של עלים טריים ושל גבר שלא התרחץ כמה ימים, ועוד ריח קלוש מאוד של חיתול משומש.
"אוי, זה נעים," אמרתי, "תעשה את זה עוד פעם."
היער סביבנו היה שקט כדרכם של יערות — ציפור לא צייצה, לא נשמע שום קול של בעל חיים כלשהו, ורק אוושוש של עלים מעלינו ופכפוך עדין של המים לרגלינו. תנועה מתמדת, רחש קבוע, ובלב הכול — שלווה מושלמת. הרבה מאוד אנשים נמצאו על צלע ההר, ורובם לא היו רחוקים מאיתנו, אבל כאן, ממש כאן, ברגע זה, היה נדמה לרגע שאנחנו לבדנו בכוכב מאדים.
פקחתי את עיני באנחה, ובפי טעם דבש. ג'יימי חייך אלי והרחיק באצבעותיו עלה צהבהב משערי. התינוק שכב בזרועותי חמים, כבד, מרכז היקום.
איש מאיתנו לא דיבר. לא רצינו להפר את הדממה. היה נדמה לי שאנחנו בראש פסגה מסתחררת — סחרחרה של אירועים ואנשים הקיפה אותנו שוב ושוב. צעד אחד בכל כיוון שהוא, ושוב נמצא את עצמנו נסחפים בטירוף הגועש. אבל כאן, בדיוק במרכז — כאן שררה שלווה.
הרמתי את ידי והרחקתי מכתף המעיל שלו עלים יבשים. הוא תפס בכף ידי והצמיד אותה לפיו בלהט פתאומי מבהיל. אולם שפתיו היו רכות ועדינות וקצה לשונו חמים כשנגע בגבעה הבשרנית שבבסיס האגודל שלי — גבעת ונוס שמה. מקום מושב האהבה.
הוא הרים את ראשו, וצינה אפפה לפתע את כף ידי, נובעת בדיוק מהמקום שבו נחשפה צלקת עתיקה, לבנה כמו עצם. האות J הופיעה שם, חרותה בעור, החותם שהוא הותיר בבשרי.
הוא הצמיד את ידו אל פני ואני הצמדתי אליה את כף ידי, כאילו יכולתי להרגיש את ה־C הדהוי שהתנוסס על כף ידו שנגעה בלחיי הקרה. שתקנו שנינו, אבל השבועה בוטאה בדיוק כשם שביטאנו אותה בעבר, במקום מפלט, רגלינו ניצבות על פיסת סלע וסביבנו החולות הנודדים של איומי המלחמה.
היא לא היתה קרובה, עדיין לא, אבל אני כבר שמעתי אותה מגיעה, נחבאת ברעמי התופים שבישרו על הכרזת המושל. ראיתי אותה בנצנוץ הפלדה וזיהיתי אותה בחשש שעוררה בלב כשהבטתי בעיניו של ג'יימי.
הצינה חלפה, ודם חם פעם בי וחימם את כף ידי, כאילו כדי לבקוע שוב את הצלקת הישנה ולגרום לי להגיר את דם לבי בשבילו, שוב. כן, המלחמה תגיע, ואני לא אהיה מסוגלת לעצור אותה.
אבל הפעם לא אעזוב אותו.
הלכתי אחרי ג'יימי. יצאנו מהיער, חצינו חלקת סלעים מחורצת בבורות חול קטנים ובציציות עשב כדי להגיע לשביל, שכבר נרמס במאות כפות רגליים, אשר הוביל אותנו מעלה אל המחנה שלנו. שוב ערכתי חשבונות בראשי בניסיון לארגן את מצרכי ארוחת הבוקר כך שיתאימו למציאות החדשה שנוצרה כאשר ג'יימי הזמין עוד שתי משפחות להצטרף אלינו לארוחה.
"לגבי רובין מקגיליבריי וג'ורדי צ'יזהולם," הוא אמר והסיט ענף כדי שאוכל לעבור, "חשבתי שכדאי שנעזור להם להרגיש בבית. הם מתכוונים לבוא ולהתיישב על הרכס שלנו."
"באמת?" אמרתי והזדקפתי כשהענף התיישר מאחורי. "מתי? וכמה אנשים יש בכלל בשתי המשפחות האלה?"
אלה היו שאלות טעונות. החורף היה בפתח, קרוב מכדי שיהיה לנו זמן לבנות ולו בקתות פשוטות למגורים. סביר יותר להניח שכל מי שיגיע לגור בהרים בשלב הזה ייאלץ לגור איתנו בבית הגדול, או להצטופף באחד מצריפי המתיישבים הקטנים שעיטרו את הרכס. אנשי ההרים היו מסוגלים להתגורר אפילו
עשרה אנשים בחדר, והם עשו זאת בעת הצורך. אני, עם המורשת האנגלית שלי, הייתי קצת פחות מכניסת אורחים מהסקוטים. בלבי קיוויתי שלא יתעורר צורך כזה.
"שישה בני מקגיליבריי ושמונה אנשי צ'יזהולם," אמר ג'יימי בחיוך. "משפחת מקגיליבריי תגיע באביב. רובין הוא נַשָק, ויש לו עבודה לחורף בקרוס קריק. המשפחה שלו תחכה לו אצל קרובים בסיילם — קרובי אשתו הגרמנייה — עד שמזג האוויר יתחמם קצת."
"אה, נהדר." אז עוד ארבעה־עשר איש לארוחת בוקר, שיצטרפו אל ג'יימי, רוג'ר וברי, מרסאלי ופרגוס, ליזי ואבא שלה, ואייבל מקלינן שאסור לי לשכוח. אה, כן, גם החייל שהציל את ג'רמיין. יחד איתי — עשרים וארבע נפשות...
"טוב, אז אני הולך לבקש קצת קפה ואורז מדודה שלי, כן?" ג'יימי קרא היטב את הדאגה הגוברת בפני. הוא חייך והושיט את ידיו אלי כדי לקחת את התינוק. "תני לי את הבחור. שנינו נלך לבקר את דודה שלי, וככה הידיים שלך יהיו פנויות לבישול."
התבוננתי בהם מתרחקים ממני בתחושת הקלה. עכשיו הייתי לבדי, ולו רק לכמה דקות. שאפתי מלוא ריאותי אוויר הרים לח והבחנתי בטיפות גשם רכות שיורדות על הגלימה שלי.
אהבתי את הכינוסים האלה ואירועים חברתיים בכלל, אבל הייתי חייבת להודות בפני עצמי שנוכחותם הקבועה, המתמדת, של אנשים סביבי התחילה לעצבן אותי. אחרי שבוע של ביקורים, רכילויות, טיפולים רפואיים יומיים ושפע משברים קטנים אך קבועים, שמתרחשים כאשר קבוצות ומשפחות גדולות נאספות יחד, הייתי מוכנה לחפור לי מאורה קטנה מתחת לאיזה בול עץ, ולו רק כדי לזכות ברבע שעה של התבודדות.
אלא שבדיוק אז התברר לי שאולי לא אחפור דבר בדקות הקרובות. צעקות, קריאות וקטעי נגינת חליל הגיעו לאוזני ממעלה ההר. אחרי שבאֵי הכינוס התגברו על הכרזת המושל, חזר הכול למסלולו הרגיל. כולם היו בתנועה — בחזרה אל המדורות המשפחתיות שלהם, אל קרחת היער שבה נערכו התחרויות, אל מכלאות הבהמות שמעבר לערוץ הנחל, או אל אחד הקרונות שהוקמו למכירת שלל פריטים — החל בסרטי קישוט ובחוטי תפירה וכלה באבק שריפה ובלימונים טריים, כלומר טריים יחסית. איש לא היה זקוק לי ברגע זה.
לפני עוד היה יום עסוק מאוד, אבל נראה שעכשיו יש לי כמה רגעים להיות לבדי. לא יהיו עוד כאלה בהמשך השבוע, משום שהמסע הביתה יימשך שבעה ימים לפחות של תנועה איטית בחבורה גדולה שכוללת תינוקות ועגלות משא. רוב הדיירים החדשים שלנו לא היו בעלי סוסים או פרדות. הם יעשו את הדרך ברגל.
נזקקתי מאוד לרגע כזה לעצמי, לאסוף כוחות ולמקד את המחשבות. כוחות המחשבה שלי התמקדו ברגע זה לא בתכנון ארוחת הבוקר או החתונה, ואפילו לא בטיפולים שבקרוב אצטרך לבצע. מבטי נישא רחוק יותר אל העתיד, מעבר למסע. התגעגעתי הביתה.
רכס פרייזר התנשא גבוה בהרים המערביים, הרחק מכל מקום יישוב ומכל דרך ראשית. חיינו רחוק ובבידוד. מעטים באו לבקרנו. גם מספר התושבים שם היה קטן, למרות שאוכלוסיית הרכס הלכה ותפחה: יותר משלושים משפחות כבר הגיעו להקים את ביתן על האדמה שג'יימי קיבל ולחיות תחת חסותו. רובם גברים שהוא הכיר בכלא ארדסמויר. חשבתי שמקגיליבריי וצ'יזהולם גם הם ודאי אסירים לשעבר. ג'יימי פירסם ברבים שאנשים שכאלה מוזמנים אליו בכל עת, והוא יישאר נאמן לדבריו גם אם הסיוע להם יהיה יקר, או אם לא נוכל להרשות לעצמנו לתמוך בהם.
עורב עף בשמים מעלי בדממה, איטי וכבד. הגשם הכביד על נוצותיו. עורבים נחשבים ציפורים נושאות בשורות — אבל לא הצלחתי להחליט אם הבשורה של העורב המסוים הזה טובה או רעה. נדיר בכלל לראות ציפורים מתעופפות במזג אוויר שכזה. הבשורה שהוא נושא ודאי מיוחדת.
הקשתי במפרק כף היד שלי בראשי כדי להרחיק ממנו את הדעות הקדומות האלה שהצטברו בו. כן, כאשר את חיה עם סקוטים הרריים די זמן, את מתחילה לחשוב שלכל עץ דפוק ואבן עקומה יש משמעות!
אבל אולי באמת יש להם משמעות כזו. הרבה מאוד אנשים נמצאו כאן סביבי על צלע ההר. עובדה זו היתה ברורה לי, ועדיין הרגשתי די לבד, מוקפת ומוגנת על ידי ערפל וגשם. האוויר נותר קר, אבל לא חשתי בכך. הדם זרם בעוצמה תחת עורי. כפות ידי התחממו. הושטתי יד לעבר עץ האורן שעמד לידי. טיפות מים נרעדו מקצה כל מחט, וקליפתו היתה שחורה מרטיבות. נשמתי את ניחוחו והבטתי במים הקרירים הנוגעים בגופי. הגשם ירד חרש סביבי והרטיב את בגדי עד שהם נצמדו ברכות לגופי כמו עננים על ראש הר.
ג'יימי אמר לי פעם שהוא מוכרח לגור על הר, וכעת ידעתי בדיוק מה הסיבה לכך, למרות שלא הייתי מסוגלת לבטא אותה במילים. מחשבותי המפוזרות שקעו ונרגעו כשהקשבתי לרחשי הסלעים והעצים. פעמון ההר צילצל פעם אחת אי־שם עמוק תחת כפות רגלי.
