מִשְׁאָלוֹת
מאת: איריס רילוב
זוכת הפרס הראשון בתחרות "סיפור שמתחיל מחר" 2017
אבא שלי נכנס לַקפה. אני רואה אותו מהמטבח, דרך החלון הקטן, ותיכף מישהו מעמיס שם צלחות מלוכלכות ומסתיר לי אותו. פעם-פעמיים בשבוע הוא מגיע בשעת בוקר מאוחרת, מחנה את האופניים החלודים בחוץ, לא טורח לקשור, לגמרי סומך על העולם, נכנס בצעדים מהירים. רזה וזקוף הוא מתייצב בדלפק, מזמין מלימור תה נענע וכריך-היום-מהלֶקֶט-של אתמול, משאיר כמה מטבעות בצנצנת, בוחר שולחן ומתיישב. הוא לא בררן, אבא שלי, אף פעם לא היה. רק לחצילים, בכל צורה שהיא - קלויים, מטוגנים, במיונז או בטחינה -הוא מסרב; ובימים שהצַיִד העיקרי שלנו הוא חצילים, הוא מסתפק בתה ירקרק ובִּפְרי-שוּק-שמגיע-לו-חיבּוּק.
אני יוצא אליו, מנגב את הידיים הרטובות בסינר, מתכופף ומדביק לו נשיקה על הלחי. הוא נרתע מעט, והזקן מחספֵּס לי את השפתיים. תנועת הראש שלו כמעט בלתי מורגשת, זר לא יבחין. כל הפרוצדורה של קרבה גופנית היא בשבילו אי-נוחות שהוא יודע שצריך להשלים איתה מתוקף היותו אנושי, אבל גם בגיל שבעים ושתיים זה לא פשוט עבורו, ושוב אני שואל את עצמי למה לעזאזל אני נכנס לפינה הזאת. אין מה לעשות: אני בן-אדם של מגע, מחוות ידיים גדולות, דיבור חזק, צחוק ודמע, דברים כאלה. את הסער והפרץ קיבלתי מאימא. אבא עשוי מחומר אחר, הרבה יותר אוורירי ומסויג. אמא הייתה עושה ממנו צחוק; גם כשכבר כמעט איבדה את הקול, כאשר התיישב ליד מיטתה ברמב"ם, שמוט זרועות ונבוך, הייתה נוהמת בצרידוּת המרוסקת שלה: עֲמִי-חַי! תביא כבר יד! שלושים ושמונה שנה, ועדיין מתבייש ממני? הוא ציית, כמו תמיד. היה מניח כפו בידה, והיא סגרה עליה בַּכוח שעוד נשאר לה, מצמידה לשפתיה, וככה ישבו ושתקו, שוקעים באיזה מחוז פרטי, שוכחים לגמרי שגם אני שם, תקוע בכורסה האדומה בפינת החדר, מדפדף במגזינים שעל השולחן, בימים שעוד היה מוּתָר.
מה חדש? אני מתיישב מולו.
הוא לא עונה. לוקח עוד נגיסה, מרחיק לרגע את ראשו, סוקר את הכריך בעניין, מסיר משקפיו ומרחרח.
ממרח לימון כבוש, אני מבַאֵר. בְּחמישי בַּשוק הִצַלנו המון לימונים, ממש רגע-לפני שיירקבו, היינו חייבים להשתמש מהר-מהר בכולם. הוספנו שום, שמן זית, פלפל חריף. אוהב?
לא רע, הוא מניד בראשו. גם הלחם לא יבֵש היום.
הוא אף פעם לא יבֵש.
הוא מחייך חיוך דק. כשהתחלתי עם עִסְקֵי הצלת המזון, דווקא הוא התערב לטובתי. אמא הייתה היסטֶרית: עובש, חיידקים, חולדות, ומה יגידו השכנים על הילד שמחטט בפחים, שאוסף כיכרות לחם ממאפיות בסוף היום, כמו הומלס או קבצן? אבל אבא פסק: הילד אידיאליסט, טוֹבָה, תני לו צ'אנס! יום אחד הוא עוד יציל את העולם מרעב. ועדיין, גם הוא קיווה - אני משוכנע בזה - שאתפכח, שאחרי שאשתעשע קצת עם האידיאלים אצטרף אליו, בסופו של דבר, לבית הדפוס.
מי היה מאמין שהכול יתהפך.
יש לי משהו להראות לך, הוא אומר בקול שקט, ומוציא את הטלפון מכיס החולצה המכופתרת. אני מושיט יד, אבל הוא מתחרט משום-מה ומחזיר לכיס.
אבא, מה קורֶה?
הוא בולע את שארית הכריך, מעביר לשון על השפתיים, ממשמש באצבעות את השפם האפור, מלקט פירורים, מקנח פניו בגב ידו. מאז שנאלצנו לוותר על מפיות גם נימוסי השולחן השתנו, וזה בסדר; לוֹ זה בטח לא מפריע. אמא לא הייתה אוהבת את זה.
כאילו שזה מה שהיה מטריד אותה.
אבא מתבונן סביב, סוקר את השולחנות הסמוכים. הבוקר עוד חלש, בקושי שלושה אנשים בבית הקפה, שניים ליד הדלפק עמוק בתוך הטלפונים שלהם, ואישה בשמלה כתומה שבדיוק נכנסת לשירותים.
