1
היום אמא עדיין חיה.
היא כבר לא אומרת כלום, אבל היא היתה יכולה לספר הרבה דברים. בניגוד לי, שמרוב שלעסתי את הסיפור הזה שוב ושוב, כמעט אינני זוכר אותו עוד.
כלומר, זה סיפור שקרה לפני יותר מחצי מאה. הוא קרה, ודיברו עליו הרבה. האנשים עדיין מדברים עליו, אבל אינם מזכירים אלא מת אחד — בלי בושה, אתה תופס, והלוא היו שניים, שני מתים. כן, שניים. למה לא מדייקים? כי הראשון ידע לספר, עד כדי כך שעלה בידו להשכיח את פשעו, ואילו השני היה אנאלפבית מסכן שאלוהים, כך נדמה, לא ברא אותו אלא כדי שיחטוף כדור וישוב אל עפר, אלמוני שאפילו לא היה לו די זמן להיקרא בשם.
אומַר לך מיד: המת השני, זה שנרצח, הוא אחי. לא נשאר ממנו כלום. רק אני נשארתי כדי לדבר במקומו, יושב לי בבָּר הזה ומחכה לתנחומים שאיש לא יציע לי לעולם. אולי זה מצחיק בעיניך, אבל זו בערך השליחות שלי: להיות רוכל, למכור דממה של מאחורי הקלעים בזמן שהאולם מתרוקן. זו בכלל הסיבה שבגללה למדתי לדבר את השפה הזאת ולכתוב בה; כדי לדבר במקומו של איש מת, להמשיך קצת את המשפטים שלו. הרוצח נהיה מפורסם וסיפורו כתוב היטב, עד כדי כך שאינני מעלה כלל בדעתי לחקות אותו. זו היתה שפתו. לכן אני מתכוון לעשות מה שעושים בארץ הזאת מזמן שנהיתה עצמאית: לקחת אחת־אחת את אבני הבתים הישנים של המתיישבים ולבנות לי מהן בית משלי, שפה משלי. המילים של הרוצח והביטויים שלו הם רכוש נטוש שלי. ובכלל, כל הארץ זרועה מילים שאינן שייכות עוד לאיש ושרואים אותן בחלונות הראווה של החנויות הישנות, בַּספרים שהצהיבו, על פניהם של האנשים, או בגלגולן החדש בַּקריאוֹלית המוזרה שהדֶה־קוֹלוֹניזציה מייצרת.
ובכן, זמן רב עבר מאז שהרוצח מת וזמן רב מדי עבר מאז שאחי חדל להתקיים — חוץ מאשר בשבילי. אני יודע, אתה משתוקק לשאול שאלות מהסוג שאני מתעב, אבל אנא, הקשב לי בתשומת לב, בסוף אתה תבין. זה לא סיפור רגיל. זה סיפור שמסופר מסופו וחוזר לאחור אל תחילתו. כן, כמו להקה של דגי סלמון מצוירים בעיפרון. כמו כולם, גם אתה בוודאי קראת את הסיפור הזה כמו שסיפר אותו האיש שכתב אותו. כתיבתו משובחת כל כך, שהמילים שלו דומות לאבנים שסותתו בידי הדייקנות עצמה. הוא היה אחד שהקפיד מאוד על הדקויות, הגיבור שלך, הוא כמעט החיל עליהן את חוקי המתמטיקה. חישובים אינסופיים על בסיס של אבנים ומינרלים. ראית את אופן הכתיבה שלו? דומֶה שהוא משתמש באמנות השירה כדי לדבר על ירייה! עולמו נקי, מגולף באורו הבהיר של הבוקר, מדויק, חד, מצויר במשיחות של ניחוחות ואופקים. הצל היחיד הוא הצל של ה״ערבים״, עצמים מטושטשים, לא מתאימים לסביבה, שייכים ל״ימים עבָרו״, כמו רוחות רפאים, ואין להם שפה חוץ מקול החליל. אני אומר לעצמי שכנראה נמאס לו להתהלך סחור־סחור בארץ שאינה רוצה בו לא מת ולא חי. הרצח שביצע דומה לרצח של אוהב מאוכזב מארץ שאינו יכול לעשותה שלו. כמה הוא סבל בוודאי, המסכן! להיות ילד של מקום שלא הוליד אותך.
