ב־1900 שהה ברנר אצל גנסין בוורשה כעשרה שבועות (מן ה־21 באוגוסט ועד סוף אוקטובר), ואת אחד הערבים שלהם יחדיו (לדעתי, ב־21 בספטמבר) תיאר ברנר בפירוט ברשימת־הזיכרון "אורי־ניסן: מלים אחדות". ברשימה נמסרות רק שתי סצנות קונקרטיות, וזו של אותו ערב היא אחת מהן, סצנה חשובה ויקרה לברנר מאין כמותה. גנסין הביא אז מן הרחוב כרך חדש של השנתון לוח אחיאסף, שאך זה יצא מן הדפוס, ובו שיר של ביאליק, "ביום קיץ, יום חום", ובתום ארוחת־הערב כבר ידעו אותו השניים בעל־פה, ונעמדו זה מול זה והפכו אותו ממונולוג למין דוּאט; וגנסין (בן העשרים־ואחת), ספק־משתובב, כמדגים את שירו של ביאליק, התיישב לפתע, אגב הדקלום, ונצמד אל ברנר (בן התשע־עשרה), וגיפף ו"חימם" אותו, ופשט את ידיו ואת רגליו להדגמת שורה נוספת, וקפץ על רגליו וחיבק את ברנר, את "רֵעו, אחיו הטוב", לחץ אותו אל לבו, ולבסוף הִשיר פתאום דמעה ועוד דמעה.
-------------------------------------------
הרשו לי, כבמעין פרומו, להדגים מהי העלאת סף המיצוי באמצעות אפיזודה 'צדדית' אחת. בזיכרונותיו על ימיו של ברנר בלונדון מביא ביילין, כתִבלוּן פיקנטי, אנקדוטה שמרבים לצטטה. "במוחי נחרת יום־כיפורים אחד", הוא מספר: הוא וגנסין הסתובבו כל אותו יום יחד "ברחובות הגטו ומחוצה להם". "ברנר לא נראה כל היום", ורק בערב הוא הגיע לביתו של ביילין, "עיניו היו אדומות ופניו כצרובים מדמעות", והוא סיפר לשניים שבבוקר התמלא מועקה רבה (בחדרו שבמַייל אֶנד רוֹוּד 48, בקומה השנייה של בית־הדפוס של נרודיצקי, חבר־נעורים של ביאליק), ולפיכך "ברח מן הגטו", התרחק מחברת היהודים (ממה שנחשב בעיניו 'העיר') אל הצפון הדליל יותר והלא־מוכר לו, תעה והסתובב, נכנס לאחד הגנים, התיישב עייף על ספסל, שכבר ישבו עליו "שתי עלמות אנגליות", "והתחיל לבכות, לבכות בקול. שתי הצעירות הביטו עליו רגע תוהות, רמזו זו לזו, קמו ועזבו את המקום. הוא נשאר לבדו ובכה, בכה, בכה בלי הפוגות".
את האפיזודה הזאת מביא ביילין כדי להדגים את תחושתו של ברנר באותה עת, את "בדידותו ויתמותו בעולם", ואחרים הולכים בעקבותיו, ובנוסף מטעימים את האקסטרוברטיות של ברנר שמתגלָה כאן, ואת נטייתו למצבים סנטימנטליים. בתפיסה כזאת מרבית המרכיבים של האפיזודה הם פרטי־מילוי לא מהותיים, פנויים. אילו היה ברנר מתהלך בשבת כלשהי לבדו בקוֹמֶרשְׁל סְטְריט הלא־מרוחק מביתו, ופורץ בבכי בקול לתדהמת העוברים־והשבים, היה גם בכך כדי להדגים את בדידותו בחיים וכו'. וּודאי שבתפיסה כזאת אין האפיזודה של הבכי בגן המרוחק מתַפקדת כסצנה הנקשרת, בפרטיה הספציפיים, לַליבָּה הפועמת של פרשת ברנר–גנסין. אבל בניתוח שלי יתברר שדווקא באמצעות פרטיה הפנויים־לכאורה ניתן לקשור את הסצנה הדוקות – כאנלוגיה וכניגוד וכביטוי להתכוונות של ברנר – לאירועים בין ברנר לגנסין בוורשה ובביאליסטוק שבע ועשר שנים קודם לכן.
אך לשם כך יש לעגן אותה קודם־כל בתאריך ספציפי. "במוחי נחרת יום־כיפורים אחד", כותב ביילין, והופך בכך את התאריך הספציפי, את היום בשנה מסוימת, לבלתי־חשוב. אבל לגנסין, ששהה בלונדון ב־1907 בדיוק חמישה חודשים, היה שם רק יום־כיפור אחד, ב־18 בספטמבר. מלבדי רק אניטה שפירא מיקמה את האפיזודה ברצף אירועים: "ביילין מתאר את הבדידות של ברנר ביום־כיפור, לאחר ההחלטה לסגור את המעורר". זה צעד קטן ראשון, אבל הכרחי, לקראת הזזת האפיזודה הזאת למרכז הסיפור.
