1.
הכביסה
יומיים המתינה לי החבילה מהמכבסה על הכיסא בפינת האוכל עד שהתפניתי לפתוח אותה. העברתי אותה די במאמץ למיטה הזוגית שבחדר השינה, מקללת את מכונת הכביסה שלי שעלתה על גדותיה, ואת צֶפִי הגעתו המשיחי כנראה של הטכנאי, וקרעתי ממנה את שקית הניילון התכלכלה.
אד חריף של אבקת כביסה עלה מערמת הבגדים הסדורים, וקטיפת חמימות, שעוד היתה צפונה בבדים מהייבוש שעברו, ליטפה את ידי. ששת הראשונים היו של בעלי, ארבע חולצות, משובצות וחלקות, מכופתרות עד הצווארון, שני מכנסי ג׳ינס שקופלו מכפלת על מכפלת, ואחריהם שלל בגדים צבעוניים של הבת ולבנים של כולנו, שקופלו משום מה כלאחר יד, וכמה מערכות של סדינים וציפיות שהתערבבו זה בזה.
עד מהרה כרעו זרועותי.
הנחתי את המצעים התפוחים על המיטה והתחלתי לפזר את שאר הבגדים בהתאם לארונות שבהם מקומם. היה זה היום שבו לא הייתי נוסעת בדרך כלל למעבדה, אלא קוראת לצורך מחקרי מהבית, וקצרת סבלנות על ששוב הוא נחטף בידי מטלותיו האינסופיות, הנחתי את בגדי בתי כפי שהם במגירות השידה שבחדרה. כששבתי לערמה הגדולה, מלווה בדקירת כאב בגבי, שלאחרונה סירב לכל התכופפות, והרמתי שנית את הסדינים, נוכחתי בבגד שלא היה שלנו. שלי.
זו היתה שמלה. כן. קשה היה לקבוע זאת בבירור בשל הקיפול. אך משום מה חושי פסלו כל אפשרות אחרת — שמלה. והיא לא היתה —
היא היתה שלי?
לשנייה היססתי אם בכלל להניח עליה את ידי. הצבע החרדלי הזה שלה, צבע שמעולם לא אהבתי, והבד הצמרירי, גרמו לי תמיהה. וסלידה. לא, לא ייתכן שהדבר הזה שלי, אין לי בכלל שמלה כזאת, מעולם לא היתה לי. ועכשיו גם לא הבנתי מה ה... סמרטוט הזה עושה בערמת הכביסה שלי. שלנו.
הפכתי רגע בקרעי השקית כדי לחפש את הפתקית שהוצמדה אליה עם שם משפחתנו. לשווא. בלית ברירה, ומבלי לגעת עדיין בשמלה שממילא נחה על שאר הבגדים, רכנתי שוב והטיתי את הערמה ימינה ושמאלה. הבגדים נפלו בחלקם לצדדים, אך הפתקית נמצאה לבסוף בתחתית החבילה, צמודה לשארית הניילון, כשהיא משודכת אליו, כרגיל ולמגינת לבי, בסיכות שדכן גדולות וחצי זקורות. וזאת למרות שחזרתי וביקשתי מהבעלים של המכבסה שיימנע מכך מחשש שהבגדים ייקרעו.
אז איך? הוא רטן. בנייר דבק, הצעתי. והוא רק המשיך לנשוף עשן מהסיגריה שבפיו, לחה ומתחככת בזיפיו, מאפרת על חולצת הטריקו הלבנה שלבש, ולעתים על בגדי הלקוחות, שאז נשא את מבטו לחלל, ורטן: ״זה הכול למכונה!״ וכל העת הכיפה הגחמנית שלראשו איתגרה את ידיו לשוב ולהעלותה כמחיר הכיבוס.