יכולתי לעמוד כך מכושפת ומוקסמת שעה ארוכה. תוכניות ארוחת הבוקר נשכחו ממני. אבל רחשי הסלעים והעצים הועמו כשאוזני קלטו קול רגליים מתקרבות בשביל.
"גברת פרייזר."
היה זה ארצ'י הייז בכבודו ובעצמו, עטור כובע בונֶט שטוח וחרב ארוכה. אם הופתע למצוא אותי עומדת לבד על השביל, הוא לא ביטא זאת. הוא פשוט קד לעברי בראש מורכן ברכת שלום מנומסת.
"סגן הייז," החזרתי לו קידה. לחיי הסמיקו כאילו האיש נכנס לביתי ומצא אותי באמבטיה.
"האם בעלך נמצא בסביבה, גברתי?" הוא שאל כלאחר יד.
חשתי מבוכה מלווה בצביטה של חשש. החייל הצעיר ההוא מקניל בא כדי לקחת את ג'יימי אבל נכשל. אם בסופו של דבר ההר בא אל מוחמד, הרי זה מכוּון. האם הייז מתכוון לנסות לגרור את ג'יימי להשתתף בציד מכשפות נגד הרגוּלטורים?
"הוא בסביבה, כן, אבל אני לא יודעת איפה בדיוק," עניתי והבטתי במעלה ההר, אל פסגת הברזנט — הבולטת בין עצי אגוז — של האוהל הגדול של ג'וקסטה.
"טוב, אני מתאר לעצמי שהוא עסוק," אמר הייז בנינוחות. "לאדם כמוהו יש הרבה מאוד דברים לעשות כאן, בעיקר לאור העובדה שזהו היום האחרון לכינוס."
"כן. אני חושבת... אה, כן."
השיחה גוועה, אבל האי־נוחות שלי הלכה וגברה: איך לעזאזל, חשבתי לעצמי, אני חומקת עכשיו מהסגן המכובד בלי להזמין אותו לארוחת בוקר? אפילו אישה אנגלייה כמוני לא תוכל להפגין גסות רוח ולא להציע מזון ומשקה לאדם שבא מרחוק.
"אה... החייל מקניר אמר שרצית לראות גם את פארקארד קמפבל," אמרתי בניסיון לאחוז את השור בקרניו. "כלומר, יכול להיות שג'יימי הלך לדבר עם מר קמפבל." נופפתי בידי לעבר מתחם המחנה של משפחת קמפבל כדי לעזור לסגן להתמצא בשטח. המחנה שלהם היה בצד השני של המדרון, כשלוש מאות מטרים מהאוהל של ג'וקסטה.
הוא מיצמץ בעיניו. טיפות גשם זלגו על ריסיו ובמורד לחייו.
"כן," הוא אמר, "באמת יכול להיות." הוא השתתק לרגע ואז הצמיד שתי אצבעות לשולי כובעו. "יום טוב לך, גברתי," אמר, הסתובב והחל לעלות בשביל לעבר האוהל של ג'וקסטה. התבוננתי בו מתרחק והרגשתי שכל השלווה שהיתה בי מתפוגגת.
"לעזאזל," מילמלתי ופניתי לטפל בארוחת הבוקר.
2
לחם ודגים
כשהקמנו את המחנה שלנו, בחרנו נקודה מרוחקת מהשביל המרכזי בחלקה סלעית קטנה, שממנה נשקף נוף גדת הנחל הרחבה. כעת, כשהסתכלתי לעבר גוש שיחי הצינית שהקיף אותנו, ראיתי נקודות בוהקות של טרטן ירוק־שחור מרקדות בין העצים במרחק — מדי החיילים שהתפזרו לכל עבר. ארצ'י הייז שלח את אנשיו שיתערבבו בין החוגגים, ורובם שמחו לציית לפקודתו זו.
לא ידעתי בוודאות אם המדיניות הזאת של ארצ'י היתה תחבולה, נבעה מחסכנות במשאבי הגדוד או היתה התנהגות אנושית פשוטה. רוב החיילים שלו היו בחורים צעירים שהופרדו ממשפחותיהם ומבתיהם. הם שמחו מאוד על ההזדמנות לשמוע שוב אנשים מדברים סקוטית, לשבת ליד מדורות משפחתיות, לאכול מרק בשר ודייסת שיבולת שועל, וסתם ליהנות מקרבתם של בני אדם רגילים.
כשהגחתי מבין העצים, ראיתי את מרסאלי וליזי מחוללות מהומה קטנה סביב החייל הצעיר שמָשה את ג'רמיין ממי הערוץ. פרגוס עמד קרוב למדורה. אדים עלו מבגדיו הרטובים. הוא אמר משהו בצרפתית וניגב במהירות את ראשו של הילד במגבת. הקרס שלו היה מונח על כתפו של הילד כדי שלא יזוז, והראש הבהיר הקטן נע קדימה ואחורה, אולם הבעת פניו היתה שלווה לחלוטין. נראה שהוא מתעלם לגמרי מגערותיו של אביו.
לא ראיתי את רוג'ר ובריאנה בסביבה, אבל די נדהמתי לגלות את אייבל מקלינן יושב בקצה המרוחק של קרחת היער הקטנה שלנו ומכרסם פיסת לחם קלוי. ג'יימי כבר חזר עם המצרכים שלקח מג'וקסטה, וכעת הוציא אותם מהתיק והניח על הקרקע סמוך למדורה. מצחו היה מקומט וכולו שקוע במלאכתו, אבל הדאגה התמוססה לחיוך רחב כשראה אותי.
"או! הנה את, סאסנך," אמר והתרומם. "איפה היית?"
"אה... פגשתי מכרים בדרך," אמרתי והפניתי מבט מרמז לעבר החייל הצעיר, אבל מיד התברר שהרמז לא ברור משום שג'יימי הצמיד את גבותיו בתהייה.
רכנתי לעברו ולחשתי: "הסגן אמר לי שהוא מחפש אותך."
"טוב, אני יודע את זה, סאסנך," הוא אמר בקול רם רגיל. "הוא גם ימצא אותי בקרוב."
"כן, אבל... אממ." כיחכחתי בגרוני וזקרתי את גבותי. נעצתי מבט בוחן במקלינן ואז בחייל הצעיר. מנהגי הכנסת האורחים של ג'יימי אינם מאפשרים מצב שבו אורחיו נלקחים ממנו בכוח בעודם תחת חסותו וקורת הגג שלו. מן הסתם אותם עקרונות מתקיימים גם סביב המדורה שהקים בשטח הפתוח. החייל אולי יתקשה מעט לעצור את מקלינן, אבל לא היה לי ספק שלסגן הייז לא יהיו שום בעיה או היסוס.
ג'יימי הביט בי משועשע. הוא אחז בזרועי והוליך אותי לעבר הצעיר.
"יקירתי," אמר ברשמיות רבה, "הרשי לי להציג בפנייך את טוראי אנדרוּ אוֹגילבִי, שמוצאו מהכפר קילבֶּרני. טוראי אוגילבִי, זו אשתי."
פניו השחומות של הטוראי אוגילבִי הסמיקו עמוקות תחת תלתליו השחורים, והוא קד לעברי.
"לשירותך, גברתי!"
ג'יימי לחץ קלות על זרועי.
"טוראי אוגילבִי בדיוק סיפר לי שהגדוד שלו עומד לצעוד בקרוב לפורטסמות' שבווירג'יניה, ושם עומדים כל החיילים לעלות על אונייה שתפליג לסקוטלנד. אני בטוח שתשמח מאוד להיות שוב בבית. מה אתה אומר, בחור צעיר?"
"מאוד־מאוד, אדוני!" אמר הבחור בהתלהבות. "הגדוד יפורק כשנגיע לאבּרדין, ומשם אני ארוץ הביתה הכי מהר שהרגליים שלי מסוגלות!"
"הגדוד עומד להתפרק?" שאל פרגוס, שהצטרף לשיחתנו כשמגבת תלויה על צווארו וג'רמיין בזרועותיו.
"כן, אדוני. עכשיו, אחרי שסידרנו את העניין עם הצפרדעי... — סליחה, אדוני... עם הצרפתים — והאינדיאנים יושבים בשקט, אין לנו עוד מה לעשות כאן, ואוצר המלך לא מוכן לשלם לנו כדי שנשב בבית," אמר הבחור בצער. "כן, שלום הוא אולי דבר טוב בסך הכול ואני שמח שזה המצב, אבל די ברור שזו לא תקופה טובה להיות חייל."
"קשה כמעט כמו מלחמה, מה?" שאל ג'יימי בציניות. פניו של הצעיר כהו מסומק. סביר מאוד להניח שבגילו הצעיר הוא לא זכה להשתתף בקרבות רבים. מלחמת שבע השנים הסתיימה לפני כעשור, בימים שבהם טוראי אוגילבִי עדיין היה ילד שמתרוצץ יחף בסמטאות קילבֶּרני.
ג'יימי התעלם ממבוכתו של הנער ופנה אלי.
"הבחור סיפר לי," הוסיף, "שגדוד 67 הוא האחרון שנותר במושבות."
"גדוד אנשי ההרים האחרון?" שאלתי.
"לא, לא, גברתי. הגדוד הסָדיר האחרון של חיילי המלך. עדיין יש מצודות ובסיסים פה ושם, אני מניח, אבל כל הגדודים הסדירים נקראו לחזור לאנגליה או לסקוטלנד. אנחנו האחרונים — וגם אנחנו כבר באיחור. עמדנו להפליג מצ'רלסטון, אבל העניינים שם השתבשו, אז אנחנו בדרך לפורטסמות' עכשיו הכי מהר שנוכל. עוד מעט יהיה מאוחר מכדי להפליג. אבל המפקד שלנו שמע על אונייה שיכולה להסתכן בהפלגה כזו, ואנשיה מוכנים לקחת אותנו. אם לא," הוא משך בכתפיו בעצב, והבעה מהורהרת על פניו, "אז כנראה נשב כל החורף בפורטסמות' ונסתדר איכשהו."
"אתה אומר שהאנגלים עומדים להשאיר אותנו כאן בלי הגנה?" מרסאלי נראתה המומה מעט מהרעיון.
"אני חושב שאין כאן סכנה גדולה, גברתי," הרגיע אותה טוראי אוגילבִי. "עם הצרפתים סגרנו עניין לתמיד, והאינדיאנים לא באמת יעזו לעשות הרבה בלי הצפרדעים שיסיתו אותם. כבר כמה זמן שהכול שקט כאן, ואין ספק שככה זה יימשך." השמעתי גיחוך קל, וג'יימי לחץ קלות על המרפק שלי.
"תגיד, חשבת אולי להישאר כאן?" שאלה ליזי. היא ישבה בצד, קילפה תפוחי אדמה והאזינה לשיחה. עכשיו היא הניחה קערה מלאה תפודים לבנים ליד המדורה והתחילה למרוח את רשת הגריל בשמן. "אני מתכוונת, להישאר במושבות. יש הרבה אדמה שאפשר להתיישב עליה בכיוון מערב."
