כתבים מן העיזבון של מועדון הפּיקוויקים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כתבים מן העיזבון של מועדון הפּיקוויקים
מכר
מאות
עותקים
כתבים מן העיזבון של מועדון הפּיקוויקים
מכר
מאות
עותקים

כתבים מן העיזבון של מועדון הפּיקוויקים

4.3 כוכבים (6 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: דפנה רוזנבליט
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: מאי 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 787 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 13 שעות ו 7 דק'

צ'רלס דיקנס

צ'ארלס ג'ון הפם דיקנס נולד ב-1812 בפורטסמות' שבאנגליה. אביו, ג'ון דיקנס, נכשל בעסקים ונכלא עם משפחתו. צ'רלס, שהיה אז בן שתים-עשרה, עבד במפעל להשחרת מגפיים. תקופה אפלה זו תשפיע עליו כל חייו, ובספריו יופיעו בתי יתומים, בתי כלא ועבודת פרך. את הקריירה הספרותית שלו התחיל דיקנס בפרסום כיתובים לאיורים של רוברט סיימור, שנהפכו לסדרה בהמשכים – חידוש אופנתי שאִפשר לדיקנס לפרסם כך רבים מהרומנים שלו, ובהם "אוליבר טוויסט", "מזמור-שיר לחג המולד", "דייוויד קופרפילד", "שתי ערים" ו"תקוות גדולות". לימים נעשה דיקנס לסופר הגדול בימיו. אף שנהנה מתהילתו, סבל לבסוף ממעריציו ונפרד לשלום מקהלו בקריאה פומבית אחרונה ב-1870. כעבור שלושה חודשים, ב-9 ביוני, לקה בשבץ מוחי ונפטר בגיל 58.

תקציר

"אחת הטרגדיות הגדולות בחיי היא שקראתי כבר את מועדון הפיקוויקים – לא אוכל לשוב ולקרוא אותו בפעם הראשונה" – פרננדו פסואה.
 
יציאתם של סמואל פיקוויק החכם והטוב, ושלושת חסידיו – מר טפמן הרומנטי, מר סנודגרס הפיוטי ומר וינקל הספורטיבי – למסע בכפריה ובעריה של אנגליה, הזניקה את אחת הקריירות הספרותיות המפוארות במאה התשע-עשרה, ובספרות המערב בכלל.
בעקבות הצלחתן של רשימות עיתונאיות שפרסם צ'רלס דיקנס בן ה-24, תחת שם העט "בּוֹז", הזמינה אותו הוצאת הספרים הלונדונית "צ'פמן את הול" לחבר שורה של אפיזודות משעשעות שילוו את רישומיו של המאייר המפורסם רוברט סימור. הוא נענה להזמנה בתנאי שיינתן לו חופש אמנותי, והחליט להחליף את הסיפורונים המבוקשים ברומן בהמשכים. כך החלו להתפרסם העלילות המתוארות בכתבים מן העיזבון של מועדון הפיקוויקים, אשר יצאו לאור בהמשכים, בפרקים חודשיים. בתחילה עוררו הפרסומים מידה מתונה של עניין, אך מרגע שהצטרף לחבורה סם ולר, משרתו החכם של מר פיקוויק, הפכה הצלחתם למסחררת, והרומן ומחברו היו לשיחת היום בלונדון. את הרפתקאותיהם של מר פיקוויק, דון קישוט לונדוני שמנמן ומהורהר, והסנשו פנסה הקוֹקני שלו, שעל שם שנינותיו נכנסה למילון האנגלי המילה "וֶלֶרִיזְם", קראו בשקיקה בני כל המעמדות. אלה שלא יכלו להרשות לעצמם לרכוש את החוברות היו שואלים עותקים מהספריה וקוראים אותם ביחד, בקול רם, בחבורות. הכתיבה העשירה ללא גבול, שדילגה בקלילות בין שיאים של פארסה מטורפת לתהומות של פאתוס קורע לב, הציגה כישרון שכמותו ככוח טבע בגיחתו הראשונה לעולם. הדיוקן הסחרחר של החיים החברתיים שהרומן העמיד, על סדריהם הכאוטיים וגינוניהם המתנגשים, הוא שגרם לקרל מרקס לתאר את דיקנס כמי "שהציג לעולם אמתות פוליטיות וחברתיות רבות יותר מכל הפוליטיקאים, העיתונאים ואנשי המוסר גם יחד."

פרק ראשון

פרק ראשון
הפיקוויקאים
 
קרן האור הראשונה המפלחת את האפלה, ומפיקה בוהק מסנוור מן העלטה שעד כה אפפה כמדומה את ראשית תולדות פועלו הציבורי של פיקוויק האלמותי, מקורה בקריאה מעמיקה ברשימה הבאה הלקוחה מן הפרוטוקולים של מועדון הפיקוויקים, שעורך דפים אלה מגישָהּ לקוראיו בעונג שאין רב ממנו, כהוכחה לתשומת הלב הזהירה, לחריצות הבלתי נלאית, ולכושר ההבחנה הדק, שבעזרתם ערך את עיוניו במסמכים הרבים והמגוונים שהופקדו בידו.
 
"12 במאי, 1827. ג'וזף סמיגֶרְס, אסקווייר[1], ס.נ.ק.ח.מ.פ [סגן נשיא קבוע – חבר מועדון הפיקוויקים], יושב ראש. ההחלטות הבאות התקבלו פה אחד:
 
"כי אגודה זו שמעה ו/או קראה, לשביעות רצונה המלאה ומתוך הסכמה בלתי מסויגת, את המאמר שהציג בפניה סמואל פיקוויק, אסקווייר, י.ר.כ.ח.מ.פ. [יושב ראש כללי – חבר מועדון הפיקוויקים], שכותרתו 'השערות בנוגע למקורן של בריכות המסטד, בלוויית כמה הערות על התיאוריה של חלזונות הבֶּרָלֶה'; ולפיכך מודה האגודה מקרב לב לאותו סמואל פיקוויק, אסקווייר, י.ר.כ.ח.מ.פ., על האמור לעיל.
 
