שב עלי והתחמם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שב עלי והתחמם

שב עלי והתחמם

2 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

מנחם פרי

פרי מכהן מ-1990 כעורך הראשי של סדרת הספרים "הספריה החדשה" היוצאת לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף עם ספרי סימן קריאה. בשנת 2008 זכה פרי בפרס שר המדע, התרבות והספורט בתחומי היצירה הספרותית, בקטגוריית עריכה ספרותית. בשנת 2010 זכה מנחם פרי בפרס רמת-גן למפעל חיים בתחום הספרות. בשנת תשע"ג (2013-2012) היה בין הזוכים בפרס היצירה לסופרים עבריים על-שם לוי אשכול.

תקציר

'שב עלי והתחמם' הוא סיפור אהבתם ההומוארוטית של ברנר וגנסין, דרמה סוערת לאורך כעשר שנים, שהגיעה לשיאה בלונדון במאי 1907, בחדרו הקטן של ברנר, עם מיטת-הברזל הכמעט-עירומה. ואז באו האכזבה וההידרדרות, עד לנתק המוזר והמוחלט בין השניים, המוסבר כאן לראשונה.
 
הסיפור המסופר בספר הוא פְּרי ניחושים נועזים, המוצאים את אישושם בגודש של 'רמזים' סמויים, פרטים זעירים זנוחים שחמקו עד כה מתשומת-הלב והיו מושלכים כפסולת חסרת-ערך. פֶּרי מנחש את ההתרחשות ואת התכנים הנפשיים השתוּקים של ברנר וגנסין בדרך דומה לזו של הבלשים הספרותיים הראשונים, דוּפֶּן של פּוֹ ושרלוק הולמס של קונן דויל, המוצאים את הראָיות שלהם בזוטות, שמהן הם ממריאים להיפותזות חובקות, לא-צפויות.
 
לפיכך העלילה האחרת של ספר זה היא עלילת ההתחקות אחר העקבות – סיפור היטלטלותו של המחבר, בדקדקנות אובססיבית, בתוך הפרטים השוליים, המתלכדים לבסוף ב'קְלִיק' אחד מרהיב. פרי פוסע בפועל בעקבות דמויותיו ברחובות לונדון, עד אשר שני הסיפורים, סיפור המעקב וסיפורם של ברנר וגנסין, מתחברים במפתיע בגן בצפון לונדון, והמחבר מוצא את עצמו בלב הסיפור של דמויותיו.
 
הספר כולל נספחים מוּעָרים, וביניהם אגרות גנסין אל ברנר, ורשימת-הזיכרון של ברנר "אורי-ניסן: מלים אחדות".
 
אבנר הולצמן:
מעולם לא תוארה פרשת היחסים האינטימית בין ברנר לגנסין באופן כה מסעיר. בכישרון סיפורי מובהק פורש לפנינו פרי עלילה רבת ניואנסים ועשירת תגליות. החיים והספרות נארגו ביד האמן שלו לטקסט רב-הדהודים. מחקר תיעודי מדהים-בדקדקנותו, ותובנות פרשניות מזהירות, הצטרפו כאן יחד לחוויית קריאה מאלפת ומרגשת.
 
אריאל הירשפלד (ערב ההשקה לגיליון החמישי של 'אות'): 
עבודה של סופר מדהים, שיוצרת רצף סיפורי מזהיר. קול הסופר הוא בו-בזמן קול של היסטוריון דקדקן, נובר בקטנוֹת, שדווקא הדינמיקה שלו בתוכָן, נדידתו בתוך העובדות, היא הסיפור. איזו תנופה! תגליות בכמויות נופלות בצלצול כמו מטבעות ממכונת מזל. זהו שיעור ביצירתיות. צעד חדש לגמרי בחייו הרוחניים של פרי.
 
מיכאל גלוזמן:
כשם שיש סופרים גדולים יש קוראים גדולים, ופרי הוא אחד הפרשנים המחוננים ביותר בתולדות הביקורת העברית. את כל מה שלא נאמר בהספד שבור-הלב של ברנר על חברו גנסין, שנכתב ב-1914, מצליח פרי לשחזר או לנחש באופן מעורר השתאות באמצעות עבודת נמלים ביוגרפית והרבה דמיון. פרי מספר סיפור-קריאה מזהיר המוכיח כי קריאה מקורית היא מעשה אמנות לכל דבר ועניין. 
 
דויד גרוסמן: 
בתנופת סיפור וירטואוזית מעורר מנחם פרי לתחייה את מסכת יחסיהם הסוערת והאפלה של ברנר וגנסין. מלאכת הכתיבה כאן היא מעשה חושב של בלש ופסיכולוג וסופר גם יחד. הוא חושף לעינינו שתי נפשות מעונות, היודעות גם לאמלל כהוגן זו את זו, וסוחף אותנו לתוך צלליה ושתיקותיה של דרמה היסטורית וספרותית, ובעיקר, אנושית ונפשית.

פרק ראשון

 
ב־1900 שהה ברנר אצל גנסין בוורשה כעשרה שבועות (מן ה־21 באוגוסט ועד סוף אוקטובר), ואת אחד הערבים שלהם יחדיו (לדעתי, ב־21 בספטמבר) תיאר ברנר בפירוט ברשימת־הזיכרון "אורי־ניסן: מלים אחדות". ברשימה נמסרות רק שתי סצנות קונקרטיות, וזו של אותו ערב היא אחת מהן, סצנה חשובה ויקרה לברנר מאין כמותה. גנסין הביא אז מן הרחוב כרך חדש של השנתון לוח אחיאסף, שאך זה יצא מן הדפוס, ובו שיר של ביאליק, "ביום קיץ, יום חום", ובתום ארוחת־הערב כבר ידעו אותו השניים בעל־פה, ונעמדו זה מול זה והפכו אותו ממונולוג למין דוּאט; וגנסין (בן העשרים־ואחת), ספק־משתובב, כמדגים את שירו של ביאליק, התיישב לפתע, אגב הדקלום, ונצמד אל ברנר (בן התשע־עשרה), וגיפף ו"חימם" אותו, ופשט את ידיו ואת רגליו להדגמת שורה נוספת, וקפץ על רגליו וחיבק את ברנר, את "רֵעו, אחיו הטוב", לחץ אותו אל לבו, ולבסוף הִשיר פתאום דמעה ועוד דמעה.
 