"אה..." הטוראי השפיל את מבטו אליה, ראה אותה רכונה בצניעות על מלאכתה בסינר לבן והסמיק שוב. "טוב, אני מודה שקיבלתי הצעות יותר גרועות, גברתי הצעירה, אבל אני חייב להישאר עם הגדוד שלי, לצערי."
ליזי לקחה שתי ביצים ושברה אותן במיומנות על דופן הקערה. פניה שבדרך כלל היו חיוורות, הידהדו בוורוד את הסומק הסוער שעטו פני החייל.
"טוב, חבל מאוד שאתה חייב ללכת מכאן כל כך מהר," אמרה. ריסיה הבהירים נשמטו. "אבל אל תדאג, לא ניתן לך לצאת לדרך על בטן ריקה."
טוראי אוגילבִי האדים עוד קצת, בעיקר בקצות האוזניים.
"את... את מאוד אדיבה, גברתי. באמת מאוד יפה מצדך."
ליזי שלחה אליו חיוך ביישני, והסומק בלחייה העמיק.
ג'יימי כיחכח בגרונו חרישית, התנצל, הסתובב, אחז בידי והרחיק אותנו מהמדורה.
"אלוהים אדירים," הוא אמר בשקט ונרכן כדי שרק אני אוכל לשמוע אותו. "ועוד לא עבר יום שלם מאז שהיא נעשתה אישה! תגידי, את לימדת אותה את הדברים האלה, סאסנך, או שנשים פשוט נולדות ככה?"
"יש לה כישרון טבעי, נראה לי," אמרתי באדישות.
כאשר ליזי קיבלה את המחזור הראשון שלה אמש, אחרי ארוחת הערב, זה היה הקש ששבר את גב הגמל בכל הנוגע למאגר התחבושות הנקיות שלנו, ובעצם זה היה האירוע שגרם לי להקריב את התחתונית שלי. באופן טבעי לא היו לליזי פיסות בד למקרים כאלה, ולא רציתי לגרום לה לקחת את אחד החיתולים של התינוקות.
"מממ, אם ככה, אולי כדאי שאתחיל לחפש לה בעל," אמר ג'יימי. הוא נשמע מיואש.
"בעל!? למה? היא בקושי בת חמש־עשרה!"
"באמת? בקושי?" הוא הביט במרסאלי שניגבה את שערו הכהה של פרגוס במגבת, אחר כך בליזי ובחייל שלה, ואז הביט בי בפקפוק.
"באמת־בקושי אתה בעצמך," אמרתי בכעס־מה. "נכון, מרסאלי היתה בת חמש־עשרה כשהתחתנה עם פרגוס, אבל אי־אפשר להסיק מזה ש..."
"העניין המרכזי כאן," המשיך ג'יימי ובחר להתעלם מליזי בשלב זה, "הוא שהגדוד עוזב אותנו ויוצא לפורטסמות' כבר מחר. כלומר, אין לחיילים זמן או חשק להתעסק עם סיפור הילסבורו. זאת נשארת הבעיה של טיירון."
"אבל מה שהייז אמר..."
"תשמעי, אם מישהו ילך לספר לו משהו בכלל, אני בטוח שהוא ישלח לניו־ברן את ההצהרות שיקבל. אבל לא נראה לי שהוא יהיה מוטרד אישית אם הרגולטורים ישרפו את ארמון המושל, כל עוד זה לא יעכב את ההפלגה שלו."
נרגעתי ונאנחתי עמוקות. אם ג'יימי צודק, הדבר האחרון שהייז ירצה לעשות זה להחזיק אנשים במעצר בחסות חייליו, בלי קשר לראיות שיהיו או לא יהיו לו. כלומר, מקלינן יכול להירגע.
"אז למה לדעתך הוא בכל זאת רוצה לדבר איתך ועם כל האחרים?" שאלתי ורכנתי מעל סל קש גדול כדי לחפש בו עוד כיכר לחם. "הוא רודף אחריך אישית."
ג'יימי הציץ מעבר לכתפו כאילו ציפה לראות את סגן הייז מגיח מאחורי שיחי הצינית. מסך הצמחייה הירוקה הקוצנית לא נע. הוא החזיר את מבטו אלי וקימט את מצחו.
"אני לא יודע," אמר ונד בראשו, "אבל אין לזה שום קשר לעסק הזה של טיירון. אילו היה קשר כזה, הוא היה אומר לי משהו אתמול בערב. ואם כבר מדברים על זה, אז אם היה אכפת לו בכלל מכל העסק הזה, הוא בטח כבר היה מספר לי עליו אתמול," הוא הוסיף. "אני חושב, סאסנך, שאנחנו יכולים לבנות על זה שהטיפול במתפרעים הוא רק עוד מטלה בעיני ארצ'י הייז הקטן.
"עכשיו, לגבי העסק שיש לו איתי..." הוא רכן מעל לכתפי וניגב באצבע את שולי צנצנת הדבש, "אין לי שום כוונה להתעסק עם זה כל זמן שלא אהיה מוכרח. יש לי עוד שלוש חביות ויסקי, ואני מתכוון להפוך אותן למחרשה, ללהב חדש לחרמש, לשלושה גרזינים, חמישה קילו סוכר, סוס וגם אַצטרוֹלָב — וכל זה עוד לפני ארוחת הערב." הוא נגע בקצות אצבעותיו הדביקים בשפתי, משח אותן בדבש, ואז הפנה את ראשי לעברו ורכן כדי לנשק אותי.
"אתה קונה אצטרולב?" אמרתי ופי מלא טעם דבש. נשקתי לו בחזרה. "בשביל מה?"
"אחר כך, עכשיו אני רוצה ללכת הביתה," הוא לחש, מתעלם מהשאלה שלי. הוא הצמיד את מצחו למצחי. עיניו היו כחולות מאוד.
"אני רוצה לקחת אותך למיטה — למיטה שלי — ואני מתכוון לבלות את שארית היום במחשבות על מה בדיוק אני אעשה לך כשאצליח להשכיב אותך שם. אז מצדי ארצ'י הקטן יכול ללכת לשחק גולות עם הביצים שלו, כן?"
"רעיון מצוין," לחשתי באוזנו. "אתה מתכוון לספר לו אותו בעצמך?"
מזווית העין קלטתי הבזק של טרטן ירוק־שחור נע בקצה קרחת היער, אבל כשג'יימי הזדקף והסתובב במקומו, ראיתי שהאורח איננו סגן הייז אלא ג'ון קווינסי מאיירס, שהסתובב כשצעיף כרוך סביב צווארו, ושוליו מתנופפים בעליצות ברוח.
הצעיף הוסיף עוד צבעוניות לתפארת מחלצותיו של מאיירס. האיש היה גבוה במיוחד ומעוטר מכף רגל ועד ראש. הוא חבש כובע בעל שוליים רכים שנעוצות בו מחטים ונוצה של תרנגול הודו. שתי נוצות פסיון עיטרו את שערו השחור הארוך עד מאוד, שהיה אסוף על עורפו. הוא לבש חזייה עשויה קוצי קיפוד צבועים מעל חולצה מעוטרת חרוזים, את בד החלציים הקבוע שלו וכיסויי מכנסיים שנקשרו בשרשרות פעמונים קטנים. היה קשה שלא להבחין בצייד ההררי הזה.
"ג'יימס ידידי!" חיוך רחב ננסך על פניו של ג'ון קווינסי למראה ג'יימי. הוא מיהר לקראתנו ביד מושטת ובפעמונים מצלצלים. "חשבתי שאמצא אותך אוכל ארוחת בוקר!"
ג'יימי מיצמץ מעט כשהמחזה נגלה לעיניו, אבל מיהר להתעשת ולחץ את ידו המושטת של איש ההרים.
"כן, ג'ון, האם תואיל להצטרף אלינו?"
"אה... כן," מיהרתי להצטרף להזמנה בעודי שולחת מבט מודאג אל סל המזון. "בבקשה."
ג'ון קווינסי קד ברוב טקס ונופף לעברי בכובעו.
"לשירותך, גברתי. מודה לך מאוד אני. אולי אחר כך. באתי לקחת איתי את אדון פרייזר. הוא נדרש, דחוף כאילו."
"על ידי מי?" שאל ג'יימי בדאגה.
"רובי מקגיליבריי, הוא אומר שקוראים לו. אתה מכיר את האיש?"
"כן, אני מכיר." היכרותו של ג'יימי עם אותו מקגיליבריי גרמה לו לגשת במהירות אל ארגז העץ שבו היו מונחים האקדחים שלו. "מה הבעיה בדיוק?"
"תראה," ג'ון קווינסי גירד את זקנו השחור המגודל במבט מהורהר. "זאת האישה שלו שביקשה שאלך למצוא אותך, אבל היא לא מדברת טוב אנגלית, כמו שאומרים, אז יכול להיות שאולי קצת התבלבלתי מהסיפור שלה. אני חושב שמה שהיא אמרה לי זה שבא לוכד גנבים, הוא תפס את הבן שלה ואמר לה שהילד היה עם פרחחים והם שברו דברים בהילסבורו, ושהוא מתכוון לקחת את הבן שלה לבית סוהר בניו־ברן. אבל רובי הבעל שלה אמר שאף אחד לא לוקח את הבן שלו לשום מקום, ואז, זאת אומרת אחר כך, האישה המסכנה הזאת היא כבר ממש התעצבנה, אז אני כבר הבנתי רק מילה אחת מכל עשר שלה. אבל אני חושב שהרובי הזה, הוא מאוד ישמח אם תהיה מוכן לבוא ולעזור לו לטפל בכל ה... שצריך לעשות שם."
ג'יימי מיהר לקחת את המעיל של רוג'ר שהיה תלוי על שיח סמוך וחיכה לתורו לכביסה עם כתמי הדם שעליו. הוא עטה אותו על כתפיו והשחיל אקדח טעון בחגורה שלו.
"איפה זה?" הוא שאל.
מאיירס הצביע באגודל בלבד והתקדם אל עבר שיחי הצינית. ג'יימי הלך בעקבותיו.
פרגוס, שעמד בצד והקשיב לשיחה עם ג'רמיין בזרועותיו, הושיב כעת את הילד לרגלי מרסאלי.
"אני צריך ללכת לעזור לגְראן־פֶּר שלך עכשיו," אמר לג'רמיין. הוא לקח ענף שהיה מונח בסמוך למדורה ותקע אותו בידו של הילד. "אתה תישאר כאן ותשמור על מאמא וג'ואני הקטנה מאנשים רעים."
"וִי, פאפא." ג'רמיין עטה הבעה זועמת מתחת לתלתליו הבהירים, אחז בעוצמה במקל שלו והתמקם כדי להגן על המחנה.
מרסאלי, מקלינן, ליזי והטוראי אוגילבִי עקבו אחר המחזה במבטים מזוגגים. אך כאשר פרגוס לקח בידו מקל נוסף מהערימה שלצד המדורה והסתער במרץ על השיחים, התנער טוראי אוגילבִי והתחיל לזוז במקומו באי־נוחות.