"כי לאור הרגישות העמוקה של חברי האגודה ליתרונות שיפיק ודאי המדע מפרסומו של החיבור שזה עתה הוצג בפניהם – שאינם פחותים מאלה שמניבים המחקרים הבלתי נלאים של סמואל פיקוויק, אסקווייר, י.ר.כ.ח.מ.פ, בהוֹרְנְזִי, הַייגֵייט, בריקסטון וקָמבֶּרוֶול – חבריה אינם יכולים אלא להכיר בתועלת העצומה שתצמח בהכרח מהרחבת טווח השערותיו של האיש המלומד הזה ומהגדלת תחום מסעותיו, שירחיבו את שדה התצפית שלו, למען קידום הידע והפצת הדעת.
 
"כי לאור ההשקפה שהוצגה זה עתה, שקלה אגודה זו בכובד ראש את ההצעה שהעלה הנ"ל, סמואל פיקוויק, אסקווייר, י.ר.כ.ח.מ.פ, ושלושה פיקוויקים אחרים ששמותיהם יפורטו להלן, להקים סניף חדש של פיקוויקים מאוחדים, שייקרא בשם 'החברה הבת של מועדון הפיקוויקים'.
 
"כי ההצעה האמורה קיבלה את אישורה והסכמתה של אגודה זו. "כי 'החברה הבת של מועדון הפיקוויקים' מוקמת אפוא בזאת; וכי סמואל פיקוויק, אסקווייר, י.ר.כ.ח.מ.פ, טרייסי טָפְּמָן, אסקווייר, ח.מ.פ., אוגוסטוס סנוֹדְגְרָס, אסקווייר, ח.מ.פ. ונתנאל וינקֶל, אסקווייר, ח.מ.פ., ממונים ומוכרזים כחברים בחברה האמורה; וכי הם מתבקשים להעביר, מפעם לפעם, דיווחים מאומתים על מסעותיהם וחקירותיהם, על הבחנותיהם בנושאים של אופי והליכות, ועל כלל הרפתקאותיהם, לצד סיפורים ומאמרים שהנוף המקומי או הקשריו עשויים להעלות, למועדון הפיקוויקים, הממוקם בלונדון.
 
"כי אגודה זו מאמצת בחום את העיקרון הקובע כי כל חבר ב'חברה הבת' יכסה את הוצאות המסע שלו בעצמו; וכי אין לה כל התנגדות לכך שהחברים בחברה האמורה יתמידו במחקריהם כל פרק זמן כרצונם, באותם תנאים.
 
"כי החברים ב'חברה הבת' הנזכרת יקבלו את ההודעה, הנמסרת להם בזאת, כי הצעתם לשלם את דמי השילוח של מכתביהם, ודמי נשיאת כבודתם, נשקלה בעיון בידי אגודה זו: וכי אגודה זו סבורה כי הצעה זו הולמת את המוחות הדגולים שמהם נבעה, ולפיכך היא מודיעה בזאת על קבלתה ללא עוררין."
 
צופה מקרי, מוסיף המזכיר, שלרשימותיו אנו חבים תודה על התיאור הבא – צופה מקרי אולי לא היה מבחין בשום דבר יוצא דופן בראש הקירח, ובמשקפיים העגולים, אשר ננעצו בריכוז בפניו (של המזכיר) בשעה שקרא את ההחלטה הנ"ל: למי שידעו כי מוחו העצום של פיקוויק פועל מאחורי מצח זה, וכי עיניו המאירות של פיקוויק ממצמצות מאחורי זגוגיות אלה, אכן היה זה מראה מעניין. הנה כאן יושב אדם שהתחקה אחר הבריכות העצומות של המסטד עד למקורן ממש, והסעיר את העולם המדעי בתיאוריית חלזונות הבֶּרלה שלו, והוא שלֵו ורוגע כמו מימיהן העמוקים של הראשונות ביום כְּפור, או כמו פריט בודד של האחרונים במעמקיו הנסתרים של כד חרס. וכמה עניין נוסף למחזה כאשר, למשמע הקריאה "פיקוויק" שבקעה פה אחד מפיות חסידיו, נעור אותו אדם מהולל לחיים, נמלא תנועה, טיפס לאיטו על כיסא הווינדזור שעליו ישב קודם לכן, ופנה בדברים אל המועדון שהוא עצמו הקים. איזו יצירה נפלאה היה אמן יכול להפיק ממחזה מרגש זה! פיקוויק הרהוט, ידו האחת מוצנעת בחן תחת כנפות מקטורנו, והאחרת מתנופפת באוויר לחיזוק דבריו המבריקים; עמידתו המוגבהת חושפת את המכנסיים הצמודים והחותלות, שלו עטה אותם אדם רגיל, ייתכן שאיש לא היה מבחין בהם, אך כאשר נעטו על ידי פיקוויק – אם אפשר לנסח זאת כך – השרו מיד יראה וכבוד; מוקף באנשים שהתנדבו לחלוק אִתו את הסכנות של מסעותיו, ושעתידים היו לקחת חלק בתהילה שיניבו תגליותיו. מימינו ישב מר טרייסי טפמן – טפמן הרגיש מדי, שהעשיר את החוכמה והניסיון שנלווים לשנות הבשלות בהתלהבות ובלהט של נער בכל הנוגע לחולשה המעניינת והנסלחת ביותר של בני אנוש – האהבה. הזמן והאכילה עיבו את גזרתו שהיתה פעם רומנטית; לסוטת המשי השחורה התרחבה עוד ועוד; אינץ' אחר אינץ' הלכה שרשרת הזהב שתחתיו ונעלמה מתחום ראייתו של טפמן; והסנטר הנדיב התפתח ופלש בהדרגה אל תחומי העניבה הלבנה: אבל בנפשו של טפמן לא חל שום שינוי – ההערצה למין היפה היתה עדיין השלטת בתאוותיו. משמאל למנהיגו הדגול ישב סנודגרס הפיוטי, ולידו ישב וינקל הספורטיבי; הראשון נעטף בפיוטיות בגלימה כחולה ומסתורית בעלת צווארון מעור כלב, והאחרון הֵאֶציל מזוהרו למקטורן ציד ירוק חדש, מטפחת משובצת, ומכנסיים צרים.
images.jpg
 
הנאום של מר פיקוויק באותו מאורע, והדיון שעורר, מתועדים בפרוטוקולים של המועדון. לשניהם זיקה חזקה לדיונים של מוסדות מהוללים אחרים; וכיוון שתמיד מעניין להתחקות אחר הדמיון בין מהלכיהם של אנשים דגולים, אנחנו מעתיקים את הרישום לעמודים אלה.
 