אכן, ביום שלישי, 17 בספטמבר 1907, בערב אותו יום־כיפור, הקדים ברנר לחזור מבית־הדפוס של העיתון שבו עבד באותם ימים כסַדר, ואז הופיע בחדרו במפתיע גנסין, מצויד לעזרה בביילין, כדי שהאחרון יבשר לברנר שהבוקר, בהחלטה ספונטנית, הלך גנסין וקנה כרטיס־אונייה, וכי יעזוב את לונדון בדרכו לארץ־ישראל ביום שלישי של השבוע הבא (א' דחול־המועד סוכות) או לכל המאוחר בזה שאחריו (אסרו־חג) – מועד הפלגת האונייה טרם נקבע סופית. ברנר, שהוכה בהלם, איים בתגובה בסגירה מיידית של המעורר. גנסין היה אדיש לאיומו, אך ניאות לסיים, בימים שנותרו לו לפני נסיעתו, את הדפסת החוברת האחרונה, הכפולה, חוברת ח–ט של השנה השנייה. כל התקופה האחרונה עבד גנסין על סידור החוברת בחדר שבו הוחזקו תיבות־האותיות, הצמוד לחדר מגוריו של ברנר, בקומה שמעל מכונות ההדפסה, בעוד ברנר־עצמו התרחק לעבוד שתים־עשרה שעות ביום כסַדר בסמרטוטון יידי. כך יצא שגנסין, האורח ("הגֵר" בלשונו של ברנר ב"אורי־ניסן" שלו, ברמיזה גלויה ל"ביתי [...] פתוח לגֵר" שבשיר "ביום קיץ, יום חום" של ביאליק), נמצא רוב שעות היום בביתו של "האזרח", שהרחיק את עצמו מביתו. בדרך־כלל הם לא נפגשו, כי גנסין מיהר להיעלם לפנות־ערב צפונה בקו Great Northern של הרכבת־התחתית, אל Seven Sisters Road, לביתה של אשה נשואה שבעלה לא היה באותה עת בלונדון. דווקא בגלל הרומאן הטרי, שאִפשר לגנסין לנטוש בתחילת ספטמבר את מגוריו אצל אהובתו רופאת־השיניים שלו, ש"תאבונו" אליה פג – היה כה בלתי־צפוי שיקום ויעזוב עכשיו את לונדון.
במישור הליטרלי, העובדתי־רציונלי, אשאל מדוע הלך ברנר באותו יום־כיפור צפונה, לאזור לא־מוכר לו (אחרת לא היה תועה). האם ניסה להגיע לאורי־ניסן בסֶוֶן סיסטרס רוֹוּד ותעה בדרך, או אולי אפילו הגיע לשם, אך לא מצא את גנסין, שדווקא הסתובב במזרח־העיר עם ביילין, ואז תעה רק בדרכו חזרה? ובאיזה גן ישב ברנר עייף ובכה? כדי לזהות אותו יהיה עלי למצוא סימן לכך שהגן, שלא היה מוכר לברנר בספטמבר 1907, הפך להיות מוכר לו בהמשך. אם אזהה את הגן אוכל לדעת אם אכן ניסה ברנר ללכת לגנסין באותו יום. במלים אחרות, פרטי־מילוי אלה (ההליכה צפונה, זהות הגן) יחדלו להיות טריוויאליים ברגע שיינתן להם כוח של רמזים לאירוע מרכזי בסיפור, לעניין הרה־חשיבות, ליטרלית ומטפורית כאחת.
וכדי למשמע את בכיו של ברנר יש לשים לב לכך שהוא־עצמו סיפר עליו לגנסין ולביילין. הרי ביילין לא היה יודע על אפיזודה זו אלמלא מיהר ברנר, במוצאי היום, להגיש לגנסין ולו, שני הצעירים שחמקו ממנו במשך כל אותו יום, את האנקדוטה על שתי העלמות האנגליות שקמו וברחו ממנו – את סיפור הדמעות שהוריד; את סיפורו של הרֵע שהלך הרחק־הרחק מן 'העיר' (הסיטי) ומן האנשים אשר מקולותיהם ביקש לעצמו שקט, ואובד בדרך נכנס לגן, ישב עייף אצל שתי עלמות, ודמעותיו נשרו.
בניסוח כזה מזכירה מלֵאות הפרטים של האנקדוטה שורת מרכיבים משירו של ביאליק "ביום קיץ, יום חום" שכיכב בסצנה בוורשה, ומעמדם של הפרטים האלה מתחלף באחת משולי למרכזי. שכן את מה שמשמיע ברנר לגנסין במוצאי אותו יום־כיפור אחרון שלהם אני מציע להבין במסגרת המרחב המדומיין של ברנר – רשת של מטפורות, מטונימיות ואימאז'ים, המעניקה לדידו, ספק במוּדע וספק מבלי־משים, משמעות נפשית לאובייקטים ולמצבים ליטרליים, והיא גורם רב־און שמנמק חלקים גדולים של התנהגותו, במיוחד כאשר זו נראית חסרת סיבתיות רציונלית. ברנר מִשמע את סצנת הגן במסגרת המרחב המדומיין הזה שלו, אשר לסצנה בוורשה ולשירו של ביאליק יש בו מעמד מכונן, והוא מצפה שגנסין, שלדעתו חולק עמו את המרחב הזה, יבין לאורו את האפיזודה שהוא מגיש לו.
בהמשך אבקש איפוא להתוות את השלבים השונים בסיפור־העצמי של ברנר, שבמסגרתו הוגשו לגנסין ב־18 בספטמבר 1907 הדמעות הנושרות בגן המרוחק, וכנגדו את הסיפור־העצמי של גנסין, שבמסגרתו, ב־26 בספטמבר לדעתי, בבית־הדפוס של נרודיצקי, כשהתגלתה טעות־הדפוס, ענה גנסין לברנר – לכאורה בלי מלים, רק בחיוך ובמבט דוקר; וכל אחד מן השניים הפעיל את המרחב המדומיין שלו.