"אהה..." אמר, "אולי כדאי ש... אלך עכשיו למצוא את המפקד שלי. מה דעתך, גברתי? כי אם הולך להיות כאן..."
"לא, לא," מיהרתי להשיב לו. בשלב זה מאוד לא רציתי לראות את ארצ'י הייז צועד במעלה ההר עם הגדוד שלו. היה ברור לי שהמצב והאירוע שג'יימי נקרא אליהם הם מסוג האירועים שעדיף שיתרחשו ללא נוכחותם של גורמים רשמיים.
"אני משוכנעת שהכול יהיה בסדר שם. סביר להניח שכל העסק הוא פשוט אי־הבנה. מר פרייזר יטפל בכל הנושא במהירות, אל חשש." תוך כדי דיבור הקפתי את המדורה וניגשתי אל כלי הרפואה שלי שהיו מוגנים מהגשם תחת יריעת ברזנט עבה. השחלתי את היד תחתיה ומשכתי את קופסת העזרה הראשונה הקטנה שלי.
"ליזי, אולי תיתני לטוראי אוגילבִי קצת משימורי התותים שלנו על פרוסת לחם קלוי? אני גם משוכנעת שמר מקלינן ישמח לקבל קצת דבש בשביל הקפה שלו. עכשיו אתם חייבים לסלוח לי, כן? מר מקלינן, אני פשוט חייבת ללכת עכשיו ו... אה..." חייכתי חיוך רחב ככל יכולתי וחמקתי גם אני אל בין שיחי הצינית. אחרי כמה דקות של צעידה מהירה על זרדים שנשברו תחת רגלי עצרתי כדי להשיב לעצמי את הנשימה. צלצולי פעמונים קלים הגיעו לאוזני, נישאים על משבי הרוח. פניתי לכיוונם והתחלתי לרוץ.
הם לא היו קרובים. כשהדבקתי אותם, קרוב לאזור התחרויות, כבר הייתי קצרת נשימה והזעתי מהמאמץ. העניין רק התחיל שם. שמעתי את הקולות שעלו מחבורות הגברים שעמדו ושוחחו, אבל לא היו בהם קריאות עידוד או יבבות אכזבה. נכון לעכשיו. כמה בחורים שריריים במיוחד הסתובבו שם בפלג גוף עליון חשוף, צעדו הלוך ושוב ונופפו בזרועותיהם כדי להתחמם. הם היו ה"גיבורים" של יישובי הסביבה.
גשם זירזף שוב, ומים נצצו על עיקולי כתפיים והדביקו תלתלי גוף כהים לחזות ולזרועות בהירי עור, אבל לא היה לי זמן לעמוד ולהתפעל מהמחזה המרהיב. ג'ון קווינסי פילס את דרכו בקו ישר דרך גושי הצופים והמתחרים ונופף בידו בנימוס לעבר מכרים שראה פה ושם. אני הלכתי ישר אחריו. בקצה ההמון ראיתי גבר נמוך קומה נוטש את החבורה שלו וניגש אלינו בצעד מהיר במיוחד.
"מק דאב! אז באת בכל זאת, זה טוב!"
"אל תדאג, רובי," הרגיע אותו ג'יימי. "ספר לי, מה קורה כאן?"
מקגיליבריי, שנראה מוטרד מאוד, הביט לעבר המתחרים ותומכיהם, ואז החווה בראשו לעבר קבוצת עצים סמוכה. הלכנו בעקבותיו מבלי שההמונים יבחינו בנו. הצופים בתחרויות נאספו סביב שתי אבנים גדולות שחבל נכרך סביבן. תיארתי לעצמי שכמה מאותם גיבורים שנאספו כאן עומדים להפגין את גבורתם בהנפת הסלעים הללו באוויר.
"יש איזה עניין עם הבן שלך, נכון, רובי?" שאל ג'יימי וחמק מענף אורן ספוג מי גשם.
"כן," השיב רובי, "או היה."
זה לא נשמע מבשר טובות. ידו של ג'יימי ליטפה את קת האקדח. ידי נשלחה אל תיבת התרופות שלי.
"מה קרה?" שאלתי. "הוא פצוע?"
"לא הוא," השיב מקגיליבריי תשובה סתומה והתכופף כדי לעבור מתחת לענף עץ אגוז נמוך, מכוסה בצמח מטפס בעל עלים ארגמניים.
מאחורי העץ השתרעה קרחת יער קטנטנה, ובה דשא מצהיב ושתילי אורן צעירים. כאשר הסטנו את המטפס והגחנו מאחוריו, פרגוס ואני בעקבות ג'יימי, ראינו אישה גדולה בשמלה פשוטה שהסתובבה לעברנו בכתפיים כפופות, ובידה ענף גדול שבו נופפה לעברנו. למראה מקגיליבריי היא נרגעה מעט.
"מי אלה?" שאלה במבטא גרמני כבד ונעצה בנו מבט חשדני. אז הגיח מאחורי המטפס גם ג'ון קווינסי, והיא הורידה את האלה שלה. תווי פניה המוצקים והנאים נרגעו עוד קצת.
"אהה! מאיירס. אתה הבאת לי את הג'יימי הזה?" היא העיפה בי מבט סקרני, אבל היתה עסוקה בהתבוננות בג'יימי ובפרגוס מכדי לבחון אותי ביתר קפידה.
"כן, אהובתי. זה ג'יימי רוי, שיימוס מק דאב הידוע," מיהר מקגיליבריי לטעון שג'יימי הופיע בזכותו. הוא הניח יד מכבדת על שרוולו. "מק דאב, זאת אשתי אוּטֶה. וזה הבן של מק דאב," אמר והצביע על פרגוס.
אוטה מקגיליבריי נראתה כמו וָלקירית שניזונה בעיקר מעמילנים — גבוהה, בהירה מאוד, רחבת גרם וחזקה ביותר.
"לשירותך, גברתי," אמר ג'יימי והשתחווה.
"מדאם," החרה החזיק אחריו פרגוס וקד באבירות.
הגברת מקגיליבריי קדה קלות בתשובה, אבל עיניה היו נעוצות בכתמי הדם הניכרים במעילו של ג'יימי — שהיה של רוג'ר למעשה.
"רבותי," היא מילמלה, ונראה שהתרשמה עמוקות. אחר כך פנתה לאחור ואותתה בידה לעבר צעיר בן שש־עשרה או שבע־עשרה, שעמד חבוי בצללים מאחוריה ודמה דמיון ניכר לאביו הנמוך, הכהה והרזה.
"זה מַנפרֶד," הכריזה אוּטה בגאווה. "הבן שלי."
ג'יימי קד לעבר הצעיר ונד בראשו בפנים רציניות.
"מר מקגיליבריי."
"אה... לשירותך, אדוני?" הנער נשמע כאילו הוא מפקפק בהצהרתו שלו, אבל הושיט יד ללחיצה נמרצת.
"נעים מאוד להכיר אותך, אדוני," הרגיע אותו ג'יימי ולחץ את ידו. עכשיו, משתמו טקסי ההיכרות הרשמיים, הוא סקר קצרות את כל הנוכחים.
"שמעתי שנתקלת בבעיות מסוימות שקשורות ללוכד גנבים מסוים. האם עלי להבין שהעסק טופל ונסגר?" הוא העביר מבט שואל מהאב מקגיליבריי לבן מקגיליבריי.
שלושת בני משפחת מקגיליבריי החליפו ביניהם סדרה של מבטים משלל סוגים. לבסוף השתעל רובי מקגיליבריי בהתנצלות.
"טוב, לא הייתי אומר שהעניין סגור, מק דאב. כלומר, לא לגמרי. אני מתכוון..." קולו דעך, והמבט המבוהל חזר לעיניו.
גברת מקגיליבריי נעצה בו מבט נוזף ואז פנתה לעבר ג'יימי.
"אל תטרח, אדוני," אמרה לו. "אני כבר טיפלתי בגוש־חרא הקטן. עכשיו אנחנו רק רוצים לדעת מה תהיה הדרך הכי טובה להסתיר את הגופה."
"את ה... גופה?" שאלתי בקול רועד מעט.
אפילו ג'יימי נראה מוטרד מדבריה של אוטה.
"רובי, אתם הרגתם אותו?"
"אני?" מקגיליבריי נראה המום. "בשם אלוהים, מק דאב, מה אתה חושב עלי?"
ג'יימי שוב זקר גבה, כאילו אומר שהמחשבה על מקגיליבריי מבצע צעד אלים כלשהו איננה מנותקת כל כך מהמציאות. מקגיליבריי הרכין את ראשו במבוכה, ונראה שהעדיף לא להמשיך לשקר.
"טוב, נו, אני חושב שאולי אני... שאני... טוב, אבל, מק דאב! העסק הזה בארדסמויר, זה היה מאוד מזמן, וכל זה כבר מאחורינו, לא?"
"כן," אמר ג'יימי. "העסק ההוא סגור. אבל מה עם לוכד הגנבים עכשיו? איפה הוא בכלל?"
מאחורי נשמע צחקוק חנוק. הסתובבתי וראיתי את שאר בני משפחת מקגיליבריי. הם היו שקטים מאוד עד עכשיו, אבל נכחו שם כל הזמן. שלוש נערות ישבו בשורה על בול עץ מאחורי מסך של שרכים צעירים. כולן היו עטורות כובעי בד וסינרים לבנים, מקומטים ומעוכים מהגשם.
"אלה הבנות הקטנות שלי," הכריזה גברת מקגיליבריי ונופפה בידה לעברן, אבל לא היה בכך כל צורך: שלוש הבנות נראו כמו העתקים מוקטנים של אמן. "הִילדה, אינגה וסֶנגה."
פרגוס קד לעברן ברוב נימוס והדר.
"לעונג לי להכירכן, מֶדמואזלס."
הנערות ציחקקו ונדו בראשן לעברו בתשובה, אבל לא קמו ממקומן. זה נראה לי מעט מוזר. אחר כך הבחנתי שמשהו זז תחת שמלתה של הבת הגדולה ביותר. משהו התנער שם בגניחה עמומה. הִילדה בעטה בעוצמה בעקב נעלה במה שזז שם, אבל לא הפסיקה לחייך אלי בשיניים צחורות.
גניחה נוספת נשמעה — חזקה יותר הפעם — מתחת לשמלה. ג'יימי עצר לרגע והסתובב לעבר מקור הגניחה ושלוש הבנות.
הִילדה, שהמשיכה לחייך את חיוכה המקסים, רכנה קלות והרימה את שולי שמלתה. מתחתיה התגלה פרצוף מבוהל. סמרטוט כהה היה קשור סביב ראשו וחסם את פיו.
"זה האיש," אמר רובי, שניחן ביכולתה של אשתו לומר דברים מובנים מאליהם.
"אני מבין," אמר ג'יימי. אצבעותיו רעדו מעט למרות שהצמיד את כף ידו אל הקילט שלו. "אה... אולי אפשר ל... להוציא אותו משם לרגע?"
רובי סימן בידו לנערות, והן קמו יחד וזזו הצדה. מאחורי רגליהן התגלה גבר קטן־קומה ששכב צמוד לבול העץ. ידיו ורגליו היו קשורות במבחר משונה של מה שנראה כמו גרבוני נשים, ופיו היה חסום בממחטה. האיש היה רטוב ומכוסה בוץ ונראה חבול מעט פה ושם.
