הקדמה
בחמישים השנים הראשונות של חייו פילס מאיר יערי את דרכו לכס המנהיגות של השומר הצעיר, יזם והוביל מהלכים, היה מעורב באירועים מעצבים בתולדות התנועה, הארץ והעם, השפיע על החלטות ומעשים ברמה התנועתית והלאומית והטביע חותם על חייהם של אנשים לא מעטים. אמנם, הוא מעולם לא ניצב ליד הגה הספינה הלאומית, אולם התנועה שעמד בראשה היתה שותפה למהלכים הרי גורל ומחוללי שינוי. חילוקי הדעות שהיו לו עם הזרם המרכזי בציונות ובתנועת העבודה ועמדות אופוזיציוניות שנקט לא מנעו את השומר הצעיר מלהשתתף במעשים מעצבי מציאות בתולדות העם והארץ: עלייה, התיישבות וביטחון בארץ ישראל; התארגנות בגטאות, פעולות התנגדות ומרד בתקופת השואה; והשתתפות בבריחה, בניהול חיי העקורים ובהעפלה בשנים שלאחריה. רשמית, ולמראית עין, היה השומר הצעיר באופוזיציה; בפועל — הוא היה חלק מן המחנה הבונה והלוחם, שותף מלא ותורם למעשה הציוני.
ייסוד מפ״ם בינואר 1948 והקמת המדינה במאי פתחו תקופה חדשה בתולדות העם והארץ, בקורות השומר הצעיר ובמנהיגותו של מאיר יערי. הפתיחה היתה דרמטית ומבטיחה. הנה קמה מפלגה ציונית־חלוצית־סוציאליסטית המייצגת ציבור גדול, השואפת להשתתף באורח פעיל בעיצוב המדינה הצעירה כשותפה למפא״י, ואולי־אולי — כאלטרנטיבה לה. לא חלף זמן רב והתברר שכגודל ההבטחה והציפייה כן עומק הבעיות והתסכול. מפ״ם נדחקה (ומילה זו מציינת עובדה, ללא התייחסות לשאלה מי גרם לה) לשולי העשייה, ולאחר הפילוג ב־1954 היתה מפלגה קטנה, מעוטת השפעה.
בשנות המדינה הרבה יערי להביע את דעתו בקשת רחבה של נושאים — פוליטיים, מדיניים, חברתיים ואישיים; בענייני הקיבוץ, המפלגה, ישראל והעולם. דבריו, בעיקר הכתובים, מעידים על תפיסת העולם שלו, משמשים בבואה להתרחשויות בארץ ובעולם, מלמדים פרקים בתולדות התנועה והמדינה ומשרטטים קווים בהיסטוריה של מדינת ישראל, מערב הקמת המדינה (שלהי 1947) ועד ערב האִנתִפאדה הראשונה (יערי נפטר בפברואר 1987). אולם דבריו ומעשיו היו לרוב בגדר תגובה להתרחשויות, ולא מִתווה לעיצובן. שתי תקופות מנהיגותו של יערי נבדלו אפוא במובהק זו מזו, ויש לכך ביטוי גם באופיים השונה של שני כרכי הביוגרפיה שלו.
בלב הביוגרפיה, על שני כרכיה, ניצב הניסיון לפענח, לפצח, את חידת מנהיגותו של יערי. חברים מבית ומתבוננים מבחוץ מצאו אצלו יסוד חסידי, והמשילו את מנהיגותו לזו של אדמו״ר.1 אכן, היו בה וביחסים בינו ובין חברי התנועה סממני אדמו״רות, והצירוף ״האדמו״ר ממרחביה״, כפי שכינו אותו לא אחת, מתבקש מאליו ככותרת המשנה של החלק הזה של הביוגרפיה, כשם שהתיבות ״ביוגרפיה קיבוצית״ התאימו לשמש כותרת המשנה של החלק הראשון, כמוסבר שם. כאשר עיון בחלק הראשון עשוי להאיר ולהעשיר את הדיון בחלק זה, מובאת הפניה למקום המתאים. מדי פעם העברתי להערות השוליים עניינים שעלולים, חלילה, לקטוע את רצף הדיון, אך יש בהם גם כדי לתרום להעשרתו. רוצים הקוראים ״לרוץ״ בשטף על פני סיפור העלילה — לא יימצאו חסרים; המבקשים להעמיק ולהרחיב — עומדות לרשותם הערות השוליים המורחבות.