"מר פיקוויק טען (אומר המזכיר) כי התהילה יקרה ללב כל אדם. תהילה פיוטית יקרה ללב חברו סנודגרס; תהילת הכיבוש יקרה לא פחות לחברו טפמן; והתשוקה לנחול תהילה בענפים של ספורט השדה, האוויר והמים מפעמת בלב ידידו וינקל. הוא (מר פיקוויק) לא מכחיש כי תשוקות אנושיות ורגשות אנושיים השפיעו עליו (תשואות) – כנראה בשל חולשות אנושיות (קריאות רמות: 'לא'); אך זאת עליו לומר, שאם אי פעם ניצתה בחזהו אש החשיבות העצמית, התשוקה להביא תועלת למין האנושי האפילה עליה, והשכילה לכבותה. שירת ההלל לאנושות היא הכוח הדוחף אותו; ואהבת האדם היא חברת הביטוח שלו. (תשואות עזות.) הוא חש מידה של גאווה – הוא מודה בגלוי, ומניח לאויביו להפיק מכך את המיטב – הוא חש מידה של גאווה כשהציג לעולם את תיאוריית חלזונות הבֶּרלה; ואין זה משנה אם יצא שמה לתהילה או לא. (קריאת 'יצא', ותשואות רמות.) הוא מקבל את הטענה של אותו פיקוויקי מכובד שאת קולו שמע עתה – שמה אכן יצא לתהילה; אבל גם אם שמעו של אותו חיבור יגיע עד למחוזותיו המרוחקים ביותר של העולם המוכר לנו, הגאווה שבה יהרהר ביצירתו לא תדמה לגאווה שבה הוא מתבונן סביב, ברגע זה, הרגע הגאה ביותר בתולדות חייו. (תשואות.) הוא אדם עניו. ('לא, לא.') ובכל זאת אין הוא יכול שלא לחוש כי נבחר למלא שירות נכבד ביותר, הטומן בחובו מידה של סכנה. מסעות הם עסק בעייתי, ונפשותיהם של רַכָּבים אינן יציבות. ישלחו נא מבטם הרחק ויבחנו את המאורעות המתרגשים סביב. כרכרות נוסעים נופלות לכל עבר, סוסים בורחים, אניות מתהפכות, ודוודים מתפוצצים. (תשואות – קול קורא 'לא') לא! (תשואות.) יקום נא אותו פיקוויקי נכבד שקרא בקול רם כל כך 'לא' ויכחיש זאת, אם יש בכוחו לעשות זאת. (תשואות.) מי היה זה שקרא 'לא'? (תשואות נלהבות.) האם הוא אדם יהיר ומאוכזב – שלא לומר מוכר סדקית (תשואות רמות.) – מי הוא זה, המקנא בשבחים שהורעפו – אולי שלא בצדק – על מחקריו (של מר פיקוויק), ובכאבו על דברי הביקורת שהוטחו בניסיונותיו הקלושים להתחרות בו, בחר כעת בסגנון ההשמצה הנאלח הזה של –
 
"מר בְּלוֹטוֹן (מאלדגייט) קם לדבר. האם הפיקוויקי הנכבד רומז עליו? (קריאות 'סדר', 'יושב ראש', 'כן', 'לא', 'תמשיך', 'תפסיק', וכן הלאה.)
 
"מר פיקוויק לא ישלים עם האפשרות שהרעש יקטע את דבריו. הוא אכן רמז לאותו אדון נכבד. (התרגשות רבה.)
 
"מר בלוטון יאמר אפוא רק כי הוא דוחה בשאט נפש עמוקה את ההאשמות הכוזבות והגסות של האדון הנכבד. (תשואות רמות.) האדון הנכבד הוא נוכל. (מהומה רבה, וקריאות רמות 'יושב ראש', ו'סדר').
 
"מר א. סנודגרס קם לדבר. הוא התנפל על היושב ראש. (הקשיבו). הוא ביקש לדעת האם ראוי לאפשר להתכתשות המבישה הזאת בין שני חברים במועדון הזה להימשך. (הקשיבו, הקשיבו.)
 
"היושב ראש הביע ביטחון מוחלט כי הפיקוויקי הנכבד יחזור בו מן הביטוי שזה עתה השמיע.
 
"מר בלוטון, עם כל הכבוד האפשרי ליושב ראש, היה משוכנע לחלוטין כי לא יעשה כן.
 
"היושב ראש חש כי חובתו המוחלטת תהיה לשאול את האדון הנכבד אם השתמש בביטוי שזה עתה התמלט מפיו במובנו המקובל.
 
"מר בלוטון ענה ללא היסוס שלא כך עשה – הוא השתמש במילה במובנה הפיקוויקי. (הקשיבו, הקשיבו.) הוא חייב להודות כי ברמה האישית הוא רוחש כבוד והערכה שאין למעלה מהם לאדון המכובד; הוא סבר כי הוא נוכל רק מנקודת המבט הפיקוויקית (הקשיבו, הקשיבו.)
 
"מר פיקוויק חש שביעות רצון רבה לנוכח ההסבר הבהיר, הגלוי והמלא של ידידו הנכבד. הוא ביקש שהדבר יובן מיד, שהערותיו שלו כוונו לשאת פירוש פיקוויקי בלבד. (תשואות.)"
 
כאן תם הרישום, ואין לנו ספק שגם הוויכוח תם, לאחר שהגיע למקום של הבנה ושביעות רצון רבות כל כך. אין בידינו שום הצהרה רשמית על העובדות שהקורא ימצא מתועדות בפרק הבא, אבל הן לוקטו בקפדנות ממכתבים ומכתבי יד אחרים, כך שאמיתותן מובטחת מספיק כדי להצדיק את מסירתן כמקשה אחת.