תלשתי עתה את הפתקית, נשרטת כמובן מאחת הסיכות, ויישרתי אותה. היא נשאה את שמי. שמי ושם המשפחה. ומתחתם נכתב מספר הטלפון שלי. הפכתי את הערמה על פיה, איפה שקרעתי פתח בשקית, ושוב היתה השמלה הזאת. עכשיו שלחתי את ידי והרמתי אותה.
היא היתה בעלת ניחוח נקי כיתר הבגדים, וצמריריות הבד שלה הפתיעה בנעימותה. אבל... היא לא היתה שלי.
הרחקתי ממני את הבגד הזר וניערתי את הקיפול. כפי שניחשתי אכן היתה זו שמלה, ושל אישה קשישה, סרת טעם, במידה ארבעים ושמונה־חמישים, ומשומשת למדי, בגזרה שמרנית, והצבע — צבע החרדל החלוד. בלי לחשוב, הנחתי לה לנשור ארצה והתרכזתי בחבילה. הבגדים הבאים הרגיעו אותי. שתי שמלות אהובות שלי, חולצות ומכנסי ג׳ינס, גם כן שלי, שוב בגדי נערונת עליזים של הבת, לרבות שלוש חולצות בית ספר, ומגבת גוף שהשתייכה לכביסת מאה אחוז כותנה בכלל, אבל היתה לחלוטין שלנו. למרות שמתחתיה חזר ובהה בי כעת עוד בגד לא מזוהה.
הפעם לא היססתי.
היתה זו תחתונית מבד סינתטי מאווש, אולי במידה של השמלה החרדלית, אם כי אי אפשר היה לדעת, התווית בצווארונה היתה מחוקה. אוטומטית הרחקתי אותה ממני ובחנתי אותה היטב. אף כי לא הבנתי בשביל מה. אני לא לובשת תחתוניות. ועדיין, נכנעת להצצה המוזרה שהזדמנה לי לתוך מלתחה וחיים של אישה אחרת, ראיתי שהבד המחשמל עוטר בתחרה קרועה פה ושם, ובגזרת החזה המודגשת, תחת תפר השד, היה חור שנראה כאילו נוצר מחריכה, אולי של סיגריה? למעט שמה זה משנה. זה... לא־היה־שלנו! כלומר —
מחשבה מבהילה שטפה פתאום את מוחי, דלוחה כשלולית ההיא שמצאתי לפני כמה ימים סביב מכונת הכביסה כשחזרתי סחוטה מהמעבדה. מחשבה, ששום חוט של היגיון ושל תבונה התופרים את חיי, ככל שהדבר בידי, נעדר ממנה; זולת מצבור של מוך מרובב שמוחי ליקט לאורך השנים ממיני סרטים וסיפורים על כל מיני גברים כאלה, שיש להם מין דחף משונה ללבוש בסתר, מבלי ידיעת נשותיהם...
כן, אבל — שמלות מכוערות כאלה?! תחתוניות בגודל של אוהלים?! וגם — זרם סינתטי ליחך את ידי — למסור אותם למכבסה המקומית יחד עם הכביסה המשפחתית?! צחוק חלול נפרם ממני פתאום ופסק. לא, לא הבעל שלי! פשוט לא יכול להיות. איזו מחשבה טיפשית! ובכלל, גיחכתי לעצמי, לחשוב שבארץ הזאת עם השמש הרצחנית שלה, עוד יש נשים שלובשות תחתוניות! כאלו שבטח מונחות על אותו גוף, שגם משתחל אחר כך לשמלת צמר בצבע חרדל...
כן?
לא.
מנין לי? על אף אחד מהבגדים הללו לא היה שם. או כל פרט מזהה אחר. ולמה שיהיה. אבל דבר אחד כן ידעתי בבירור, והוא ששני הסמרטוטים הללו בשום פנים ואופן לא היו שייכים לי. לנו. וששניהם גם נדחפו באותן אצבעות עם ריח האפר, ואולי אפילו בידיה של המגהצת מהמכבסה, אישה בת שישים לערך, עם ציפורניים מלאכותיות ונוצצות, לחבילת הכבסים האישית והנקייה — גופי התכווץ עתה — והכבר־לא־כל־כך־נקייה, שלנו.