הכל בסדר אבא, אני רוכן אליו, מנמיך את קולי: אלה קבועים.
ירוּקים אין כאן?
אני מניד ראש לשלילה.
הוא לוקח אוויר, מתבונן בי בכוונה עמוקה ואומר: אני היום פותח את הדפוס.
זיק פרוע ניצת בעיניו.
עכשיו תורי להסתכל במהירות לצדדים. אני בולע רוק: השתגעת? - אני לוחש, קולי שנוק מחרדה, מכעס - שוב אתה רוצה להסתבך?
רק ספר אחד קטן. אולי מאה עותקים. לא יותר.
חשבתי שנרגעת מהעניין הזה.
זה יהיה הספר האחרון.
אחרי שהירוקים אסרו על הפְּרִינְט, משהו נשבר בו. אבא החל להסתובב בעיר, עולה ויורד בכרמלית עם האופניים, רוכב ברחובות הדר והעיר התחתית כמו שוטה הכפר או נביא זעם, חותך לכיוון הנמל, משוטט מתחת לעסק הישן, ממלמל אל תוך זקן הפרא ולא מוצא מנוחה. שש שנים וחצי מאז שאימא הלכה, כמעט חמש מאז שעלו הירוקים, שנתיים מאז שסגרו את בית הדפוס. דווקא בית הקפה שלי, שאיכשהו קרטע ובקושי שׂרד, זכה למענקים ולתמיכה נדיבה. היום מעוֹדדים כל מה שקשור במִחזור וסביבתיות; פתחנו עוד שלושה סניפים. ניסיתי לשכנע את אבא להצטרף, הצעתי לו לנהל את הסניף בַּכּרמל; אני זקוק לבן אדם עם ניסיון עסקי כמו שלך, אמרתי. הוא סירב.
אני מעריך את מה שאתה עושה, אמר לי פעם אחת. באמת. אבל אני גמרתי.
אתה קולט שזה לטובת הסביבה, לא? תאר לך שהיו ממשיכים לכרות את יערות הגשם בשביל נייר. הכחדות המוניות, הגברת אפקט החממה - זו פעולת הצלה הכרחית - לא יכול להיות שאתה לא מבין את זה. ועם כל הכבוד, מה זה בית דפוס משפחתי לעומת כדור הארץ?
אבא נחר בבוז: עריצות הרוב, זה מה שזה. דיקטטורה אקולוגית. ואתה יודע מה אמר הַיינֶה על המקום שבו שורפים ספרים.
אבל אף אחד לא שורף, אבא. אתה יודע כמה ספרים יש בעולם? הספריות מלאות. פשוט הפסיקו להדפיס חדשים. ורק בנייר. הרי יוצאים אינספור ספרים דיגיטליים חדשים.
פניו האדימו בזעם: דיגיטליים! דיגיטליים זה ספרים? יש תרבות! יש היסטוריה! הדפוס שינה את פני האנושות, ועכשיו מחזירים אותנו לימי הביניים! לחושך הגדול! בנייר טואלט מרשים להשתמש - אבל ספרים - זה לא! הספרים שווים לתחת! פחות מנייר טואלט!
לא ראיתי טעם בהמשך הויכוח. לא פתחנו את העניין מאז.
עכשיו אני מניח יד על כפו, שמונחת על השולחן. הוא מתכווץ, כמו שצָפיתי, אבל לא מזיז אותה.
איזה ספר - אני לואט בזהירות - חשוב כל כך שתסתכן ככה?
הוא שולף את הטלפון, מתקתק רגע, מושיט לי: תקרא.
על המסך הלבן שורות שיר שחורות, מנוקדות:
רְשִימַת הַמִּשְׁאָלוֹת אֲרֻכָּה
מִמִּנְיַן הַשָּׁנִים הַמְּחַכּוֹת לִי.
אֵיךְ אַסְפִּיק.
לְאוֹר חֲזוֹן הָאַחֲרִית
אֶסְתַּפֵּק בְּמוּעָט.
אֶקְרָא. וְאוֹסִיף לֶאֱהֹב
וְלִכְתֹֹּב.
אִם יִמָּצְאוּ כַּמָּה קוֹרְאִים
שֶׁיֹּאהֲבוּ אֶת שׁוּרוֹתַי,
אוּלַי אַחְלִיט לֹא לְנַפֵּץ
אֶת הַמַּרְאָה
מִמֶּנָּהּ נִשְׁקָפִים קְמָטַי.
אני מחזיר לו את המכשיר.
אמא? אני שואל.
הוא מהנהן: למשאלה אחרונה לא מסרבים. את ספר השירים שלה אני מדפיס.
הוא תוחב את הטלפון לכיס, קם על רגליו: אל תדאג - הוא מחייך לנוכח הבעת פניי -אבא שלך לא ייתפס. בכלל, אני זקן מדי - לכלא כבר לא יכניסו אותי. מה הם צריכים את הצרה הזאת.
וכבר הוא בחוץ, עולה על האופניים, מפליג לדרכו.
(מְחַבֶֶּרת השיר "משאלות": אילנה סיון).