צ'רלס דיקנס

צ'ארלס ג'ון הפם דיקנס נולד ב-1812 בפורטסמות' שבאנגליה. אביו, ג'ון דיקנס, נכשל בעסקים ונכלא עם משפחתו. צ'רלס, שהיה אז בן שתים-עשרה, עבד במפעל להשחרת מגפיים. תקופה אפלה זו תשפיע עליו כל חייו, ובספריו יופיעו בתי יתומים, בתי כלא ועבודת פרך. את הקריירה הספרותית שלו התחיל דיקנס בפרסום כיתובים לאיורים של רוברט סיימור, שנהפכו לסדרה בהמשכים – חידוש אופנתי שאִפשר לדיקנס לפרסם כך רבים מהרומנים שלו, ובהם "אוליבר טוויסט", "מזמור-שיר לחג המולד", "דייוויד קופרפילד", "שתי ערים" ו"תקוות גדולות". לימים נעשה דיקנס לסופר הגדול בימיו. אף שנהנה מתהילתו, סבל לבסוף ממעריציו ונפרד לשלום מקהלו בקריאה פומבית אחרונה ב-1870. כעבור שלושה חודשים, ב-9 ביוני, לקה בשבץ מוחי ונפטר בגיל 58.

סקירות וביקורות

מילה של ג'נטלמן עם שילוב חד־פעמי בין הומור למוסר, 'מועדון הפיקוויקים' הוא יריית פתיחה מושלמת לקריירה המרשימה של צ'רלס דיקנס זה ספר מצחיק ממש. בעצם, זה לא ממש ספר; זו תקופת חיים מצחיקה ממש. 776 עמודי טקסט דחוס שמבטיחים לכם טריפ ארוך ומענג, 30 שעות לפחות - ללא תופעות לוואי. מלבד אולי געגועים, עם תום תקופת הקריאה.

רק בן 24 היה צ'רלס דיקנס כשהתחיל לכתוב בהמשכים, בין מרץ 1836 לאוקטובר ‭,1837‬ את מה שהפך להיות הרומן הראשון שלו - 'מועדון ‭,'הפיקוויקים‬ שיוצא עכשיו בתרגום חדש ומוצלח לעברית.

ההצלחה הייתה מסחררת וחנכה את אחת הקריירות המרשימות בתולדות הספרות.

סמואל פיקוויק הוא ג'נטלמן לונדוני אמיד בגיל העמידה ומייסדו של מועדון ג'נטלמנים שמקדישים את עצמם למדע. נושא מחקרם הוא הטבע, הנוף והארכיטקטורה, כמו גם הטבע והנוף האנושיים באנגליה. פיקוויק יוצא בראש משלחת של שלושה ג'נטלמנים לתור את הארץ ולתעד את אנשיה, מנהגיה, סיפוריה ומסורותיה. עימו מר טפמן חובב הנשים אך הביישן, מר סנודגרס הפייטן הענוג ומר וינקל
הספורטיבי, או הספורטיבי לכאורה (כפי שמתברר‭.(‬ הארבעה נקלעים בדרכם לשלל הרפתקאות: הם חוזים במערכת בחירות מקומית סוערת ומגוחכת, דולקים אחר נוכל שמנסה לפתות באופן סדרתי אלמנות ונשים עשירות, נקלעים לתגרות ולסעודות ולערבי שתייה מפוארים.

דיקנס - אולי כפרודיה על ספרות שמעריצה ומהללת אנשי רוח (כמו הביוגרפיה המופתית 'חיי סמיואל ‭ ,'ונסון'ג‬ שכתב ג'יימס בוזוול על המבקר האנגלי) - שם את ארבעת גיבוריו ללעג ולקלס. אבל ביסודו של דבר הוא אוהב אותם, ובייחוד את פיקוויק עצמו, שהוא אכן אדם טוב לב ומעורר חיבה. כשמצטרף לחבורה הנוסע החמישי, משרתו של פיקוויק סם ולר, דמות עממית חסונה ושנונה להפליא, אנחנו מבינים בהחלט את נאמנותו המוחלטת לאדונו. שם אנחנו מבינים גם את אחד ממקורות ההשראה המרכזיים של הספר הזה: הרומן 'דון ‭ ,'קיחוטה‬ שראה אור יותר ‭ 200-מ‬שנה לפניו. לא רק שביצירת הצמד פיקוויק וולר כיוון דיקנס להציג את האביר בן דמות היגון ואת סנצ'ו פנסה בגרסתם האנגלית, גם אופיו של הספר - השיטוט הגיאוגרפי, הפיקרסקיות, שיבוצם של סיפורים רבים בתוכו (אותם שומעים או קוראים פיקוויק ובני חבורתו) - כל אלה מזכירים את סרוואנטס.

ההומור כאן מגוון ומבזיק ותוסס. חלקו ניכר בפרטים זעירים, כמו בדיאלוג הקצר ‭תשתה'"‬ כוס ‭ '?'יין‬ 'לא, תודה, אדוני' 'אני מניח שאתה מתכוון ‭ ."'לכן‬ וחלקו ניכר בחטיבות עלילה מרכזיות, כמו
הטעות שטעתה סוכנת ביתו של מר פיקוויק, כשחשבה שהציע לה נישואים, ומשפט התביעה שניהלה מולו, על הבטחה שהופרה כביכול.

