עוד ביקשה נפשי

אחד שחור, אחד תה צמחים, שני נס, מאפרה מאולתרת ממכסה של קופסת קפה עלית ישנה.

לאחר הצלצול, במרפסת רחבת ידיים התלויה חסרת טעם ולקוית עיצוב על פאתו המזרחית של הבניין המרכזי, מתקבצים אט־אט כל אלו אשר בהישמע הקול כבר מרגישים בפיהם את הטעם המרגיע וידם נשלחת מגששת אל התיק לתור אחר מנת הנחמה.

פעם היו יותר, אך מבטה המאוכזב של תפארת והדיונים המייגעים דיללו עם הזמן את השורות, עד שנותרו ארבעה. חדר מורים אלטרנטיבי, אפוף עשן ומלא אינטימיות, שרק המוקצים יכולים לייצר.

הם יודעים שיש המכנים אותם, מי בחיבה מי בזדוניות, ״החלכאים והנדכאים״, בשל המראה העגמומי הנשקף לעין דרך זגוגית חדר המורים המשקיפה ישירות למרפסת. אך להם לא אכפת, אכפתיות היא מנת חלקם של המבקשים שייכות. הם ממילא אינם חפצים בחלק ונחלה מאותה אווירת עליצות מדומה האופפת את השאר.

הם לא צריכים יותר ממרפסת, התלויה חסרת טעם על פאתו המזרחית של הבניין המרכזי.

ארבעה אנשים, אפופי עשן.

 

***

איריס פקחה את עיניה, והסתכלה סביב.

המראה המוכר. השידה לצדה, ועליה הספר שעוד לא הגיעה לפרקו השני. דלת הארון פתוחה מעט ומתוכה מציצים בגדיה, שמוטי כתפיים, יגיעי סיבים. התריסים, המוגפים למחצה, נתנו בלית ברירה לקרני השמש לפרוץ דרך ביניהם.

הכול מוכר, הכול ידוע. לא השתנה דבר.

רגע לפני שנרדמה, בדמדומי הנים לא נים, קיוותה באשלייתם של חולמים שבקומה הכול יהיה אחרת, ואם לא הכול, אולי רק מעט, ואולי אותו מעט יהיה כה הרבה. שהרי לפעמים לא צריך יותר מאשר צעיף צבעוני הנזרק על כתף, או שרשרת משתלשלת מצוואר כדי לשנות לחלוטין דמות נשקפת ממראה, הרי אומרים שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים. וייתכן שאלו שאומרים זאת, לא מצאו אותו בשום מקום אחר.

״אאאאמממא,״ קולו של אסף נשמע מהמטבח וניתק אותה ממעט השינה שעדיין דבקה בה. ״איפה שמת את הסנדוויץ' שלי?״

זמן לקום, הכריזה לעצמה ללא קול וניערה את שרעפי שנתה. ממילא עדיף כך, חשבה בעודה משפשפת את עיניה באצבעות דוחקות, קריאות בהולות בתחילתו של בוקר מונעות עודף מחשבה. אך בזמן שנפשה גייסה את הכוחות להתחיל את היום, גופה המשיך לעכב. אותה קימה פשוטה, שפעם נעשתה מאליה, הפכה למלאכת מחשבת של תכנון שלבים והישענות הגוף, והכאב ברגלה ניצל את יגיעת הגוף כדי לשוב ולהתריע על נוכחותו. היא התיישבה בקצה מיטתה וחיפשה את נעלי הבית הישנות, שידעו גם הן ימים טובים יותר, אך הן נעלמו מעיניה. ודאי נדחקו תחת המיטה, התכסו בענני אבק וחברו לאוצרות נעלמים המתגלים בחודשי האביב. וממילא מה צורך לה בהן, כפות רגליה סדוקות כאדמתו של מדבר צחיח, שום ריפוד סינתטי כבר לא ישנה את מצבן.

היא השתרכה לעבר המטבח, קורי שינה עדיין אופפים את פניה, מוסיפים להן נפיחות ועגמומיות של בוקר, שאף חיוך מוזמן לא יוכל למחוק.

״אני שונא לחכות,״ רטן אסף לעברה. ״אם אאחר, זה בגללך!״

היא עקפה את דמותו הגבוהה, הכועסת תמיד, ניסתה לשלוח יד ללטף את כתפו. אך תזוזתו הקלה שכמעט ולא הורגשה במכוונותה, הותירה את ידה באוויר. היא הוציאה מהמקרר את הלחמנייה התפוחה, ממולאת בחביתה מתובלת היטב, שהוכנה עבורו אמש, והושיטה לו אותה בתוספת גערתה הקבועה, שנשמעה טרחנית גם באוזניה, ״אבל למה אתה לא בודק במגירה הקטנה?״

״בסססדר,״ מלמל בלחש וסינן את הס' מבין שפתותיו, כנרתע אף מלענות לה. הוא יצא מהבית ללא מילה נוספת, תיקו זרוק על גבו ושערו מוטל ללא צורה על עיניו.

״שלום גם לך,״ קראה אחריו.

יום אחד היא תתעמת איתו על צורת הדיבור שלו, הבטיחה לעצמה, אבל לא היום.

היא העיפה מבט בשעון התלוי מעל הטלוויזיה וציינה לעצמה את מספר המשימות שעליה לשלים בשעה הקרובה. להכין ארוחת צהריים לנמרוד, להעיר את שי ונטע - לוודא שהם לוקחים את הסנדוויצ'ים שהכינה להם, לשים לעצמה כמה ירקות בתוך שקית - היא כבר תשביע את הרעב בערב. להתלבש, לצחצח שיניים, להסתרק, להכניס את המבחנים שבדקה אמש לתיק. לצאת לעבודה.

זה ישים, הרגיעה את עצמה. עוד יום, עוד שבוע, נעבור גם אותם.

רגע אחרי שמילאה את משימותיה, רגע לפני שיצאה, נעמדה במסדרון מול המראה העגולה עם המגירה הקטנה תחתיה - רואה לא רואה את השתקפותה. פיזרה על עורה שכבה דקה של מייק אפ, הברישה את לחייה במעט סומק, הבליעה את מה שייחלה להעלים, הדגישה את מה שקיוותה להבליט. הסתכלה ולא הסתכלה על התוצר, ולחשה לעצמה את משפט הבוקר הקבוע:

״Let the show begin.״

 

***

סוף־סוף נשמע הצלצול.

התלמידים שעטו החוצה, אוחזים בתיקיהם וממהרים להוציא את מכשיר הטלפון מכיסם. כרגיל, רובם לא העתיקו את שיעורי הבית מהלוח, והבטיחו שיזכרו את הנדרש. לא נורא, ניסתה צליל לנחם את עצמה, מחר הם שוב ילמדו בדרך הקשה מה קורה למי שלא מכין שיעורי בית אצלה... ״קשה״, לא יכלה שלא לגחך על תכנוניה, וכי מה באמת תוכל לעשות? כפי שאיריס היתה אומרת, הסנקציות יעילות כמו K300 נגד מכת ארבה.

היא אספה את דבריה לתוך תיק הצד החדש שיעל קנתה לה לפני שבוע, מכניסה בקפדנות כל דבר למקומו. המחברת בתא האמצעי, הספר בתא האחורי, והטושים והעטים בחזית, בתוך כיסים צרים שיועדו לכך. כיתה י״ב2 נמצאה מרחק של שלוש דקות הליכה מהבניין המרכזי. עליה להזדרז. עוד עשרים דקות שיעור נוסף.

חדר המורים המה קולות של תחילת שבוע, שצליל הקפידה להימנע מלהיאחז ביניהם. ״מה נשמע״, ״איך היה הסופ״ש״, ״מה עשיתם שם״, ״יש לי מבחן עוד יומיים״, ״טלפני להורים שלה״...

היא הנהנה לשלום, לא מכוונת כלפי אף אחד, פנתה לפינת הקפה והוציאה מתיקה את כוס החרס האישית שלה. לעולם לא תשתמש בכוסות הזכוכית הפשוטות והמאוסות הנעלמות מחדר המורים בתדירות מעוררת שיח מתיש. היא לא יכלה לסבול את המחשבה על הכוסות המרוכזות יחד בכיור הישן ונשטפות בחומר ניקוי זול, עם סקוטץ' שעמד כמצע לביוטופ, רוחש חיים בלתי־נראים. לא תודה, היא תביא כל יום את כוסה הפרטית, ותשטוף עם קצת מים במהלך היום, ועם הרבה חומר ניקוי בערב. היא מזגה במיומנות מים רותחים אל הספל, הוציאה מהכיס הקדמי של התיק תיון של היביסקוס והניחה אותו בתוך המים. ריח נעים פעפע באוויר ודחק את ניחוחות הקפה הזול וסירחון המקרר הישן שהשמיע גרגור מונוטוני.

היא הציצה בשעון העגול, מתנת ארגון המורים, שניצב מעל הכניסה. נשארו לה רק עוד שתים־עשרה דקות, היא צריכה למהר. כוסה החמה בידה האחת ותיקה החדש בשנייה - זירזה צעדיה לעבר המרפסת, אולם כשהגיעה לדלת הזכוכית, מצאה שהיא סגורה. היא עמדה שניות ארוכות מול הדלת, תוהה מה להניח קודם או ממי לבקש עזרה, עד שבא איתן, המורה לספורט, גאל אותה מהתלבטויותיה ופתח עבורה את הדלת בניד ראש משועשע, והיא מיהרה לנענע ראשה חזרה ולמלמל תודתה.

דורון כבר ישב שם, עם כוס קפה שחור וסיגריה בתחילת דרכה, מחייך לעברה את חיוכו הגדול, שגומתו קורצת מבין זיפיו הקוצניים. רגלו האחת מונחת על גבי השנייה וכל גופו משדר נינוחות.

״צלילה יקירתי, מה שלומך? התגעגעתי,״ קרא לעברה בקולו הצוהל ונופף לעברה בידו בהגזמה מלאת רוח משובה.

צליל התיישבה לצדו על כיסא הפלסטיק והניחה לאנחת רווחה להיפלט מגופה. ״גם אני,״ אמרה בחיוך, ״גם אני.״

היא לקחה לגימה זהירה מכוס התה שבידה, הוציאה את חפיסת הסיגריות והדליקה לה אחת. ריקוד הריחות שהתחולל באוויר השרה בה תחושת מוגנות חמימה.

״איפה אפרת ואיריס?״ שאלה.

״אפרת נסעה לבית חולים ואיריס בתורנות הפסקה היום,״ ענה בעודו מותח את ידיו לאחור. ״רק אנחנו הזקנים נותרנו, יקירתי, יש לנו את כל ההפסקה עכשיו כדי להזדעזע יחד מהדור המפונק שגדל פה במדינה ולהשוות מחירים של שיניים תותבות.״

״זקן בנפש זה עדיין לא זקן בגוף,״ אמרה בחיוך. ״אל תיקח קרדיט שעוד לא הרווחת ביושר.״

״וזקן בגוף זה לא תמיד זקן בנפש,״ החזיר לה בהקנטה מחויכת. ״אל תנפנפי ממך קרדיט שמגיע לך בדין.״

היא הביטה בו בהכרת תודה אילמת על השקר שהתנגן לו בחינניות. היא היתה זקוקה לטפיחה קטנה על השכם, במיוחד הבוקר, גם אם מהימנותה נתונה בספק.

 

***

כשיצאה לתחנת האוטובוס גילתה אפרת שהיה זה אחד מאותם בקרים שבהם הטבע טרם בחר לו צורה ושינה פניו מדי שעה. רגע מרעיד את האנשים ברוחות קרות, ובמשנהו תובע מהם להשיל שכבותיהם כבצל תחת השמש הישראלית שהכתה לפתע בגחמה חולפת. אפרת ישבה במקומה מכונסת ומצונפת מול הרוחות הקרות שחגו סביבה, מלפפות ושוחקות. שערה השחור התבדר ברוח וליטף את כתפיה. עיניה המשוכות בקצותיהן, שצבען חום־אדמדם כצבע אדמת החמרה, צומצמו לכדי רווח צר, ועור פניה, שהסיר מעליו כבר את חותמו השחום של הקיץ, נצבע בוורוד תחת הצלפות הרוח, מבליט את הנמשים הספורים שעיטרו את קצה חוטמה. התחנה היתה ריקה, ואפרת קיוותה שמישהו יגיע, ולו עובר אורח אחד, שתוכל למקד בו את מחשבותיה ולהסיטן מעצמה. כשהאוטובוס הגיע, עלתה אליו בדילוג של הקלה, ומיהרה לשבת על הכיסא הראשון שנקרה בדרכה. רק כשנשענה לאחור גילתה שריפודו נשלף על ידי יד אקראית המחפשת לעצמה תעסוקה, ובסיס העץ חבט בעוצמה בגבה. אך היא לא שתה לבה לכאב העמום שהרעיד את גופה, לא היה לה פנאי לכך. היא מיהרה לעצום את עיניה, להסדיר את נשימתה, לנוח מעט, ולהפחית, לפחות את משקלה של העייפות, מעומס התחושות והרגשות שעטו עליה. גביני עיניה, שהיו מאומצים זה לזה, יצרו ביניהם גבעה שבצדדיה שני ואדיות עמוקים, ובתוכם הצטבר אותו לחץ, שככל שניסתה לשלחו מעליה, היטיב אחיזתו.