הרמתי את השמלה הזרה מהארץ ויחד עם התחתונית קיפלתי סביבן חלק מקרעי השקית, מניחה את הגבבה על כיסא, וכמו מטומטמת הלכתי לשטוף את ידי. אחר כך, באי חשק גובר, המשכתי את פיזור הכביסה כאילו אני מכניסה בגדים מלוכלכים לארונות שלנו, ושל הילדה. ועל אף שלמזלי שום הפתעות נוספות לא התגלו ביתר החבילה, תמיהתי וסלידתי הפכו לכעס. לרתחה. כי באמת איך דבר כזה קורה?! ועוד במקום כל כך קטן כמו שלנו... הרי האידיוט הזה מהמכבסה משליך את הכבסים שאנו מביאים היישר מהשקיות, שלכולן הוא מחבר מיד פתקית, למכונת הכביסה שלו, וממנה למכונת הייבוש, נכון? ואחר כך הוא מניח אותם על הדלפק כדי שהעובדת שלו תקפל אותם... ואז מה? ייתכן שהם כל כך מזלזלים בנו שמה עד שהם משאירים על הדלפק גם בגדים של אחרים ועושים מכולנו קרקס? סלט אחד גדול?!
אמרתי לעצמי שאפסיק הכול, אתקשר אליו ואתלונן. אבל זה היה מגוחך. מה הוא זוכר. וגם היא. וממילא הוטל עלי עכשיו להחזיר את הבגדים הללו. וגם אמרתי שטעויות, שגיאות, בכל זאת קורות. הכול קורה. האם אינני נוכחת בזה במעבדה?! תאים שהקונוונציה לגביהם היא שיתחלקו באופן סימטרי, לשניים, לפתע פתאום מתחלקים לשלושה! אלא שהדקירה שנעלמה בינתיים מגבי צצה בגרוני. רגע, השתנקתי, ואם יש איזו שמלה, או חולצה שלי, או בגד כלשהו של אחד מבני משפחתי שנתתי להם לכיבוס, והוא לא חזר אלי בחבילה, ו... במקומו קיבלנו את השמלה הזו והתחתונית?
כן, היה נדמה לי שכן.
כלומר, היה איזה בגד שלי, שלנו, שבהחלט חסר לי בערמה שכעת היתה לא יותר משקית ניילון מרוקנת על המיטה. אבל איזה? בשום פנים ואופן לא הצלחתי להיזכר. וגם החלוקה הסימטרית — זה צימרר אותי — פעלה כנראה בכל זאת. רק באופן חריג. אבנורמלי. טוב, אני אהיה חייבת לגשת אליו היום, אחרי שהבת תחזור מבית הספר. אני אגש אליו עם הסמרטוטים האלו שהם דחפו לי, ואדרוש את בגדי בחזרה.
אבל הבת שחזרה מהחטיבה סמוקה ומיוזעת עיכבה את התוכניות. המורה מבקשת שנעשה עבודת שורשים, שנתחיל כבר היום, שנראיין ונספר ונצלם את המשפחה שלנו, ונצייר עץ של יחסים, היא השליכה את המשימה מפיה בצרורות כבר בכניסת הבית, יחד עם ילקוטה הכבד.
יוחסין, רציתי לתקן אותה, אך המילה התפוררה בפי. גם הבת, כעת לוגמת כוס מים בקולניות, חדלה רגע ואמרה, אני יודעת. אמרתי לה. אבל היא אמרה שהיא לא מוכנה לשמוע, שזאת עבודה שנתית והציון שתיתן חשוב לתעודה.