ניכר כי דיקנס הצעיר רוצה בעיקר להצחיק, והוא עושה זאת ככוח טבע סאטירי. אבל לצד זה,
הטקסט לא נעדר את החוש המוסרי הכביר שהניע את הסאטירה הדיקנסית בהמשך הקריירה שלו, בספרים כמו 'ימים קשים' או 'בית ‭ ,'קדרות‬למשל. בלי לזנוח לרגע את ההומור, בונה כאן דיקנס חלק ארוך ומפורט שמתרחש בין כותלי בית סוהר מיוחד לפושטי רגל, מעין יקום מקביל תופתי-מצחיק בתוככי לונדון המעתירה. וכמו ב'בית ‭ ,'קדרות‬ גם כאן אפשר למצוא סאטירה נוקבת על עולם המשפט, על תובעים מסכנים שמוכנסים לכלא על ידי עורכי הדין שלהם עצמם בשל אי-תשלום הוצאות (דיקנס הוא אחד ממקורות ההשראה ל'המשפט' של קפקא, שאגב גם אותו, העיד מקס ברוד, הקריא קפקא בבית קפה לידידיו כשהוא מתפקע מצחוק‭.(‬ וישנה כאן תזכורת רבת-עוצמה לערכם האנושי של העניים: "באיזו בוּרות נתונים אלה המתארים בקור רוח את השכול של העני כשחרור שמח הפוטר את המת מכאב, כחסד המקל את נטל ההוצאות של זה ששרד - כמה מעט הם יודעים על הייסורים שאובדן כזה מסב‭."‬ אנגליה הגאה של המאה ‭ ,19-ה‬ האימפריה החזקה בעולם, מולדת הקפיטליזם והתיאוריות המצדיקות אותו, הולידה גם את אחד ממבקריו הדגולים של הקפיטליזם. "דיקנס הציג לעולם אמיתות פוליטיות וחברתיות רבות יותר מכל הפוליטיקאים, העיתונאים ואנשי המוסר גם יחד‭," ‬ אמר קרל מרקס, המצוטט בגב הכריכה.

יש כאן גדולה משולשת. המאה ‭ 19-ה‬ היא המאה הגדולה של ז'אנר הרומן. דיקנס הוא אחד מארבעה או חמישה גדולי הז'אנר במאה ההיא. ו'מועדון הפיקוויקים' הוא אחד מספריו הגדולים. לפעמים אני תוהה אם יכול בזמננו לקום מין דיקנס כזה. מבקר מקיף, בקיא, שנון, פופולרי וקונצנזואלי של העידן שבו אנחנו חיים. אולי לא. אולי ערוצי מדיה אחרים ממלאים היום את התפקיד שהיה שמור בעבר לרומן. ואולי אופיים השטחי אינו מאפשר זאת. מה שבטוח הוא שכישרון לא מספיק. גם לא "גאונות‭."‬ בלי כוח טבע מוסרי כמו זה של דיקנס, לא יכול לקום תואם דיקנס, לא חשוב באיזה מדיום או אפיק יצירה.

עוד 3 ספרים של דיקנס:
אוליבר טוויסט ‭ 1838 <‬
בין שתי ערים ‭ 1859 <‬
תקוות גדולות‭ 1860 < ‬

בתמונה: איור של סדלי סימור מתוך הספר המקורי
אריק גלסנר 7 לילות 21/04/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
ספר גאוני על לא־כלום גליה בנזימן הארץ 22/05/2017 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: דפנה רוזנבליט
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: מאי 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 787 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 13 שעות ו 7 דק'

סקירות וביקורות

מילה של ג'נטלמן עם שילוב חד־פעמי בין הומור למוסר, 'מועדון הפיקוויקים' הוא יריית פתיחה מושלמת לקריירה המרשימה של צ'רלס דיקנס זה ספר מצחיק ממש. בעצם, זה לא ממש ספר; זו תקופת חיים מצחיקה ממש. 776 עמודי טקסט דחוס שמבטיחים לכם טריפ ארוך ומענג, 30 שעות לפחות - ללא תופעות לוואי. מלבד אולי געגועים, עם תום תקופת הקריאה.

רק בן 24 היה צ'רלס דיקנס כשהתחיל לכתוב בהמשכים, בין מרץ 1836 לאוקטובר ‭,1837‬ את מה שהפך להיות הרומן הראשון שלו - 'מועדון ‭,'הפיקוויקים‬ שיוצא עכשיו בתרגום חדש ומוצלח לעברית.

ההצלחה הייתה מסחררת וחנכה את אחת הקריירות המרשימות בתולדות הספרות.

סמואל פיקוויק הוא ג'נטלמן לונדוני אמיד בגיל העמידה ומייסדו של מועדון ג'נטלמנים שמקדישים את עצמם למדע. נושא מחקרם הוא הטבע, הנוף והארכיטקטורה, כמו גם הטבע והנוף האנושיים באנגליה. פיקוויק יוצא בראש משלחת של שלושה ג'נטלמנים לתור את הארץ ולתעד את אנשיה, מנהגיה, סיפוריה ומסורותיה. עימו מר טפמן חובב הנשים אך הביישן, מר סנודגרס הפייטן הענוג ומר וינקל
הספורטיבי, או הספורטיבי לכאורה (כפי שמתברר‭.(‬ הארבעה נקלעים בדרכם לשלל הרפתקאות: הם חוזים במערכת בחירות מקומית סוערת ומגוחכת, דולקים אחר נוכל שמנסה לפתות באופן סדרתי אלמנות ונשים עשירות, נקלעים לתגרות ולסעודות ולערבי שתייה מפוארים.

דיקנס - אולי כפרודיה על ספרות שמעריצה ומהללת אנשי רוח (כמו הביוגרפיה המופתית 'חיי סמיואל ‭ ,'ונסון'ג‬ שכתב ג'יימס בוזוול על המבקר האנגלי) - שם את ארבעת גיבוריו ללעג ולקלס. אבל ביסודו של דבר הוא אוהב אותם, ובייחוד את פיקוויק עצמו, שהוא אכן אדם טוב לב ומעורר חיבה. כשמצטרף לחבורה הנוסע החמישי, משרתו של פיקוויק סם ולר, דמות עממית חסונה ושנונה להפליא, אנחנו מבינים בהחלט את נאמנותו המוחלטת לאדונו. שם אנחנו מבינים גם את אחד ממקורות ההשראה המרכזיים של הספר הזה: הרומן 'דון ‭ ,'קיחוטה‬ שראה אור יותר ‭ 200-מ‬שנה לפניו. לא רק שביצירת הצמד פיקוויק וולר כיוון דיקנס להציג את האביר בן דמות היגון ואת סנצ'ו פנסה בגרסתם האנגלית, גם אופיו של הספר - השיטוט הגיאוגרפי, הפיקרסקיות, שיבוצם של סיפורים רבים בתוכו (אותם שומעים או קוראים פיקוויק ובני חבורתו) - כל אלה מזכירים את סרוואנטס.