לאחר התאונה הקודמת, שבה נכנסה ללא משים ברכב שלפניה בהתנגשות שלא גבתה כאבים, אך היתה מספיקה להחלפת פרטים ועירוב הביטוח, החליטה שלא תנהג יותר לבית החולים. יאיר ניסה לשכנע אותה שהוא יסיע אותה לבדיקות ולטיפולים. אבל היא התנגדה בחריפות כה גדולה, שלא העז להציע שוב. היא אמרה בהחלטיותה הנודעת, שלוותה בשפת פנים ברורה, שהיא רוצה לנסוע לבד, להיות שם לבד, לעבור את זה לבד. ואם ילך טוב, לחזור משם יחד. הוא נד בראשו בהסכמה חיוורת, וכדרכו בתקופה האחרונה, לא מצא מילים לעגן בהן את רצונותיו. ובוותרנותו, אכזב אותה, אך לא אמרה על כך דבר.

בדרך הביתה מהטיפול הקודם, רגע לפני ההתנגשות, ידיה רעדו על ההגה ללא הפסקה והטבעות שעל אצבעותיה השמיעו צליל מתכתי בכל פעם שנקשו על הפלסטיק הישן והנוקשה. היא נזפה בעצמה על הפסימיות שפשטה בה, ושיננה לעצמה כי מחשבות משפיעות על מציאות. לא עברו ימים רבים עד שגילתה, פעם נוספת, שלגוף שלה כנראה לא אכפת מסלוגנים רוחניים.

היא ודאי תחזור לעבודה עוד כמה ימים, הרי היא חייבת לנוח קצת בבית, להירגע. כך אמר הרופא. כאילו מנוחת הגוף ומנוחת הנפש אחת הן. ולא רמז את אשר חשבה, שאולי דווקא טרדותיה הן המסיחות את דעתו של אותו זרע ומונעות ממנו להגיע לאותה ביצית, להפרותה, ולהכניס חיים לחייהם. והנה נוספה עוד אשמה על חטא, עוד חטא על עוון.

היא פנתה להביט בחלון, קיוותה לקלוט מעט מהנוף החולף מול עיניה דרך החלון הישן העכרורי, וניסתה לבצע תרגיל שחרור מתח מימי לימודיה באוניברסיטה. היא כיווצה את כל גופה, כעובר במעי אמו, הרגישה את שריריה מתהדקים, את נשימתה נעצרת, ולאחר כמה שניות ארוכות, שחררה באחת את מנעולי גופה. האפקט היה מיידי אך לא מספק, ולכן החליטה לנסות שוב, והפעם לרווח יותר את איבריה. משתנועת רגלה נחסמה על ידי דבר מה, היא הביטה תחתיה וגילתה שקית כחולה גדולה מלאה בקופסאות פלסטיק קטנות, ורק משהבחינה במראן, עלה באפה ניחוח הבית שנדף מהן. לידה ישבה אישה מבוגרת, פניה מרושתות בסבך של קמטים, והביטה בה בעיניים נפולות עפעפיים המכוסות בדוק של קטרקט.

״למה אישה יפה כמוך ככה עצוב?״ אמרה במבטא מזרח־אירופי כבד, וסימנה באצבע גרומה על פניה של אפרת. ״לא טוב להיות עצוב.״

אפרת חייכה חיוך עדין, והשפילה את עיניה. מעולם לא אהבה שיחות אקראיות עם זרים, לא הבינה את הצורך שיש לאנשים למלא את החלל בשיח ריקני עם אדם שתוקף המפגש איתו יפוג תוך זמן קצר. אבל לפתע הרגישה כורח עז להריק מעט ממועקתה, ומי יותר מתאים לכך מאשר אותה זקנה משונה שלעולם לא תפגוש שוב. אך ההרגל לצמצם גדול מכל צורך להרחיב. ולאחר נענוע ראש לא מחייב הפנתה את ראשה לנוף המתחלף ועיניה ננעצו במילים עקומות החרותות על הכיסוי הדק של הזגוגית - ״זיו ודניאל לנצח״, וכדרכם של שמות עדכניים, לא היה ניתן להבחין בין המינים.

הזקנה הבינה את שלא נאמר, ועברה לנעוץ את מבטה הכהוי בספסל לידם, מנסה במילים מגושמות להתחיל שיחה עם יושביו, שגם הם לא העניקו לה את חסד השיח.

ואפרת, שכבר שינתה את דעתה ומצאה בעצמה את מעט הכוח הנדרש כדי לפתוח את צפונות הלב ולדבר עם אישה זרה, למה אישה יפה כמוה עצובה, גילתה שרגע החסד חלף כלא היה. הזקנה הוציאה מכיסה ספר תהילים קטן והחלה למלמל את מילותיו. ייתכן שמצאה מי שיקשיב.

אפרת החזירה עיניה לעצים ולבניינים המתחלפים מול פניה, צורתם אבדה במהירות הנסיעה, נזכרת כיצד היתה היא עצמה ממלמלת מילים, נוטעת בהן משמעויות, מרגישה נחמה מגיעה מלמעלה, שלווה מבפנים. כמה התגעגעה לזה, כמה היא זקוקה לזה עכשיו.

 

***

צליל צעדה כמה צעדים לאורך המסדרון המטופח, ומיד חזרה על עקבותיה, רק כדי לוודא, אמרה לעצמה. היא עברה שוב בין החדרים, העיפה מבט על המצעים הנקיים שהיו מהודקים לקצוות המיטה, פתחה את דלתות השירותים ובדקה שמתקן נייר הטואלט ומתקן האחסון התלוי מעל הניאגרה מלאים. בצעד מהיר הלכה למטבח, הציצה מתחת לשיש כדי לוודא שסגרה את ברז הגז והעיפה מבט מהיר אל שקעי החשמל, לוודא כי אין שום מכשיר חשמלי המחובר אליהם. רק המחשבה שתחזור בסוף יום העבודה לביתה ותגלה דבר שאינו מצוי במקום אשר יועד לו, או גרוע מכך, היווה סכנה בטיחותית, קלושה ככל שתהיה, היה בה כדי לערער את יומה. היא ידעה שאותה דאגה תציק לה במהלך היום, וייתכן אף שבהפסקה היתה חוזרת לביתה במונית, כדי שתוכל להרפות ממנה.

״אפשר לצאת,״ אמרה לעצמה בלחש, נשמה עמוק ושמה את התיק על כתפה, לא לפני שבדקה שוב שהכול מונח שם בתאו המיועד לו.

לרגע, בעודה עומדת ליד הדלת, עיניה נמשכו מעצמן לתמונה ישנה. מזכרת מטיול בחרמון, שהיתה תלויה בין תמונות אחרות מעל השידה החומה מול הדלת. לפני שנים מסגר אבנר את התמונה בחנות קטנה שמצא במרכז העיר, ועכשיו המסגרת נראתה לה כהה מדי, לא שייכת לצבעים הבהירים שנוספו לבית בשנים האחרונות. בתמונה, נדב ויעל מתפרקדים על משטח רך של שלג, עיניהם מכוסות במשקפי שמש, ראשם עטוף בכובע צמר, וחיוכם רחב ומאושר. צילומו של אבנר תפס גם אותה, עומדת מאחוריהם עם מבט קשה וידיים שלובות על החזה, והיא רק על עצמה לספר ידעה, שבאותו זמן חשבה על הרכב החדש שיתמלא בחתיכות שלג שיותכו לתוך הריפוד. ולרגע, יותר משהצטערה על המסגרת הלא מתאימה, הצטערה על אותה נוקשות מלפני חמש־עשרה שנים, למה לא יכלה פשוט לתת להם ליהנות ולא לנזוף בהם כל הדרך עם ״אמרתי לכם״. למה לא יכלה לעבור לאחור ולחבק אותם בעודם רועדים מקור בבגדים הרטובים, במקום לשבת מקדימה, צדקנית ומוכיחה.

היא הניחה את התיק מכתפה, והורידה בזהירות את התמונה מהקיר. אך גם המסמר נשלף, נפל ברחש צליל עדין והותיר אחריו חור שקוע בקיר החלק. מיד התרעמה על החור ומיהרה להרים את המסמר ולנסות לדחפו חזרה לקיר, אולם הטיח החל מתפורר תחת ניסיונותיה המגושמים, צוחק על סרבולה.

צפצוף עצבני קטע את מחשבותיה. היא לקחה את התמונה, דחפה אותה בחופזה לתא הקדמי של התיק, העבירה אצבע מנחמת על החור פעור הפה, הסירה ממנו גרגירי אבק לבן ומיהרה לצאת.

המאזדה הלבנה חיכתה ליד הבניין, וצליל מיהרה להידחק למקומה. חובקת בזהירות את התיק בזרועותיה.

״מצטערת שנדנדתי,״ אמרה אפרת. ״אני חייבת לצלם כמה דפים לפני השיעור. בימים שהחסרתי הם לא למדו כלום, ועכשיו אני צריכה לרוץ איתם קדימה.״

״ברור, ברור,״ מלמלה צליל ומיהרה לסדר עצמה במושב. ״איך היה הפעם?״

״היה,״ אמרה אפרת בתמציתיות קרירה ולא אופיינית. ״נראה מה יהיה.״

צליל הסתכלה באפרת במבט בוחן. איזו עוצמה, איזו החלטיות, התפעמה ולא בפעם הראשונה. איך היא מתמודדת עם המציאות בכזו אצילות נפש? נעה בחיים בתכליתיות ברורה, לא נכנעת למפלות זמניות. גם אבנר היה כזה, רוב חייו, אך הוא עזב ותכונותיו עמו.

״אני חייבת לסיים היום את המחזה שהתחלנו,״ קטעה אפרת את מחשבותיה. ״אני מרגישה שהם לא מצליחים לרדת לעומקן של הדמויות ונשארים ברובד הרדוד ביותר.״

״טוב, לפעמים זה הכי נוח,״ נאנחה צליל, מאבקת מבלי משים את הפלסטיק מולה במטפחת ששלפה מהכיס הימני בתיקה.

״הלוואי שזו היתה בחירה בנוחות או מהדחקה. זו פשוט שטחיות נטו. חוסר מוכנות להתמודד עם משהו יותר עמוק ממה שרואים מול העיניים.״ אפרת פנתה ימינה לכיוון בית הספר, ונימת הכעס הפתאומי בדבריה לא הותירה כל מקום לדעה אחרת.

״ככה זה ילדים,״ אמרה צליל, עצרה מתנועותיה והביטה בסיפוק במשטח הנקי.

״גיל שבע־עשרה זה לא ילדים. עוד שנה הם יאחזו נשק ויעמדו במחסומים. יש מלחמות, אי־אפשר לעטוף אותם בצמר גפן כל הזמן. אחרת איך ידעו להתמודד?״

צליל לא ענתה. היא הסתכלה על השלט הגדול בחזית בית הספר, ועל קשקושי הגרפיטי הצבעוניים שהקיפו את האותיות השחורות, הרשמיות. כל קיץ מנקים עובדי התחזוקה של העירייה את השלט, וכל קיץ באים השמיניסטים וממלאים אותו מחדש. כל אחד רוצה להשאיר חותם, עברה בה מחשבה, ומיד כתבה אותה על פיסת נייר ששלפה מהכיס הצדדי של תיקה, שלא תשכח לספר ליעל.

״אני מצטערת,״ אמרה אפרת לאחר שדוממה את המנוע בחניה. ״אני קצת עצבנית היום.״ היא פכרה את אצבעותיה מעל ההגה והביטה בתלמידים שפילסו דרכם בין הרכבים החונים, נכנסו דרך השער הרחב והנהנו לברוך השומר, שהביט בהם בעיניים מנומנמות של תחילת יום.

״זה בסדר,״ חייכה צליל וכמעט הניחה יד מהססת על כתפה הנרעדת של אפרת. ״לכולם יש ימים כאלה לפעמים, לא? מותר גם לך, בייחוד עכשיו.״

״בייחוד עכשיו, בייחוד תמיד,״ אמרה אפרת במבט סתום, ולפתע התנערו שתיהן מדפיקה חזקה על החלון, ומאחוריו חייכו פניו של עומר בוסקילה, תלמיד כיתה י'.

