הקדמה
בהזדמנויות שונות לאורך השנים אמרתי לילדי, צופית ורועי, שסיפור חיי ראוי להיכתב כספר, ואף נימקתי זאת באומרי שהסכנות שעברו עלי וההיחלצויות מהן, ההרפתקאות והתפניות בחיי עשויות להניב ספר מרתק ואף בעל ערך. כנראה אמירות אלה שלי עשו עליהם יותר רושם מששיערתי. וכך, כשהתקרבתי לגיל תשעים, נטלו ילדי הטובים את היוזמה לידיהם והחליטו לעשות מעשה. הם באו אלי עם רעיון בשל ומוכן, ועם "טוויסט" מעניין שאת עיקרו ניסחו במילים — "זאת לא תהיה אוטוביוגרפיה שגרתית אלא רומן מבוסס על חייך, צמוד לעובדות, אך משוחרר מכבליהן ההדוקים." לשם כך ביקשו את הסכמתי ואת שיתוף הפעולה שלי עם סופר/ת, שי/תדובב אותי וי/תעניק לספרי את הלבוש הספרותי הראוי.
לא היה לי קושי להסכים. זיכרוני, צלול ומדויק, משרת אותי נאמנה. כמי שהיה עד ראייה ושחקן פעיל בתקופה הקשה בקורות העם היהודי במלחמת העולם השנייה, חשוב לי לספר את סיפורי הייחודי. אין־ספור סיפורים סופרו על ימים אלה. רבים יכלו ויכולים לומר, כמוני, "כל משבריך וגליך עלי עברו" (תהילים מ"ב), אך כל סיפור קובע מקום לעצמו, וכל אחד מהם, כמו כל אדם, משמעותי ויקר כשלעצמו.
העובדה שאני הוא בעל הזיכרון, שריד בלעדי של העולם שידעתי ואינו עוד, היא שהניעה אותי לכתוב את סיפורי. כל עוד יכולתי לספרו בעצמי, עשיתי זאת, אבל עתה, כשזמני מתקצר והולך, פניתי אל הכתיבה כאל האמצעי היעיל ביותר לשימור הזיכרון האישי והאנושי בצורתו הקלאסית והמוכרת מאז ומעולם. כילד הייתי עד ראייה לחורבנה של קהילת יהודי ורשה המפוארת. בתושייתו המופלאה והנועזת של אבי ניצלתי מגורלם המר של תושבי הגטו שבוע ימים לפני פרוץ המרד. זמן קצר אחר כך מימשתי את שאיפתי והייתי נער פרטיזן בשירות המחתרת הפולנית. בהמשך דרכי שירתי כחייל בצבא האדום. חלקו השני של סיפור חיי קשור בפעולותי למען העלייה ארצה, ואחר כך כחבר קיבוץ, כאיש משפחה, כאיש ים וכמדען אוטודידקט בשדות הדיג הנצחיים.
סיפורי אינו יכול להיות שלם ללא סיפורה של חנה, אשתי ואהובת לבי. היות שהיא שרויה בשתיקה, לקחתי לעצמי את החירות לשזור בספרי את סיפורה, סיפור ליד סיפור, חיים ליד חיים, שזורים זה בזה. שם הספר, "מים רבים", והמוטו שלו מעידים על כך.
כתיבתו של הספר החזירה אותי לעבר, והעלתה בי לא רק זיכרונות אלא גם תהיות בנוסח "מה היה אילו". בתום המלחמה, כחייל בצבא האדום, הייתי מלא הערצה לפועלה של ברית המועצות להצלת העולם החופשי, ולזמן קצר דמיינתי לעצמי קריירה של טייס קרב בשירותה. הרוסים שילחו אותי מעל פניהם בלי לחשוב פעמיים, בטענה שאני "פולאק" (פולני). ועם זאת, לא שכחתי לרגע את סבי וסבתי שעלו לארץ ישראל. הבחירה שלי לעלות לארץ כמוהם עלתה בקנה אחד עם חינוכו הציוני של אבי, עם הכרתי הציונית ועם געגועי לבני משפחתי הקרובים. לעתים, לאורך השנים, השתעשעתי בדמיונות; מה היה קורה אילו הפכתי לטייס רוסי מן השורה? כמעט תמיד הסתיימה הפנטזיה שרקמתי בתמונה הזויה: לבוש במדי טייס רוסיים אני עולה על המטוס הכסוף שהכוכב האדום מתנוסס על כל אחת מכנפיו ומטיס אותו לארץ ישראל, להתאחד עם בני משפחתי.
מכאן אפשר ללמוד שהדמיון, ככוח יוצר, אינו זר לי. ואכן, ספר זה, אף שהוא מושתת על אדני העובדות, נוטל לעצמו חירות בהתחקותו אחריהן. במאבק הפנימי בין האמת העובדתית לחופש היצירה, שיחררתי לא אחת את הסיפור ממוסרותיו. מסופרים חשובים (עמוס עוז, חיים באר ואחרים) שהפכו את סיפור חייהם ליצירה ספרותית, למדתי שלעתים קרובות הבדיון הוא האמת הפנימית הצרופה ביותר, הנאמנה ביותר. כך נהגתי גם אני בבואי לתאר מצבי נפש, רגשות, מחשבות ושיחות. כך נהגתי גם כשהיה עלי להשלים פערי מידע בסיפור חייה של חנה. חנה אינה יכולה עוד להשלים אותם בעצמה, כך שגייסתי את כוח הדמיון שלי, את אהבתי העמוקה ואת "ידע חנה", ושבתי וחקרתי את תהומות נפשה ואת פיתולי חייה, כדי להעלות מתוכם את סיפורה. ועם זאת, נזהרתי מאוד ממלכודות הכתיבה, מהנטייה להיסחף אל מעבר לגבולות שהצבתי לעצמי. שמרתי על כבודם של אלה שאינם איתנו — אם בגופם ואם בנפשם, ולא חשפתי יותר מן הנחוץ למהלך הסיפור.
ספרי הוא פיסת היסטוריה אישית על רקע ההיסטוריה הגדולה. סיפורים כשלי הם אבני הבניין הבונות את הבניין הגדול והמלא של הימים ההם, ההולכים ומתרחקים מאיתנו, ובדרך הטבע, בתוך כך, דוהים בזיכרוננו. סיפורי ישמש בוודאי את נכדי וילדיהם כמקור להיכרות עם מי שהיו סבם וסבתם, בימים שלא נהיה כאן. לכל קוראי האחרים, אאחל לעצמי שספרי זה יהיה בעבורם "שיעור באפשרויות" — באפשרות התקווה, באפשרות האהבה ובאפשרות הסליחה. אאחל לעצמי שספרי יוכיח כי גם מי שחווה כאב, מחסור, חרדות ואובדנים קשים, יש בכוחו לעצב את דמותו מחדש ולבנות חיים מלאי אהבה, יצירה ורוח טובה, למענו, למען יקיריו ולמען החברה הישראלית והאנושית כולה.
מנחם בן ימי, נובמבר 2016
.jpg)