הביוגרפיה של יערי אורגת את ההיבטים העיוניים, האידאולוגיים והפוליטיים, שהם הכרחיים להבנת מנהיגותו, כעֵרֶב בשְתִי סיפור חייו. נקודת המוצא היא שלתוצר המוגמר יש משמעות מעבר לסיפור חייו של הגיבור הניצב במרכזו, שכן שחזור קורות חייו מסייע להבנת תופעות ותהליכים רחבים יותר, ואין סיפורו מלמד על האיש עצמו בלבד, אלא גם על הכלל — על תנועתו ועל החברה שחי ופעל בתוכה. יערי עמד בראש תנועה שפילסה את דרכה במציאות משתנה תכופות, תנועה שהתמודדה עם תמורות ואף תהפוכות בתחומי האידאולוגיה והמעשה בארץ ובעולם ועם שינויים שהתחוללו במעמדה בציבור ובתוכה פנימה, תנועה ששׂרתה עם אותות הזמן במישור הכללי והפרטי, ובכללן ההתבגרות של החברים וריבוי הדורות.2
בהקדמה לחלק הראשון הצגתי את גישתי כביוגרפית של מאיר יערי, ועל כך אוסיף שלוש הערות. הראשונה נוגעת לדילמה של הביוגרף כיצד ועד כמה לספר את הפרק האחרון של חיי הגיבור.3 לכאורה ומבחינה רשמית, יערי סיים את תפקידו כשחקן ראשי בתולדות תנועתו יותר מתריסר שנים לפני פטירתו. אולם לא זו בלבד שבכך לא תמה תקופת מנהיגותו על פי התפיסה המוצגת בביוגרפיה על שני כרכיה; ולא זו בלבד שמעמדו והתנהלותו בתקופה שבין 1973 לפטירתו ב־1987 מלמדים רבות לא רק עליו אלא גם על תנועתו, ויש לפרק זמן זה ערך מיוחד מפני שהוא מביא בפני הקורא את התמודדותו של מנהיג עם ירידת כוחו ודחיקתו או הידחקותו הצדה מן העשייה וקבלת ההחלטות; אלא שבנוסף לכל אלה זוהי מסכת התמודדות עם בגידת הגוף בעת שהראש צלול והמוח עדיין קודח ממחשבות. תיאורו הכן של יערי את תחושותיו ואת אורח התנהלותו בערוב ימיו מעניק לפרק חייו זה משמעות כלל־אנושית, אוניברסלית, מעבר לזמן ולמקום, לאיש ולתנועה.
לא היה אפשר לגולל את פרק הדמדומים ללא הדברים שכתב יערי עצמו (ובעיקר הכתיב למזכירו) בגילוי לב ובחשיפה אמיצה. בכתיבת פרק זה, ובפרקים אחרים, נעזרתי גם בדברים שכתבו ואמרו אחרים (עוד בחייו או סמוך מאוד לאחר פטירתו), ופה ושם אף הסתמכתי על זיכרוני שלי, כמובן — במשׂורה. חוזרת ועולה אפוא שאלת השימוש בעדויות מאוחרות, שנדרשתי לה בהקדמה לחלק הראשון. אמנם, שלא כמו בכרך ההוא, שמסתיים ב־1947, כרך זה עוסק בשנים קרובות יותר לזמן הכתיבה ומצויים רבים וטובים שהיו יכולים ועדיין יש ביכולתם להעיד על פרשיות שונות בחייו של יערי. שלושה טעמים שכנעו אותי להמשיך לדבוק בהינזרות כמעט מוחלטת מגביית עדויות. ראשית, משום שהתברר לי לא אחת בוודאות שהעדויות שאחרים נסמכו עליהן עומדות בסתירה למסמכים בני הזמן, או לחלופין: מה שמספרות העדויות המאוחרות עולה ממילא ממסמכים בני הזמן באופן חי (ומהימן יותר, בעיני). שנית, בשל אמירה מבודחת, מן הסוג שמסתתר בה קורטוב של אמת, שזרק לעברי כבדרך אגב חבר שמילא תפקיד חשוב בתולדות התנועה: ״מה זה, אותי את לא מראיינת?״ הבנתי שגבייה חלקית של עדויות — והרי אי אפשר לראיין את כולם — עלולה לקלוע אותי לצרה צרורה. והטעם השלישי, והעיקרי — החומר הרב, העשיר והמגוון הגנוז בארכיונים, והדברים שנכתבו ואף נדפסו בזמן אמת, הכוללים עדויות בעלות אופי של ״מֵשׂיח לפי תומו״, כל אלה ייתרו את הצורך בהסתמכות על עדויות ממרחק הזמן. נסמכתי רבות על כל סוגי ההתבטאויות האפשריים של הגיבור עצמו, הראוי לתודה מיוחדת על עזרתו בכתיבת הביוגרפיה שלו.