-------------------------------------------
 
הרשו לי, כבמעין פרומו, להדגים מהי העלאת סף המיצוי באמצעות אפיזודה 'צדדית' אחת. בזיכרונותיו על ימיו של ברנר בלונדון מביא ביילין, כתִבלוּן פיקנטי, אנקדוטה שמרבים לצטטה. "במוחי נחרת יום־כיפורים אחד", הוא מספר: הוא וגנסין הסתובבו כל אותו יום יחד "ברחובות הגטו ומחוצה להם". "ברנר לא נראה כל היום", ורק בערב הוא הגיע לביתו של ביילין, "עיניו היו אדומות ופניו כצרובים מדמעות", והוא סיפר לשניים שבבוקר התמלא מועקה רבה (בחדרו שבמַייל אֶנד רוֹוּד 48, בקומה השנייה של בית־הדפוס של נרודיצקי, חבר־נעורים של ביאליק), ולפיכך "ברח מן הגטו", התרחק מחברת היהודים (ממה שנחשב בעיניו 'העיר') אל הצפון הדליל יותר והלא־מוכר לו, תעה והסתובב, נכנס לאחד הגנים, התיישב עייף על ספסל, שכבר ישבו עליו "שתי עלמות אנגליות", "והתחיל לבכות, לבכות בקול. שתי הצעירות הביטו עליו רגע תוהות, רמזו זו לזו, קמו ועזבו את המקום. הוא נשאר לבדו ובכה, בכה, בכה בלי הפוגות".
 
את האפיזודה הזאת מביא ביילין כדי להדגים את תחושתו של ברנר באותה עת, את "בדידותו ויתמותו בעולם", ואחרים הולכים בעקבותיו, ובנוסף מטעימים את האקסטרוברטיות של ברנר שמתגלָה כאן, ואת נטייתו למצבים סנטימנטליים. בתפיסה כזאת מרבית המרכיבים של האפיזודה הם פרטי־מילוי לא מהותיים, פנויים. אילו היה ברנר מתהלך בשבת כלשהי לבדו בקוֹמֶרשְׁל סְטְריט הלא־מרוחק מביתו, ופורץ בבכי בקול לתדהמת העוברים־והשבים, היה גם בכך כדי להדגים את בדידותו בחיים וכו'. וּודאי שבתפיסה כזאת אין האפיזודה של הבכי בגן המרוחק מתַפקדת כסצנה הנקשרת, בפרטיה הספציפיים, לַליבָּה הפועמת של פרשת ברנר–גנסין. אבל בניתוח שלי יתברר שדווקא באמצעות פרטיה הפנויים־לכאורה ניתן לקשור את הסצנה הדוקות – כאנלוגיה וכניגוד וכביטוי להתכוונות של ברנר – לאירועים בין ברנר לגנסין בוורשה ובביאליסטוק שבע ועשר שנים קודם לכן.
 
אך לשם כך יש לעגן אותה קודם־כל בתאריך ספציפי. "במוחי נחרת יום־כיפורים אחד", כותב ביילין, והופך בכך את התאריך הספציפי, את היום בשנה מסוימת, לבלתי־חשוב. אבל לגנסין, ששהה בלונדון ב־1907 בדיוק חמישה חודשים, היה שם רק יום־כיפור אחד, ב־18 בספטמבר. מלבדי רק אניטה שפירא מיקמה את האפיזודה ברצף אירועים: "ביילין מתאר את הבדידות של ברנר ביום־כיפור, לאחר ההחלטה לסגור את המעורר". זה צעד קטן ראשון, אבל הכרחי, לקראת הזזת האפיזודה הזאת למרכז הסיפור.
 
אכן, ביום שלישי, 17 בספטמבר 1907, בערב אותו יום־כיפור, הקדים ברנר לחזור מבית־הדפוס של העיתון שבו עבד באותם ימים כסַדר, ואז הופיע בחדרו במפתיע גנסין, מצויד לעזרה בביילין, כדי שהאחרון יבשר לברנר שהבוקר, בהחלטה ספונטנית, הלך גנסין וקנה כרטיס־אונייה, וכי יעזוב את לונדון בדרכו לארץ־ישראל ביום שלישי של השבוע הבא (א' דחול־המועד סוכות) או לכל המאוחר בזה שאחריו (אסרו־חג) – מועד הפלגת האונייה טרם נקבע סופית. ברנר, שהוכה בהלם, איים בתגובה בסגירה מיידית של המעורר. גנסין היה אדיש לאיומו, אך ניאות לסיים, בימים שנותרו לו לפני נסיעתו, את הדפסת החוברת האחרונה, הכפולה, חוברת ח–ט של השנה השנייה. כל התקופה האחרונה עבד גנסין על סידור החוברת בחדר שבו הוחזקו תיבות־האותיות, הצמוד לחדר מגוריו של ברנר, בקומה שמעל מכונות ההדפסה, בעוד ברנר־עצמו התרחק לעבוד שתים־עשרה שעות ביום כסַדר בסמרטוטון יידי. כך יצא שגנסין, האורח ("הגֵר" בלשונו של ברנר ב"אורי־ניסן" שלו, ברמיזה גלויה ל"ביתי [...] פתוח לגֵר" שבשיר "ביום קיץ, יום חום" של ביאליק), נמצא רוב שעות היום בביתו של "האזרח", שהרחיק את עצמו מביתו. בדרך־כלל הם לא נפגשו, כי גנסין מיהר להיעלם לפנות־ערב צפונה בקו Great Northern של הרכבת־התחתית, אל Seven Sisters Road, לביתה של אשה נשואה שבעלה לא היה באותה עת בלונדון. דווקא בגלל הרומאן הטרי, שאִפשר לגנסין לנטוש בתחילת ספטמבר את מגוריו אצל אהובתו רופאת־השיניים שלו, ש"תאבונו" אליה פג – היה כה בלתי־צפוי שיקום ויעזוב עכשיו את לונדון. 
 