הרכנתי את ראשי ופניתי למטבח. איזו מערכת חינוך היא זאת, התעלמתי מהמחט שחוררה עתה את כל גופי, אם לפתע לא יכולתי להתבונן בעיניה של בתי. כל שנה, אם התחלפה מורה בכיתתה, הסיפור חזר על עצמו. הילדה היתה שבה מבית הספר, ימים ספורים לאחר תחילת שנת הלימודים, ומודיעה שהמורה החדשה קראה לה היום בהפסקה לשיחה בגלל התשובות שענתה בשאלון. השאלון "הילד והתא המשפחתי", היה אימת ביתנו.
כמה אחים ואחיות יש לך? דקרה בו בשיטתיות אחת השאלות. כלומר, לא היה ספק למישהו שם למעלה, במערכת החינוך וברשויות המדינה, שלכל ילדי הלאום יש אחים ו/או אחיות. השאלה היתה רק כמה.
הילדה, לאחר שענתה בצייתנות על שאלות כמו: במה עוסקים ההורים, והאם יש להם בית פרטי או דירה, וכמה חדרים יש בבית, כתבה במשבצת ההערות שאין לה. היא בת יחידה. אחר כך נאלצה להתמודד עם התשובות: סבא וסבתא מצד אמא נפטרו, ויש לה רק סבתא אחת מצד אבא, שגרה רחוק, וגם אין לה קשר עם הדודים והדודות, ולא עם בני הדודים והילדים שלהם. ובמשבצת "האם יש לך מה להוסיף", שנועדה לחריגים ממין זה, הסבירה עוד שאנחנו משפחה קטנה מאוד. אבל לאבא ולאמא ולי יש חברים טובים וגם היה לנו כלב, שמת.
כבר למחרת הייתי מוזמנת לכיתה לתשאול של פנים אל פנים. בפעמים הראשונות ניסיתי לא לפרט. חוצפה, שלא תעזי לפרט! נהם בעלי. ואם באמת לא רצינו?! את לא חייבת להם כלום! אבל חשדנותן של המורות גברה, ותמיד, במבט של "תאים שאינם מתחלקים נכחדים", הן שאלו בחיוך מעוקם: מה זה? לא רציתם עוד ילדים?!
פעם־פעמיים השבתי שכן, רצינו מאוד, אבל זה פשוט לא הסתדר, והמורה עוינת לא־פחות — עוינות שחרדתי שתזחל לבתי — היתה משתהה לשנייה כמצפה להסבר. אך משזה נבוך להגיע היתה חורצת בשאלון משהו שנראה ממקום ישיבתי כאיקס, ומסיימת את הריאיון.
לא כך היה עם המחנכת הזו. מכיוון שהן אני והן בעלי עוסקים במקצועות שהם מתחום מדעי הרפואה, פגישתנו נפתחה בתחקור מדוקדק לגבי מה בדיוק אני חוקרת שם, במעבדה. אחר כך רכנה לעברי המורה, מטופחת ורהוטה מהמחנכות של השנים הקודמות, ושיתפה אותי בעובדה שהיא חולה במחלה ניוונית כלשהי במצב מתקדם, וכבר איבדה כל תחושה בפניה, מצד ימין, ושכמובן היא מספרת לי זאת בסוד, כי איש בצוות המורים אינו יודע על כך, ודאי שלא המנהלת ושאר ההורים, והיא גם בכלל רכזת שכבה, אם לא ידעתי, ולכן כדרכה בקודש, היא נלחמת כלביאה להמשיך ולהצטיין, מה שנכון ונדרש גם לגבי כיתתה.