מאיירס רכן לעברו ועזר לו לקום על רגליו, אך המשיך לאחוז בצווארון מעילו.
"טוב, הוא באמת לא שווה הרבה מבט, הבחור," אמר איש ההרים בביקורתיות וכיווץ את עיניו לעברו כאילו בודק עור פגום שהופשט מבונה. "אני רואה שלוכדי גנבים לא מרוויחים כל כך הרבה כסף."
האיש באמת היה רזה מאוד ובגדיו מהוהים. הוא נראה כועס, אבל גם מבוהל. אוּטה נחרה לעברו בבוז.
"גועל נפש!" היא אמרה וירקה על מגפיו של לוכד הגנבים. אחר כך פנתה לעבר ג'יימי בהבעה שהתכוונה להיות מקסימה.
"אז מה דעתך, אדוני? מה הדרך הכי טובה להרוג אותו?"
עיניו של לוכד הגנבים כמעט יצאו מחוריהן. הוא התפתל בידיו של מאיירס בניסיון לחמוק מאחיזתו. מפיו החסום בקעו קולות גרגור. ג'יימי סקר אותו לרגע, חיכך את שפתיו במפרקי אצבעותיו ואז הביט ברובי, שמשך קלות בכתפיו והציץ לעבר אשתו בהבעה מתנצלת.
ג'יימי כיחכח בגרונו.
"מממ, חשבת על איזו דרך מסוימת, גברתי?"
פניה של אוטה קרנו מאושר כשהתברר לה שהגברים תומכים בעמדתה. היא שלפה סכין ארוכה מחגורתה.
"חשבתי שאולי אני אשחט אותו כמו חזרזיר קטן, מה? רק יש לנו בעיה קטנה..." היא דקרה את לוכד הגנבים בין צלעותיו, והוא צווח בפה חסום. כתם דם קטן הופיע על החולצה המרופטת שלו.
"יש לו יותר מדי דם," היא הסבירה בקול מאוכזב משהו. היא נופפה בידה לעבר מסך העצים, שמעבר לו נמשכו כסדרן תחרויות יידוי האבנים. "אנשים יגידו, מסריך!"
"מסריך?" הצצתי בג'יימי כדי שיסביר לי, משום שחשבתי שזה ביטוי גרמני שאני לא מכירה. הוא השתעל קלות והעביר אצבע תחת אפו. "אהה! מסריח!" אמרתי. "כן, בהחלט יכול להיות שזה מה שאנשים יגידו."
"אם כך, אני חושב שלא בא בחשבון לירות בו," אמר ג'יימי בהרהור. "כלומר, אם אתם לא רוצים למשוך יותר מדי תשומת לב."
"אני אומר שאנחנו צריכים לשבור לו את המפרקת," אמר רובי מקגיליבריי וכיווץ את עיניו באיום לעבר לוכד הגנבים המעונה. "נראה לי שזה די פשוט."
"אתה חושב?" פרגוס קימט את מצחו בריכוז. "אני אומר, סכין! אם תדקור אותו בנקודה הנכונה, גם לא יהיה כל כך הרבה דם. למשל בכליה, בדיוק מתחת לצלעות. מה אתה אומר?"
ניכר בשבוי שהוא לא מרוצה מהרעיונות שהועלו עד כה. קריאות חנוקות ומודאגות בקעו מאחורי למחסום הפה שלו. גם ג'יימי נראה מפקפק. הוא גירד את סנטרו.
"כן, זה לא קשה במיוחד," הסכים עם פרגוס. "אפשר גם לחנוק אותו, אבל אז המעיים שלו ישחררו את תכולתם, ואמרתם שהריח עלול ליצור בעיות... הממ. אפשר לרוצץ לו את הגולגולת... אבל תגיד לי, רובי, איך האיש הזה הגיע לכאן בכלל?"
"מה?" רובי בהה בו במבט אטום.
"איפה המחנה שלכם, כאן בסביבה?" ג'יימי נופף בידו על השטח שבו עמדנו. לא היו בו עצים לבעירה, שרידי מדורות או אוהלים. למעשה היה ברור
שאיש לא הקים מחנה בצד הזה של הנחל, אבל כל בני מקגיליבריי נמצאו כאן עכשיו.
"אחח, לא," אמר רובי, והבנה פתאומית האירה את פניו הצרות. "לא. המחנה שלנו קצת יותר למעלה, אבל כשירדנו לכאן כדי לראות קצת תחרויות" — הוא החווה בראשו לעבר המגרש שבו התחרו הנערים — "העיט המרושע הזה קלט את פרדי שלנו, תפס אותו וניסה לגרור אותו מכאן." הוא נעץ מבט לא־ידידותי בעליל בלוכד הגנבים, ואני הבחנתי בקצה חבל המשתלשל כמו נחש מחגורתו. זוג אזיקי מתכת היו מוטלים על הקרקע לידנו. המתכת הכהה היתה מכוסה חלודה כתומה בגלל הלחות.
"ראינו איך הוא פתאום תפס את אח שלנו," הוסיפה הילדה בשלב זה. "אז תפסנו אותו ודחפנו אותו עד כאן, כדי שאף אחד לא יראה אותנו. כשהוא אמר שהוא רוצה לקחת את פרדי אל השריף, האחיות שלי ואני הפלנו אותו לאדמה והתיישבנו עליו, ואז אימא באה ובעטה בו כמה פעמים."
אוטה טפחה על כתפה המוצקה של בִּתה בחיבה ובהערכה.
"הבנות שלי ילדות טובות וחזקות," אמרה לג'יימי. "אנחנו באנו לכאן לראות את התחרויות ואולי גם למצוא בעל לאינגה או לסנגה. הִילדה כבר הובטחה למישהו," הוסיפה בסיפוק ניכר.
עיניה שוטטו על פני גופו של ג'יימי לאורך ולרוחב, ונראה שממדיו מוצאים חן בעיניה, כמו גם ההופעה שלו באופן כללי.
"גבר נחמד וגדול האיש שלך, מה?" אמרה לי. "יש לך בנים אולי?"
"לא, אני חוששת שאין לי," אמרתי בהתנצלות. "פרגוס? הוא נשוי לבת של בעלי מנישואים קודמים," הוספתי למראה עיניה שבחנו כעת את פרגוס בהערכה.
לוכד הגנבים הרגיש כנראה שנושא השיחה מתחיל להתמסמס, ולכן מיהר להחזיר אליו את תשומת לב הנוכחים באמצעות צווחה ממורמרת חנוקה. פניו, שהחווירו מאוד בשעה שהתנהל הדיון על אופן מותו האפשרי, הסמיקו עכשיו, ושערו דבק למצחו בפסים דקים.
"אה, כן," אמר ג'יימי כשהבחין במהומה. "אולי נאפשר גם לאדון לומר מילה או שתיים?"
עיניו של רובי התכווצו לשמע הדברים, והוא הינהן בחוסר רצון ניכר. בשלב זה התחרויות התחילו, ורעש גדול עלה מאזור המִגרשים. גם אם יישמעו צעקות מכאן, איש לא ישים לב אליהן במיוחד.
"אל תיתן להם להרוג אותי, אדוני! אתה יודע שזה לא צודק!" הוא קרא ברגע שמחסום פיו הוסר. האיש היה צרוד מכל מה שעבר עליו עד כה. הוא הבין
שעליו לשטוח את תחנוניו בפני ג'יימי בו ברגע, ושלא תהיה לו הזדמנות נוספת. "אני רק עושה את העבודה שלי — כלומר, לוכד פושעים ומביא אותם למשפט צדק!"
כל בני מקגיליבריי קראו יחד קריאות ביטול לעברו, אך למרות שהפגינו עמדה אחידה, אופן הבעתה גרם לפילוג מיידי ולמהומה של קללות, צעקות, דעות ובעיטות, שאינגה וסנגה מיהרו להמטיר על רגליו הקשורות של לוכד הגנבים.
"תפסיקו את זה מיד!" קרא ג'יימי בקול שגבר על הכאוס שהתחולל מולנו. כיוון שקריאתו לא השיגה את התוצאה המיוחלת, הוא תפס את מקגיליבריי הצעיר בצווארון מעילו ושאג בגרמנית "שקט!" מלוא ריאותיו. השאגה הדהימה את בני מקגיליבריי. הם השתתקו מיד ושיגרו מבטים אשמים אל מעבר לכתפיהם, אל מגרש התחרויות.
"יפה מאוד," אמר ג'יימי בנוקשות. "עכשיו ככה. מאיירס, תביא איתך את האדון בבקשה. רובי ופרגוס, בואו איתי. מדאם, אפשר?" הוא קד לעבר גברת מקגיליבריי שקרצה אליו, ואז הינהנה בהסכמה אילמת. ג'יימי גילגל עיניים לעברי, ובעודו אוחז בצווארון מעילו של מנפרד, לקח איתו את חבורת הגברים לכיוון הנחל והשאיר אותי ממונה על הנשים.
"האיש שלך — הוא יציל את הבן שלי?" אוטה פנתה אלי. גבותיה הבהירות הביעו דאגה עמוקה.
"הוא ינסה." הבטתי בשלוש הבנות שעמדו בחבורה צמודה מאחורי אמן. "ידוע לכן אם האח שלכן היה בהילסבורו בכלל?"
הנערות החליפו מבטים ביניהן ובחרו בדממה באינגה שתייצג אותן.
"כן, הוא היה שם, אז," היא אמרה בהתרסה קלה, "אבל הוא לא השתתף במהומות, אפילו לא קצת. הוא הלך לעיר כדי לתקן רסן של סוס ונלכד בהמון המשתולל."
הבחנתי במבט מהיר שהִילדה וסנגה החליפו ביניהן והסקתי ממנו שזה לא כל הסיפור. עם זאת לא הייתי אמורה לשפוט איש כאן, תודה לאל.
עיניה של גברת מקגיליבריי היו נעוצות בחבורת הגברים, שעמדו והחליפו מילים במרחק־מה מאיתנו. רגליו של לוכד הגנבים שוחררו מכבליהן, אבל ידיו נותרו קשורות. הוא עמד בגב צמוד לאחד העצים ונראה כמו עכבר שנלכד בפינה, אבל שיניו נצצו בחיוך לועג ומתריס. ג'יימי ומאיירס התנשאו שניהם מעליו ואילו פרגוס עמד מולו, מצחו מקומט בדאגה וסנטרו שעון על הקרס שלו. רוב מקגיליבריי שלף סכין וקילף בה פיסות עץ קטנות מענף אורן. הוא נראה מהורהר, אבל מדי פעם הציץ בלוכד הגנבים בהבעה שבישרה על כוונותיו האפלות.
"אני משוכנעת שג'יימי ידע... לעשות משהו," אמרתי, וביני לביני קיוויתי שהמשהו הזה לא יהיה אלים מדי. לרגע חשבתי במורת רוח שאפשר להכניס בקלות את לוכד הגנבים הזערורי אל תוך אחד מסלי המזון הריקים שלנו.