גם אני קראתי את הגרסה שלו של העובדות. כמוך וכמו מיליוני אחרים. הכול היה מובן מהרגע הראשון: לוֹ היה שֵׁם של איש, לאחי היה שֵׁם של תקרית. יכול היה לקרוא לו ״שתיים אחרי הצהריים״ כשם שההוא קרא לכושי שלו ״שֶׁשֶׁת״. רגע בַּיום במקום יום בַּשבוע. שתיים אחרי הצהריים, זה טוב. זוּג' בערבית, השניים, הצמד, הוא ואני, תאומים, שמי שמכירים את הסיפור של הסיפור הזה היו בוודאי מתקשים לתאר לעצמם שהם היו קיימים בכלל. ערבי קָצר, היה ואיננו מן הבחינה הטכנית, חי שעתיים, ושבעים שנה מת בלי הפסקה, אפילו אחרי שנקבר. אחי זוּג' כאילו מונח תחת זכוכית: אף על פי שמת, נרצח, לא חדלים להזכיר אותו, משב רוח ושני מחוגים של שעון, זה שמו, שוב ושוב, וכך הוא חוזר ומשחק את מותו שלו מכדור שנורה בידי צרפתי שלא ידע מה לעשות ביומו ובשאר העולם שהוא נשא על גבו.
ולא רק זה! כשאני חוזר ומגלגל בראשי את הסיפור הזה, אני כועס — על כל פנים בכל פעם שיש לי די כוח לכעוס. הצרפתי הוא שמשחק בו את תפקיד המת ומספר בהרחבה איך איבד את אמו, ואיך איבד את גופו בשמש, ואיך איבד את גופהּ של מאהבת, ואיך הלך לַכנסייה ונוכח לדעת שאלוהיו נטש את גוף האדם, ואיך ישב ליד גופת אמו וליד גופתו שלו, וכו'. אלוהים אדירים, איך אפשר להרוג מישהו ולגזול ממנו אפילו את מותו? הרי אחי הוא שחטף את הכדור, לא הוא! מוּסא, לא מרסו, לא? יש משהו שמדהים אותי. אף אחד, גם לא אחרי העצמאות, לא ניסה לברר את שמו של הקורבן, את כתובתו, מי היו אבותיו, ומי ילדיו, אם היו לו ילדים. אף אחד. כולם יצאו מגדרם מרוב התפעלות מהשפה המושלמת הזאת שמלטשת את האוויר בזוויות של יהלום, וכולם הביעו את הזדהותם עם הבדידות של הרוצח והשתתפו בצערו בלשון הכי מלומדת בעולם. מי יוכל להגיד לי היום את שמו האמיתי של מוסא? מי יודע איזה נהר נשא אותו עד הים שהיה עליו לחצותו ברגל, לבדו, בלי עַם, בלי מַטֶה קסמים? מי יודע מה היה למוסא: אקדח? פילוסופיה? מכת שמש?
מי הוא מוסא? מוסא הוא אחי. זה מה שאני חותר אליו פה. לספר לך את מה שמוסא לא יכול לספר מעולם. כשפתחת את הדלת של הבר הזה, פתחת קבר, ידידי הצעיר. הסֵפר בתיק שלך? טוב, אם כך, הֱיה תלמיד וקרא באוזנַי את העמודים הראשונים...