לא יכולה שלא להביט רגע בפניה, בעיניה, בחום ובחשש, פתחתי אף אני את סגור לב וסיפרתי. סיפרתי על אינספור מחזורי טיפול של עינויים הורמונליים, ועל שגרה משעבדת לצד המשך העבודה והחיים, וסיפרתי על סד ציפיות שהסתיימו יותר מדי פעמים בלא־כלום או בהפלות. ולמרות שלא אהבתי לשמוע את קולי שם, בכיתה הריקה, מספרת אל מול כיסאות התלמידים ההפוכים, ודיוקנאותיהם של ראשי הממשלה, זה שחי, וזה שנרצח, לצד זה של נשיא המדינה, עודדתי עצמי שמעתה החיטוט הזה במשפחתנו ישקוט סוף־סוף למשך פרק זמן סביר, והחשוב מכול — בתי תיעזב במנוחה.
אולם שנייה אחרי שזיהיתי את ה"וי" ההפוכים שסימנה בשאלון, שבה ועלתה שאלת המשפחה. ומה לגבי המשפחה? הילדה כתבה שאין — המחנכת חזרה והציצה בתשובות — שכמעט אין לכם משפחה! וחשדנותה שלבשה לפתע את כל פרצופה, שיתוק או לא, חגגה את הפולשנות.
מזדקפת בכיסאי, נעתי עליו מצד לצד. לא די שנאלצתי לחשוף את סבלי באוזני זרה זו שניצלה את סמכותה וכוחה עלינו, ועל בתי, כעת התבקשתי לתרום דם גם מזרועי השנייה. הו, זייפתי מין עליצות, את יודעת איך זה, שואה, הורים חולים שנפטרו, בנים יחידים, זאת אומרת בעלי, אי שמירת קשר לצערנו, התרחקות, מה חדש... משפחות.
גבתה השמאלית שהתרוממה, אולי כדרך שגבתי שלי עלתה בעת שהייתי משתאה מעל המיקרוסקופ, הכיצד זה שדווקא התאים בעלי הפוטנציאל הגבוה ביותר לחלוקה, נטו לא אחת להשמדה עצמית — הגבה המתנשאת הזו אכן הבהירה שכאן לא נמצא פטוּרים. ושוב סומן איקס בשאלון. מאז אמרה הבת שהמורה מציקה לה לפעמים. פעם לקחה אותה הצידה ואמרה שאם אמא עובדת במה שהיא עובדת, אז נראה שאין לה זמן בשבילה, והאם זו הסיבה שבגללה היא אינה מצביעה בכיתה. בתי השיבה בשלילה. אך אז אמרה המורה, שאם היא קוראת נכון את היחסים בבית, כי אז בטח אביה אוהב אותה יותר מאמהּ... והיה גם השיעור שבו לאחר שבתי הצביעה דווקא, וענתה נכונה על שאלה במדעים — הכריזה המורה בפני כל הכיתה, כי זה שאמא של — היא נקבה בשם בתי — חוקרת במעבדה, לא אומר שהיא באמת מצילה את האנושות!
בתנו, נאהבת, שמחה וחזקה, עמדה בכול. לא, לא היו לה ולנו עוד אחים־ילדים, סבים־הורים, גם לא ממין נקבה, ולא שאר בני משפחה. אבל היינו משפחה. או בלשונם: "תא משפחתי". ומסוגנו אנו. והיו לנו, כפי שכתבה, חברים, כלב שׂבע ימים שנאלצנו להרדימו, וכל מה שזרענו, טיפחנו, קצרנו ושוב זרענו בעולמנו הפרטי, ופתאום זה, עבודת שורשים...
נעמדתי עכשיו מול בתי, שכבר נבלעה בתוכנית טלוויזיה אהובה על הספה בסלון, ואמרתי לה שלא תדאג, שאדבר עם המורה.
על מה, אמא? היא שאלה פזורת דעת מתוך עינוגי התוכנית.
שלחתי מסרון למורה בבקשת פגישה דחופה, הגשתי לבתי את ארוחת הצהריים, מצרה שאיננו יכולות לסעוד יחד ביום הביתי שלי, ונסעתי עם הבגדים שלא־שלנו למכבסה.