במישור הליטרלי, העובדתי־רציונלי, אשאל מדוע הלך ברנר באותו יום־כיפור צפונה, לאזור לא־מוכר לו (אחרת לא היה תועה). האם ניסה להגיע לאורי־ניסן בסֶוֶן סיסטרס רוֹוּד ותעה בדרך, או אולי אפילו הגיע לשם, אך לא מצא את גנסין, שדווקא הסתובב במזרח־העיר עם ביילין, ואז תעה רק בדרכו חזרה? ובאיזה גן ישב ברנר עייף ובכה? כדי לזהות אותו יהיה עלי למצוא סימן לכך שהגן, שלא היה מוכר לברנר בספטמבר 1907, הפך להיות מוכר לו בהמשך. אם אזהה את הגן אוכל לדעת אם אכן ניסה ברנר ללכת לגנסין באותו יום. במלים אחרות, פרטי־מילוי אלה (ההליכה צפונה, זהות הגן) יחדלו להיות טריוויאליים ברגע שיינתן להם כוח של רמזים לאירוע מרכזי בסיפור, לעניין הרה־חשיבות, ליטרלית ומטפורית כאחת.
 
וכדי למשמע את בכיו של ברנר יש לשים לב לכך שהוא־עצמו סיפר עליו לגנסין ולביילין. הרי ביילין לא היה יודע על אפיזודה זו אלמלא מיהר ברנר, במוצאי היום, להגיש לגנסין ולו, שני הצעירים שחמקו ממנו במשך כל אותו יום, את האנקדוטה על שתי העלמות האנגליות שקמו וברחו ממנו – את סיפור הדמעות שהוריד; את סיפורו של הרֵע שהלך הרחק־הרחק מן 'העיר' (הסיטי) ומן האנשים אשר מקולותיהם ביקש לעצמו שקט, ואובד בדרך נכנס לגן, ישב עייף אצל שתי עלמות, ודמעותיו נשרו.
 
בניסוח כזה מזכירה מלֵאות הפרטים של האנקדוטה שורת מרכיבים משירו של ביאליק "ביום קיץ, יום חום" שכיכב בסצנה בוורשה, ומעמדם של הפרטים האלה מתחלף באחת משולי למרכזי. שכן את מה שמשמיע ברנר לגנסין במוצאי אותו יום־כיפור אחרון שלהם אני מציע להבין במסגרת המרחב המדומיין של ברנר – רשת של מטפורות, מטונימיות ואימאז'ים, המעניקה לדידו, ספק במוּדע וספק מבלי־משים, משמעות נפשית לאובייקטים ולמצבים ליטרליים, והיא גורם רב־און שמנמק חלקים גדולים של התנהגותו, במיוחד כאשר זו נראית חסרת סיבתיות רציונלית. ברנר מִשמע את סצנת הגן במסגרת המרחב המדומיין הזה שלו, אשר לסצנה בוורשה ולשירו של ביאליק יש בו מעמד מכונן, והוא מצפה שגנסין, שלדעתו חולק עמו את המרחב הזה, יבין לאורו את האפיזודה שהוא מגיש לו.
 
בהמשך אבקש איפוא להתוות את השלבים השונים בסיפור־העצמי של ברנר, שבמסגרתו הוגשו לגנסין ב־18 בספטמבר 1907 הדמעות הנושרות בגן המרוחק, וכנגדו את הסיפור־העצמי של גנסין, שבמסגרתו, ב־26 בספטמבר לדעתי, בבית־הדפוס של נרודיצקי, כשהתגלתה טעות־הדפוס, ענה גנסין לברנר – לכאורה בלי מלים, רק בחיוך ובמבט דוקר; וכל אחד מן השניים הפעיל את המרחב המדומיין שלו.

מנחם פרי

פרי מכהן מ-1990 כעורך הראשי של סדרת הספרים "הספריה החדשה" היוצאת לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף עם ספרי סימן קריאה. בשנת 2008 זכה פרי בפרס שר המדע, התרבות והספורט בתחומי היצירה הספרותית, בקטגוריית עריכה ספרותית. בשנת 2010 זכה מנחם פרי בפרס רמת-גן למפעל חיים בתחום הספרות. בשנת תשע"ג (2013-2012) היה בין הזוכים בפרס היצירה לסופרים עבריים על-שם לוי אשכול.

סקירות וביקורות

ברוגז ברוגז לעולם מנחם פרי מגולל את סיפורם של ברנר וגנסין בווירטואוזיות מסחררת, אבל קשה להשתכנע מטענתו המרכזית בדבר משיכה ארוטית בין הסופרים תמיד הפליאה אותי העובדה ששניים מגדולי הספרות העברית פגשו זה את זה כנערים בישיבה נידחת בשנות ‭ 90-ה‬ של המאה ‭ .19-ה‬מה הסיכוי הסטטיסטי ששני גאונים כמו יוסף חיים ברנר ואורי ניסן גנסין ייפלו דווקא לאותו חור, פוצ'פ, עיירה נידחת ברוסיה הצארית, ויהפכו לחברי נפש; ואחר כך, אחרי פגישה מחו - דשת דרמטית בלונדון, מגורים בשכנות ועבודה בצוותא, לשני אנשים שאינם מחליפים ביניהם מילה? אלא אם כן חברותם ההדוקה היא גם אחת הסיבות לגאוניותם; הדרבון ההדדי שנוצר כששני כישרונות עילאיים צמודים אחד לשני בשאפתנותם ובקנאתם.