״אפרת,״ קולו נשמע עמום מבעד לזגוגית, ״את צריכה לראות איך למדתי בעל־פה את הקטע, את תהיי ממש גאה בי.״ חיוכו הרחב דחק לצדדים את הפצעונים הזעירים שניקדו את פניו, ובטרם הספיקה אפרת לענות או לפתוח את הדלת, כבר נחפז לדרכו כשתיקו מושלך על גבו. לא חיכה לתגובתה, הסתפק בידיעתה.

***

״התכנסנו כאן היום,״ דורון עמד בראש מורם וידו אוחזת בסיגריה כמו היתה כוס שמפניה. ״כדי לחגוג את הבאסה, באנו מכל קצוות בית ספר, מחדר תיאטרון, ומשכבת י״ב, מכיתה י', ומהמקלט שאף אחד לא רוצה ללמד בו, כדי לציין את זכותנו להחריב את ריאותינו ולהצריד את קולנו.״

״טוב, שב, שב!״ צחקה איריס ותפסה בזרועו. ״עוד יחשבו שאנחנו נהנים פה. זה ייתן להם עוד מוטיבציה לקחת לנו את המרפסת.״

״לא, לא,״ ניער את ידה בעדינות. ״אל תהרסי לי את פרץ היצירתיות. איפה הייתי?״ הסתכל בתהייה קלה בקהל הצופות, ומיד הפנה מבטו למעלה, והמשיך בקול עמוק, ״כידוע, כוחות עלומים מנסים להחריבנו, טוענים שהם רוצים להגן עלינו, על תלמידינו, אבל אנחנו לא ניתן להם! לא, לא, אנו נילחם על התמכרותנו בכל הניקוטין העומד לרשותנו, מי לסיגריה איתי?״ הרים את אגרופו למעלה, כשהסיגריה מבצבצת בין האצבע לאמה הצמודות זו לזו.

״אני,״ הרימה איריס ידה ומשכה את דורון לכיסא עד שהתיישב בחבטה לידה. ״אתה יודע שזו מלחמה אבודה, נכון? אנחנו ניכחד כמו נמלה תחת זכוכית מגדלת.״

״אני למעשה בתהליך גמילה,״ אמרה צליל בחיוך נבוך. ״אני פשוט מורידה את זה לאט־לאט.״

״כן, כולנו כך,״ הנהן דורון, ״ונפסיק לגמרי לעשן ביום שנבוא לעבודה על חדי קרן.״

״תהיה סקפטי כמה שאתה רוצה,״ אמרה אפרת. ״אני כבר ירדתי לאחת ביום, וביום שאני נקלטת לא תראו אותי פה, לא אקטיבית ולא פסיבית.״

״בעזרת ה',״ אמרה איריס בקול משועשע, ומיהרה להשפיל עיניה מול מבטו הנוקב של דורון.

״עם עזרתו או בלי עזרתו, ממילא זה לא רלוונטי הפעם,״ מלמלה אפרת, הניחה את הבדל שנותר על המאפרה והוציאה עוד סיגריה מהחפיסה.

״בטוח?״ שאלה איריס.

״יותר בטוח מזה אין.״

״אני ממש מצטער לשמוע. קיוויתי בשבילכם,״ אמר דורון והניח את ידו על כתפה.

״טוב, מה אתם באבל? אף אחד לא מת.״ חייכה אפרת חיוך מאולץ והסיטה מהם את עיניה המזוגגות.

״אף אחד גם לא נולד.״

״את יודעת, גם לנו לקח זמן.״ אמרה צליל בחשש. ״זה לא היה מיידי, בשניהם.״

״גם אסף לא הגיע מיד,״ הוסיפה איריס. ״כנראה זה מצליח מיד רק לנערות שמגיעות לוועדת הפלה,״ גיחכה לעצמה ומיד רצתה להחזיר את דבריה.

אפרת הנהנה והביטה לעבר מגרש הכדורגל. ברחבה המרכזית רצו עשרות נערים, ועל מדרגות הבטון סביבה ישבו תלמידים אגודות־אגודות. מתח שזרם לחלופין נגלה עד המרפסת. מבטים חטופים, נשיקה חפוזה, נערה שהולכת באטיות מפרכסת וכבמטה קסם מובילה עיניים משוטטות אחר מתאר גופה, נערים שמשילים את חולצתם במשחק כדי לצנן את גופם ואולי לחשוף עוד שריר. מיניות צעירה, בוטה, מחוצפת, הרואה בעצמה מטרה ולא אמצעי. עוד שנים לא רבות, לדברי הסטטיסטיקה, לפחות כעשרה אחוז מהם יעמדו במקומה, ייחשפו לקשייה, לנזקקותה, לנואשותה. ואחרים בכלל לא יֵדעו שיש מי שאצלו ההיריון מלווה בכל כך הרבה ייסורים, אצלם הטבע יֵדע את מקומו, יעבוד על פי דרישה וצורך, לא יהיה מקולקל, לא יחטא לתפקידו.

***

הבר היה חשוך ומואפל, כמסייע לבאים אליו להסתיר את אשר הם מבקשים. דורון התיישב ליד הדלפק, ביקש כוס בירה גדולה, והשפיל עיניו לכוסו, משתמט ממבטים שעלולים להוביל לשיחה מיותרת. ״אני מגיע מחר״, שלח לה הודעה. ידע כי מילים כתובות מחייבות יותר מכל הבטחה שבלב. לאחר כמה דקות קיבל בתשובה אייקון של פרצוף כועס, ומיד אחריו אייקון של פרצוף שמח. ״סליחה״, כתבה מיד, ״התבלבלתי״. הוא חייך לעבר המסך, מדמיין אותה מציצה מבעד למשקפיה מגדילי העין והכתב על המסך הקטן, מתלבטת בין האפשרויות, מקללת, טועה, מנסה שוב ולבסוף מדושנת מגאוות לומד שהצליח.

הטכנולוגיה המתחדשת הפתיעה אותה כל פעם מחדש, ״נסתרות דרכי הטכנולוגיה,״ היתה ממלמלת בפליאה, ומדי פעם היתה מבקשת מדורון ברמיזה אגבית להראות לה מה עוד הוא יכול לעשות במכשיר שלו. וכשהיה מעלה לה סרטונים מצחיקים ביו־טיוב, או מקשר אותה בסקייפ ליגיל, אחיינה שנמצא בטיול בניו זילנד, היתה סופקת כפיים כילדה ואומרת בהתמוגגות, ״איזה עולם ברא לנו הקב״ה, כל הזמן יש דברים חדשים...״ אך רק כשהפגיש אותה עם משחק חיתוך הפירות על המסך, והיא לא הרימה עיניה אליו במשך כל שהותו, החליט לקנות לה מכשיר חדש משל עצמה. ״מה אני צריכה כזה?״ תמהה כשהניח לפניה את מתנתו, ״אתה יודע מה אני רוצה, טלפון לא יחליף את זה.״ אבל עד מהרה סיפר לו חיים שהיא כבר ביקשה מנכדיה להוסיף לה משחקים חדשים, ובימים שבהם הבדידות איימה לכפות עצמה, תנועות האצבעות המחליקות על המסך היוו הסחה ראויה.

הוא לא נהג ללכת תדירות לבר, בעיקר לא לבדו, רק באותן תקופות לא רבות שדרשו ממנו את ערפול המחשבה ואת פורקן המגננות. אך גם תחת ראשו המורכן לא היה עיוור למבטים המצועפים שבחנו אותו ביושבו, שננעצו בעורפו. מדי פעם חשב שעליו לענוד טבעת על אצבעו, ולו רק כדי לדחוק את אלו שאשלייתן בעיניהן ותעוזתן בהיגדיהן. אך טרם מצא זמן לטרוח ולמצוא טבעת דמה שלא בהכרח תניס את כולן, וממילא גם לא יכול היה להתכחש לתחושת האון בבחירתו להיות בלתי־מושג, תחושה שנזקק לה במיוחד בימים שהובילוהו לבדו לבר.

בתחילה היה מנסה למצוא את הגורם, את שקרוי ״טריגר״, והיה משחזר צעדיו כדי לבדוק מה היה הדבר שהשקיעו במרה שחורה, לגלות מה המחשבה הראשונית שהחלה את המסע הביוכימי שהביאו עד הלום. אך שנים ללא מענה הובילוהו לקבל עליו את העצב הנוגה העוטף אותו כחיבוק, ותמיד לשים לב שאינו נשאר יותר מדי, כביקורו של אורח אהוב שאינו דייר קבע. בימים כגון אלה, הזיכרון היה מנסה להתלקח קמעה, להציף את כל אשר נהדף לאחור. אך עם הזיכרון היה שרוי גם הגעגוע, ואל הגעגוע הצטרף חוסר האונים, וחוסר האונים נפנף בשתי ידיים במה שכבר אין ביכולתו לשנות. והיה יושב בכיסא הבר המוגבה, עקבי נעליו נתלים בחישוק הכסוף, ומבטו נשלח אל האופק שנחסם במראה מאחורי הבר. לא היה לו צורך בהרבה אלכוהול, לא רצה בשום חברה. רק קצת שקט, מבחוץ ומבפנים.

***

איריס חיפשה את המפתח בתיקה. היא לחצה שוב ושוב על הפעמון. אף אחד לא ענה. לבסוף רוקנה את תכולת התיק על שתי מדרגות, ומצאה את המפתח בין חבילת טישו מעוכה לאודם ורדרד שלא זכרה שאי־פעם השתמשה בו. משפתחה את הדלת, מצאה את ילדיה שרועים על הספות, רגליהם על השולחן, ושלושת ראשיהם רכונים על מכשירי הטלפון שבידיהם.

״אני לא מבינה. לא יכולתם לפתוח לי?״ עצרה עצמה בקושי מלצעוק.

״ממילא מצאת את המפתח בסוף, באותו מקום שזרקת אותו. למה היינו צריכים לקום?״ רגן אסף מול מבטה המצטמצם.

״אני בדיוק רציתי לקום,״ אמר שי והציץ בה לרגע בזווית מבטו. ״אבל אז פתחת את הדלת.״

איריס נאנחה עמוקות, הבליעה את הכעס בקרביה בשאיפת אוויר אטית ואמרה בקול קפוץ שלא הצליח ללבוש את הקלילות שהזמינה עבורו, ״אתם פשוט רובצים פה כמו צב הפוך שחתם קבע, אני רק מקווה שלפחות בשבעה שלי תואילו בטובכם לקום ולפתוח את הדלת למנחמים.״ אך אף אחד מיוצאי חלציה לא זיכה אותה אפילו בגיחוך. היא נאנחה שוב, משכה כיסא מתחת שולחן פינת האוכל והתיישבה עליו בכבדות, מרימה את רגלה הדואבת על הכיסא שלידה.

״בשבעה נשאיר את הדלת פתוחה,״ מלמלה נטע מבלי להרים את עיניה.

איריס הסתכלה עליה בהשתאות וכמעט נמלאה חֵמה ופצחה בצעקות, אך למזלה של נטע, היא היתה עייפה מדי. כבר זמן כה רב היה לה כל כך הרבה מה לומר לה, להם. אך מכיוון שהיתה בטוחה שהם לא יקשיבו, לרוב לא טרחה. ״כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע״, הזכירה לעצמה את האמרה הישנה שסיפקה לה את מנת ההצדקה שלה נזקקה. אך גם אם הצליחה להעלים עינה ממילותיהם ומהבעותיהם, לא יכלה שלא לראות את מצב הבית. התיקים היו זרוקים ליד הכניסה, הנעליים היו מונחות על הרצפה באי־סדר, כשריחן נודף ברחבי הסלון, וצלחות מלוכלכות עם שאריות ממוצקות של קטשופ ניצבו על השולחן הנמוך, עדות לארוחת צהריים שביקשה שיאכלו במטבח.

לפעמים, בייחוד בימים שבהם התנהלותם היתה כרֵחיים על צווארה והתעלמותם מבקשותיה הפכו אותה למטרידה כפייתית בעל כורחה, ניסתה איריס להעלות באוב את זיכרונות ילדותם. את צחוקם המתגלגל, את המקלחות המשותפות ושירי הלילה הרכים, את ארוחות הערב שמלאו במילים נלהבות עם הגיית ילדות משובשת שלא מיהרה לתקן, אך הכול היה כבר כה מעורפל. נותרו רק התמונות באלבומים שבחדרה שאיששו את זיכרונה, שאותם מתבגרים מצוברחים היו פעם התינוקות שלה, שהתגנבו אליה למיטה באשמורת בוקר ודגדגו אותה ברגליהם הקרות, שביקשו ממנה לכסות אותם עם גופה וכאשר נרמסו תחת משקלו פרצו בצווחות שמחה, שנרדמו על רגליה בעודה פולה ומחפשת כינים בדמדומי הקיץ הארוכים. נדמה היה לה לעתים שהעבר וההווה כמו התמזגו ומאז ומעולם היתה אמא של שלושה מבוגרים לעתיד לבוא, ארוכי איברים ומהירי רוגזה.