וההערה השלישית בעניין גישתי כביוגרפית נרמזת בדבריו של ביוגרף אחר, שנכתבו לפני יותר ממאה שנים:
לא אוכל להסכים לדעת אלו העושים את הביוגרפיה סנגוריה, וחושבים כי בכתבם תולדות איש גדול מחוייבים הם לכסות על כל פשעיו ולהעלים עין מחסרונותיו. זאת לא זאת. הביוגרפיה היא ציור אמתי של האיש המורם מעם ופעולותיו בחיים; בציור הזה נמצא את נושא עניין הספר כמו שהיה באמת, עם מעלותיו וחסרוניו. הביוגרפיה היא אחד מעמודי ההיסטוריה, וזו צריכה להיות אמתית ורחוקה מכל משא פנים ומכל טנדנציה.4
ניסיתי לאמץ את כלל ההתרחקות ממשוא פנים ומהטיה לכאן או לכאן: כשם שלא היתה כוונתי לעשות את הביוגרפיה סנגוריה, כן היא לא נועדה להיות קטגוריה. ועוד, בהתייחס לדברים שלעיל, הכתיבה נעשתה במידה של ענווה בדבר היכולת להציג ציור אמתי של הגיבור ולספר את קורותיו ״כמו שהיו באמת״.
הערות אחדות בענייני מינוח: בשנות המדינה, עד שלהי 1972, נשא יערי בתואר הרשמי ״המזכיר הכללי של מפ״ם״. אז, וגם קודם לכן ולאחר מכן, הוא היה ״מנהיג השומר הצעיר״ על שלוש מסגרותיו, לא רק המפלגה, אלא גם תנועת הנוער, ויותר מכול: הקיבוץ הארצי. כדי לא לסרבל את הכתיבה, הבחנתי בין ״התנועה״, היא הקיבוץ הארצי (תנועת הנוער היתה, למעשה, מחוץ למעגלי פעילותו) ובין ״המפלגה״.
חיבורים אחדים היו אבני תשתית חיוניות בכתיבת החלק השני של הביוגרפיה של יערי. ראשית, הביוגרפיה של יעקב חזן, מאת זאב צחור. כתיבת הפרקים הראשונים היתה כמעט בלתי אפשרית ללא ספרו של אלי צור, נופי האשליה, על מפ״ם בשנים 1948-1954. בשחזור תקופה זו סייעה לי גם עבודת הדוקטור של אבנר הורוביץ על יצחק טבנקין ומאיר יערי נוכח הממלכתיות. בכתיבה על שנות החמישים נעזרתי רבות בעבודת הדוקטור של אלון פאוקר על הדימויים העצמיים של התנועות הקיבוציות בעשור הראשון למדינה, ועל שני העשורים הבאים למדתי הרבה מעבודת הדוקטור (בהכנה) של טל אלמליח על יחסי הגומלין בין כלכלה, פוליטיקה ותרבות בהשומר הצעיר בשנים 1977-1956, הנעשית באוניברסיטת חיפה בהדרכה משותפת של עמיתי פרופ' דני גוטוויין ושלי. פרטי החיבורים האלה, וכן החיבורים האחרים שהביוגרפיה נסמכת עליהם, מובאים בביבליוגרפיה בסוף הספר.