ויש כמובן גם חידתיות ביחסים האלה. הקרבה העמוקה. ואז הנתק האכזרי. ואז מותו המוקדם של גנסין. ואז רשימת זיכרון שמפרסם ברנר על רעו. ואז קריאת שם בנו היחיד של ברנר על שם חברו המת.

'שב עלי והתחמם' הוא הצגה ביוגרפית של היחסים המורכבים בין שני גדולי הסופרים, וגם
ניסיון לענות על החידה האופפת את היחסים ביניהם באמצעות ניחוש מושכל. הקורא ביצירה של
מנחם פרי יוצא נשכר, קודם כל, מתיאור מדוקדק של העליות והמורדות ביחסים אלה, מחשיפת
כמה ממסתריהם, מחידוד שני הארכיטיפים הגדולים שהיו ברנר וגנסין: ברנר המוסרי, האכפתי,
החש עצמו מכוער, המעורב עד צוואר בענייני הלאום. גנסין האסתטיקן המעודן, המסוגר, יפה
התואר ואהוב הנשים, מי שאדיש למדי לסוגיה הלאומית ולפוליטיקה בכלל.

פרי ממחיש באופן מפורט איך התנהלו היחסים ביניהם כמערכת של הקבלות והקבלות-ניגודיות
- כלומר, איך הזדהו זה עם זה, וחיקו זה את זה, ובו-זמנית התבדלו זה מזה ותחמו את גבולותיהם זה מול זה. הוא גם משכנע בטענתו כי השניים השתיתו את יחסיהם על שירו של ביאליק, 'ביום קיץ, יום ‭ ,'חום‬ שקריאתם המשותפת בו בוורשה ‭ ,1900-ב‬ שכללה המְ חזה של השיר תוך חיבוקים, מתוארת באופן עז ברשימת הזיכרון המפורסמת של ברנר על גנסין.

בשירו של ביאליק מזמין הדובר את חברו לחסות בצילו בימי שמש עזים ובימי חורף קשים, אך מבקש שלא יבוא לשכון בביתו בסתיו, כי "בשיממון הזה אחפוץ בדד להיות‭."‬ ברנר, טוען פרי, פירש את השיר באופן מסורתי, כלומר הבין שלעיתים גנסין רצה להיות לבד, כמו בלונדון, כשרבו ונפרדו. ואילו גנסין הבין את השיר כ"שיר מתהפך" שבו עונת הסתיו היא מהות יחסו של המשורר לעולם; המשורר כמי שמשתוקק שיניחו לו לנפשו. כך, לפי שירו של ביאליק, נבנה בחריפות ההבדל בין שני אבות-הטיפוס: ברנר המוחצן וגנסין המופנם, שלא לומר מיזנתרופ.

הדקויות שפרי נכנס אליהן מסחררות ומעוררות התפעלות. אבל הן מסחררות גם במובן השלילי של המילה; ישנם אינסוף פרטים בטקסט, ולעיתים הוא עמוס מדי. ניכרת גם איזו תאווה לפיקנטריה, כלומר לאיתור והצגת צדדים "מפולפלים" בחיי הגיבורים, חלקם משוערים. לוויכוחים הספציפיים הרבים של פרי עם ביוגרפים וחוקרים קודמים של ברנר וגנסין קשה להתייחס במסגרת מצומצמת כזו, אבל אין ספק שהיחסים בין הסופרים נידונים כאן ברזולוציה חסרת תקדים, בכישרון מדרשי מעורר השראה, באמצעות מילוי פערים מושכל ולעיתים קרובות משכנע. קשה שלא ליהנות מהביצוע הווירטואוזי ה"בלשי" של פרי, שניגש לסיפור הביוגרפי כמו שמבקר ניגש לפרשנות של טקסט. והפרשנות שלו תמיד מבריקה. אם כי גודש ההברקות לעיתים מלאה. אבל האם אכן היו היחסים בין גנסין לברנר יחסי משיכה ודחייה ארוטיים, כפי שפרי מציע? האם, בלשונו של שאולי ‭ ,'הפרלמנט'מ‬ ברנר אכן היה "גייז‭?"‬ והאם גנסין נענה לו, או חשב להיענות לו? פרי משער - הוא אינו מציג זאת כוודאות, אלא כהשערה המתקבלת ביותר על הדעת - שברנר נמשך לגנסין משיכה מינית. זו ניצבת בתשתית היחסים ביניהם. ושגנסין, בבואו ללונדון, אולי אף חישב להיענות למשיכה הזו, אך נרתע מעצמו והתרחק בחדות מהיחסים. כאן נעוץ, בעיני פרי, הפשר לנתק האכזרי בין השניים.

זו אינה השערה מופרכת, אבל ראוי לומר עליה כמה דברים. ראשית, יש להבחין בין השאלה אם ברנר נמשך ספציפית לגנסין לבין השאלה אם ברנר נמשך לגברים בכלל. לגבי גנסין ספציפית - ייתכן. באשר למשיכתו לגברים בכלל אני מטיל ספק רב. שופמן, חברו של ברנר ואדם לא תמים, כתב על ברנר ש"הנקודה הכואבת שלו" הייתה המחשבה שנשים אינן נמשכות אליו. ברשימת ביקורת על נאמנו, מנחם פוזננסקי, מבחין ברנר עצמו את פוזננסקי מאחרים, וכנראה ממנו עצמו, כך: "כי הארוטיקה אינה נגע-צרעת בחייו ]של גיבורו של פוזננסקי‭,]‬ כי אם מקור ברוך של זהרורי נפש, של הרהורי קסם, של רגשות שירה. ‭ ]...[‬ 'תולעת הקנאה' אינה אוכלת את הלב הוורבלי ]שם הגיבור של פוזננסקי‭.]‬ אדרבה, יתבודדו, יתבודדו הריאליסטים של המחלקות החמישיות עם תלמידות הגימנסיה של המחלקות הרביעיות - ברוכים יהיו‭"!‬ כלומר, הארוטיקה היא "נגע צרעת" למי שמקנאים בהצלחותיהם המיניות של אחרים.