שי ונטע נולדו בשבוע השלושים ושש להריונה, שערו היה בהיר כשל אמו, שלה כהה כשל אביה. הוא היה מחפש את קרבתה וחיבתה, היא היתה קשה לריצוי וקשה לאהבה. תמיד הסתכלה בה בעיניים יוקדות, מחפשת הוכחות לנאמנותה. ואיריס, ככל האמהות, ניסתה לעשות את המיטב ולחלק את זמנה ביניהם שווה בשווה, אך נפשה נכרכה בעיקר אחרי זה הכרוך אחריה. אסף, שהיה גדול מהם בשנתיים, היה יד ימינה הנכון לעזור לכל בקשה מרומזת. עיניו הגדולות הסתכלו עליה בהערצה בעודה רוקדת עם אחיו על השטיח המשובץ, או ממחיזה להם הצגה מדובבת בקול צייצני עם התרווד, המצקת והמערוך. עכשיו שרוע היה על הספה, ידו האחת טמונה בחלציו, ידו השנייה מחזיקה בטלפון שלו, ואפילו לא טורח לפגוש בעיניה.

סבלנות, חזרה וביקשה מעצמה, זה גיל, זה יעבור, תתייחסי אליהם כאילו הם התלמידים שלך.

באנחה עמוקה קמה לבסוף ממקומה ופנתה למטבח, שנותר בדיוק כשהיה בבוקר, מבולגן ומלוכלך. ״מה את חושבת? שיבואו גמדים בלילה ויעשו את כל העבודה בשבילך?״ קולה של אמה הצטלצל בראשה, מתרה ומגחך. היא ידעה היטב מה עליה לעשות, שנים של תרגול השאירו חותם. לפתוח את המקרר, למצוא סיר עם שאריות שנדחק פנימה עד אשר תכולתו התקלקלה דיה כדי להיות ראויה להשלכה לא בזבזנית, לשטוף אותו במים חמים ומעט סבון, כדי שלא ייבלע טעם היושן במזון החדש, ולהכין פסטה מרוככת עד תום, ולצדה רוטב עגבניות עתיר שום ובצל ומתובל ביותר מדי מלח ופלפל. אמנם לא מאכל שיישאר חקוק בזיכרונות המטבח של ילדותם, שיוכלו להציפם בעת הצורך ולהתרפק עליהם בגעגוע, אך היה זה אחד המאכלים היחידים שנאכל על ידי כולם כמעט ללא תלונות, וליותר מכך לא ייחלה. ובכל זאת, למרות שהמשימות היו מוגדרות וממוקדות, לא יכלה לעמוד בפני הלאות שהחלה משתלטת על איבריה וזורה בהם כבדות, וכל שרצתה היה לנוח קמעה. השעה היתה ארבע אחר הצהריים, נותרו עוד שלוש שעות עד ארוחת הערב. זה בסדר, החליטה בעודה גוררת עצמה בצעד כושל לחדר השינה, היא רק תלך להניח קצת את הראש, שלאף שטונדה מאוחר שכזה, לא יקרה כלום. ״בלגן אף פעם לא בורח״ - עוד אחד ממשפטיה של אמה החֱיה עצמו בראשה. מיטה סתורה, שמיכות מבולגנות וסדין מקומט שחבק בתוכו את ניחוחות הלילה קידמו את פניה, אך עייפותה היתה כה ממשית שלא ראתה את כל אלה. היא השתטחה פרקדן על המיטה, שקיבלה אותה כתמיד בחיבוק מנחם, וטמנה ראשה בכרית שציפתה דרשה החלפה. לא יקרה כלום, עוד מעט היא תקום, הכול יכול לחכות.

רגע לפני שהשינה סחפה אותה עוד שמעה במעומעם את קולותיהם הפתאומיים של ילדיה שהלכו והתגברו, מריבה חדשה החלה מפלחת את החלל, מריבה שדי היה לה בהתלקחות קלה על מנת לפרוץ בעוצמה אדירה. היא זיהתה את קולו הכועס של אסף, את קולו המתגונן של שי ואת קולה המצטווח של נטע, היא הושיטה את ידה לכריתו של נמרוד, כיסתה את אוזנה החשופה, והתעקשה שלא לשמוע, שלא להתעצבן. הכול יכול לחכות.

***

״שלום, חבר'ה,״ נשמע לפתע קולה הגבוה מדי של תפארת, המזייף תמיד בקצותיו, והפר את אווירת הרוגע ששרתה במרפסת. כולם הסבו את מבטם לעבר דמותה המתנדנדת קלות על נעלי עקב לא מותאמות לסביבה, לבושה בחליפה אפורה שאינה מותאמת לאקלים, ומאופרת בהגזמה שאינה מותאמת לגיל. ״איזה כיף שכולכם פה ביחד,״ החוותה בידה לעבר המרפסת המשובצת בקרמיקה מעוטרת בכתמי צבע כהים חסרי סימטריה, שהסתירו את כתמי הלכלוך הקבועים. ״כמו שאני תופסת תלמידים מעשנים, ככה אני יכולה לתפוס אתכם ללא שום בעיה,״ אמרה וסיימה דבריה בצחקוק, בעוד ארבעת צופיה מחייכים לעברה בנימוס מתחייב.

״טוב, מספיק עם הבדיחותא,״ נענעה בראשה מול מבטיהם השואלים והיטיבה תסרוקתה המוגבהת קמעה. ״האם ראיתם את המייל שיצא אתמול ממועצת התלמידים, על קידום נושא הבריאות בקפטריה ובתחומי בית הספר?״ סקרה בעיניה את קהלה השבוי ומיהרה להוסיף, ״נו, אני בטוחה שראיתם, מה חשבתי לעצמי,״ משכה לעצמה כיסא פלסטיק והתיישבה ביניהם כאחת מהם, מנסה להשעין נוקשותה לאחור. ״אז ודאי אתם גם יודעים על מה הרעש־געש בחדר המורים,״ סימנה בראשה לאחור, כמוכיחה שייכות למאזיניה. ״אני טרם החלטתי מה גישתי, אני חייבת לספר לכם,״ אמרה, הוציאה מכיסה סוכריית מנטה וסובבה את העטיפה השקופה בקול רשרוש, ״אבל לא אוכל לומר שאני לא מבינה את טענתם,״ דחפה את סוכריית המנטה לפיה ומצצה אותה באוושה שורקת. ״בכל זאת, אתם מורים, ואתם צריכים להוות דוגמה. נכון, דורון?״ הביטה בו וקרצה לו בגמלוניות. הפס הכהה תחת עינה הוכיח כי היא חידשה את משיחת הצבע אך זמן קצר קודם לכן.

״כן,״ הנהן דורון, ״מסכים לגמרי,״ והגניב בעיטה קטנה לאיריס, שגיחוך קל נפלט מפיה.

״יופי, היה נחמד לקשקש איתכם בכיף,״ אמרה והקפידה להשמיט את הדגש מהכ', כיאה למנהלת שהחלה את דרכה בהוראת לשון, טפחה על ירכיה החנוקות בחצאית צרה ונעמדה במקומה. ״אבל אני חייבת ללכת לעבוד. אל חשש, עוד אחשוב רבות על הסוגיה של המרפסת הזו.״

רגע לפני שנכנסה חזרה לחדר המורים, ורגע לפני שנפלטו מילותיה של איריס מפיה הפעור בכוננות, נעצרה במקומה, הסתובבה, והכתה קלות על מצחה כנזכרת במשהו, ״אוי, מבולבלת שכמותי. כמעט שכחתי. היום אעביר מייל שקיבלתי מהמפקחת, על תחרות מקסימה של משרד החינוך, של פרויקטים חינוכיים. אני רוצה שבית הספר שלנו יגיש כמה שיותר מועמדויות!״ הרימה את אצבעה ואת גבותיה, ״אבל אני לא דואגת, כי אני סומכת עליכם.״ חייכה ופסעה לעבר השני, מותירה לדברים שנאמרו, ובעיקר לדברים שלא, לפעפע.

״כלבה,״ סיננה איריס, ומיהרה להוציא עוד סיגריה. ״מדברת כמו בובת צעצוע שנתקע לה הכפתור. לקחה לנו את כל ההפסקה, לא היה לי נעים לעשן לידה.״

״מעניין מה זה הפרויקטים האלה,״ תהתה צליל. ״נשמע מעניין.״

״מעניין לי את העכוז,״ אמרה איריס. ״מה זה כבר יכול להיות? הם יכוונו למשהו בנוסח 'אתם תיתנו את הנשמה, כי אנחנו סומכים על המצפון ותחושת השליחות שלכם, ואנחנו נעניק לזוכים לוח שנה עם תמונות של פרחי הבר של ישראל.' לקחה שאיפה עמוקה מהסיגריה והשהתה את העשן בתוכה.

״תמונות בשחור לבן,״ הוסיף דורון בחיוך. ״בטח ייגמר להם הצבע במדפסת הצבעונית.״

״מתאים לי דווקא איזה פרויקט עכשיו. משהו לשקוע בו,״ שיחקה אפרת בסיגריה שבידה, מעבירה אותה בין אצבעותיה.

״ככה זה מתחיל,״ נפנפה לעברה איריס בידענות. ״אומרים לך, בוא תיכנס, תיטול חלק, ופתאום אתה מוצא את עצמך אחראי בהתנדבות על משהו שלא רצית, עם אנשים שאתה לא אוהב, רק כי לא היה נעים לך לומר לא.״

״נראה לי שפספסתן לגמרי את מטרת בואה,״ אמר דורון במבט משועשע. ״רק אני שמתי לב ל'יד רוחצת יד' שנרמז לנו פה?״

״איזה ידיים, על מה אתה מדבר?״ התעצבנה איריס, שעצביה היו כבר מתוחים ממילא ושום כמות של ניקוטין לא יכולה היתה להרגיע אותה.

״אנחנו ניגש לפרויקט ונוכיח איזה צוות מסור ורציני תפארת מגבשת פה, והיא תשקול להשאיר לנו את כבשת הרש והרשע שלנו,״ הסביר דורון.

״לגמרי!״ קראה איריס. ״איך לא קלטתי את זה? הייתי צריכה להיות הראשונה לקלוט את המניפולציה למתחילים, ועוד מהאישה הזו, שיומרנית כמו שמה.״

דורון חייך לעברה והתרומם ממקומו במהירות, ״אני כבר חייב לזוז, אבל אל תדאגי, זה לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה. ולא, לא התכוונתי אלייך,״ מיהר להוסיף מול מבטה המתרעם.

״אבל מה נעשה עם תפארת המתפארת?״ הזדעקה איריס, כשהיא משתמשת בכינוי שהדביקה לתפארת לפני שנים רבות, והרגישה כיצד רוח לחימה שכמעט והשתכחה כליל מחייה החלה מפעמת בה אט־אט. ״אתה תיתן לה לסחוט אותנו?״

״אוי, איריסנק'ה שלי,״ אמר דורון במבטא פולני חורק. ״אם החיים נותנים לך לימונים, תסחט מהם לימונדה, ותמכור אותה במחיר מופקע.״ ולא נשאר לראות את פניה המתכרכמות מול חיוכן של אפרת וצליל.

***

למרות שעברו כבר כמה שנים מאז שנפטרה מצמתה הארוכה וממשאה על גבה, עדיין לא מעטים היו הבקרים שבהם הופתעה לגלות כמה קל ראשה בהרימה אותו מהכרית. ״אמא, השם שלך מטיל צל, והצמה שלך מכבידה עלייך, את לא יכולה לעשות שינוי ומהפך אם תאחזי בהם,״ אמרה לה יעל, וצליל, שבאותה תקופה לפתה כל מה שייתן לה תקווה, בעיקר אם יצא מפי בתה, הסכימה להעלות את שמה ואת שערה לעולה על מזבח המהפך. ומי ידע האם צדקה יעל בכך? כשם שלא ידעה אם צדקה באמירתה העיקשת ש״זה שאבא עזב, זה מסר מהיקום בשבילך לשנות הכול ולהתחיל מחדש.״ צליל מעולם לא חשבה שליקום יש מסרים עבורה, אך מצד שני גם לא חשבה שיום אחד תיוותר כך לבדה.

מי היה מאמין שאשקיע את זמני בהבלים כאלה, תהתה לאחר שיצאה מהמקלחת. שערה האדום היה מוטל רופס ורטוב על ראשה ודרש את תשומת לבן של ידיה שיישלחו אל־על וימלאו משימת עבדותן. היא רצתה להספיק להתקשר ליעל לפני שהיא יוצאת לעבודה ולספר לה על הפרויקט. אמנם לא נראה שמישהו ישתתף בו, אבל זה נושא שיחה ראוי דיו לדון בו עם יעל. היא ודאי תתעניין ברעיון ויהיו לה הצעות טובות, חשבה לעצמה בגאווה הססנית. אך הזמן היה דחוק והשיער חיכה, והרי אי־אפשר שכל קוץ יעמוד במקום לא לו, זה עלול לחטוא למטרה שלשמה הועמדו, לעשות צחוק מההגדרות שנקבעו. על כן שוב מצאה עצמה נעמדת מול המראה מיישרת את הקוצים בדייקנות בעזרת הג'ל החדש שהספרית המליצה לה עליו, ונותנת להם כיפוף קטן בקצותיהם, ״כדי שלא תיראי כמו קיפוד״. ודאי לא יכלה לצאת לעבודה לפני שתסיים, לא מסודרת ולא מאורגנת. השיחה תצטרך לחכות לשעה מתאימה יותר, החליטה ומיד סכה את ידיה בנוזל השקוף ומרחה אותו בקפידה על שערותיה הלחות.