ההומור כאן מגוון ומבזיק ותוסס. חלקו ניכר בפרטים זעירים, כמו בדיאלוג הקצר ‭תשתה'"‬ כוס ‭ '?'יין‬ 'לא, תודה, אדוני' 'אני מניח שאתה מתכוון ‭ ."'לכן‬ וחלקו ניכר בחטיבות עלילה מרכזיות, כמו
הטעות שטעתה סוכנת ביתו של מר פיקוויק, כשחשבה שהציע לה נישואים, ומשפט התביעה שניהלה מולו, על הבטחה שהופרה כביכול.

ניכר כי דיקנס הצעיר רוצה בעיקר להצחיק, והוא עושה זאת ככוח טבע סאטירי. אבל לצד זה,
הטקסט לא נעדר את החוש המוסרי הכביר שהניע את הסאטירה הדיקנסית בהמשך הקריירה שלו, בספרים כמו 'ימים קשים' או 'בית ‭ ,'קדרות‬למשל. בלי לזנוח לרגע את ההומור, בונה כאן דיקנס חלק ארוך ומפורט שמתרחש בין כותלי בית סוהר מיוחד לפושטי רגל, מעין יקום מקביל תופתי-מצחיק בתוככי לונדון המעתירה. וכמו ב'בית ‭ ,'קדרות‬ גם כאן אפשר למצוא סאטירה נוקבת על עולם המשפט, על תובעים מסכנים שמוכנסים לכלא על ידי עורכי הדין שלהם עצמם בשל אי-תשלום הוצאות (דיקנס הוא אחד ממקורות ההשראה ל'המשפט' של קפקא, שאגב גם אותו, העיד מקס ברוד, הקריא קפקא בבית קפה לידידיו כשהוא מתפקע מצחוק‭.(‬ וישנה כאן תזכורת רבת-עוצמה לערכם האנושי של העניים: "באיזו בוּרות נתונים אלה המתארים בקור רוח את השכול של העני כשחרור שמח הפוטר את המת מכאב, כחסד המקל את נטל ההוצאות של זה ששרד - כמה מעט הם יודעים על הייסורים שאובדן כזה מסב‭."‬ אנגליה הגאה של המאה ‭ ,19-ה‬ האימפריה החזקה בעולם, מולדת הקפיטליזם והתיאוריות המצדיקות אותו, הולידה גם את אחד ממבקריו הדגולים של הקפיטליזם. "דיקנס הציג לעולם אמיתות פוליטיות וחברתיות רבות יותר מכל הפוליטיקאים, העיתונאים ואנשי המוסר גם יחד‭," ‬ אמר קרל מרקס, המצוטט בגב הכריכה.

יש כאן גדולה משולשת. המאה ‭ 19-ה‬ היא המאה הגדולה של ז'אנר הרומן. דיקנס הוא אחד מארבעה או חמישה גדולי הז'אנר במאה ההיא. ו'מועדון הפיקוויקים' הוא אחד מספריו הגדולים. לפעמים אני תוהה אם יכול בזמננו לקום מין דיקנס כזה. מבקר מקיף, בקיא, שנון, פופולרי וקונצנזואלי של העידן שבו אנחנו חיים. אולי לא. אולי ערוצי מדיה אחרים ממלאים היום את התפקיד שהיה שמור בעבר לרומן. ואולי אופיים השטחי אינו מאפשר זאת. מה שבטוח הוא שכישרון לא מספיק. גם לא "גאונות‭."‬ בלי כוח טבע מוסרי כמו זה של דיקנס, לא יכול לקום תואם דיקנס, לא חשוב באיזה מדיום או אפיק יצירה.

עוד 3 ספרים של דיקנס:
אוליבר טוויסט ‭ 1838 <‬
בין שתי ערים ‭ 1859 <‬
תקוות גדולות‭ 1860 < ‬

בתמונה: איור של סדלי סימור מתוך הספר המקורי
אריק גלסנר 7 לילות 21/04/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
ספר גאוני על לא־כלום גליה בנזימן הארץ 22/05/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
כתבים מן העיזבון של מועדון הפּיקוויקים צ'רלס דיקנס
פרק ראשון
הפיקוויקאים
 
קרן האור הראשונה המפלחת את האפלה, ומפיקה בוהק מסנוור מן העלטה שעד כה אפפה כמדומה את ראשית תולדות פועלו הציבורי של פיקוויק האלמותי, מקורה בקריאה מעמיקה ברשימה הבאה הלקוחה מן הפרוטוקולים של מועדון הפיקוויקים, שעורך דפים אלה מגישָהּ לקוראיו בעונג שאין רב ממנו, כהוכחה לתשומת הלב הזהירה, לחריצות הבלתי נלאית, ולכושר ההבחנה הדק, שבעזרתם ערך את עיוניו במסמכים הרבים והמגוונים שהופקדו בידו.
 
"12 במאי, 1827. ג'וזף סמיגֶרְס, אסקווייר[1], ס.נ.ק.ח.מ.פ [סגן נשיא קבוע – חבר מועדון הפיקוויקים], יושב ראש. ההחלטות הבאות התקבלו פה אחד:
 
"כי אגודה זו שמעה ו/או קראה, לשביעות רצונה המלאה ומתוך הסכמה בלתי מסויגת, את המאמר שהציג בפניה סמואל פיקוויק, אסקווייר, י.ר.כ.ח.מ.פ. [יושב ראש כללי – חבר מועדון הפיקוויקים], שכותרתו 'השערות בנוגע למקורן של בריכות המסטד, בלוויית כמה הערות על התיאוריה של חלזונות הבֶּרָלֶה'; ולפיכך מודה האגודה מקרב לב לאותו סמואל פיקוויק, אסקווייר, י.ר.כ.ח.מ.פ., על האמור לעיל.
 