אני נוטה לחשוב שעולמם הארוטי הפנימי של ברנר ושל גיבוריו קרוב הרבה יותר לעולמם הפנימי של גיבורי יעקב שבתאי וחנוך לוין. למעשה, ברנר בעיניי הוא זה שהוליד את אפשרות קיומם של האחרונים בתרבות שלנו. אלה גיבורים סטרייטים שרדופים על ידי רגשי נחיתות מיניים וקנאה בגבריות מתפרצת. והטיפול האסתטי המפעים של חברי המשולש הגברי ברנר-לוין-שבתאי בנושאים הכאובים האלה, הופך את התמה הזו למרכזית בספרות העברית.

שאלת "ברנר הגייז" אינה רק שאלה רכילותית. המצוקה הארוטית ניצבת בלב היצירה הברנרית, ולכן השאלה מה בדיוק טיבה של המצוקה שהעסיקה את ברנר האדם, היא בעלת משמעות גדולה גם בפרשנות יצירתו. במובן הזה, פרי מצטרף כאן לתפיסה שביטא אולי לראשונה אריאל הירשפלד ביחס לברנר. בניגוד למה שכתב ב'הארץ' אורין מוריס, בביקורת מסויגת מאוד שהציתה דיון יצרי ברשתות החברתיות (ושכוללת את הטענה המבריקה כי יחסי העימות בין פרי לדן מירון מרכזיים לספר לא פחות מיחסיהם של ברנר וגנסין) - אני חושב שפרי מציג כאן עמדה לגיטימית. ובכל זאת, אני נוטה לחשוב שהעמדה הזו, סוגיית ברנר הגייז, שפרי חידד והוסיף לה את שאלת היענותו של גנסין, אינה קולעת אל לב האמת.

עוד 3 ספרים על ברנר:
ברנר: סיפור חיים > אניטה שפירא
ברנר בלונדון > אשר ביילין
עד הסימטה הטבריינית > מנחם ברינקר

בתמונה: י.ח. ברנר, 1910
אריק גלסנר 7 לילות 24/02/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
הכישלון החרוץ של מנחם פרי אורין מוריס הארץ 09/02/2017 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

ברוגז ברוגז לעולם מנחם פרי מגולל את סיפורם של ברנר וגנסין בווירטואוזיות מסחררת, אבל קשה להשתכנע מטענתו המרכזית בדבר משיכה ארוטית בין הסופרים תמיד הפליאה אותי העובדה ששניים מגדולי הספרות העברית פגשו זה את זה כנערים בישיבה נידחת בשנות ‭ 90-ה‬ של המאה ‭ .19-ה‬מה הסיכוי הסטטיסטי ששני גאונים כמו יוסף חיים ברנר ואורי ניסן גנסין ייפלו דווקא לאותו חור, פוצ'פ, עיירה נידחת ברוסיה הצארית, ויהפכו לחברי נפש; ואחר כך, אחרי פגישה מחו - דשת דרמטית בלונדון, מגורים בשכנות ועבודה בצוותא, לשני אנשים שאינם מחליפים ביניהם מילה? אלא אם כן חברותם ההדוקה היא גם אחת הסיבות לגאוניותם; הדרבון ההדדי שנוצר כששני כישרונות עילאיים צמודים אחד לשני בשאפתנותם ובקנאתם.

ויש כמובן גם חידתיות ביחסים האלה. הקרבה העמוקה. ואז הנתק האכזרי. ואז מותו המוקדם של גנסין. ואז רשימת זיכרון שמפרסם ברנר על רעו. ואז קריאת שם בנו היחיד של ברנר על שם חברו המת.

'שב עלי והתחמם' הוא הצגה ביוגרפית של היחסים המורכבים בין שני גדולי הסופרים, וגם
ניסיון לענות על החידה האופפת את היחסים ביניהם באמצעות ניחוש מושכל. הקורא ביצירה של
מנחם פרי יוצא נשכר, קודם כל, מתיאור מדוקדק של העליות והמורדות ביחסים אלה, מחשיפת
כמה ממסתריהם, מחידוד שני הארכיטיפים הגדולים שהיו ברנר וגנסין: ברנר המוסרי, האכפתי,
החש עצמו מכוער, המעורב עד צוואר בענייני הלאום. גנסין האסתטיקן המעודן, המסוגר, יפה
התואר ואהוב הנשים, מי שאדיש למדי לסוגיה הלאומית ולפוליטיקה בכלל.

פרי ממחיש באופן מפורט איך התנהלו היחסים ביניהם כמערכת של הקבלות והקבלות-ניגודיות
- כלומר, איך הזדהו זה עם זה, וחיקו זה את זה, ובו-זמנית התבדלו זה מזה ותחמו את גבולותיהם זה מול זה. הוא גם משכנע בטענתו כי השניים השתיתו את יחסיהם על שירו של ביאליק, 'ביום קיץ, יום ‭ ,'חום‬ שקריאתם המשותפת בו בוורשה ‭ ,1900-ב‬ שכללה המְ חזה של השיר תוך חיבוקים, מתוארת באופן עז ברשימת הזיכרון המפורסמת של ברנר על גנסין.