עד לפני שנים לא רבות, המראה שלה היה בעיקר הבבואה הנשקפת מהראי. היא לא מצאה לנכון לטרוח בטיפוח הגוף, ואת אשר חשבה על עצמה למדה מדבריהם של אחרים, כחוקר המלקט נתונים ומשליך אותם על המציאות. היא היתה אז מסתכלת בסקרנות על אנשים אשר היו מכלים זמן כה רב בשיחות על בגדים ומראה חיצוני, ולא מבינה כיצד אורגניזם עם די־אן־איי זהה כמעט לחלוטין לשלה, חושב ומתנהל כל כך אחרת. היום היא מבינה שייתכן שכך חשבו עליה, אם היה מי שטרח לחשוב.

בהתחלה, התספורת מילאה אותה ריגוש לא מוכר, הקלות על ראשה כמו הקלילה את נפשה, וכמעט האמינה שהנה היא אחרת. אך חלפו חודשים ספורים, והיא החלה להבין דבר שיעל כנראה טרם השכילה לדעת, שלתספורת קצוצה הצבועה בגוני הכתום הזועק והעונה החולפת יש משא שאינו נמדד בגרמים, משא כבד יותר מאותה צמה. רואה היא היטב את מבטיהם של אלו המצפים מאדם עם תספורת מעין זו להיות מיוחד, בעל אמירה ותעוזה, מחשבה מעניינת ופעולה אמיצה. מעין ציפיות לא נאמרות, שמוטלות על אדם במבט, בחיוך. משא כזה אינו מוקל בשעות הלילה, כצמה הנחה על הכרית.

אין מה לחשוש, איני עוד אותה אחת, ניערה את ראשה בסיום מלאכתה, נזהרת על ניצני ראשה הזקורים. אני היום לגמרי אישה אחרת, שנתה לעצמה, ואף המילה ״אישה״ העלתה גיחוך על שפתיה, שהרי ״אישה״ זו מילה מלאה בתשוקה ובשלות, בקימורי גוף ובהבטחה נסתרת של ידיעת כול. והיא, היא בסך הכול צילה גורדוצקי, עם התה והלימון והספרים הישנים.

***

איריס סיימה את תורנות ההפסקה שבה בהתה בצורה עיוורת בחצר ההומה ופנתה לכיתה. כאב חד דקר בקרסולה ועיוות את פניה. היום אני חייבת לקבוע תור לרופא, הזכירה לעצמה בהחלטיות מעושה, שכן אף היא ידעה שאותה תזכורת סופה להתבטל, וממילא לא תקבע תור בתקופה הקרובה ותמשיך עוד ימים רבים להלך בחשש ולהיזהר מלהישען על אותו קנה רצוץ. כמה אני חייבת סיגריה, חשבה לעצמה כשנכנסה לכיתה ומיהרה להתיישב על כיסאה. חתיכת הקרטון שנתחבה תחת אחת מרגליו לא מילאה את ייעודה ולא מנעה מהכיסא להתנדנד תחת תזוזותיה חסרות הסבלנות בעודה מחכה. קבוצה קטנה של תלמידים הסתודדה בפינת החדר, והיתר היו מחוץ לכיתה ולא מצאו לנכון להיכנס. פעם זה היה אחרת, התלמידים היו ששים בבואם ושמחים בלכתם, ומול מבטה החד היו מהסים זה את זה, עד הגיע שקט. אך כיום יכלה לחכות עד בוש, התלמידים היו עסוקים בשלהם, ולא התייחסו אליה. אפילו חברי הקבוצה בפינת החדר, שהיתה מורכבת ממופנמי הכיתה, אלו שמעמדם החברתי היה נמוך משל שוכני החצר, עדיין היו מספיק נישאים כדי לא לשים לבם אליה.

היא הכתה על השולחן בחוזקה ואמרה את המשפט שכה שנאה ושהזכיר לה את מיטב הקלאסיקה הנדושה של המורים, ״אני מחכה.״

התעלמות מוחלטת, כמשב רוח על שדה קצוץ.

באותם ימים כמעט נשכחים, כשהכריזמה שלה היתה בלתי־מנוצחת, היו נשלחים לכיתתה עמיתים לשיעורי צפייה. היא היתה מתרוצצת בכיתה באנרגיות של מתחילים, עוברת בין השולחנות, ממחיזה את דבריה בתנועות ידיים ומימיקה רבת רושם, מתבלת את תוכנית הלימודים במיני השוואות ופרשנויות, חורגת מגבולות ההכרח ופורצת לעבר האינסוף, והתלמידים גמלו לה בהקשבה מרשימה שהחדירה בה רוח נוספת. אמנם, גם כיום, לאחר שבע־עשרה שנים בתפקיד, עדיין מסוגלת היתה להחזיק כיתה ולנהל שיעור, לא לגמרי נס לחה. אך הדבר הצריך ממנה הרבה יותר יגיעה, שלרוב לא הצליחה לגייס מעצמה. לעתים היתה מסתכלת במורים הצעירים שהגיעו מדי שנה לחדר המורים ונשאו על גבם ולבם אנרגיות וחלומות, שייתכן שמעולם לא אחזה בהם כבעלת בית. והיתה מתקנאה ברוחותיהם הבתוליות, באידיאלים התמימים שהיו מספקים לאוחזים בהם כוחות בלתי־נדלים שלעתים התגעגעה אליהם. נו, זה עוד יעבור לצעירים הללו, היתה מחביאה מולם גיחוכה בחיוך מנומס, היומיום המייגע ישחק אותם במהרה, ואז הם יהיו בדיוק כמוני, קיוותה.

היא נשענה לאחור על הכיסא החורק והביטה בכיתה מולה. בפנים המשולהבות, המדברות ומקשיבות, צוחקות ומחייכות, מתעוותות ומרפות. יכלה לבהות בהם כך יום שלם, לנשום את הנעורים, לספוג את שמחת החיים, להתגעגע לעצמה בגילם. אך הספר המונח על השולחן הציץ בה בעין נוזפת. ״מה עם הבגרות,״ שאל. ״לא תספיקי את החומר אם תיתני להם לשחק כל היום.״ ומיד, כתלמידה ממושמעת שאינה רגילה לתעוזה, הנהנה בראשה בצייתנות, החזירה מבטה לכיתה ואמרה בקול שקט, ״בוחן ביום שלישי.״

מילת המפתח נקלטה על ידי אוזן אקראית, עברה ברחש בכיתה, ומהכיתה בצעקה למסדרון, ולאחר חמש דקות כבר ישבו מולה שלושים וארבעה תלמידים, והשיעור התחיל. סתם בזבזה את נשק יום הדין, נזפה בעצמה ללא קול, מתי יהיה לה זמן להכין להם בוחן? אך לא נותר לה זמן לתהות, זוגות העיניים כבר בהו בה, מי בציפייה מי בשיממון, מי גופו זקוף, מי שמוט על שולחנו.

״זו פעם אחרונה שאני צריכה לחכות לכם כל כך הרבה זמן, בפעם הבאה אני מבקשת העברה ובואו נראה איך תסתדרו בלעדי,״ התרתה בהם באצבע שלופה ובהבעה זעופה. והם, חייכו בתגובה בביטחון של יודעי דבר, המעבר הרי ידרוש ממנה יותר טורח מלעמוד מולם, והיא לא תעשה דבר.

״כולם לפתוח שמואל ב' פרק א',״ אני מתחילה.

***

״מה אתה צריך את זה, כפרה?״ אמרה לו בעודה תוחבת את השאריות לתוך קופסאות הפלסטיק שהחזיר, לא לפני שניקתה אותן שוב.

״אמא, באמת שאין לי כוח לדבר על זה שוב,״ דורון הניח את ראשו על ידיו והניע אותו קלות מעלה מטה, ממחיש את מילותיו בדרמה מוגזמת.

״תבוא פה למושב, אני אפנה את יחידת הדיור הגדולה, תגור שם לבד. יהיה לך טוב. אני אדאג לאוכל ולכביסה.״ אמרה בעודה שופתת סיר גדול על הכיריים.

״לא הכול בחיים זה כביסה ואוכל,״ רטן והציץ בסיפוק בלתי־נסתר לעבר הקופסאות המתמלאות בכל טוב.

״כן, שמעתי. ומה יש לך במקום כביסה ואוכל? משהו יותר טוב? אתה חייב מישהי שתדאג לך, שאתה תדאג לה.״

״אז זה מה שאת מאחלת לי,״ שאל בקול נחרד, ״דאגות?״ ומיהר לכווץ את עינו בקריצה שובבה בטרם תבין את הערתו כפשוטה.

״תצחק, תצחק, אבל דאגה פותרת הרבה דברים בחיים.״ הפנתה את עיניה אליו, מחזיקה את המצקת בידה כמַטֵה מֹשֶה.

הוא עצם את עיניו וחיכה למשפט הקבוע החוזר על עצמו בשינויים קלים, והמשפט לא בושש להגיע. ״מזלך שאבא שלך לא בין החיים, איך הוא היה עצוב לראות מה נהיה ממך. תראה איך חיים, ארז ואלון מצאו את עצמם, יש להם אישה, ילדים, פרנסה. רק אתה נע ונד בעולם. אבא שלך תמיד אמר מה שכתוב בתורה, שאתה צריך לעזוב את אבא שלך ואמא שלך ולדבוק באשתך.״

״אמא, אל תדאגי, הוא דבק באישה,״ נשמע פתאום קולו של חיים מבעד לחלון הפתוח. ״אבל כמו דבק שלוש שניות...״

״שלום גם לך,״ קרא דורון לעבר החלון, והעיף מבט בשעון המטבח ששכבת שמן טשטשה את מראה ספרותיו. ״אבל אני בדיוק הולך, אני חייב לצאת כדי לא להיות עייף מחר בעבודה.״

״לאן אתה בורח? יא סטלן שכמוך,״ חיים נכנס למטבח, כרסו מקדימה אותו בצעד. ״אמא, את משגעת אותו שוב, נכון? אני רואה על המבט המסכן שלו,״ אמר ותפס בלחייו של דורון, מפנה את פניו הנמתחות לעבר אמם, ״תראי איך הוא אומר לי, 'חיים, עזור לי. תציל אותי,' ואני, יש לי לב טוב, אני אגאל אותו מייסוריו.״ משך בכתפיו ושחרר את פניו של דורון, שמיהר לייצב את לחייו בהבעת פנים מבודחת, ״יאללה, בוא תגיד שלום לאחיינים שלך לפני שאתה נעלם שוב,״ נתן חיים לדורון חבטה עזה רווית נוסטלגיה וחיבה על גבו.

דורון קם במהירות ונשק לאמו על הלחי. לא יכול שלא לשים לב לעור שאיבד מגמישותו, ורגע לאחר שיצא מהמטבח עוד שמע את קולה קורא אחריו, ״אני לא גמרתי איתך.״

הם יצאו לאוויר הקר של הערב, וריח מוכר הכה באפו של דורון, ריח שרק זיכרון ילדות הטובל בטבע יכול לספק. ליד בית הכנסת עמדה קבוצה קטנה של אנשים, עסוקים היו בדיוניהם תוך כדי נפנופי ידיים נרגשים. דורון וחיים הנהנו לעברם, ואלו הנהנו חזרה. שיחות שלמות התנהלו במושב בניד הראש. דורון הסתכל בהם בערגה קלה, ומיד הסיטה מראשו. נזכר בשעות הארוכות שבילה באותה רחבה, מחכה לאביו שיצא מהתפילה, יפרע את שער ראשו ויאמר, ״בוא לאכול ילד, הקיבה דורשת, לא ניתן לה לחכות.״

חיים הניח על כתפו יד כבדה ומשכו מעט לכיוונו, ״אל תיקח את זה קשה, היא דואגת לך.״

״אני יודע,״ הפטיר דורון. ״אני לא ממש מוטרד מזה.״

״אם אתה רק רוצה, אני מכניס אותך פה לעסק,״ אמר חיים בקול בטוח. ״אמנם עכשיו קצת יבש, אבל לפני פסח אני אתחיל להרגיש את העלייה.״

״אל תתחיל גם אתה, חיים. מספיקה לי אמא אחת.״

״זה נכון, אבל מי יהיה אבא שלך, יא יתום?״ תפס בראשו ופרע את שערו, עד שדורון, שניסה להשתחרר מאחיזתו, צבט אותו במותנו העבה והוא הרפה ממנו בקול צחוק עמוק.