מה הסיפור? שאל הבעלים, והסיגריה שלו נשפה.
רגע, אתה מתכוון שזה קורה לכם הרבה?! הבגדים הזרים, שמלה חרדלית ותחתונית, כבר היו ברשותו, על הדלפק, וידי לפתע נמצאו מיותרות.
השתיקה המעשנת שלו הטריפה את דעתי. ואם זה בא במקום איזה בגד שלנו, שעכשיו חסר לי?! עוד הטחתי מולו, למרות שעיני נדדו אל תמונות של רבנים, האחד בגלימה תנ״כית לבנה והאחר בשמלה אפיפיורית משהו, לצד תמונה רוחבית של שחקנים של קבוצת ספורט, עומדים צפופים במדי הקבוצה, ואשר כולם נתלו על הקיר שמאחורי גבו בשורה אחידה ובגובה מוגזם.
אז תגידי מה חסר ונבדוק, הוא לפתע הלך ואיפר אחורנית עד שהגיע לסל פלסטיק ענק, שהיה ככל הנראה סל של אבדות ומציאות. שנייה אחר כך הסל המרושת כבר נהדף לעברי, ואז נפל והתגלגל על הארץ בערבוביה של תאים מסתחררים, כולם מתחלקים עם כולם, וכולם משמידים את עצמם.
הדקירה נקבה כעת בלשוני: זה... זה לא מה שמשנה, מה ש...
ואללה, את עושה מזה חתכת׳ סיפור! אז קיבלת בגדים שלא שלך, אז מה! זה הכול בגדים של עמישראל, לא מבין אותך, בחיי. הוא יישר את הכיפה.
מכיוון שכעת שתקתי אני, הוא ריפרף עלי שנייה במבטו, ואז פלט: לא מתאים לך, תעשי כביסה ביד... והאפר הצוחק שלו נשר על צרור של מחצלות שהפריד זו מזו על הדלפק.
רחקתי לא־בזמן מענן האבק שחבר לענן העשן, ובקול מאופק אמרתי שיש דרכים אחרות לדבר עם לקוחות, אפילו במקום קטן.
מה קשור קטן? הכיפה שלו צנחה שמאלה ולשנייה נותרה שם.
מה? מה קרה? מה העניין? סבה כעת הגהצנית שלו מלוח הגיהוץ, וקרבה אל הדלפק; חובקת את זרועותיה באצבעות נוקשות כדי שלא להזיק לקשיי התפקוד המנצנצים שגרמה לעצמה.
אני יודע! אני אשם שהמכונת כביסה שלה זאת התקלקלה? מה... היית באה אם לא?! וכאילו שאנחנו גם עושים משהו בכוונה... עובדים כמו חמורים, מקום קטן או לא מקום קטן. תיסעי לעיר מצדי. חסר מכבסות?!
הגהצנית פתחה לומר משהו, אך הוא המשיך, כמעט מוצץ את הסיגריה שלו עד תומה — לא, למה לי אף אחד לא עושה טובה פה! רק אלוהים!
בטח־בטח, איזו שאלה! מחתה הגהצנית את השעשוע שנצבר בזוויות שפתיה בכריות אצבעותיה שקימרה וקימרה בשל ציפורניה הסכיניות, ומבטה שרט.
חשתי בחילה. אתה לפחות יודע של מי הבגדים האלו, שהיו בחבילה שלי? גאוותי עוד התקוממה.
את עושה צחוק, גברת? בגדים. מי שחסר לו, יבוא. מי שלא, בשביל מה בא? לקחת ת׳ראש, זה בשביל מה... הוא התבשם כעת בצחוקה של העובדת שלו שכבר עמדה לידו, וכבר נפח את העשן לעברי.