"טוב מאוד," הינהנה אוטה מקגיליבריי והמשיכה להתבונן בגברים. "עדיף שלא אני אהרוג אותו." עיניה פנו לפתע לעברי, תכולות ונוצצות מאוד. "אבל שתדעי שאם לא תהיה לי ברירה, אני אעשה את זה."
האמנתי לה.
"אני מבינה," אמרתי בזהירות, "אבל — ואני מבקשת סליחה — גם אם האיש הזה ייקח את הבן שלך, את לא חושבת שיהיה נכון יותר לגשת לשריף ולהסביר לו..."
הבנות שוב החליפו מבטים, והפעם החליטה הִילדה שתורה לדבר.
"לא, מדאם. המצב לא היה כל כך גרוע אם לוכד הגנבים היה מגיע ישר אל המחנה שלנו, אבל כאן למטה —" עיניה התרחבו, והיא החוותה בסנטרה אל מתחם התחרויות. קול חבטה עמום ושאגות שמחה בישרו לנו שמאמץ כלשהו הוכתר שם בהצלחה.
התברר שהבעיה היתה הארוס של הִילדה — דֶייוִוי מוריסון מהעיירה האנטֶרס פוינט. מר מוריסון היה חוואי עשיר בעל רכוש רב וכן ספורטאי מוכשר, בעיקר בענפי יידוי אבנים והטלת עמודים. אל התחרויות הגיעו איתו בני משפחתו המורחבת — הורים, דודים, דודות ובני דודים — כולם אנשים מצוינים וגם, כך הבנתי, שיפוטיים ביותר.
אילו לוכד הגנבים היה עוצר את מנפרד מול כל הקהל הגדול, שכלל כאמור רבים מקרובי משפחתו של דייווי מוריסון, השמועה היתה מתפשטת במהירות האור ומחוללת שערורייה, שבעקבותיה היו אירוסיה של הִילדה מתבטלים מיד — מה שבפירוש הטריד את אוּטה מקגיליבריי יותר מהאפשרות שהיא תשחט את לוכד הגנבים במו ידיה.
"יהיה רע גם אם אני אהרוג אותו," היא אמרה בכנות והחוותה בידה אל שורת העצים הדלילה שהסתירה אותנו ממגרש התחרויות. "משפחת מוריסון, זה לא ימצא חן בעיניהם."
"כן. נראה לי שלא," מילמלתי ותהיתי אם לדייווי מוריסון יש מושג לְמה הוא נכנס. "אבל את —"
"הבנות שלי יתחתנו כמו שצריך," היא אמרה בנחרצות והינהנה כמה פעמים לחיזוק דבריה. "אני אמצא גבר טוב בשבילך, איש בריא וגדול, עם אדמה, עם כסף." היא הניחה את זרועה על כתפיה של סנגה וחיבקה אותה חזק. "אל תדאגי, יקרה שלי."
"יא, מאמא," מילמלה סנגה והניחה בחיבה את ראשה, העטוף בכובע לבן נאה, על החזה הרחב של גברת מקגיליבריי.
משהו התרחש באזור של הגברים. ידיו של לוכד הגנבים שוחררו גם הן עכשיו, והוא עמד ושיפשף את מפרקי ידיו החבולים, אבל לא ייבב וכעס, אלא הקשיב רוב קשב לדבריו של ג'יימי בהבעה חשדנית. הוא הציץ לעברנו ואז הביט ברובי מקגיליבריי, שעמד מולו, דיבר אליו ונד בראשו בהתלהבות. הלסתות של לוכד הגנבים נעו כאילו הוא לועס את הרעיון ששמע.
"אז כולכם באתם לכאן הבוקר כדי לצפות בתחרויות ולחפש חתנים ראויים? כן, אני מבינה."
ג'יימי הכניס את ידו אל תוך הספוראן שלו, הוציא משם דבר־מה והושיט אותו לעבר אפו של לוכד הגנבים, כאילו ביקש ממנו להריח את זה. מהמרחק שבו עמדתי לא הצלחתי לזהות מה הדבר, אבל ראיתי שהבעת פניו של לוכד הגנבים משתנה לפתע — מדאגה לחרדה ואז לגועל.
"כן, באנו רק בשביל להסתכל." גברת מקגיליבריי לא הבחינה במתרחש. היא טפחה על כתפה של סנגה והרפתה ממנה. "עכשיו אנחנו הולכים לסיילֶם. יש לי שם משפחה. אולי נמצא שם גבר טוב, מה?"
מאיירס התרחק עכשיו מאזור העימות. כתפיו נשמטו ונראה שהוא נרגע. הוא השחיל יד אל מתחת לחגורת מכנסיו וגירד את אחוריו בשלווה. מבטו החל לשוטט סביב. ניכר בו שהוא איבד עניין במתרחש לפניו. כשהבחין במבטי החל לפלס דרך אלינו מבעד לשתילי האורנים.
"אין לך עוד שום סיבה לדאוג, גברתי," הוא הרגיע את גברת מקגיליבריי. "ידעתי שג'יימי רוי יטפל בעסק הזה כמו שצריך, והוא באמת עשה את מה שצריך. גברת אוטה, הבן שלך יהיה בסדר."
"כן?" היא אמרה. שלחתי מבט מפקפק אל מעבר לאורנים, אבל אז ראיתי שהוא צודק. הגברים שעמדו שם נראו רגועים מאוד כעת, וג'יימי החזיר ללוכד הגנבים את האזיקים שלו. הבחנתי גם בכך שהוא אחז בהם בדחייה קלה. ודאי נזכר איך הוא נכבל בשלשלאות ברזל בכלא ארדסמויר.
"תודה לאל," אמרה גברת מקגיליבריי באנחת הקלה קולנית. גופה הגדול והמוצק נראה כאילו התכווץ מעט כשנשפה את האוויר מריאותיה.
לוכד הגנבים הקטן החל להתרחק מאיתנו ופסע בצעד נמרץ לעבר הנחל. מדי פעם, כששאגות הקהל נרגעו מאחורינו, נשמע קרקוש האזיקים והשרשרות שהיו תלויים על חגורת מכנסיו. ג'יימי ורובי מקגיליבריי עמדו קרובים זה לזה ושוחחו, ואילו פרגוס עקב במבטו אחר הלוכד המתרחק בפנים זועפות מעט.
"מה בדיוק ג'יימי אמר לו?" שאלתי את מאיירס.
"אז ככה," הצייד ההררי הגבוה חייך אלי בפה גדול נטול שיניים. "ג'יימי רוי אמר לו, ברצינות כאילו, שהיה לו מזל גדול ללוכד הגנבים — קוראים לו בּוֹבֶּל, דרך אגב, הארלי בובל — שהגענו לכאן בזמן שהגענו. הוא הסביר לו שאם לא היינו מגיעים בזמן, אז הגברת הזאת כאן" — הוא קד לעבר אוטה — "היתה כנראה לוקחת אותו בעגלה שלה אליה הביתה, ושם היתה שוחטת אותו כמו ששוחטים חזיר, ואף אחד לא היה רואה אותה."
מאיירס גירד את אפו המעוטר נימי דם אדומים וגיחך קלות אל זקנו.
"אז בובל אמר שהוא לא מאמין לו וחושב שהיא רק רצתה להפחיד אותו עם הסכין שלה. אבל אז ג'יימי רוי, הוא התקרב אליו כאילו להגיד לו משהו בסוד באוזן, ואמר שגם הוא היה חושב ככה ולא מפחד, אבל הוא כבר שמע הרבה דברים על גברת מקגיליבריי ועל השם שיצא לה באזור בתור מומחית להכנת נקניקים. ג'יימי רוי אמר לו שהוא אפילו אכל נקניק שהיא הכינה, היום, לארוחת בוקר. ואז הפנים של בובל נהיו לבנות כאילו, ואז ג'יימי רוי הוציא מהכיס חתיכה קטנה של נקניק להראות לו —"
"אלוהים אדירים," אמרתי כשהריח של הנקניק המדובר עלה בזיכרוני. קניתי אותו אתמול מאחד הרוכלים שהסתובבו על ההר, אבל אז גיליתי שהוא לא בושל כמו שצריך, וכשפרסנו אותו עלה ממנו ריח חריף של דם קרוש. אף אחד לא היה מסוגל לגעת בו בארוחת הערב. ג'יימי עטף פיסה דוחה במיוחד במטפחת שלו והכניס אותה לספוראן מתוך כוונה למצוא את הרוכל ולקבל ממנו החזר כספי, או לתקוע לו את הנקניק בגרון. "הבנתי."
מאיירס הינהן ופנה לעבר אוטה.
"אז הבעל שלך, גברתי — שיהיה בריא! רוב מקגיליבריי הוא שקרן מלידה, משהו מיוחד. הוא רק אמר כמה מילים מדי פעם, רציני מאוד כאילו, והסכים
לכל מה שג'יימי אמר ועשה 'כן־כן' עם הראש ואמר שהוא שמח מאוד, כי
עכשיו לא תהיה לו הרבה עבודה, כי הוא כבר לא צריך לצוד בשר בשביל הנקניקים."
הנערות ציחקקו.
"אבא לא יכול להרוג זבוב," לחשה אינגה באוזני. "הוא לא מוכן אפילו למלוק ראש של תרנגולת."
מאיירס משך בכתפיו שמח וטוב לב בשעה שג'יימי ורובי התקדמו לעברנו על פני הדשא הרטוב.
"אז ג'יימי הבטיח לבובֶּל שהוא ישמור עליו מפנייך, גברת, ובובל הבטיח שהוא... זאת אומרת, לא יתקרב עוד למאנפרד שלך."
"הממ," הגיבה אוטה ונראתה מוטרדת מעט. לא היה אכפת לה כלל שאנשים יחשבו שהיא רוצחת סדרתית, והיא שמחה מאוד לשמוע שמאנפרד שלה יצא מכלל סכנה — אבל היא חששה ששמה הטוב כיצרנית נקניקים עלול להיפגע.
"כאילו שאני בחיים שלי אכין נקניק מחתיכת חרא כזה," אמרה. הוא קימטה את אפה בסלידה כאשר ג'יימי הושיט לעברה את פיסת הנקניק המסריח כדי שתבחן אותו. "פוי, זה נקניק עכברים!" היא אמרה, הרחיקה את ידו של ג'יימי ממנה בהבעת גועל ופנתה אל בעלה בגרמנית.
היא נשמה עמוקות וגופה שב והתרחב למלוא גודלו, ואז אספה אליה את כל ילדיה כמו תרנגולת מקרקרת בעקבות האפרוחים שלה, והורתה להם להודות לג'יימי על עזרתו כמו שצריך. הוא הסמיק מעט לשמע מקהלת ההודיה וקד לעברה.
"על לא דבר," השיב לה ג'יימי בגרמנית שוטפת. "אני תמיד לשירותך, גברת אוטה."
היא הביטה בו בחיוך קורן. שלוות נפשה שבה אליה.
ג'יימי פנה לומר משהו לרובי.
