למה אנחנו טסים?
בכל שנה יש בערבה יום סתווי אחד יחיד ומיוחד. האוויר ביום ההוא רך, נעים וחמים, נקי מאבק ומאובך. הוא מזמין אותי לשעה של כיף אינסופי. הוא מציע מתיקות שאין בשום מקום או זמן אחר. השמש במערב שוקעת וזורחת פעמיים ושלוש פעמים. שעת הדמדומים צובעת את ההרים באפור, ורוד, אדום. יד ענקית מציירת ציורי פלא. האור והצל, ההרים וערוצי הנחל העתיק יוצרים ריקוד חד־פעמי. המטוס נח באוויר, דומה לשקיעה רכה באשה גדולה וחמה. אני רוצה שהרגע הזה יימשך לנצח. רק למענו כדאי לעשות הכל.
* * *
טיסה מעניקה לנו חיים אחרים. הכל שונה והמהות אחרת. ההתנתקות מהאדמה, שאנחנו מחוברים אליה כל חיינו כאל מגנט ענק; ההתרוממות באוויר לתוך שמיכה שקופה; פלא השהייה הלא הגיונית באין חומר; התנועה המשתנה לכל כיוון שנחפוץ; המבט מלמעלה ומהצד ובכיוון האור. הנוף סובב ובכל פעם שונה.
דברים נראים קטנים יותר. הנה בית, אדם, עץ, ודקה לאחר מכן אלה קובייה אדומה, כתם ירוק, פס שחור. המרחב נפתח. ההרים נראים כגבעות קטנות ושטוחות. היישוב נהפך לכתם קטנטן, ירקרק, עצוב וחלש. נקודה חסרת משמעות במרחב שגדל עוד ועוד.
העולים מעלה רואים ימים, מדבריות, נהרות. עמים, ערים, תרבויות. הם מתנתקים מן המקום והזמן. הם חופשיים. משוחררים לנצח שנמשך רגע.
* * *
השכם בבוקר, בכל שבת בעשרים וחמש השנים האחרונות, אני טס עם חברים.
ערב קודם לכן אני אומר לבת זוגי: ״מחר בבוקר אני טס.״
היא מביטה בי בעיניים מבינות ודואגות ואומרת: ״תטוס בזהירות.״ אני עונה תמיד: ״אל תדאגי, אנחנו טסים לאט ונמוך.״
רגע לפני שאני נרדם, כדי להמתיק את שנת הלילה ולעודד את עצמי להשכמה מוקדמת בבוקר, אני מדמיין איך אני דוחף מצערת עד הסוף, פותח מנוע לכוח מלא וממריא.
כשאני מתעורר בבוקר שבת אני מתלבט, אולי מוטב להמשיך לישון, אלא שאז מזדחלת ללב התרגשות ואני קם מלא ציפייה. בדרך לפגישה עם חברַי במנחת הקטן, שנמצא לא הרחק מביתי, אני מהרהר: ״למה אנחנו טסים?״
לטייס מקצועי אין בעיות כאלה. הוא לא מחליט. יש לו משימה וזו עבודתו. ההנאה והריגוש הם לכל היותר בחזקת רווח עודף, לא יותר. יש הבדלים חשובים בינינו החובבים לבין המקצוענים המעונבים. אני לא מזלזל בעולמם עתיר הניסיון, הלימוד, ההתמקצעות וההכשרות.
בעולמנו החובבני השאלות הרלוונטיות הן: האם נהנית? האם נשאבת פנימה? הוקסמת? האם מחושי הרגש נעו, זעו, רטטו? אצלנו טייסי הדאונים, האולטרלייט, מצנחי הרחיפה, הגלשנים ושאר המרחפים, זה תחביב. אם אין ריגוש — אין שמחה. אם בסוף היום לא ניצת אור בעיניים אז אין כלום. חבל על הזמן והכסף. הרפה מזה וקנה יאכטה.
אחד מידידַי אמר לי: ״אתה חי בעיקר על האדמה אבל מתעקש מדי פעם לעוף כציפור ולשחות כדג.״ הוא צדק. מדי פעם אני חש צורך להמריא מעלה לאוויר ולצלול בים. ההתרגשות שבריחוף, שינוי הכבידה ומבט העל, תחושת החופש הטוטלי יחד עם זרימת דם מואצת, והתמזגות עם המטוס, הם סיבה מספקת לטוס. הצלילה מעניקה לי את השמחה הכרוכה בחוסר משקל, את השקט, איבוד הזמן, כוח הזרמים וססגוניות החי והצומח. בשניהם, באוויר ובמים, יש תמיד יופי מיוחד, זווית ראייה שונה, אור ייחודי, ומצב גופני שההולכים על הקרקע לא זוכים לו. בשניהם יש יופי מעולם אחר.