הבנת? לא? אני אסביר לך. מאז שאמו מתה, אין לו עוד ארץ, לאיש הזה, לרוצח, והריקנות והאבסורד משתלטים עליו. הוא רובינזון שסבור שאם יהרוג את ששת שלו ישנה את גורלו, אבל הוא מגלה שהוא לכוד על אי ומתחיל ללהג בכישרון כמו תוכי שמרוצה מעצמו. ״Poor Mersault, where are you?״ קְרא את הצעקה הזאת פעמים אחדות והיא תישמע לך פחות מגוחכת, אני נשבע לך. אני מבקש זאת למענך. אני, אני יודע את הספר הזה בעל־פה, אני יכול לדקלם לך אותו מתחילתו ועד סופו כמו את הקוראן. את הסיפור הזה לא כתב סופר, כתבה אותו גופה. אפשר לדעת זאת מהאופן שבו הוא סובל מהשמש ומהבוהַק המסנוור של הצבעים ואין לו דעה על שום דבר חוץ מהשמש, הים והאבנים העתיקות. מההתחלה מרגישים שהוא מחפש את אחי. האמת היא שהוא מחפש אותו לא כדי לפגוש אותו דווקא, אלא בעיקר כדי שלא יצטרך לפגוש אותו לעולם. מה שמכאיב לי בכל פעם שאני חושב על זה הוא שהוא דילג מעליו וככה הרג אותו, הוא לא עמד וירה בו. אתה מבין, הפשע שלו נעשה באגביוּת נשׂגבה. הוא סיכל כל אפשרות להציג אחר כך את אחי כשהיד. השהיד בא זמן רב מדי אחרי הרצח. ובינתיים אחי נרקב, והספר הצליח מאוד, כידוע. לכן יגעו וטרחו כולם אחר כך להוכיח שלא היה פה רצח אלא מכת שמש.
חה, חה! מה תשתה? במקומות האלה מגישים את המשקאות הטובים ביותר אחרי המוות, לא לפניו. זו הדת, אחי, הזדרז, בעוד כמה שנים הבר היחיד שעוד יהיה פתוח יהיה בגן עדן, אחרי סוף העולם.
אסכם לך את הסיפור ואז אספר לך אותו: איש אחד שיודע לכתוב הורג ערבי שאפילו אין לו שֵׁם ביום ההוא — כאילו לפני שיָצא אל הבמה השאיר את שמו תלוי על מסמר. אחר כך הוא מתחיל להסביר שזה באשמת אל שאינו קיים ובאשמת מה שהתברר לו ברגע זה תחת השמש ומפני שהמלח של הים מאלץ אותו לעצום את העיניים. פתאום הרצח הוא מעשה תם ותמים וכבר איננו פשע, מפני שאין חוק בין שתים־עשרה בצהריים לשתיים אחרי הצהריים, בינו ובין זוּג', בין מרסו ובין מוסא. ואחר כך, במשך שבעים שנה, כולם עשו יד אחת להעלים מהר את גופת הקורבן ולהפוך את מקום הרצח למוזיאון חסר ממשות. מה פירוש השם מרסו? Meurt seul? מת לבד? Meurt sot? מת טיפש? לא מת אף פעם? לאחי, לוֹ לא נתנו את רשות הדיבור בסיפור הזה אפילו פעם אחת. ופה גם אתה, כמו כל קודמיך, הולך בדרך הלא־נכונה. האבסורד, אחי ואני נושאים אותו על גבינו או בבטן אדמותינו, לא האיש ההוא. אנא, הבן אותי היטב, אין בדברַי לא צער ולא כעס. אני אפילו לא מתחזה לאָבֵל, אלא... אלא מה? איני יודע. אני חושב שאני מבקש שייעשה צדק. אולי זה נראה מגוחך, בגילי... אבל אני נשבע לך שזה נכון. אני לא מתכוון לצדק משפטי, אלא לצדק של שקילת הדברים זה כנגד זה. וחוץ מזה, יש לי עוד סיבה: אני רוצה להסתלק מהעולם בלי רוח רפאים שילך אחרי. נדמה לי שאני מנחש למה אנשים כותבים את הספרים האמיתיים. לא כדי להתפרסם אלא כדי שיוכלו להיות בלתי נראים יותר ובו בזמן להתיימר שהם אוכלים את הגרעין האמיתי של העולם.