בשירו של ביאליק מזמין הדובר את חברו לחסות בצילו בימי שמש עזים ובימי חורף קשים, אך מבקש שלא יבוא לשכון בביתו בסתיו, כי "בשיממון הזה אחפוץ בדד להיות‭."‬ ברנר, טוען פרי, פירש את השיר באופן מסורתי, כלומר הבין שלעיתים גנסין רצה להיות לבד, כמו בלונדון, כשרבו ונפרדו. ואילו גנסין הבין את השיר כ"שיר מתהפך" שבו עונת הסתיו היא מהות יחסו של המשורר לעולם; המשורר כמי שמשתוקק שיניחו לו לנפשו. כך, לפי שירו של ביאליק, נבנה בחריפות ההבדל בין שני אבות-הטיפוס: ברנר המוחצן וגנסין המופנם, שלא לומר מיזנתרופ.

הדקויות שפרי נכנס אליהן מסחררות ומעוררות התפעלות. אבל הן מסחררות גם במובן השלילי של המילה; ישנם אינסוף פרטים בטקסט, ולעיתים הוא עמוס מדי. ניכרת גם איזו תאווה לפיקנטריה, כלומר לאיתור והצגת צדדים "מפולפלים" בחיי הגיבורים, חלקם משוערים. לוויכוחים הספציפיים הרבים של פרי עם ביוגרפים וחוקרים קודמים של ברנר וגנסין קשה להתייחס במסגרת מצומצמת כזו, אבל אין ספק שהיחסים בין הסופרים נידונים כאן ברזולוציה חסרת תקדים, בכישרון מדרשי מעורר השראה, באמצעות מילוי פערים מושכל ולעיתים קרובות משכנע. קשה שלא ליהנות מהביצוע הווירטואוזי ה"בלשי" של פרי, שניגש לסיפור הביוגרפי כמו שמבקר ניגש לפרשנות של טקסט. והפרשנות שלו תמיד מבריקה. אם כי גודש ההברקות לעיתים מלאה. אבל האם אכן היו היחסים בין גנסין לברנר יחסי משיכה ודחייה ארוטיים, כפי שפרי מציע? האם, בלשונו של שאולי ‭ ,'הפרלמנט'מ‬ ברנר אכן היה "גייז‭?"‬ והאם גנסין נענה לו, או חשב להיענות לו? פרי משער - הוא אינו מציג זאת כוודאות, אלא כהשערה המתקבלת ביותר על הדעת - שברנר נמשך לגנסין משיכה מינית. זו ניצבת בתשתית היחסים ביניהם. ושגנסין, בבואו ללונדון, אולי אף חישב להיענות למשיכה הזו, אך נרתע מעצמו והתרחק בחדות מהיחסים. כאן נעוץ, בעיני פרי, הפשר לנתק האכזרי בין השניים.

זו אינה השערה מופרכת, אבל ראוי לומר עליה כמה דברים. ראשית, יש להבחין בין השאלה אם ברנר נמשך ספציפית לגנסין לבין השאלה אם ברנר נמשך לגברים בכלל. לגבי גנסין ספציפית - ייתכן. באשר למשיכתו לגברים בכלל אני מטיל ספק רב. שופמן, חברו של ברנר ואדם לא תמים, כתב על ברנר ש"הנקודה הכואבת שלו" הייתה המחשבה שנשים אינן נמשכות אליו. ברשימת ביקורת על נאמנו, מנחם פוזננסקי, מבחין ברנר עצמו את פוזננסקי מאחרים, וכנראה ממנו עצמו, כך: "כי הארוטיקה אינה נגע-צרעת בחייו ]של גיבורו של פוזננסקי‭,]‬ כי אם מקור ברוך של זהרורי נפש, של הרהורי קסם, של רגשות שירה. ‭ ]...[‬ 'תולעת הקנאה' אינה אוכלת את הלב הוורבלי ]שם הגיבור של פוזננסקי‭.]‬ אדרבה, יתבודדו, יתבודדו הריאליסטים של המחלקות החמישיות עם תלמידות הגימנסיה של המחלקות הרביעיות - ברוכים יהיו‭"!‬ כלומר, הארוטיקה היא "נגע צרעת" למי שמקנאים בהצלחותיהם המיניות של אחרים.

אני נוטה לחשוב שעולמם הארוטי הפנימי של ברנר ושל גיבוריו קרוב הרבה יותר לעולמם הפנימי של גיבורי יעקב שבתאי וחנוך לוין. למעשה, ברנר בעיניי הוא זה שהוליד את אפשרות קיומם של האחרונים בתרבות שלנו. אלה גיבורים סטרייטים שרדופים על ידי רגשי נחיתות מיניים וקנאה בגבריות מתפרצת. והטיפול האסתטי המפעים של חברי המשולש הגברי ברנר-לוין-שבתאי בנושאים הכאובים האלה, הופך את התמה הזו למרכזית בספרות העברית.

שאלת "ברנר הגייז" אינה רק שאלה רכילותית. המצוקה הארוטית ניצבת בלב היצירה הברנרית, ולכן השאלה מה בדיוק טיבה של המצוקה שהעסיקה את ברנר האדם, היא בעלת משמעות גדולה גם בפרשנות יצירתו. במובן הזה, פרי מצטרף כאן לתפיסה שביטא אולי לראשונה אריאל הירשפלד ביחס לברנר. בניגוד למה שכתב ב'הארץ' אורין מוריס, בביקורת מסויגת מאוד שהציתה דיון יצרי ברשתות החברתיות (ושכוללת את הטענה המבריקה כי יחסי העימות בין פרי לדן מירון מרכזיים לספר לא פחות מיחסיהם של ברנר וגנסין) - אני חושב שפרי מציג כאן עמדה לגיטימית. ובכל זאת, אני נוטה לחשוב שהעמדה הזו, סוגיית ברנר הגייז, שפרי חידד והוסיף לה את שאלת היענותו של גנסין, אינה קולעת אל לב האמת.