כדג או כציפור אני חורג מחוקי הזמן והכבידה. כך נוסף לחיי ממד רביעי, נקודת מבט אחרת. להרף עין נפתח בפנַי אופק חדש, משׂאת נפש האדם מימים ימימה.
אין בטיסה כתחביב צורך חיצוני. יש בה צורך פנימי. היא רצון נטו והתכלית של עצמה. בכל רגע ורגע אני קובע את הגובה, הכיוון והזמן. אני מחליט מה רמת הסיכון שאטול וכמה פחד יתעורר. מה יהיה קצב דפיקות הלב שלי? אני בוחר טלטול ורגיעה, נסיקה וצלילה, נחיתה והמראה.
יש תחביבים רזים, צרים ומוגבלים, ויש תחביבים, כמו טיסה וצלילה, שהם רחבים ומורכבים. מעורבים בהם שליטה במכונה הנעה בשלושה ממדים, התרגשויות עזות, שיעורי סיכון ופחד ונוף אינסופי, שמשתנה ברצף ציורים ששרטט הטבע. לכל עונה צבע משלה. בכל שעה התאורה אחרת ויש את המבט מלמעלה, שמשנה צורות.
החוויה הזאת משותפת עם חברים לכיף ולדרך. לכל אלה נוספות תחושות רומנטיות, התנתקות תרתי משמע וניקוי ראש ולב.
לפני כמה שנים טסתי בכל חודש מהערבה לצפון הארץ וחוויתי את עוצמת השינוי בזמן. מישורי הנגב, מקו שוקת ועד קריית גת, שינו פניהם בכל עונה. בסוף הקיץ חשתי יובש בנחיריים, ראיתי את האדמה הסדוקה חרבה ועצובה. עמדה אז באוויר תחושת ציפייה. אחר־כך הגיע הגשם הראשון ואיתו ענני סתיו וריח אדמה. צבע האדמה השתנה מאפור בהיר לאפור כהה. חודש לאחר מכן נצבע הנגב בירוק בהיר והמרחבים רוו חיים חדשים. האוויר היה נקי, בהיר וקריר ומלא שמחה מתפרצת. בחורף צמחה החיטה וגוני הירוק נהפכו כהים. הקרקע קיבלה חיים משלה והרוח הניעה אותה בגלים ירוקים, חיים ונושמים. באביב ראיתי שיבולים זהובות וריח פריחה, וסנוניות שחצו ללא הרף את מסלול הטיסה שלי. בוקר אחד עלו הקוצרים על השׂדות, והאדמה שבה להיראות שטוחה, חומה, עם פסי שלף צהוב. אחר־כך נהפכו קווי השלף לנקודות — חבילות חציר. האוויר התחמם ושאף אל נקודת הרתיחה. חום וצער הציפו אותי. חלפה שנה.
הזיכרון האנושי הוא מערכת מופלאה, מורכבת ומוזרה כאחת. לעיתים היא פועלת בכוח עצמה. מה אנחנו זוכרים ומה נוטים לשכוח? כמה עומק, צבע וריח יש לזיכרון? האם הוא מכיל פרטים קטנים או רק תמונה כללית? יש בו מגוון אפשרויות ולעיתים חוסר היגיון גמור.
האדם היה תמיד נווד, סקרן בלתי נלאה, מחפש כיבושים ופורץ גבולות. מאז ומעולם היה רודף חוויות ופוחד משעמום, זקוק נואשות להכרת ערך עצמו וטעם לחייו.
תחביב הטיסה אינסופי. כמה נופים במדינות אחרות עוד לא ראינו? בכמה מטוסים, חדשים כישנים, לא המראנו עדיין?
לעולם לא אשכח את טיסת הסולו הראשונה. כמו נשיקה ראשונה ואהבה ראשונה, יש דברים שנחרתים בזיכרון. הרגע בו למדתי איך להנחית מטוס הוא קפיצה חדה מ״לא״ ל״כן״. בדיוק כמו אותו רגע מרגש בו נוכחתי לדעת שאני שוחה, או הרגע בו רכבתי לראשונה על אופניים.
הרגע בו המראתי בפעם הראשונה לבד אל האוויר הפתוח, מותיר מאחורי מדריך מודאג, הוא זיכרון מיוחד במינו. האימה והפחד, השמחה והניצחון, האמונה בעצמי והסיפוק העצום. כל אלה הותירו בי, כמו באחרים, צריבה שאינה נמחקת. התחושה הזאת תשוב אלי כזיכרון מענג בכל פעם שאטוס טיסת סולו ראשונה במטוס אחר.
זיכרון ההמראה הראשונה, ההקפה והנחיתה, שבדרך כלל כרוכה בקפיצות קנגורו קשות, מעוררת תמיד געגועים למטוסים אחרים, למקומות רחוקים, בדיוק כמו אהבה ראשונה ונשכחת.