"איזה גבר גדול ויפה," היא מילמלה ונדה קלות בראשה, בעוד עיניה סוקרות אותו מלמעלה למטה. אחר כך היא פנתה לעברי והבחינה שאני מביטה בבעלה ואז בבעלי. הנַשָק היה גבר נאה. שערו השחור היה מקורזל ותווי פניו נראו מסותתים, אבל מבנה גופו היה ציפורי משהו, והוא היה נמוך מאשתו בכעשרה סנטימטרים — ראשו הגיע בערך לגובה כתפה השרירית. לאור הערצתה הגלויה לגברים גדולים לא יכולתי שלא לתהות...
"נו, מה לעשות?" היא אמרה ומשכה בכתפיה בהתנצלות. "זאת אהבה, את מבינה?" היא נשמעה כאילו אהבה היא עסק ביש שאין ברירה אלא להיקלע לתוכו.
הצצתי בג'יימי, שעטף בקפידה את פיסת הנקניק לפני שהחזיר אותה לספוראן שלו. "כן, גברת אוטה," אמרתי. "אני מבינה."
בשעה שחזרנו למחנה שלנו, בני משפחת צ'יזהולם כבר עמדו לצאת לדרכם, לאחר ששבעו מהארוחה שהבנות המוכשרות הכינו להם. למרבה המזל ג'יימי הביא איתו שפע של מזון מהמחנה של ג'וקסטה, וסוף־כל־סוף התיישבתי לסעודה נעימה של לביבות תפוחי אדמה, עוגיות תירס בחמאה, פרוסות חזיר מטוגנות וגם, תודה לאל, קפה! תוך כדי אכילה המשכתי לתהות מה עוד יקרה היום. עדיין היה שפע של זמן. השמש טרם עברה את צמרות העצים, וכמעט לא נראתה מעבר לענני הגשם שנעו במהירות בשמים.
מעט לאחר מכן, עם בטן רגועה ומלאה ועם ספל הקפה השלישי בידי, ניגשתי למקום שבו שמרתי את הציוד הרפואי שלי והפשלתי את הברזנט שכיסה אותו. עת להתחיל להתכונן לסדרת טיפולי הבוקר. בחנתי את צנצנות חוטי התפירה וראיתי שצריך לחדש את מלאי צמחי המרפא שלי, למלא שוב את בקבוק האלכוהול הגדול ולהרתיח את המרקחות שחייבות להיות טריות.
אף שרבים מהצמחים הרגילים שהבאתי איתי כבר נצרכו והמלאי הלך ואזל בצנצנות, רבות אחרות התמלאו הודות לשירותיו הטובים של מאיירס, אשר הביא לי כמה צמחי מרפא נדירים ושימושיים מהכפרים האינדיאניים שבצפון, וגם בזכות כמה עסקאות מוצלחות שלי עם מוריי מקלאוד, רוקח צעיר נמרץ שהגיע לכאן בדרכו אל עומק היבשת והקים את חנותו בקרוס קריק.
נשכתי את פְּנים לחיי למחשבה על מוריי הצעיר. הוא החזיק בדעות קדומות מטופשות שבאותם ימים נחשבו לפסגת הרפואה, ולא התבייש להביע את דעותיו ולטעון שאיכותן של שיטות טיפול מדעיות, כמו הקזת דם או יצירת שלפוחיות, היא טובה ומתקדמת משיטות מיושנות כמו טיפול בצמחים, שזקנות חסרות השכלה כמוני מיישמות.
עם זה, הוא היה סקוטי, ולכן ניחן גם בגישה מעשית מאוד. הוא העיף מבט אחד בגופו הרחב של ג'יימי ומיהר להבליע כמה מדעותיו הפוגעניות יותר. היו לי כשמונים גרם לענה וצנצנת שורש זנגוויל־בר, והוא רצה אותם. הוא היה גם פיקח דיו להבחין בכך שמספר אנשי ההרים החולים שבאו לראות אותי היה גדול ממספרם של אלה שביקשו את עזרתו, ובכך שרוב האנשים שטיפלתי בהם אכן הבריאו. אם היו לי סודות כלשהם, הוא רצה לדעת אותם, ואני שמחתי לחלוק אותם איתו.
מצוין, עדיין היה לי מלאי של קליפת ערבה בוכייה. היססתי מעט כשהגעתי לשורת הבקבוקונים שעמדו במגש הימני העליון של ארגז התרופות. היו לי כמה מעוררי וֶסת חזקים ביותר — קוהוש שחור, פטריות ארגוט ונענת הכדורים, אבל בחרתי בבן־חרצית ובפיגם העדינים יותר. לקחתי חופן מהצמחים המיובשים הכתושים, שמתי אותם בקערה ושפכתי עליהם מים רותחים לצורך חליטה. פרט להשפעתו המקילה על כאבי המחזור החודשי, בן־חרצית ידוע כמרגיע עצבים — וקשה להעלות על הדעת אדם עצבני יותר מליזי וֶמיס.
הבטתי לעברה. ליזי ישבה ליד המדורה והלעיטה את הטוראי אוגילבי בשאריות התותים המשומרים שלנו. החייל הביט פעם בה, פעם בג'יימי ופעם בפרוסת הלחם הקלוי שבידו — למעשה הוא בעיקר התרכז בלחם.
הפיגם יעיל גם נגד תולעי מעיים. לא הייתי בטוחה שליזי סובלת מתולעים כאלה, אבל רבים מיושבי ההרים כאן סבלו מהן, ומנה קטנה בוודאי לא תזיק לה.
הצצתי בחשאי לעבר אייבל מקלינן ותהיתי אם כדאי לשפוך מעט מהתמצית לקפה שלו בלי שירגיש. הוא נראה צנום ומעט אנמי, כמו אדם שסובל מטפילי מעיים למרות מבנה גופו המוצק. עם זה, בהחלט ייתכן שהוא חיוור ולא שקט מפני שהוא מודע לנוכחותו של לוכד הגנבים בסביבה.
ג'ואני התינוקת שוב ייללה מרעב. מרסאלי התיישבה, השחילה יד מתחת לצעיף הטרטן שלה והתירה את שרוכי הגופייה שלה. אחר כך הצמידה את התינוקת אל שדהּ ונשכה את שפתה התחתונה. היא נראתה לחוצה ומתוחה מאוד. היא מיצמצה, גנחה בכאב, ואז נרגעה מעט כאשר החלב החל לזרום.
פטמות סדוקות. קימטתי את מצחי וחזרתי לחטט בארגז התרופות שלי. האם הבאתי איתי שמן צמר־כבשים? לעזאזל, לא. העדפתי שלא להשתמש בשומן דובים כיוון שג'ואן עדיין ינקה, אז אולי שמן חמניות...
"תרצי קצת קפה, יקירתי?" אייבל מקלינן, שעקב אחר מעשיה של מרסאלי במבט מוטרד, הושיט לעברה ספל קפה טרי. "האישה שלי אומרת שקפה חם עוזר לכאבים בהנקה. ויסקי עוזר יותר," תווי פניו העגמומיים נרגעו מעט, "אבל זה מה שיש..."
"תודה," מרסאלי אמרה ולקחה ממנו את הספל בהכרת טובה. "אני קפואה כולי." היא לגמה בזהירות מהמשקה הרותח, ולחייה האדימו מעט.
"מר מקלינן, אתה חוזר מחר לדרנקרדס קריק?" היא שאלה בנימוס והחזירה לו את הספל הריק, "או שאתה נוסע לניו־ברן עם מר הובסון?"
ראשו של ג'יימי התרומם במהירות, והוא הפסיק את השיחה הקלה שניהל עם טוראי אוגילבי.
"הובסון נוסע לניו־ברן? מאין לך?"
"גברת פּוֹבְלס אמרה," השיבה מרסאלי מיד. "היא אמרה לי את זה כשהלכתי לבקש ממנה חולצה יבשה בשביל ג'רמיין — יש לה ילד במידה שלו. היא אמרה שהיא דואגת ליוּ — זה בעלה — מפני שאבא שלה, מר הובסון, רוצה שהוא יבוא איתו, אבל הוא פוחד."
"ולמה ג'ו הובסון נוסע לניו־ברן?" שאלתי והבטתי בה מעל מכסה תיבת התרופות.
"כדי להגיש בקשה למושל," ענה אייבל מקלינן, "אבל זה לא יעזור." הוא חייך אל מרסאלי חיוך עצוב מעט. "לא, ילדה. אני לא יודע לאן אני הולך מכאן, אם לומר את האמת. אבל בטוח שלא לניו־ברן."
"וגם לא בחזרה לאשתך בדרנקרדס קריק?" הביטה בו מרסאלי בדאגה.
"אשתי מתה," ענה מקלינן חרש. הוא החליק מטפחת אדומה על ברכו כמו בניסיון לגהץ את הקמטים. "היא נפטרה לפני חודשיים."
"אוי, אדון אייבל," מרסאלי רכנה לעברו ואחזה בידו. עיניה הכחולות נמלאו כאב. "אני מאוד מצטערת לשמוע את זה!"
הוא טפח על כף ידה ולא הרים את עיניו אליה. טיפות גשם זעירות נצצו בשֹער ראשו הדליל, וזרזיף מים נטף במורד עורפו מאחורי האוזן הגדולה האדומה שלו, אבל הוא אפילו לא ניסה לנגב אותה.
ג'יימי, שקם קודם לכן כשתיחקר את מרסאלי, התיישב כעת על בול עץ לצד מקלינן והניח יד עדינה על גבו.
"לא שמעתי על זה," הוא אמר חרש.
"כן." מקלינן הרים את ראשו לעבר הלהבות. "אני... זאת אומרת... האמת היא שלא סיפרתי לאף אחד... כלומר, עד עכשיו."
ג'יימי ואני החלפנו מבטים משני צדי המדורה. אין יותר משלושים תושבים בדרנקרדס קריק. הם מתגוררים בבקתות פזורות לאורך גדות הנהר. והנה, איש — כולל בני משפחות הובסון ופובלס — לא אמר דבר על האובדן שמקלינן חווה. מתברר שהוא באמת לא סיפר על כך לאף אחד.
"אבל מה קרה אצלכם, מר אייבל?" מרסאלי עדיין אחזה בכף ידו, למרות שזו היתה מונחת שמוטה ורפויה על המטפחת האדומה שלו.
מקלינן הרים את מבטו אליה ומיצמץ.
"אה," הוא אמר בקול עמום. "כל כך הרבה קרה, ועם זאת... לא באמת קרה הרבה, אחרי הכול. אביגיל, אשתי — קראתי לה אֶבּי — מתה מקדחת. היא התקררה ואז... מתה." הוא נשמע מעט מופתע.
ג'יימי מזג מעט ויסקי לספל הריק של מקלינן, הרים כף יד שמוטה אחת וקיפל את אצבעותיו סביב הספל. הוא החזיק את ידו של האיש בכף ידו דקות ארוכות, עד אשר מקלינן הידק בעצמו את אחיזתו בספל.
"שתה קצת, חבר," אמר לו ג'יימי.
כולנו שתקנו והתבוננו במקלינן, שהרים בצייתנות את הספל לפיו וטעם מהמשקה, לגימה קצרה ואז עוד אחת. הטוראי אוגילבי הצעיר נע באי־נחת על האבן שעליה ישב. נראה שהוא מעדיף לחזור עכשיו אל הגדוד שלו, אבל גם הוא נשאר לשבת, כאילו חשש שאם יקום וילך לפתע, הוא עלול לפגוע ברגשותיו הפגועים ממילא של מקלינן.