עוד 3 ספרים על ברנר:
ברנר: סיפור חיים > אניטה שפירא
ברנר בלונדון > אשר ביילין
עד הסימטה הטבריינית > מנחם ברינקר

בתמונה: י.ח. ברנר, 1910
אריק גלסנר 7 לילות 24/02/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
הכישלון החרוץ של מנחם פרי אורין מוריס הארץ 09/02/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
שב עלי והתחמם מנחם פרי
 
ב־1900 שהה ברנר אצל גנסין בוורשה כעשרה שבועות (מן ה־21 באוגוסט ועד סוף אוקטובר), ואת אחד הערבים שלהם יחדיו (לדעתי, ב־21 בספטמבר) תיאר ברנר בפירוט ברשימת־הזיכרון "אורי־ניסן: מלים אחדות". ברשימה נמסרות רק שתי סצנות קונקרטיות, וזו של אותו ערב היא אחת מהן, סצנה חשובה ויקרה לברנר מאין כמותה. גנסין הביא אז מן הרחוב כרך חדש של השנתון לוח אחיאסף, שאך זה יצא מן הדפוס, ובו שיר של ביאליק, "ביום קיץ, יום חום", ובתום ארוחת־הערב כבר ידעו אותו השניים בעל־פה, ונעמדו זה מול זה והפכו אותו ממונולוג למין דוּאט; וגנסין (בן העשרים־ואחת), ספק־משתובב, כמדגים את שירו של ביאליק, התיישב לפתע, אגב הדקלום, ונצמד אל ברנר (בן התשע־עשרה), וגיפף ו"חימם" אותו, ופשט את ידיו ואת רגליו להדגמת שורה נוספת, וקפץ על רגליו וחיבק את ברנר, את "רֵעו, אחיו הטוב", לחץ אותו אל לבו, ולבסוף הִשיר פתאום דמעה ועוד דמעה.
 
-------------------------------------------
 
הרשו לי, כבמעין פרומו, להדגים מהי העלאת סף המיצוי באמצעות אפיזודה 'צדדית' אחת. בזיכרונותיו על ימיו של ברנר בלונדון מביא ביילין, כתִבלוּן פיקנטי, אנקדוטה שמרבים לצטטה. "במוחי נחרת יום־כיפורים אחד", הוא מספר: הוא וגנסין הסתובבו כל אותו יום יחד "ברחובות הגטו ומחוצה להם". "ברנר לא נראה כל היום", ורק בערב הוא הגיע לביתו של ביילין, "עיניו היו אדומות ופניו כצרובים מדמעות", והוא סיפר לשניים שבבוקר התמלא מועקה רבה (בחדרו שבמַייל אֶנד רוֹוּד 48, בקומה השנייה של בית־הדפוס של נרודיצקי, חבר־נעורים של ביאליק), ולפיכך "ברח מן הגטו", התרחק מחברת היהודים (ממה שנחשב בעיניו 'העיר') אל הצפון הדליל יותר והלא־מוכר לו, תעה והסתובב, נכנס לאחד הגנים, התיישב עייף על ספסל, שכבר ישבו עליו "שתי עלמות אנגליות", "והתחיל לבכות, לבכות בקול. שתי הצעירות הביטו עליו רגע תוהות, רמזו זו לזו, קמו ועזבו את המקום. הוא נשאר לבדו ובכה, בכה, בכה בלי הפוגות".
 
את האפיזודה הזאת מביא ביילין כדי להדגים את תחושתו של ברנר באותה עת, את "בדידותו ויתמותו בעולם", ואחרים הולכים בעקבותיו, ובנוסף מטעימים את האקסטרוברטיות של ברנר שמתגלָה כאן, ואת נטייתו למצבים סנטימנטליים. בתפיסה כזאת מרבית המרכיבים של האפיזודה הם פרטי־מילוי לא מהותיים, פנויים. אילו היה ברנר מתהלך בשבת כלשהי לבדו בקוֹמֶרשְׁל סְטְריט הלא־מרוחק מביתו, ופורץ בבכי בקול לתדהמת העוברים־והשבים, היה גם בכך כדי להדגים את בדידותו בחיים וכו'. וּודאי שבתפיסה כזאת אין האפיזודה של הבכי בגן המרוחק מתַפקדת כסצנה הנקשרת, בפרטיה הספציפיים, לַליבָּה הפועמת של פרשת ברנר–גנסין. אבל בניתוח שלי יתברר שדווקא באמצעות פרטיה הפנויים־לכאורה ניתן לקשור את הסצנה הדוקות – כאנלוגיה וכניגוד וכביטוי להתכוונות של ברנר – לאירועים בין ברנר לגנסין בוורשה ובביאליסטוק שבע ועשר שנים קודם לכן.
 
אך לשם כך יש לעגן אותה קודם־כל בתאריך ספציפי. "במוחי נחרת יום־כיפורים אחד", כותב ביילין, והופך בכך את התאריך הספציפי, את היום בשנה מסוימת, לבלתי־חשוב. אבל לגנסין, ששהה בלונדון ב־1907 בדיוק חמישה חודשים, היה שם רק יום־כיפור אחד, ב־18 בספטמבר. מלבדי רק אניטה שפירא מיקמה את האפיזודה ברצף אירועים: "ביילין מתאר את הבדידות של ברנר ביום־כיפור, לאחר ההחלטה לסגור את המעורר". זה צעד קטן ראשון, אבל הכרחי, לקראת הזזת האפיזודה הזאת למרכז הסיפור.
 