* * *
למה אנחנו טסים? אולי אלה בכלל דחפים גנטיים עתיקי יומין, הטבועים בספירלה המצויה בכל תא בגופנו כשרידים מימים רחוקים. אפשר לצאת לחלל, אפשר לחלום על מטוס מעץ, ואפילו להקיף את העולם. השאלה שתמיד תשוב ותסקרן אותי היא ״מה יש מעבר לגבעה?״
הטיסה היא הגשמת חלומות גדולים. בכל טיסה יש בי קצת מן הנביא ירמיהו וקמצוץ כריסטופר קולומבוס מעורב בניל ארמסטרונג. בכל טיסה יש התגלות וגילוי הנעלם. ארכימדס לעניים והאחים רייט, תערובת של חוקי פיזיקה וראשוניות. אליהם אני מוסיף תמיד את ריצ'רד באך וקזנובה — חברים ורומנטיקה.
מרגע ההגעה למנחת ועד לרגע עזיבתו אנחנו ילדים שמשחקים בצעצוע גדול. קצת אינפנטילים. לוקחים סיכונים כתרופה נגד שגרה. מתנתקים מהחיים הארציים ונושמים חופש אינסופי.
למה אני טס?
איני יודע.
לפעמים, בסוף היום, כאשר אני נוסע מהשדות לביתי, אני שומע את המטוס קורא לי: ״בוא, תוציא אותי וניהנה יחד.״ לפעמים, כאשר אני יושב במרפסת בשעת ערב, האור מתרכך ותנועת צמרות העצים נרגעת, אני שומע את האוויר אומר: ״בוא אלי. כל־כך נעים למעלה.״
לפעמים, כאשר אני חש אי־שקט, כשמשהו לוחץ בחזה, אני אומר לעצמי: תטוס ותירגע.
אני ממריא וחג מעל המושב והמדבר, עד שווילונות החשכה יורדים בזה אחר זה, האורות ניצתים, המשפחות מתכנסות בבתיהן, שלווה גדולה נחה על העולם ורווחה נינוחה עוטפת אותי.
ופעם אחרונה, למה אנו טסים?
בצעירותי למדתי ספרות עברית. אחד המרצים, מבוגר וחסר תואר אקדמי, נהג לפתוח כל אחת מהרצאותיו שעסקו ביצירות ספרותיות בשאלה הפשוטה: ״נהניתם? התרגשתם? חשתם התכווצות בבטן? לחלוחית עלתה בעיניכם? הצטערתם שסיימתם את הקריאה? רציתם לשוב להתחלה?״ בדיוק כך אני חש בשעת טיסה. זה עיקרה וזה טעמה.
ביום בו לא אחוש דפיקות לב קלות לפני המראה; כאשר האוויר יחדל להתנהג כחבר אמיתי; כאשר האופק הנפתח לא ישחרר ממני אנחת הכרת טובה; כאשר נחיתת שטח בנוף רחוק ונידח לא תעורר בי תחושת גילוי וכאשר הנחיתה בסוף יום טיסה לא תסתיים בתחושת קלילות פנימית — זה הרגע בו אפתח בחיפוש אחר תחביב חדש.
* * *
ספר זה מגולל את הסיפור האישי שלי ושל חברַי לטיסה, מרגע שאימצנו את התחביב הנהדר הזה ועד היום. אין לי יומרה לתאר את תולדות ענף האולטרלייט בישראל. האירועים המתוארים כאן התרחשו במציאות, אבל לעיתים הוספתי או שיניתי שמות מקומות, תאריכים מדויקים וכמה עובדות. בכמה מקרים שילבתי סיפור בדיוני שמתאר מצב אפשרי. לא ערכתי מחקר מקיף לפני כתיבת הספר ולא ראיינתי אחרים, כך שנקודת המבט היא אישית לחלוטין. רוב חברי מוזכרים בספר בשמם. כמה מהם מופיעים בשמות בדויים. אם חלילה פגעתי או העלבתי מישהו שמוזכר בספר, או שהשמטתי בטעות את שמו — אני מצטער על כך ומתנצל מראש.
הספר מיועד לכל חובבי הטיסה לסוגיה הרבים, לכל החולמים להיות טייסים ולחובבי הרפתקאות באשר הם.
תודה למשה גלעד על העריכה, לנורית על העזרה והתמיכה, לשלושת ילדי ובני/בנות זוגם על העצות והסבלנות, לאלי מורן ולזיו ברוש.
הספר מוקדש לזכר חברי הטייסים שאינם עוד איתנו:
עמוס גולדשטיין
רמי בר
גיורא אילני
איציק אפלבאום
יובל גונן
מיכה לוי
מוישלה אופיר
שלומי ברוש