״אתה יודע שאני לא יכול לחזור לכאן, נכון?״ אמר דורון לאחר שהתייצבה נשימתו וחיוכו התיישר. ״אתה יודע שזה לא אני.״

״כן,״ נאנק חיים בכבדות ומתח את גבו לאחור. הוא כבר לא בנוי להתגוששויות נעריות מעין אלה, ״אבל אל תגיד שלא הצעתי.״

***

הארון ניצב פעור מולה והציע את תכולתו ביד רחבה, אך אפרת הסתכלה בו בנביבות עייפה, דבר לא נראה לה מתאים. כל מה שרצתה היה לחזור למחשב וללטש שוב את המחזות של כיתה י״ב, לעבור על רשימת התלמידים, לבצע התאמה מרבית, ואולי להגיש הצעה לפרויקט שהחל מתבשל כמו מעצמו בראשה.

יאיר נכנס לחדר והסתכל עליה בהפתעה, ״אנחנו לא אמורים לצאת עוד מעט?״ שאל והתיישב על קצה המיטה, מביט אף הוא לתוך הארון בארשת חשיבות ומקמט את שפתיו ואת גבותיו בהתלבטות מעושה. אפרת התיישבה לידו, הניחה ראשה על כתפו ואמרה בקול מתיילד, ״אבל אירי, אין לי מה ללבוש.״

״קלישאה מהלכת את,״ צחק ונשק על ראשה, ״אבל כדאי שתבחרי מהר, כי את יודעת כמה ההורים שלך לא אוהבים איחורים, הם אמרו שזה יתחיל בשמונה.״

היא קמה בעצלתיים והתיישבה על ההדום שהיה מונח ליד המראה. באצבעות ארוכות פתחה את השפופרת הקטנה, משחה בהן את המשחה הלבנה, והניחה אותן על פניה, מסובבת אותן אט־אט במעגליות ממכרת, סביב עיניה ופיה, שנפתח קלות תחת מגע ידיה. לאחר דקה ארוכה של יצירת אדוות שמנוניות על פניה, זחלו אצבעותיה לכיוון צווארה, מותחות את העור הרך תחת ידיה. קופסה דקה עם צלליות במגוון גוונים נבחנה תחת עיניה, כאמן הבוחר את צבעיו, בעודה נושכת קלות את שפתה התחתונה, עדות להתלבטותה. לבסוף בחרה בגוני הירוק שתמיד החמיאו לעיניה והחלה מערבבת ומסדרת, מחליקה וצובעת את עפעפיה בעדינות ושוב מחזירה ידה לגוון אחר. יאיר בהה בה ללא אומר, עוקב אחר ידה המחזיקה בתוחם שחור, שהפך ברגע אחד את גבולות עיניה לשחורים, את מבטה לאימתני.

היא פשטה את החולצה והסתובבה מהר, פן תרגיש במבטו על גופה, ומשכה מהקולב את השמלה השחורה, חסרת האמירה, חסרת התלונות. על חזה הניחה שרשרת כסף ארוכה, זיכרון ישן מהשוק בתאילנד, ואת שערה קשרה בגומייה אדומה. ״איזה יפה את,״ לחש יאיר והספיק לחבק לרגע את מותניה, בטרם השתחררה מאחיזתו וברחה ממילותיו.

כשהגיעו לרחוב השקט, כבר עמדו עשרות מכוניות לאורכו, ולא נותרה להם ברירה אלא לחנות ברחוב המקביל ולרדת דרך מדרגות מעבר צרות. הבית היה מואר, וקולות המולה נשמעו מתוכו. הם צעדו ביחד בשביל אבנים מסותת ששיחי ורדים תחמו את צדיו, מלווים את הפוסע בניחוחות פריחה משכרים. על הדשא, בתוך מתקן חלוד, עמדו בשורה חמישה זוגות אופניים בגדלים שונים, וכדורגל ישן שצבעי משושיו פלשו זה לתוך זה, הציץ בין גלגליהם. פתח הבית היה רחב ידיים ומרשים, מחופה באבנים ירושלמיות, שהקנו לו מראה עתיק למרות שנותיו הלא רבות.

״מוכנה, אפרתוש?״ לחש לה יאיר ולחץ את ידה ברכות.

״לא,״ ענתה ופסעה פנימה.

הם עמדו כזרים בכניסה לסלון הרחב שהמה אנשים. קולות שיח וצחוק כבשו את האוויר, וריח מתקתק פיזז בחלל. אפרת הביטה סביב. כה מוכר, כה מנוכר. יאיר טמן אצבעותיו בתוך כף ידה, והיא אחזה בהן בחוזקה ומשכה אותו אחריה למטבח. המקום היחיד בבית שהיה פנוי מאורחים, ממלכה של אישה אחת.

המטבח היה גדול ומזמין, והמחשבה הרבה שהושקעה בכל פרט ופרט נחשפה כבר בהתבוננות אקראית, הכול תוכנן ונבנה כמעשה אומן, בנוי ביעילות מרבית למען שימושה האינסופי של עמליה. בממלכה הזו הכול סר לפקודתה והכול התנהל כרצונה, מעולם לא הקדיחה תבשיליה, מעולם לא נאפתה עוגה יתר על המידה. אפרת התקרבה לשיש ובחנה את הצלחות הגדולות העמוסות בעוגות ועוגיות. כל סוג הכיל בתוכו זיכרון אחר. עם עוגיות שקדים ותה היא היתה מצטנפת בימי שישי מתחת לשמיכה שגררה מחדרה, כדי לקרוא ספרים ליד אור השירותים שנשאר דולק כל השבת. את עוגת השיש הבחושה אמה היתה מכינה מדי פעם באמצע השבוע, ״שיהיה משהו ליד הקפה״, וריח עוגיות תמרים מילא את הבית כשניצה דודתה היתה באה לארוחת שבת עם חמשת ילדיה.

״אז מה את אומרת?״ קול מוכר נשמע מאחוריה. ״איך המסיבה?״

פניה הצרות של עמליה לא העידו על מלאות גופה. הקמטים הספורים שעיטרו את פיה ואת עיניה לימדו על ימים רבים של שחוק ושל כיווץ שפתיים. המטפחת הכחולה שעטפה את ראשה היתה קשורה בנוקשות על עורפה, ומעל מצחה המתוח התגלו שורשי שערות משוכים לאחור. לא פעם אמרו לאפרת כמה היא דומה לאמה, אך היא כלל לא ראתה זאת, וייתכן שגם לא רצתה לראות. עמליה ראתה בדמותה החיצונית אך ורק ביטוי גשמי והכרחי למהותה ולתכליתה האישית, ושם היה מקור השוני ביניהן. אמנם, שתיהן עסקו בחינוך, אך אמה ניהלה אולפנה מתוך הרגשה של שליחות לאומית ודתית, מתוך צורכי הדור וקריאת השעה, ואפרת הגיעה להוראה כיוון שלא מצאה עבודה בתחומי הבמה. העיסוק בהוראה לא היה חלום חייה, אלא אמצעי להתקיים בדרך לשם.

״אמא, מה שלומך?״ חיוך, חיוך, אחיזת כתפיים רפה, נשיקה חפוזה על לחי, מבט מהיר על גוף.

״איפה מרווה?״ התרחקה. ״לא ראיתי אותה כשנכנסתי.״

״היא עם החברות שלה,״ חייכה אמה ופנתה ליאיר. ״ומה שלומך? מזמן לא ראינו אתכם פה.״

״כן, את יודעת...״ היסס יאיר והשיא את עיניו, מחפש את מבטה של אפרת, אך פניה היו מוסבות לפתח המטבח ואורו בחיוך רחב.

״שלום שלום,״ קולו של גלעד קטע את המבוכה שהחלה מתמצקת באוויר, ״מה שלומכם, יקירי?״ הוא התקרב לאפרת ועטף אותה בחיבוק חם. אפרת עצמה את עיניה ונתנה לחיבוק להמס את נוקשותה. ״אמא,״ הפנה גלעד את פניו אל עמליה מבלי לשחרר את ידיו, ״אמא של רועי מחפשת אותך. היא רוצה לשבור את הצלחת.״

״צלחת?״ תמה יאיר.

״כן,״ צהלה עמליה משמצאה לה תלמיד בעל כורחו. ״בוא תראה טקס מקסים שאנו עושים אצלנו באירוסין. האמהות של בני הזוג שוברות ביחד צלחת, ויש לזה משמעויות עמוקות. אני בטוחה שגם אתה תתחבר אליהן,״ הוסיפה בהבעה רבת־משמעות.

״ממש כמו היוונים אתם, אה?״ חייך אליה.

״ממש לא!״ פערה עמליה את עיניה, ״זה בכלל לא קשור, אין לזה קשר למנהגי הגויים,״ אמרה ונפנפה בידה כמפוגגת רעיון אווילי.

גלעד לחץ בכוח מקנטר את כתפה של אפרת ולחש לה בחיוך, ״איזה כיף לחזור הביתה, אה?״

***

״ראיתם את המייל?״ שאלה איריס בקול מתוח מיד כשהגיעו אפרת ודורון למרפסת. הסיגריה שלה היתה שלופה, ועל השולחן מולה ניצבו כוס ריקה ופירורי מאפה.

״איזה מייל?״ שאל דורון בקול עייף. הוא בדיוק סיים שיעור קשה עם כיתות ט', ובו נדרש להשקיע התלהבות מוגזמת ומוזמנת כדי להחדיר בהם מעט עניין, עד שרוקן כליל ונותר ככלי הפוך.

״על התחרות של הפרויקטים האלה,״ אמרה איריס והושיטה להם דף קמוט שהדפיסה במדפסת של חדר המורים ברגע חסד שבו היתה פנויה. בתחתית הדף התנוסס הלוגו של משרד החינוך לצד סמליהן של חברות ועמותות שונות שהצטרפו יחדיו על מנת להוציא ״קול קורא״ על תחילת תחרות פרויקטים חברתיים בין מורים.

״אז זו תחרות,״ חייכה אפרת ומשכה את כיסאה לעבר המעקה. ״כבר נשמע קצת מעניין.״

״ממש לא,״ פסקה איריס, ״מילא היו נותנים איזה עשרת אלפים שקלים בכיף ככה ישירות לחשבון שלי, אבל מה הפרס שלהם?״ שאלה ומיד ענתה, ״שבועיים בארצות הברית לסיור לימודי בין בתי ספר. ומתי? לא בזמן הלימודים חלילה,״ הניעה אצבעה מולם כמטוטלת, ״לא, מה פתאום, אלא על חשבון החופש שלנו באוגוסט. שלנו, באוגוסט, אתם מבינים את זה?״

״את לוקחת את זה קשה מדי,״ משכה אפרת בכתפיה והוציאה קופסת סלט מתיקה, ״אם את לא רוצה, אל תעשי את זה.״

״אבל אז היא תיקח לנו את המרפסת, ואיך נצליח להעביר את ההפסקות ככה?״ הזדעקה איריס ועיניה נמשכו מאליהן לעבר הסלט הססגוני של אפרת שהכיל עלים ירוקים, פרוסות דקות של עגבנייה ומלפפון, וכף טונה שהתנוססה מעליהם בגאווה אפרפרה. ״איך את יכולה להסתפק בזוטות שכאלה, בימים כה קשים,״ אמרה בעגמומיות כאילו לא התהדרה בדרמטיות יתר רגע לפני כן, ״אצלי, ארוחה של פחות מחמש מאות קלוריות לא נספרת בכלל בחשבון היומי.״

אפרת חייכה בהתנצלות נבוכה והשיטה מבטה לדורון, שהיה שקוע במחשבות משל עצמו. ״אני חושבת שאלך על זה,״ אמרה, ״מתאים לי עכשיו איזה פרויקט נחמד כזה שיכוון את כל האנרגיות וההורמונים שלי לכיוון טוב.״

״באמת?״ אמרה צליל, שישבה עד אותו רגע בשקט וכדרכה הקשיבה בעיניים בולשות. ״כל הכבוד לך. כשראיתי את המייל בבוקר, חשבתי שגם אני אולי אקח חלק בפרויקט, יעל ממש תשמח אם אעשה את זה.״

״רגע, רגע, רגע. מה קורה פה? חשבתי שנהיה מאוחדות בבטלנות האידיאולוגית שלנו,״ הזדעפה איריס. ״אתן מוציאות אותי רע.״

״אולי תצטרפי ותיהני מזה,״ אמרה צליל בחשש קל מחרצובות לשונה של איריס. ״אם את רוצה, כמובן.״

״לא,״ פסקה איריס בהחלטיות, ״יש לי ערכים אבסולוטיים בנושא. מה שהם רוצים זה רק להראות לתורמים שלהם כמה הם ראויים למשכורות עתק על התפקידים המיותרים, הנסיעות הראוותניות והתארים המנופחים, ולשם כך ינצלו מורים במשכורות רעב כדי שיעשו פרויקטים בחינם. ישכנעו אותם בדיבורים על ערכים, וימשכו אותם על ידי איזה פרס רחוק עטוף בניצוצות של חוץ לארץ. אני בטוחה שבכל רשימת החסויות המכובדת לא יימצא יושב ראש אחד שיוותר על שכרו בשביל הרגשה טובה ויהיה מוכן להתנדב בשביל משהו שהוא יכול לקבל עליו כסף.״ איריס סיכמה את דבריה ונשענה לאחור בסיפוק יגע, לאחר שעיגנה את כעסה במילים שנותרו בחלל, זועפות ומוכיחות.