שתֵה והסתכל החוצה דרך החלון, הארץ נראית כמו אקווריום. טוב, טוב, גם אתה אשם, ידידי, הסקרנות שלך מגרה אותי. כבר שנים אני מחכה לך, ואם אני לא יכול לכתוב את ספרִי, אני יכול לפחות לספר לך אותו, לא? אדם ששותה חולם תמיד על אדם שיקשיב. זו חוכמת היום, כתוב לך אותה במחברת...
זה פשוט: הסיפור הזה צריך אפוא להיכתב מחדש, באותה השׂפה אבל מימין לשמאל. כלומר, צריך להתחיל בגוף שעדיין חי, בסמטאות שהוליכו אותו אל סופו, בשם הפרטי של הערבי, עד שהוא נפגש עם הכדור שנורה מהאקדח. ובכן, את השׂפה הזאת למדתי, במידת־מה, כדי לספר את הסיפור הזה בִּמקום אחי שהיה הידיד של השמש. נדמה לך שזה לא מתקבל על הדעת? אתה טועה. הייתי מוכרח למצוא את התשובה הזאת שאיש לא הסכים לתת לי בזמן שהיה בזה צורך. שׂפה שותים ומדברים, ויום אחד אתה שלה; ואז היא קונה לה את ההרגל לתפוס את הדברים במקומך, היא משתלטת על הפֶּה כמו בנשיקה לוהטת של זוג מאוהב. הכרתי מישהו שלמד לכתוב בצרפתית מפני שיום אחד אביו, שלא ידע קרוא וכתוב, קיבל מברק שאיש לא היה יכול לפענח — זה היה בימים של הגיבור שלך ושל המתיישבים. המברק נשאר ונרקב בכיסו שבוע שלם, עד שמישהו יקרא לו אותו. המברק בישׂר, בשלוש שורות, על מותה של אמו, אי־שם בלבה הריק מעֵצים של הארץ. ״למדתי לקרוא בשביל אבי ובשביל שהדבר הזה לא יקרה שוב לעולם. מעולם לא שכחתי את כעסו על עצמו ואת מבטו שביקש ממני לעזור לו,״ אמר לי האיש הזה. בעצם, זו גם הסיבה שלי. קדימה, תקרא עוד, אף על פי שהכול כתוב לי בראש. כל ערב, אחי מוסא, זוּג', עולה מממלכת המתים ומושך לי בזקן וצועק: ״הוי, אחי הָארוּן, למה נתת לזה לקרות? אני לא עֶגלה, לכל הרוחות, אני אחיך!״ קדימה, תקרא!
בוא נעמיד קודם דברים על דיוקם: היינו רק שני אחים, לא היתה לנו אחות מופקרת, כמו שגיבורך רמז בספרו. מוסא היה הבכור, ראשו פגע בעננים. הוא היה גבוה, כן, היה לו גוף רזה ומגויד בגלל הרעב והכוח שנותן הכעס. היו לו פנים זוויתיות, ידיים גדולות שהגנו עלי ועיניים קשות בגלל אדמת האבות האבודה. אבל כשאני חושב על הדברים, נדמה לי שהוא כבר אהב אותנו כמו שהמתים אוהבים, כלומר, במבט שבא מן העולם הבא ובלי מילים מיותרות. יש לי בראשי תמונות מעטות ממנו, אבל חשוב לי לתאר לך אותן בדייקנות. למשל, היום שבו הוא חזר מוקדם מהשוק של השכונה, או מהנמל. הוא עבד שם כסבל ובכל עבודה שהזדמנה, סחב, גרר, הֵרים, הזיע. באותו יום הוא עבר וראה אותי משחק בצמיג ישן, ואז הוא הרים אותי על כתפיו ואמר לי להחזיק אותו באוזניים כאילו הראש שלו הגה. אני זוכר שהייתי ברקיע השביעי מרוב שמחה כשהוא גִלגל את הצמיג וחיקה קולות של מנוע. אני נזכר בריח שלו. ריח עקשני של ירקות רקובים וזיעה, שרירים והבל פה מעורבבים יחד. עוד תמונה, התמונה מיום עיד אל־פיטר. בערב החג הוא החטיף לי מכות בגלל איזו שטות ושנינו היינו נבוכים עכשיו. זה היה יום הסליחות, היה עליו לנשק אותי, אבל אני לא רציתי שגאוותו תיפגע ולא שישפיל את עצמו ויתנצל לפני, אפילו לא בשם אלוהים. אני זוכר גם את הכישרון שהיה לו לעמוד בלי לזוז על סף ביתנו, מול הקיר של השכנים, עם סיגריה וספל קפה שחור שהכינה לו אמי.