"כי לאור הרגישות העמוקה של חברי האגודה ליתרונות שיפיק ודאי המדע מפרסומו של החיבור שזה עתה הוצג בפניהם – שאינם פחותים מאלה שמניבים המחקרים הבלתי נלאים של סמואל פיקוויק, אסקווייר, י.ר.כ.ח.מ.פ, בהוֹרְנְזִי, הַייגֵייט, בריקסטון וקָמבֶּרוֶול – חבריה אינם יכולים אלא להכיר בתועלת העצומה שתצמח בהכרח מהרחבת טווח השערותיו של האיש המלומד הזה ומהגדלת תחום מסעותיו, שירחיבו את שדה התצפית שלו, למען קידום הידע והפצת הדעת.
 
"כי לאור ההשקפה שהוצגה זה עתה, שקלה אגודה זו בכובד ראש את ההצעה שהעלה הנ"ל, סמואל פיקוויק, אסקווייר, י.ר.כ.ח.מ.פ, ושלושה פיקוויקים אחרים ששמותיהם יפורטו להלן, להקים סניף חדש של פיקוויקים מאוחדים, שייקרא בשם 'החברה הבת של מועדון הפיקוויקים'.
 
"כי ההצעה האמורה קיבלה את אישורה והסכמתה של אגודה זו. "כי 'החברה הבת של מועדון הפיקוויקים' מוקמת אפוא בזאת; וכי סמואל פיקוויק, אסקווייר, י.ר.כ.ח.מ.פ, טרייסי טָפְּמָן, אסקווייר, ח.מ.פ., אוגוסטוס סנוֹדְגְרָס, אסקווייר, ח.מ.פ. ונתנאל וינקֶל, אסקווייר, ח.מ.פ., ממונים ומוכרזים כחברים בחברה האמורה; וכי הם מתבקשים להעביר, מפעם לפעם, דיווחים מאומתים על מסעותיהם וחקירותיהם, על הבחנותיהם בנושאים של אופי והליכות, ועל כלל הרפתקאותיהם, לצד סיפורים ומאמרים שהנוף המקומי או הקשריו עשויים להעלות, למועדון הפיקוויקים, הממוקם בלונדון.
 
"כי אגודה זו מאמצת בחום את העיקרון הקובע כי כל חבר ב'חברה הבת' יכסה את הוצאות המסע שלו בעצמו; וכי אין לה כל התנגדות לכך שהחברים בחברה האמורה יתמידו במחקריהם כל פרק זמן כרצונם, באותם תנאים.
 
"כי החברים ב'חברה הבת' הנזכרת יקבלו את ההודעה, הנמסרת להם בזאת, כי הצעתם לשלם את דמי השילוח של מכתביהם, ודמי נשיאת כבודתם, נשקלה בעיון בידי אגודה זו: וכי אגודה זו סבורה כי הצעה זו הולמת את המוחות הדגולים שמהם נבעה, ולפיכך היא מודיעה בזאת על קבלתה ללא עוררין."
 
צופה מקרי, מוסיף המזכיר, שלרשימותיו אנו חבים תודה על התיאור הבא – צופה מקרי אולי לא היה מבחין בשום דבר יוצא דופן בראש הקירח, ובמשקפיים העגולים, אשר ננעצו בריכוז בפניו (של המזכיר) בשעה שקרא את ההחלטה הנ"ל: למי שידעו כי מוחו העצום של פיקוויק פועל מאחורי מצח זה, וכי עיניו המאירות של פיקוויק ממצמצות מאחורי זגוגיות אלה, אכן היה זה מראה מעניין. הנה כאן יושב אדם שהתחקה אחר הבריכות העצומות של המסטד עד למקורן ממש, והסעיר את העולם המדעי בתיאוריית חלזונות הבֶּרלה שלו, והוא שלֵו ורוגע כמו מימיהן העמוקים של הראשונות ביום כְּפור, או כמו פריט בודד של האחרונים במעמקיו הנסתרים של כד חרס. וכמה עניין נוסף למחזה כאשר, למשמע הקריאה "פיקוויק" שבקעה פה אחד מפיות חסידיו, נעור אותו אדם מהולל לחיים, נמלא תנועה, טיפס לאיטו על כיסא הווינדזור שעליו ישב קודם לכן, ופנה בדברים אל המועדון שהוא עצמו הקים. איזו יצירה נפלאה היה אמן יכול להפיק ממחזה מרגש זה! פיקוויק הרהוט, ידו האחת מוצנעת בחן תחת כנפות מקטורנו, והאחרת מתנופפת באוויר לחיזוק דבריו המבריקים; עמידתו המוגבהת חושפת את המכנסיים הצמודים והחותלות, שלו עטה אותם אדם רגיל, ייתכן שאיש לא היה מבחין בהם, אך כאשר נעטו על ידי פיקוויק – אם אפשר לנסח זאת כך – השרו מיד יראה וכבוד; מוקף באנשים שהתנדבו לחלוק אִתו את הסכנות של מסעותיו, ושעתידים היו לקחת חלק בתהילה שיניבו תגליותיו. מימינו ישב מר טרייסי טפמן – טפמן הרגיש מדי, שהעשיר את החוכמה והניסיון שנלווים לשנות הבשלות בהתלהבות ובלהט של נער בכל הנוגע לחולשה המעניינת והנסלחת ביותר של בני אנוש – האהבה. הזמן והאכילה עיבו את גזרתו שהיתה פעם רומנטית; לסוטת המשי השחורה התרחבה עוד ועוד; אינץ' אחר אינץ' הלכה שרשרת הזהב שתחתיו ונעלמה מתחום ראייתו של טפמן; והסנטר הנדיב התפתח ופלש בהדרגה אל תחומי העניבה הלבנה: אבל בנפשו של טפמן לא חל שום שינוי – ההערצה למין היפה היתה עדיין השלטת בתאוותיו. משמאל למנהיגו הדגול ישב סנודגרס הפיוטי, ולידו ישב וינקל הספורטיבי; הראשון נעטף בפיוטיות בגלימה כחולה ומסתורית בעלת צווארון מעור כלב, והאחרון הֵאֶציל מזוהרו למקטורן ציד ירוק חדש, מטפחת משובצת, ומכנסיים צרים.
images.jpg
 
הנאום של מר פיקוויק באותו מאורע, והדיון שעורר, מתועדים בפרוטוקולים של המועדון. לשניהם זיקה חזקה לדיונים של מוסדות מהוללים אחרים; וכיוון שתמיד מעניין להתחקות אחר הדמיון בין מהלכיהם של אנשים דגולים, אנחנו מעתיקים את הרישום לעמודים אלה.
 