אכן, ביום שלישי, 17 בספטמבר 1907, בערב אותו יום־כיפור, הקדים ברנר לחזור מבית־הדפוס של העיתון שבו עבד באותם ימים כסַדר, ואז הופיע בחדרו במפתיע גנסין, מצויד לעזרה בביילין, כדי שהאחרון יבשר לברנר שהבוקר, בהחלטה ספונטנית, הלך גנסין וקנה כרטיס־אונייה, וכי יעזוב את לונדון בדרכו לארץ־ישראל ביום שלישי של השבוע הבא (א' דחול־המועד סוכות) או לכל המאוחר בזה שאחריו (אסרו־חג) – מועד הפלגת האונייה טרם נקבע סופית. ברנר, שהוכה בהלם, איים בתגובה בסגירה מיידית של המעורר. גנסין היה אדיש לאיומו, אך ניאות לסיים, בימים שנותרו לו לפני נסיעתו, את הדפסת החוברת האחרונה, הכפולה, חוברת ח–ט של השנה השנייה. כל התקופה האחרונה עבד גנסין על סידור החוברת בחדר שבו הוחזקו תיבות־האותיות, הצמוד לחדר מגוריו של ברנר, בקומה שמעל מכונות ההדפסה, בעוד ברנר־עצמו התרחק לעבוד שתים־עשרה שעות ביום כסַדר בסמרטוטון יידי. כך יצא שגנסין, האורח ("הגֵר" בלשונו של ברנר ב"אורי־ניסן" שלו, ברמיזה גלויה ל"ביתי [...] פתוח לגֵר" שבשיר "ביום קיץ, יום חום" של ביאליק), נמצא רוב שעות היום בביתו של "האזרח", שהרחיק את עצמו מביתו. בדרך־כלל הם לא נפגשו, כי גנסין מיהר להיעלם לפנות־ערב צפונה בקו Great Northern של הרכבת־התחתית, אל Seven Sisters Road, לביתה של אשה נשואה שבעלה לא היה באותה עת בלונדון. דווקא בגלל הרומאן הטרי, שאִפשר לגנסין לנטוש בתחילת ספטמבר את מגוריו אצל אהובתו רופאת־השיניים שלו, ש"תאבונו" אליה פג – היה כה בלתי־צפוי שיקום ויעזוב עכשיו את לונדון. 
 
במישור הליטרלי, העובדתי־רציונלי, אשאל מדוע הלך ברנר באותו יום־כיפור צפונה, לאזור לא־מוכר לו (אחרת לא היה תועה). האם ניסה להגיע לאורי־ניסן בסֶוֶן סיסטרס רוֹוּד ותעה בדרך, או אולי אפילו הגיע לשם, אך לא מצא את גנסין, שדווקא הסתובב במזרח־העיר עם ביילין, ואז תעה רק בדרכו חזרה? ובאיזה גן ישב ברנר עייף ובכה? כדי לזהות אותו יהיה עלי למצוא סימן לכך שהגן, שלא היה מוכר לברנר בספטמבר 1907, הפך להיות מוכר לו בהמשך. אם אזהה את הגן אוכל לדעת אם אכן ניסה ברנר ללכת לגנסין באותו יום. במלים אחרות, פרטי־מילוי אלה (ההליכה צפונה, זהות הגן) יחדלו להיות טריוויאליים ברגע שיינתן להם כוח של רמזים לאירוע מרכזי בסיפור, לעניין הרה־חשיבות, ליטרלית ומטפורית כאחת.
 
וכדי למשמע את בכיו של ברנר יש לשים לב לכך שהוא־עצמו סיפר עליו לגנסין ולביילין. הרי ביילין לא היה יודע על אפיזודה זו אלמלא מיהר ברנר, במוצאי היום, להגיש לגנסין ולו, שני הצעירים שחמקו ממנו במשך כל אותו יום, את האנקדוטה על שתי העלמות האנגליות שקמו וברחו ממנו – את סיפור הדמעות שהוריד; את סיפורו של הרֵע שהלך הרחק־הרחק מן 'העיר' (הסיטי) ומן האנשים אשר מקולותיהם ביקש לעצמו שקט, ואובד בדרך נכנס לגן, ישב עייף אצל שתי עלמות, ודמעותיו נשרו.
 
בניסוח כזה מזכירה מלֵאות הפרטים של האנקדוטה שורת מרכיבים משירו של ביאליק "ביום קיץ, יום חום" שכיכב בסצנה בוורשה, ומעמדם של הפרטים האלה מתחלף באחת משולי למרכזי. שכן את מה שמשמיע ברנר לגנסין במוצאי אותו יום־כיפור אחרון שלהם אני מציע להבין במסגרת המרחב המדומיין של ברנר – רשת של מטפורות, מטונימיות ואימאז'ים, המעניקה לדידו, ספק במוּדע וספק מבלי־משים, משמעות נפשית לאובייקטים ולמצבים ליטרליים, והיא גורם רב־און שמנמק חלקים גדולים של התנהגותו, במיוחד כאשר זו נראית חסרת סיבתיות רציונלית. ברנר מִשמע את סצנת הגן במסגרת המרחב המדומיין הזה שלו, אשר לסצנה בוורשה ולשירו של ביאליק יש בו מעמד מכונן, והוא מצפה שגנסין, שלדעתו חולק עמו את המרחב הזה, יבין לאורו את האפיזודה שהוא מגיש לו.
 
בהמשך אבקש איפוא להתוות את השלבים השונים בסיפור־העצמי של ברנר, שבמסגרתו הוגשו לגנסין ב־18 בספטמבר 1907 הדמעות הנושרות בגן המרוחק, וכנגדו את הסיפור־העצמי של גנסין, שבמסגרתו, ב־26 בספטמבר לדעתי, בבית־הדפוס של נרודיצקי, כשהתגלתה טעות־הדפוס, ענה גנסין לברנר – לכאורה בלי מלים, רק בחיוך ובמבט דוקר; וכל אחד מן השניים הפעיל את המרחב המדומיין שלו.