״וכשאני אסע לארצות הברית,״ הוסיפה לאחר רגע ארוך של שתיקת מאזיניה, ״זה לא יהיה בשביל להסתובב עם קבוצת מורות קשקשניות עם תג שם משתלשל להן מהצוואר, אלא כדי לטייל ברחובות מנהטן, בתצוגות אופנה, במוזיאונים יוקרתיים, ובין לבין אני אשב בסנטרל פארק ואפנק את עיני במראה של אמריקאים יפים ומסוקסים.״

״ובכל זאת, נראה לי שגם אני אלך על הפרויקט,״ אמר לפתע דורון במהירות, עוד בטרם סיימה את משפטה. ״אבל רק בשביל הסיכוי לגיבוי של תפארת בעניין המרפסת,״ הזדרז להצדיק את עצמו, ״אני לגמרי מסכים עם כל ההבחנות שלך, אבל אני עוד לא בנוי לגמילה מסיגריות.״

״אוף, בוגדים כולכם,״ נאנחה איריס. ״עכשיו אני איראה ממש רע. זו הסיבה שאני לא מסתובבת ליד אנשים אידיאליסטיים מדי ורזים מדי.״

״נו, מה אכפת לך?״ נעמד דורון מאחורי גבה והניח ידיו על כתפיה, ״ממתי את פוחדת מתחרות קטנה?״

״אני יודעת מה אתה מנסה לעשות,״ התחייכה בסיפוק לא מוסווה, ״וזה לא יעזור לך. פסיכולוגיה הפוכה הפסיקה לעבוד עלי כשהייתי בת שמונה.״

״לא פסיכולוגיה ולא כלום, אבל את תמיד מקטרת שלא השגת שום דבר משמעותי בחיים שלך, הנה לך הזדמנות.״

״וזה משמעותי?״ נחרת זלזול ליוותה את קולה. ״משמעותי כמו טיפול קוסמטי למת.״

״אל תדאגי,״ טפח בחוזקה על כתפיה. ״אשלח לך תמונה שלי ליד פסל החירות.״

״אתה יודע שהתחרות היא לא על פופולריות זולה?״ הרימה אליו עיניים זדוניות.

״שניכם,״ חייכה אפרת, ״ממש כמו תלמידים מאוהבים. מה יהיה הפרויקט שלך, דורון?״

״לא מספר,״ הרים גבותיו ופשט כפותיו לפניו, ״עוד תגנבו לי את הרעיון המטורף שיש לי.״

״אבל הפרויקט חייב להיות קשור למקצוע שאתה מלמד,״ תרמה צליל לשיחה את המידע שקראה. ״איך נוכל לקחת לך את הרעיון?״

״גם אני לא אספר,״ הצטהלה אפרת בחדווה ילדותית פתאומית שכה הזדקקה לה. ״אז יאללה, בואו נלך על זה, ושהטובה ביותר תנצח,״ הושיטה לו את ידה ללחיצה. ״בואי צליל, גם את נכנסת לזה,״ אמרה ותפסה בידה.

״בואו נהפוך את זה לממש מעניין. לא מספרים אחד לשני מה אנו עושים. אם מישהו מאיתנו זוכה, כל האחרים חייבים לו חפיסת סיגריות לפי בחירתו, ואם אף אחד מאיתנו לא זוכה, הולכים לערב השתכרות בבר,״ קבע דורון, ולמראה הנהונה של אפרת ומבטה המסויג של צליל, מיהר לשרבט את הדברים על צדו השני של בוחן היסטוריה ישן ששלף מתיקו, והגיש להן לחתימה. ואפרת וצליל חתמו על הדף ולחצו שוב את היד הרשמית שהושטה אליהן.

״למרות שקורץ לי קצת להצטרף לקבוצה הפתטית שלכם,״ גיחכה איריס בחיבה. ״אני ממש לא מתכוונת לקחת חלק בזה. אני לא מוכרת עקרונות תמורת פקט סיגריות, מארק מיי וורדס.״

***

השעון צלצל, ואותו בוקר שוב הגיע. זו היא, ואלו הם חייה. מתי כבר תכיר בכך?

נחירותיו הקלות של נמרוד בישרו את בוא השגרה ואיריס משכה את הכרית על משען המיטה ונשענה לאחור באנחה, עיניה נמשכו מאליהן לבטנה המשתפלת. חולצת הטריקו הדקה לא עשתה עמה חסד ולא הסתירה שום קימור רך מגע, היא נאנחה שוב בכבדות, והתייגעה מאנחותיה.

אני צריכה חופשה, חשבה לעצמה, מגיע לי, למה לא. יש דרך ארגון המורים כמה הצעות לא רעות למקומות חביבים באירופה, עליה לומר לנמרוד. אך מיד העלתה בעיני רוחה את גלגול עיניו וחרחורו הקבוע, מלמולים שחוקים על ״לא עכשיו, בואי נחכה, אולי ירדו המחירים, אולי יבואו לקוחות חדשים.״ היא לא תעז לומר לו שהיא חפצה רק בכרטיס טיסה לאחד. וכי מה היא צריכה אותו איתה בנדודיה? נשרך אחריה כמו ריח רע, מזכיר החלטות ישנות שאבד עליהן כלח. ואולי שם, במקום זר, כך סיפרה לעצמה, תמצא לה חברה חדשה או מאהב שיחלקו עמה את גילוי העולמות שהפסידה כשהיתה תקועה בחייה, שקועה בשממת הימים. אך בין כך או כך, ממילא לא יכלה להעלים עין מאותה עובדה בלתי־ניתנת לשינוי, שבכל יציאה לחופשה תחויב לקחת את עצמה ואת מטענה הבלתי־ניתק. ובהינתן זאת, בכל מקרה לא תוכל לנוח.

״על מה את חושבת כל כך הרבה?״ נשמע קולו של נמרוד וקטע את הרהוריה, עיניו עדיין היו סגורות למחצה, ופניו טרם התייצבו על צורתן.

״אתה יודע שאני שונאת את השאלה הזו, נכון?״ רטנה בזעף. ״אם הייתי רוצה לספר לך, הייתי אומרת. אני לא צריכה מדובב על הבוקר.״ מיד התרוממה ממקומה, באנרגיה שרק כעס פתאומי יכול לספק, פנתה לחדר השירותים ומיהרה לשחרר את הזרם שישצוף במלוא עוצמתו, שצליל המים הזורמים יסווה את השתנקויותיה.

לאחר שסיימה את מנת הדמעות הלא מופרזת שהקציבה לעצמה ונותרה הלומת מרגוע, התיישבה על מכסה האסלה הסגור והסתכלה סביבה. מטר תשעים על שני מטר של שקט, עם כיור סדוק מאז שנפל עליו כלי החרס של מברשות השיניים. אמבטיה מרווחת, וקרמיקה חומה שמזמן היה צריך להחליף. וכמו כדי להשלים את התפאורה, יומיים קודם לכן החלה הנורה מעל המראה להבהב ולמצמץ את נשימותיה האחרונות, מחכה ליד משתלחת אל־על, שתסובב אותה על צירה, תחליפה באחרת ותשליך אותה ללא מבט נוסף לפחון הקטן הניצב ליד האסלה. איזו עלובה אני, נאנקה איריס ונשענה לאחור על ניאגרת הפלסטיק הישנה, אפילו במשברים שלי אני נראית כמו סרט סטודנטים דל תקציב.

היא נעמדה מול הראי, מתחה את שערה ובגומייה ישנה אגדה אותו בחוזקה על עורפה, שיגהץ קצת את קמטי הפנים והנפש. הסירה בעזרת צמר גפן רטוב את שאריות האיפור, זה שהותירה בעייפותה בליל אמש, ויצאה בגב זקוף מחדר האמבטיה. נמרוד כבר ישב על מיטתו, מגרד באיבריו המוצנעים, מותח שריריו העלומים. כששמע אותה יוצאת, הרים אליה עיניים שלא נתקלו במבט חוזר. ״מצטער,״ אמר וחיוך עצוב נמתח על פניו, ״לא ייאמן שאחרי כל כך הרבה שנים אני עדיין עושה טעות של מתחילים ופונה אלייך בבוקר.״

היא הסתכלה עליו בעין רכה. ״זה בסדר,״ גיחכה ללא שמחה, ״לא ייאמן שאחרי כל כך הרבה שנים אני עדיין לא התרגלתי.״

***

בהתחלה לא חשבה שיש בעיה. ידוע לכול שזה לא עובד מיד. אבל כאשר חודש אחר חודש הרגישה את הכיווץ המוכר, שלאחריו גילתה על תחתוניה את סימן הכישלון האדום־האדום הזה, כשלט עצור בחייה, הבינה שמשהו צריך להיעשות. עם אמה, שנתברכה בשבעה ילדים, לא יכלה לדבר. באותה שיחה מגומגמת שבה ניסתה לברר על הגנטיקה המשפחתית, עמליה מיד התגאתה בפוריות מבורכת במשפחה, ולא הבינה את מקורה המדמם של השאלה. וכשאפרת סיננה שהם מנסים ורוצים, הסבירה לה אמה בידענות שמלבד חתונה, שמירה על טהרת המשפחה היא הצעד הראשון, ורק אם זה לא יעבוד, צריך ללכת לרופאים. ״ואולי את לא חייבת לומר מראש שאת לא נשואה, ואז אולי הבלנית תיתן לך לטבול,״ לחשה באוזנה בסופה של אותה שיחה, ״עדיף לטבול וליפול בדברי דרבנן, מאשר להתייחד בטומאה ולעבור על איסור דאורייתא.״ אך אפרת כבר לא האמינה במים טהורים, מאררים או מפרים, ומצאה לה את זה שלמרות שמו לא התחייב להצליח מעבר ליכולות הארציות שבידו. ד״ר קדושים היה מרגיע בפגישה הראשונה. הוא הציף אותם בסטטיסטיקות חיוביות ובפתרונות אפשריים, ולא נראה חסר ישע. ״צעד־צעד,״ הבטיח להם בקול עמוק, ״ייתכן שזה רק עניין של לחץ, וייתכן שיש כאן בעיה אחרת. נבדוק, נגלה, נטפל.״

״את רואה,״ חיבק אותה יאיר בצאתם מהמרפאה ונשק לה בראשה, ״הכול יהיה בסדר.״

עשרה חודשים עברו מאז אותו חיבוק, ואם תמימות היתה מפרה, כבר היתה חובקת בזרועותיה ילד. בתחילה היא לקחה את הזמן ולא מיהרה. את הבדיקות הנדרשות עשתה על פי גמישות לוח הזמנים שלה, שהיה דחוק למדי. היא ידעה שעליה למהר יותר, ושהזמן לא עובד לטובתה, אך ייתכן שחשבה שבינתיים זה יסתדר ויום אחד תגלה במפתיע שני פסים גאים על מקלון לבן, וייתכן שידעה שניסיונות אינטנסיביים יגררו אחריהם תשובות מוחלטות. אך הפסים לא הופיעו והבדיקות המתישות לא גילו שום ממצא ברור. שחלותיה לא היו פוליציסטיות, חצוצרותיה לא היו חסומות, ובתדפיסי בדיקות הדם מגוון המדדים ניצבו בגבולות הרצוי. ואף אצל יאיר לא נחשפו אי־סדרים, הכול זרם כנדרש וכראוי. ואי־גילויה של בעיה מוכרת נשאה בתוכה מעט מרגוע, שבעקבותיו בא לחץ נורא. והם כבר כמעט ולא זכרו מתי המגע ביניהם לא היה מתוזמן ומחושב על פי ימי הביוץ הספורים שנמדדו בקפידה. מתי סתם אהבו, בלי לעדכן את המרפאה.

הכדורים, הזריקות וההזרעות, וגם המאכלים שההומיאופתית נשבעה על סגולתם, לא הניבו ילד, רק תופעות לוואי ותסכולים אינסופיים. לילותיה של אפרת נמלאו בחלומות מיוזעים על רופאים עטויי מסכות עשויות מדפּים של פרוטוקולים מחוררים מחודן של מחטים, מטפטפים דם וזרע ודמע, היישר לתוך צוואר רחמה הצחיח שנגלה מבין רגליה הפשוקות. קרסוליה נעולים על ידי צבתות ברזל, שדיה ובטנה מכוסים בכותונת זולה, ומבטה המעורפל נעוץ בתקרת הגבס מעליה. גם בחלומותיה הקפידה לנתק עצמה מגופה.