אבינו נעלם לפני עידן ועידנים, התפורר והתפזר בשמועות שהפיצו אנשים שאמרו שראו אותו בצרפת, ורק מוסא היה שומע את קולו ומספר לנו מה הוא מצווה עליו בחלומותיו. אחי ראה אותו רק פעם אחת ויחידה, וגם אז מרחוק, כל כך מרחוק, שהוא לא היה בטוח שראה אותו באמת. אני ידעתי בילדותי להבחין בין ימים עם שמועות וימים בלי. כשהיה מוסא אחי שומע דיבורים על אבינו הוא היה חוזר הביתה משולהב כולו, עיניו בערו והוא התלחש ארוכות עם אמא, שיחות שהסתיימו תמיד במריבות קשות. אותי לא עירבו, אבל הבנתי את העיקר: אחי כעס על אמי מאיזו סיבה מסתורית והיא התגוננה בצורה עוד יותר מסתורית. אלה היו ימים ולילות רווּיים כעס, ואני זוכר כמה הפחידה אותי האפשרות שגם מוסא יעזוב אותנו. אבל הוא חזר תמיד לפנות בוקר, שיכור, מלא גאווה משונה על המרד שלו, וכאילו בכוחות מחודשים. אחר כך היה אחי מוסא מתפכח, ככבוי. הוא לא רצה אלא לישון, ואמי שבה וקנתה לה שליטה עליו. יש לי תמונות בראש, זה כל מה שאני יכול להציע לך. ספל קפה, בדלי סיגריות, נעלי הבד שלו. אמא בוכה וכעבור רגע היא מתאוששת ומחייכת אל שכנה שבאה לבקש תה או תבלינים, עוברת מן הצער אל גינוני הנימוס במהירות שכבר אז עוררה בי ספק בכנותה. הכול סבב סביב מוסא, ומוסא סבב סביב אבינו שלא הכרתי מימי ושלא הוריש לי שום דבר זולת שם המשפחה שלנו. אתה יודע איך קראו לנו אז? וֻלֶאד אֵלעסאס, בנֵי השומר. שומר הלילה, ליתר דיוק. אבי עבד כשומר בבית חרושת, אני לא יודע בית חרושת לְמה. לילה אחד הוא נעלם. וזה הכול. זה מה שמספרים. זה היה תכף אחרי שנולדתי, בשנות השלושים. לכן אני מדמה לי אותו תמיד אפל, חבוי במעיל או בגלבּיה שחורה, מכוּוץ באיזו פינה חשוכה, מחריש ואין לו שום תשובה לתת לי.
ובכן מוסא היה אֵל עצור ולא דברן גדול, שנראה ענקי בגלל זקנו העבות וזרועותיו שיכלו למלוק את ראשו של חייל בצבאו של כל פרעה קדום. מזה אתה יכול ללמוד שביום שנודע על מותו ועל הנסיבות שמת בהן לא הרגשתי לא כאב ולא כעס, כי אם קודם כול אכזבה, ועלבון, כאילו פגעו בי. אחי מוסא היה יכול לחצות את הים לשניים והנה מת בחוסר משמעות, כמו סתם איזה סטטיסט, על חוף רחצה שכיום אינו קיים עוד, קרוב מאוד לגלים שנועדו להעניק לו תהילת עולם!