תופפתי רגע באצבעותי על הדלפק, כמהה משום מה לאסוף אל חיקי את השמלה והתחתונית ולומר שאם ככה הן שלי. כן, שלי. אך במקום זאת, חונקת את ה"שלום" האוטומטי שבפי, סבתי רועדת על עקבי, והלכתי משם. ברכב, בנייד, חיכה לי מסרון מהמורה של הבת. היא מאוד עסוקה. תקופת מבחנים. זה לא יכול לחכות לאספת ההורים?
במשך שלושת השבועות הבאים ישבנו בתי ואני בצוותא בערבי חול ובשבתות ליד המחשב, ובשפת הילדה "המצאנו" משפחה: אחות של אמא, עובדת סוציאלית שעובדת עם נוער בסיכון, רווקה, אבל שבקרוב תתחתן, דוד מצד אמא ששירת בפלמ"ח והוליד ארבעה בנים ובת שהיא מורה לכינור, דודה מצד אבא, ניצולת שואה, שהיתה גננת מסורה וכיום היא סבתא מסורה לשלושה נכדים שובבים, בת דודה שלומדת להיות רופאה נוירולוגית (הילדה הסבירה את המונח בכוכבית), והיא בחודש השמיני להריונה (כאן הבת פתחה סוגריים שבהם ציינה עד כמה היא שמחה לקראת התינוקת החדשה שעומדת להצטרף למשפחה), שני בני דודים מצד אמא שמשרתים בתפקידים קרביים בצבא, הבכור מביניהם, במסלול קצונה, דודה מצד סבתא של אבא, אם לבן אחד טייס, שאימצה שני ילדים ומתנדבת באגודה למען הקשיש ובעמותה המסייעת לנזקקים, ועוד ועוד. הרכבה לתלפיות. הבת גם שירטטה אילן יוחסין עב גזע עם ענפים, חוטרים ועלים, ומתצלומים של אנשי רפואה בכנסי מחקר ובאירועים שונים, שהתפרסמו בעלוני בית החולים, ושאותם מצא אביה בפינת ה"למסירה/גריסה" בספריית המוסד — הדבקנו פנים לשמות.
בגזרת הכביסה פעמיים ביטל הטכנאי את ביקורו, פעם בשל מילואים ופעם מפאת מחלה, ומשבא סוף־סוף, הגיע בלי חלק חלופי מתאים ונאלץ לקבוע מועד חדש לתיקון המכונה. כך שעוד שלוש פעמים נאלצנו למסור, בעלי הפעם, את הכביסה שלנו למכבסה המקומית, ופעמיים מתוכן חזרתי ומצאתי בחבילות שחזרו בשק הניילון התכלכל בגדים של זרים. בחבילה אחת קיבלנו פיג׳מה מהוהה של גבר וחולצה אופנתית של אישה. ובאחרת שמיכת קיץ עם כתם ובגדים של פעוט. הבגדים — אף ששבתי והזכרתי לעצמי להיפטר מהם במכוּלת המחזור הקרובה לביתנו — נשארו אצלי. טמונים בשקית מאחורי סל הכביסה.
לפנות ערב אחד, כשהתכוונתי להיכנס לרכבי ולנסוע לאספת ההורים שעמדה הפעם בסימן עבודות השורשים, שאף הוצגו בתערוכה בית־ספרית — בתנו קיבלה את הציון כמעט טוב מאוד — ראיתי לפתע את הבגד שידעתי כי חסר לי אז, בחבילה הראשונה של השמלה והתחתונית. ועל אף שנזכרתי בו, יום לאחר ביקורי האחרון במכבסה, וברתחה שניצתה מחדש, החלטתי שאינני חוזרת לשם, לחטט בסל האבדות, לא כל עוד אני בחיים.