האיש עצמו ישב בדממה מוחלטת. שתיקתו אפפה את כולנו. כל העיניים ננעצו בו וכל המילים קפאו. כף ידי ריחפה לרגע מעל הבקבוקים שבארגז שלי, אבל לא היתה לי תרופה בשבילו.
"היה לי מספיק," הוא אמר לפתע. "באמת שהיה לי." הוא נשא את עיניו מהספל בידו, ומבטו חלף על פני היושבים סביב המדורה, כאילו הוא מאתגר אותנו לסתור את דבריו. "בשביל לשלם מסים, כן? השנה לא היתה טובה כמו שציפיתי, אבל הייתי חסכן. היו לי עשרה בּוּשל חיטה ששמרתי בצד וגם ארבעה עורות צבאים טובים. כל זה היה שווה יותר מהשישה שילינג שהייתי צריך לשלם."
אבל את המסים יש לשלם במטבע קשה — לא בחיטה, בעורות או בגושֵי אינדיגו, כפי שהאיכרים ניהלו את עסקיהם. סחר חליפין היה אמצעי התשלום העיקרי באזור — ידעתי את זה מצוין. הבטתי בשק שלי, שהכיל פריטים שונים שהאנשים כאן הביאו לי כתשלום עבור צמחי המרפא שסיפקתי להם. איש לא שילם על דבר בכסף, פרט למסים.
"טוב, זה הגיוני, לא?" אמר מקלינן ועיפעף במופגן לעבר טוראי אוגילבי, כאילו ניסה הצעיר להביע מחאה כלשהי. "אבל הוד מעלתו, אין לו מה לעשות עם עדר חזירים או להקת הודים, נכון? אני יודע בדיוק למה צריך לשלם את המסים בכסף אמיתי. כל אחד מבין את זה. ואני, היה לי יבול התירס שהיה מכניס לי שישה שילינג בקלות."
הבעיה היחידה כמובן היתה: איך הופכים עשרה בושל תירס לשישה שילינג מס. היו אנשים בדרנקרדס קריק שהיו מוכנים לקנות את התירס של מקלינן, אבל לאיש מתושבי דרנקרדס קריק לא היה כסף לשלם תמורתו. לא היתה לו ברירה אלא לקחת את היבול לשוק בסיילם — המקום הקרוב ביותר שאפשר להשיג בו מטבעות כסף של ממש. אלא שסיילם היתה במרחק של כשישים קילומטרים מדרנקרדס קריק, כלומר זה חייב את מקלינן להיעדר שבוע — זמן הנסיעה לשם ובחזרה.
"ולי היו עשרים דונם של שעורה מאוחרת," המשיך אייבל להסביר. "היא היתה צהובה כולה, עמדה והתחננה לחרמש. לא יכולתי להשאיר אותה להירקב, ואבּי שלי, היא היתה אישה קטנה ורזה. היא לא היתה מסוגלת לקצור ולדוש את השעורה."
כיוון שלא היה יכול להיעדר שבוע שלם ממלאכת הקציר, ביקש אייבל את עזרת שכניו.
"אנשים טובים, השכנים שלי," אמר בתוקף. "אחד או שניים מהם היו יכולים לעזור ולתת לי כמה פֶּני, אבל גם הם הרי צריכים לשלם מסים, לא?" אייבל המשיך לחפש אחר כסף באזור בתקווה שיצליח לגרד איכשהו את המטבעות הנחוצים בלי לצאת למסע הקשה והארוך לסיילם. הוא התמהמה יותר מדי ואיחר את המועד.
"הווארד טראברס הוא השריף אצלנו," אמר וקינח בהיסח הדעת טיפת נוזל שנקוותה על קצה אפו. "הוא בא עם חתיכת נייר ואמר שאם לא נשלם את המסים, הוא יחרים לנו את החווה."
כעת כבר לא היתה לו ברירה. אייבל השאיר את אשתו בבקתה שלהם והזדרז לנסוע לסיילם, אבל כשחזר ובידו שישה שילינג, התברר לו שרכושו כבר עוקל ונמכר — לאבי אשתו של הווארד טראברס — שבבקתה שלו גרים אנשים זרים, ושאשתו נעלמה.
"ידעתי שהיא לא התרחקה מדי," הסביר. "היא לא היתה עוזבת את הילדים."
ואכן, שם בדיוק הוא מצא אותה: עטופה בשמיכה סרוגה ורועדת מקור בצל עץ אשוח גדול, על הגבעה שבה נחפרו הקברים של ארבעת ילדי מקלינן — כולם מתו בשנת חייהם הראשונה. למרות כל הפצרותיו, אביגיל סירבה לנטוש את משמרתה, לרדת לבקתה שלה לשעבר, או לבקש עזרה מהאנשים שגירשו אותה משם. נדמה שאחז בה טירוף עקב הקדחת שבה לקתה, ואולי זאת היתה סתם עיקשות — מקלינן לא הצליח להחליט. היא נצמדה לענפי העץ בעוצמה וסירבה להרפות, וכל הזמן קראה בשמות ילדיה — ושם גם מתה בלילה.
ספל הוויסקי שלו התרוקן. הוא הניח אותו בעדינות על הקרקע ליד רגלו והתעלם מתנועת ידו של ג'יימי, שהציע לו את הבקבוק.
"המעקלים הרשו לה לקחת את כל מה שהיא יכולה. היא אחזה בידה חבילה עם בגדי הקבורה שלה. אני זוכר שהיא ישבה ליד נול הטווייה שלה יום אחרי שהתחתנו כדי לייצר את התכריכים שלה. היו על הבד פרחים קטנים לאורך השוליים. היא רקמה אותם. היו לה ידיים טובות. היא ידעה לעבוד עם חוט ומחט."
הוא עטף את אביגיל בתכריכים הרקומים שהכינה, קבר אותה ליד הילד האחרון שלהם והלך ברגל כשלושה קילומטרים אל בית משפחת הובסון כדי לספר להם מה קרה לו.
"אבל כשהגעתי לביתם, מצאתי את כולם מסתובבים ומזמזמים כמו צרעות. טראברס בא לבקר גם את אדון יוּ פובלס. הוא בא כדי לגבות מסים, אבל לא היה להם כסף לשלם לו. טראברס רק גיחך כמו איזה קוף ואמר שזה לא משנה לו בכלל. וכצפוי, עשרה ימים אחר כך הוא חזר עם חתיכת נייר ושלושה גברים, והם זרקו אותם מהבית."
הובסון הצליח לגרד איכשהו קצת כסף כדי לשלם את המסים שלו, ועכשיו כל משפחת פובלס עברה לגור אצלו — צפוף אבל בטוח. אבל ג'ו הובסון רתח מזעם על העוול שנעשה לחתנו.
"הוא זעם, ג'ו, ממש רתח מכעס. ג'נט הובסון הזמינה אותי לשבת לאכול איתם, וג'ו ישב שם וצעק שהוא הולך לגבות את החוב על האדמה שטראברס לקח, שהוא הולך להוריד לו עם סכין חתיכה מהבשר שלו, ואז יוּ התמוטט כמו כלב נזוף, ואשתו ישבה שם וייללה, וכל הילדים צייצו וצווחו וביקשו לאכול כמו חזרזירים קטנים. חשבתי לספר להם מה קרה, אבל..." הוא נד בראשו, כאילו הוא שוב מבולבל.
כשישב שם בבית, בפינת התנור, לבד, נטוש ונשכח, השתלטה עליו תשישות מוזרה. הוא היה כל כך עייף. ראשו התנודד על צווארו, והשינה גברה עליו. היה לו חם, ותודעתו התנתקה מהמציאות. הוא הרגיש כאילו הצריף הצפוף, החדר היחיד שבו הצטופפו בני משפחת הובסון כולם, לא היה מציאותי, וכמוהו גם הגבעה הדוממת והקבר הטרי תחת עץ האשוח.
הוא נרדם מתחת לשולחן, וכשהתעורר עוד לפני עלות השחר, תחושת הניתוק מהמציאות לא נעלמה. העולם סביבו נראה לו כמו חלום בהקיץ. היה נדמה לו שמקלינן עצמו הפסיק להתקיים במציאות. גופו קם, התרחץ ואכל, הינהן ודיבר — אבל בלי הכרה. שום דבר בעולם החיצון לא התקיים עוד. וכך כאשר ג'ו הובסון קם והצהיר שהוא ויוּ עומדים ללכת להילסבורו כדי לבקש שם צדק מבית המשפט, אייבל מקלינן מצא את עצמו צועד בדרך איתם. הוא הינהן ודיבר כשפנו אליו, אבל פרט לכך התנהל כמו גווייה מהלכת.
"כשהלכתי בדרך ככה, לאט־לאט התחלתי להבין שכולם, כולם, כולם כבר מתים," אמר בהבעה חולמנית. "אני וג'ו ויוּ וכולם. מצדי הייתי יכול להיות כאן או שם או בכל מקום. פשוט המשכתי לנוע עד שיגיע הזמן להניח את העצמות שלי שמה, ליד אביגיל. לי כבר לא היה אכפת מכלום."
כאשר השלושה הגיעו להילסבורו, אייבל לא הקדיש תשומת לב רבה למעשיו של ג'ו או לתוכניותיו. הוא פשוט הלך אחריו בצייתנות בלי כל מחשבה. הוא צעד ברחובות הבוציים, שנצצו משברי זכוכית שהיו מפוזרים בהם. הוא ראה את הלפידים ואת ההמון המסתער, שמע את הצעקות והצרחות, אך כל זה לא הזיז לו.
"הייתי פשוט בן־אדם מת, עם עצמות מקרקשות בפנים," אמר ומשך בכתפיו. הוא ישב בשקט לרגע, ואז פנה להביט בג'יימי ונעץ בו מבט נוקב ממושך.
"זה נכון? גם אתה כבר מת?" יד חלושה ומיובלת התרוממה מהמטפחת האדומה ונצמדה קלות אל עצם הלחי של ג'יימי.
ג'יימי לא נרתע מהמגע. הוא לקח את ידו של מקלינן, הסיר אותה מפניו ואחז בה בשתי ידיו.
"לא, יקירי," אמר בשקט. "עדיין לא."
מקלינן הינהן.
"כן, אבל זה יקרה עם הזמן," אמר. הוא שיחרר את ידיו מאחיזתו של ג'יימי וחזר להחליק את המטפחת. ראשו המשיך לנוע בהנהונים קלים כאילו קפיץ בצווארו נמתח יותר מדי וכעת החל להשתחרר.
"זה יקרה עם הזמן," חזר על דבריו. "ובאמת זה לא כל כך נורא." ואז הוא קם על רגליו והניח את המטפחת האדומה המרובעת על ראשו. הוא פנה לעברי וקד בנימוס בעיניים מטושטשות ומוטרדות.
"תודה רבה לך, גברתי, על ארוחת הבוקר," אמר והלך.
.jpg)