כמעט אף פעם לא ביכיתי אותו, רק חדלתי להביט אל השמים כמו שהייתי רגיל להביט אליהם. ואחר כך, בבוא היום אפילו לא השתתפתי במלחמת העצמאות. ידעתי שניצחנו בה מראש מרגע שבני עמי נהרגו בגלל רפיון ולאוּת ומכות שמש. לי היה הכול ברור מזמן שלמדתי קרוא וכתוב: לי היתה אֵם ואילו מרסו איבד את אמו. הוא הרג, אבל אני ידעתי שזה היה מעשה התאבדות, הוא איבד את עצמו לדעת. אמנם נכון שזה היה לפני שהבמה הסתובבה על צירהּ והתפקידים התחלפו. לפני שנוכחתי לדעת עד כמה אנחנו, הוא ואני, שותפים לתא אחד, בדלתיים סגורות, שהגופים שם אינם אלא תחפושות.
ובכן סיפור הרצח הזה איננו מתחיל במשפט המפורסם ״היום אמא מתה״, אלא במה שאיש לא שמע מעולם, במה שאחי מוסא אמר לאמי לפני שיצא מהבית ביום ההוא: ״היום אני אחזור מוקדם יותר.״ זה היה, כך אני זוכר, יום בלי. היזכר בעולם שלי ובלוח השנה הבּינָרי שלו: ימים עם שמועות על אבי, וימים בלי, שבהם מוסא היה מעשן כל הזמן, רב עם אמא ומסתכל בי כמו שמסתכלים ברהיט שצריך להאכיל. בעצם, זה ברור לי עכשיו, עשיתי מה שעשה מוסא: הוא מילא את מקומו של אבי, ואני מילאתי את מקומו של אחי. רגע, אני משקר לך כמו שזמן רב שיקרתי לי עצמי. האמת היא שהעצמאות רק דחפה את אלה ואת אלה להתחלף בתפקידים. אנחנו היינו רוחות הרפאים של הארץ הזאת בזמן שהמתיישבים ניצלו אותה לרעה ומילאו את חוצותיה בפעמוני כנסיות, ברושים וברבורים. היום? ובכן, היום, להפך! הם חוזרים אליה לפעמים, אוחזים ביד צאצאיהם בנסיעות מאורגנות בשביל פְּיֶה־נוּאַר1 או בשביל בנים של אנשים נוסטלגיים, ומנסים למצוא האחד רחוב, האחר בית, והשלישי גזע עץ שחרותים עליו ראשי תיבות. לא מזמן ראיתי קבוצה של צרפתים לפני חנות טבק בשדה התעופה. הם היו כצללים מאופקים ומחרישים, והביטו עלינו, על הערבים, בדממה, כאילו אנחנו אבנים, או עצים מתים, לא פחות ולא יותר. אבל הרי הסיפור הזה תם ונשלם עכשיו. זה מה שאמרה השתיקה שלהם.
1. הכינוי של המתיישבים ממוצא אירופי באלג'יריה. (הערות השוליים הן של המתרגמת.)
חשוב לי שבזמן שאתה חוקר פשע תזכור את הפרטים העיקריים: מי המת? מי הוא היה? אני רוצה שתרשום לך את שמו של אחי, כי הוא זה שנהרג ראשון והוא זה שעדיין הורגים אותו. אני עומד על כך, בלי זה מוטב שניפרד עכשיו. אתה תיקח אתך את הספר שלך ואני את הגופה, ונלך איש לדרכו. אבל גֵנֵאָלוגיה עלובה, כל כך עלובה! אני בן של שומר, וֻלְד אלעסאס ואחיו של הערבי. אתה יודע, פה, באוֹראן, לא מפסיקים להתעסק בעניין המוצא. וּלֶאד אל־בְּלֶד, בני העיר, בני הארץ האמיתיים. כל אחד רוצה להיות בנה היחיד של העיר הזאת, הראשון, האחרון, הכי קדום. החרדה של הממזר, יש בסיפור הזה משהו מזה, לא? כל אחד מנסה להוכיח שהוא היה הראשון — הוא, אביו ואבי אביו — שגר פה, ושהאחרים כולם זרים, איכרים