"מר פיקוויק טען (אומר המזכיר) כי התהילה יקרה ללב כל אדם. תהילה פיוטית יקרה ללב חברו סנודגרס; תהילת הכיבוש יקרה לא פחות לחברו טפמן; והתשוקה לנחול תהילה בענפים של ספורט השדה, האוויר והמים מפעמת בלב ידידו וינקל. הוא (מר פיקוויק) לא מכחיש כי תשוקות אנושיות ורגשות אנושיים השפיעו עליו (תשואות) – כנראה בשל חולשות אנושיות (קריאות רמות: 'לא'); אך זאת עליו לומר, שאם אי פעם ניצתה בחזהו אש החשיבות העצמית, התשוקה להביא תועלת למין האנושי האפילה עליה, והשכילה לכבותה. שירת ההלל לאנושות היא הכוח הדוחף אותו; ואהבת האדם היא חברת הביטוח שלו. (תשואות עזות.) הוא חש מידה של גאווה – הוא מודה בגלוי, ומניח לאויביו להפיק מכך את המיטב – הוא חש מידה של גאווה כשהציג לעולם את תיאוריית חלזונות הבֶּרלה; ואין זה משנה אם יצא שמה לתהילה או לא. (קריאת 'יצא', ותשואות רמות.) הוא מקבל את הטענה של אותו פיקוויקי מכובד שאת קולו שמע עתה – שמה אכן יצא לתהילה; אבל גם אם שמעו של אותו חיבור יגיע עד למחוזותיו המרוחקים ביותר של העולם המוכר לנו, הגאווה שבה יהרהר ביצירתו לא תדמה לגאווה שבה הוא מתבונן סביב, ברגע זה, הרגע הגאה ביותר בתולדות חייו. (תשואות.) הוא אדם עניו. ('לא, לא.') ובכל זאת אין הוא יכול שלא לחוש כי נבחר למלא שירות נכבד ביותר, הטומן בחובו מידה של סכנה. מסעות הם עסק בעייתי, ונפשותיהם של רַכָּבים אינן יציבות. ישלחו נא מבטם הרחק ויבחנו את המאורעות המתרגשים סביב. כרכרות נוסעים נופלות לכל עבר, סוסים בורחים, אניות מתהפכות, ודוודים מתפוצצים. (תשואות – קול קורא 'לא') לא! (תשואות.) יקום נא אותו פיקוויקי נכבד שקרא בקול רם כל כך 'לא' ויכחיש זאת, אם יש בכוחו לעשות זאת. (תשואות.) מי היה זה שקרא 'לא'? (תשואות נלהבות.) האם הוא אדם יהיר ומאוכזב – שלא לומר מוכר סדקית (תשואות רמות.) – מי הוא זה, המקנא בשבחים שהורעפו – אולי שלא בצדק – על מחקריו (של מר פיקוויק), ובכאבו על דברי הביקורת שהוטחו בניסיונותיו הקלושים להתחרות בו, בחר כעת בסגנון ההשמצה הנאלח הזה של –
 
"מר בְּלוֹטוֹן (מאלדגייט) קם לדבר. האם הפיקוויקי הנכבד רומז עליו? (קריאות 'סדר', 'יושב ראש', 'כן', 'לא', 'תמשיך', 'תפסיק', וכן הלאה.)
 
"מר פיקוויק לא ישלים עם האפשרות שהרעש יקטע את דבריו. הוא אכן רמז לאותו אדון נכבד. (התרגשות רבה.)
 
"מר בלוטון יאמר אפוא רק כי הוא דוחה בשאט נפש עמוקה את ההאשמות הכוזבות והגסות של האדון הנכבד. (תשואות רמות.) האדון הנכבד הוא נוכל. (מהומה רבה, וקריאות רמות 'יושב ראש', ו'סדר').
 
"מר א. סנודגרס קם לדבר. הוא התנפל על היושב ראש. (הקשיבו). הוא ביקש לדעת האם ראוי לאפשר להתכתשות המבישה הזאת בין שני חברים במועדון הזה להימשך. (הקשיבו, הקשיבו.)
 
"היושב ראש הביע ביטחון מוחלט כי הפיקוויקי הנכבד יחזור בו מן הביטוי שזה עתה השמיע.
 
"מר בלוטון, עם כל הכבוד האפשרי ליושב ראש, היה משוכנע לחלוטין כי לא יעשה כן.
 
"היושב ראש חש כי חובתו המוחלטת תהיה לשאול את האדון הנכבד אם השתמש בביטוי שזה עתה התמלט מפיו במובנו המקובל.
 
"מר בלוטון ענה ללא היסוס שלא כך עשה – הוא השתמש במילה במובנה הפיקוויקי. (הקשיבו, הקשיבו.) הוא חייב להודות כי ברמה האישית הוא רוחש כבוד והערכה שאין למעלה מהם לאדון המכובד; הוא סבר כי הוא נוכל רק מנקודת המבט הפיקוויקית (הקשיבו, הקשיבו.)
 
"מר פיקוויק חש שביעות רצון רבה לנוכח ההסבר הבהיר, הגלוי והמלא של ידידו הנכבד. הוא ביקש שהדבר יובן מיד, שהערותיו שלו כוונו לשאת פירוש פיקוויקי בלבד. (תשואות.)"
 
כאן תם הרישום, ואין לנו ספק שגם הוויכוח תם, לאחר שהגיע למקום של הבנה ושביעות רצון רבות כל כך. אין בידינו שום הצהרה רשמית על העובדות שהקורא ימצא מתועדות בפרק הבא, אבל הן לוקטו בקפדנות ממכתבים ומכתבי יד אחרים, כך שאמיתותן מובטחת מספיק כדי להצדיק את מסירתן כמקשה אחת.