היתה זו שמלת כתפיות ארוכה של הבת שקניתי לה פעם בשעת קניות חפוזה במהלך כנס מקצועי בחו"ל, אשר נוקדה בהדפסי סמיילי צבעוניים, ושעם הזמן הפכה למעין בגד שינה. השמלה הזו דילגה עכשיו במדרכה ממול על גוף של ילדה פיליפינית שהיתה קטנה ורזה מדי בעבורה, וליד אישה הרה, אמהּ? כן, ברור, שגילגלה מלפניה, במין מצעד לא־סדור, תחילה את כרסה, ולאחריה עגלת נכים. בתוך הכיסא נטה על צדו קשיש מקומי שלמרות החום האביך לבש ז׳קט מרופט, ובחיקו, צמוד לדופן הכיסא, נתחבה חבילת חיתולים. כנראה של קשישים. המתנתי עד שיתרחקו מעט, ואז חציתי את הכביש והלכתי אחריהם.
השלושה פנו אל הצרכנייה הגדולה שביישובנו, שהו שם כרבע שעה, ומשיצאו עם שקית מצרכים אחת שנתלתה על הידית של כיסא הגלגלים, חצו את הכביש המרכזי. עצירתם הבאה והאחרונה היתה ליד קבוצת בתים רעועים בשכונה הוותיקה של היישוב. הכיסא חרק בשביל אבנים שבורות סבוך עשבייה קוצנית, שהוליך לעבר בית שהזדקר מתוך חצר גרוטאות. שם השמלה של בתי עלתה וקפצה בתחילה על מצבור של קרשים ממוסמרים שנערמו על החול, ואחר, ככל שאמהּ התקשתה לסובב את כיסא הגלגלים בפתח הצר לעבר דלת הבית, פתחה במחול סיבובי בין אסלה זרוקה אחת לבין מכונת כביסה מוכת חלודה ששכבה על פתחה, עד שנפלה ארצה בצחוק. קוראת בשמה בטון נזפני פנתה אליה אמה תחילה בעברית, וכנראה, אחר כך, גם בשפתן. אף שבעצם רכנה בעוקם, מעל כרסה הזקורה ומעל גוף הקשיש, וניסתה לסובב מפתח בפי המנעול. הלכתי משם. מתעלמת משני נערים כהי עור שישבו על גדר האבן, ובועטים באוויר בקצה נעליהם ובעקביהם באבן — שאלו אותי אם הלכתי לאיבוד, ומיד גם ציחקקו.
מאוחר באותו הערב, שעות לא מעטות אחרי אספת ההורים שבה שיבחה המחנכת באוזני את בתי על עבודת השורשים שלה, ואמרה עד כמה השתלבה הילדה יפה בניגוד לכל הציפיות, שלפתי את הבגדים הזרים החדשים שקיבלתי מהמכבסה מאחורי סל הכביסה שלנו, וחזרתי לבית שבשכונה הישנה.
אנחנו גרים במקום קטן, מאוד קטן, ובכל זאת, אם הייתי אומרת לבעלי לאן פעמי, היה נוהם כנגדי בפתיעה גמורה: ומה יש לך לחפש שם?! לא חיפשתי שם דבר. תאים אינם מחפשים. תפקידם האחד, המוחלט, גם כשהוא משתבש, הוא לשרוד. כל תא בדרכו. חמקתי על כן בזריזות בשביל החצר החשוכה שהוביל אל הבית, נזהרת מהגרוטאות, ואז הנחתי את פיג׳מת הגבר המהוהה, חולצת האישה האופנתית, שמיכת הקיץ המוכתמת, ואת כל בגדי הפעוט, בתוספת כמה בגדים של בתי שקטנו על מידותיה, ושמלות, חולצות וחצאיות שלי, שממילא רציתי למסור, על מפתן הבית. כשהזדקפתי, אותה דקירה מחטית שתפרה הפעם במותני, סיכלה את כוונתי להימלט משם בריצה. בלית ברירה צלעתי בשביל, ואז ברחוב, ואז בשכונה, שוב שלנו, עד הבית. ירח חרדל השתרש בשמים, וסביבו העננים — תחרה קרועה.