חסרי אדמות שהעצמאות העלתה את כולם בלי הבחנה למעמד מכובד. תמיד שאלתי את עצמי למה האנשים האלה נגועים ככה בחרדת הנבירה בבתי הקברות. כן, כן, אולי הפחד או הרדיפה אחרי רכוש. הראשונים שגרו פה? ״החולדות,״ אומרים הספקנים ביותר או אלה שבאו אחרונים. זו עיר שפושׂקת את רגליה אל הים. כשתרד אל הרבעים העתיקים של סידי אל־הוּאָרי, בצד של לָה קָלֶר דֶזֶסְפַּניוֹל, הבט רגע על הנמל, זה מרִיח מזוֹנה זקנה שנהיתה קשקשנית מרוב נוסטלגיה. לפעמים אני יורד לגן העבות של פְּרוֹמֶנָד דֶה לֶטַנג כדי לשתות כוסית בגפי ולהתחכך בָּעבריינים. כן, היכן שיש הצמחייה המוזרה והצפופה הזאת, פיקוּסים, עצי מחט, אַלְוַויים, וצריך להזכיר גם את הדקלים ועצים אחרים שתקועים עמוק ומסתעפים גם בשמים וגם מתחת לאדמה. למטה יש מבוך רחב ידיים של גלריות ספרדיות וטורקיות שביקרתי בהן. הן סגורות בדרך כלל, אבל ראיתי שם מחזה מפליא: שורשים של עצים בני מאות שנים, במבט מבפנים, אם אפשר לומר כך, ענקיים ומפותלים, פרחים עירומים ענקיים וכמו תלויים באוויר. לֵך לראות את הגן הזה. אני אוהב את המקום, אבל לפעמים אני מנחש שם את הריחות של איבר מין נשי, ענקי ומותש. כמין אישור לחיזיון המיוחם שלי, העיר הזאת פותחת את רגליה אל הים, פושׂקת את ירכיה, מהמפרץ ועד הגבעות, היכן שנמצא הגן השופע והריחני הזה. גנרל הוא שהגה והרה אותו בשנת 1847, גנרל לֶטַנג. אני הייתי אומר שהוא עיבר אותו, חה, חה! אתה מוכרח ללכת לשם, כי אז תבין למה האנשים פה משתגעים שיהיו להם אבות ידועים. כדי לברוח ממה שברור כשמש.
רשמת את זה? שמו של אחי היה מוסא. היה לו שם. אבל הוא יישאר ״הערבי״, ולתמיד. האחרון ברשימה, מחוץ לרשימת המלאי של רובינזון שלך. מוזר, לא? מאות שנים המתיישב מרבה את נכסיו ונותן שמות למה שהוא מנכס לו ומוחק את השמות של מה שמפריע לו. כשהוא קורא לאחי ״הערבי״ הוא עושה זאת כדי להרוג אותו כמו שהורגים את הזמן כשמשוטטים בלי מטרה. שים לב: אחרי העצמאות אמא נאבקה במשך שנים כדי לקבל קצבה של אם שכולה. אתה בוודאי מתאר לך שהיא לא קיבלה קצבה כזאת, ולמה, אולי תגיד לי? לא היה אפשר להוכיח שהערבי היה בן — ואח. לא היה אפשר להוכיח שהוא היה קיים, אף על פי שהרגו אותו בגלוי. לא היה אפשר למצוא ולוודא קשר בין מוסא למוסא עצמו! איך תספר את זה לבני האדם אם אינך יודע לכתוב ספרים? בחודשים הראשונים של העצמאות כילתה אמא זמן־מה את כוחותיה בניסיונות לאסוף חתימות או עדים, לשווא. אפילו גופה לא היתה לו, למוסא!
מוסא, מוסא, מוסא... לפעמים אני אוהב לחזור ולומר את השם הזה כדי שלא ייעלם באותיות האלף־בית. אני עומד על כך ואני רוצה שתכתוב אותו בגדול. אדם קיבל שֵׁם חמישים שנים אחרי מותו ולידתו. אני עומד על כך.
הערב, הערב הראשון שלנו, אני זה שמשלם את החשבון. ומה שמך?