אט־אט החלה אף אמה להילחץ, ובדרכה שלה הציעה להצטרף אליה לטיפולים. אך אפרת סירבה בתוקף בלי להרבות במילים. היא לא צריכה עוד נוכחות ביקורתית לידה, היא עצמה כבר מספיקה לה.

״אני רוצה שנתחיל לדבר על השלב הבא,״ אמר להם ד״ר קדושים, לאחר שגם סבב ההזרעה האחרון לא צלח, ״אני רוצה לפרוש בפניכם את האפשרויות, הסיכויים והסיכונים.״

והם ישבו מולו בהבעה שקטה, מקשיבים, מהנהנים, בולעים את המחנק. פניו היו רגועות, כמי שכבר ראה אלפי מצבים דומים, אך הם לא מצאו כל נחמה בצרתם של רבים, והספקנות והלא נודע כרסמו בתוכם בהתמדה.

יאיר ניסה בגמלוניות לא אופיינית לדבר איתה על רגשותיה, רגשותיו. אך היא לא היתה מוכנה להיכנס לשם, לא מתקרבת לתיבת פנדורה שאינה יודעת מה עומקה. בכל השיחות אצל הרופא היא נמנעה מלפגוש בעיניו, אחזה בידיה את הקלסר הכחול שהיה מלא בדפים ותוצאות בדיקות, נתונים ומחקרים, והסתכלה בעשרות התמונות שהיו תלויות על הקירות, ובהן תינוקות רכים מצולמים באור מעומעם על כרית פרווה או נישאים בידיים בטוחות. כמה פעמים כבר ישבה מול הקלסר והתלבטה אילו מילים לכתוב על כריכתו ומה לשרבט על הפתקית הלבנה הריקה המודבקת לצדו, אך בכל פעם שניסתה נעלמו מילותיה. וכי מה תכתוב? ״המשימה: ילד״, ״ד״ר קדושים יביא לנו ילדים״, ״ננסה ונצליח״, ״מתגברים על אי־הפוריות״, ״עקרות״, ״פרו ורבו״, ״הבא לי בנים, ואם אין, מתה אנוכי״.

היא לא תרשום כלום, החליטה, כשתדע מה יהיה הסוף, תכתוב את הכותרת. עדיף דף ריק על משאלת לב חסרת ערובה.

***

צליל הצמידה את גבה אל המעקה הגבוה והביטה לתוך חדר המורים. דמויות נכנסו ויצאו, ישבו ועמדו. חלקן שוחחו ליד עמדת הקפה, חלקן הסבו יחד ליד השולחנות הקטנים שבמרכז החדר וחלקן נדמו שקועות בעבודתן ליד המחשב. בימים הרחוקים שבהם היתה שוות נפש לשאון סביבה, הרגישה מוגנת ובטוחה יותר מאלו שיש מי שסובבים אותם יומם וליל. והנה, כשאר השינויים הגדולים בחייה, שקרו מעצמם ללא תכנון ובקרה, היא החלה מקשיבה לשיחות סביבה והבחינה פתאום בנוהגם של בני אדם לדבר וללהג ללא כל סיבה או תכלית, ולפעמים, וייתכן שאף לרוב, יעסקו באנשים אחרים. ואם כך היה מנהגם הרווח, יכלה להניח שגם עליה היו משוחחים מפעם לפעם. וייתכן שבהסיטה את מבטה, בהתרחקותה מטווח שמיעה, היו מרננים גם עליה מאחורי גבה, כעל שאר בני האדם. הבנה זו יצרה בה אי־נוחות שלא ידעה לכנותה בשם, לא ידעה לגבשה לכדי מניעתה. מבטה עבר ביסודיות בין כולם, מנסה לאמוד את מחשבותיהם, לתפוס מי מהם במבטו המתגנב אליה, בזיק של גיחוך, בעווית של צחוק, אך השטח נראה תמים, איש לא הביט עליה, איש לא דן בה. וגם תחושה זו לא היתה חפה ממועקה.

״על מה אתם חושבים שהם מדברים שם?״ שאלה, לא מורידה עיניה ממושאי בחינתה, מרגישה את חשדם המוכר של הוריה מפעפע בעורקי מחשבתה.

״על מה הם יכולים לדבר?״ משך דורון בכתפיו, ״הרי הם לא כמונו, אנו שעסוקים בדברים שברומו של עולם.״

״ברומו של עולם,״ הנהנה איריס.

״הם לא כמונו,״ אמר, ״שרק רווחתם של התלמידים מעניינת אותנו בזמן ההפסקה.״

״לא כמונו,״ נדה איריס בראשה.

״הם לא כמונו, שמתכננים את הפרויקט־החברתי־מקושר־מקצוע הכי מדהים בעולם.״

״זה לא,״ חייכה לעברו, ״אתה לא תתפוס אותי במילה.״

״צוחק איתך,״ קרץ לה, ״אני יודע שוויתרת מראש כי את פוחדת להיכשל,״ וחייך מול הלשון הילדותית שנשלחה לכיוונו, ״הנה צליל, תראי את שירה,״ אמר והצביע על המורה לאנגלית, שידיה מתנופפות ופניה משולהבות בעודה מדברת עם אחת האמהות שנכנסה לחדר מורים, ״תקשיבי למה שהיא אומרת.״ הוא אנפף קולו ודובב את שפתיה במילים שלא התיימרו להתאים לתנועת הפה: ״וואו, את נראית פשוט מקסים, ירדת במשקל או משהו? הבגד הזה מחמיא לך בטירוף.״

״אוי, את סתם אומרת,״ התגייסה איריס לדיבוב התשובה והניפה ידה לגעת במחלפות שערה הדמיוני, ״סתם משהו ישן שמצאתי בארון.״

״וראיתם את אלו במחששת מורים?״ הוסיף דורון בקול מתקתק שונה מעט מקודמו, כשהוא מצביע ברמיזה על רווית שהסתכלה עליהם דרך הזגוגית בחיוך קפוא, ״יש לי הרגשה שהם מחקים אותנו, משהו מצחיק אותם שם.״ הוא לקח שאיפה עמוקה, ונפנף אליה לשלום.

״לי בכלל לא אכפת מהם,״ אמרה פתאום צליל כעונה לשאלה, ״אני סיימתי לספור אנשים.״

״בטח,״ חייך לעברה דורון, ״מי שסופר כסף, לא צריך לספור אנשים.״

״אני תמיד אומרת לתלמידים שלי את מה שיעל שלי אומרת,״ הסתכלה לעברו בחיבה, מתעלמת מהערתו, ״שמי שחושב כל הזמן מה חושבים עליו, שוכח לחשוב על עצמו.״

״ואני כל הזמן אומר לתלמידים שלי, שעצות אפשר למצוא בעוגיות מזל במסעדה הסינית, וזה כלול במחיר המנה,״ צחק דורון ולקח נגיסה גדולה מהכריך שבידו.

״ואני מצליחה גם לחשוב על מה שחושבים עלי וגם לחשוב על עצמי,״ הפטירה איריס ולקחה שאיפה עמוקה, ״זה מולטיטסקינג שכזה,״ משכה בכתפיה, ועיניה עלו יחד עם הכריך האחוז בחוזקה בידיו של דורון ומובל לעבר פיו.

״באמת לא אכפת לי מה הם חושבים,״ התגוננה צליל, ״אבל למה כולם כל הזמן מדברים על אחרים? למה אנשים לא יכולים פשוט להתעסק בחיים של עצמם?״

״כי אם לאחרים יותר טוב, יש לך את מי לשנוא, ואם לך יותר טוב, יש לך על מי להתנשא,״ אמרה איריס וזקפה גבות תמהות מול מבטיהם המשתאים של האחרים, ״נו באמת, אל תגידו לי שאתם לא מסכימים.״

״אין לי מושג על מה את מדברת,״ אמר דורון והבעת זעזוע מעושה על פניו, ״את ממש ביצ'ית, את יודעת?״

ואיריס כהרגלה, זקרה לעומתו את אצבעה האמצעית, ושאריותיו הישנות של הלק שלא הוסר זעקו עדותן.

״ברשותכם,״ אמרה אפרת, שישבה מהורהרת והקשיבה להם בחצי אוזן ובקמצוץ של לב, ״אני חייבת לרוץ לכיתה.״ היא לקחה שאיפה אחרונה ומחצה את הסיגריה בתוך המכסה הישן.

״ואני אשמח,״ חייך דורון, ״אם תפנו לי את המרפסת כדי שאוכל לשבת על תוכנית החומש של הפרויקט היוקרתי שלי.״ הוא הוציא מתיקו את המחשב הנייד שלו, ומיד העטה על פניו את הארשת הרצינית המאולצת שלו.

״יוקרתי כמו סוף עונה בקניון נתניה,״ גיחכה איריס, ובצאתה לא התאפקה מלנסות להגניב מבט למחשבו.

***

כדרכם של רוב היתומים, לא תמיד היה יתום מאב. רק עשרים ושתיים שנים עברו מאז כשל אותו לב מועד והפכו לכזה. ולא תמיד הרגיש חיים, אחיו הבכור, כה אחראי עליו. אך מאז מת אביהם, ובלית אדם אחר שיטפל בהם, תפס חיים את מקום האב, מבלי למלא את החלל. שירותו הצבאי נקטע לאחר שמונה חודשים, בהמלצת גורמים מקצועיים שבחנו את הנושא בכובד ראש, וחיים, ששאיפותיו באותה תקופה הצטמצמו בעישון נרגילה בשעת הת״ש מול תמונתה של שירלי בוגנים, מצא עצמו מטופל באם שברירית ובשלושה אחים קטנים. אותם גורמים מקצועיים עוטי מדים ומסוקסי מבט לא הוטרדו מהשאלה מה יקרה לאחר שיחזור למושב, ולא תהו כיצד נער פוחז שגם בצבא לא הצליח במיוחד, יוכל לשאת על כתפיו משפחה שלמה. המקצועיות שלהם נועדה לחיילי הצבא בלבד, ומרגע שהוסרה מעליו אחריותו של צה״ל, למיטב הנוחות של רוב הצדדים המעורבים, עברו הוא ומשפחתו להיות הבעיה של אחרים, שאינם חפים מאדישות. כשנפרד מחבריו עם הקיטבג על הגב ודמעות מודחקות בקצה עיניו, בא אליו מפקדו, הניח יד מבוגרת בשנה על כתפו המחודדת ואמר לו בקול עמוק שגייס מתהום גרונו, ״יהיה בסדר.״ ושניהם ידעו כמה מעט שוות מילותיו.

והנה, הפתיע חיים את עצמו ובעיקר את הסובבים אותו, ומה שהרג את אביו, חישל אותו והפכו לגבר חסון גוף ומחוסן חיים, שעובד במשרה וחצי ובתחזוקה אינסופית של כל הנדרש. הימים אז היו קשים. לילי אמם היתה מעבירה את ימיה בניקיון אובססיבי ובבישולים מיותרים, שתוצריהם היו מחולקים ביד רחבה לשכנים בטרם יתקלקלו, ואת לילותיה היתה מכלה ביבבות שחדרו את הכריות שבהן כיסו ילדיה את אוזניהם. מלבד גיחות מהירות למכולת השכונתית, ביקורים מחויבים בבית כנסת ונסיעות קבוצתיות לקברו של בעל הנס, לא יצאה מפתח הבית. להבנתה לא חסר לילדיה דבר, את מה שהיה דחוק בכסף, השלימה באהבה, וממילא לאף אחד מסביב לא היה הרבה. יותר קל להיות דל בין דלים. השנים עברו כדרכן, מי מילדיה שהיתה נפשו כזו - הסתגל וגדל. ומי שהיתה נפשו אחרת - נכאב וגדל. את מרוץ השנים אף אבל לא יכול לעצור. איש לא ידע לומר מתי בדיוק לילי חזרה לעצמה, וייתכן כי אף אחד כבר לא זכר איך היתה לפני כן. אבל לאחר עשר שנים, כבר לא דובר עוד על ״לילי המסכנה, איך נותרה לבדה עם ארבעה בנים ולא מצליחה להשתקם״, ומצאו להם מושא רחמים חדש, שילבה את ימיהם הרדומים ויעורר בהם הכרת טוב על מי שהינם. על השידה ליד הטלוויזיה הישנה היה עומד לו נר תמיד שבועי, וכל יום שישי, לפני הדלקת נרות שבת, היתה לילי מדליקה אותו בברכת שבת שלום. וכל ערב התיישבה מול תמונת המנוח שהיתה תלויה מול מיטתה, והיתה מספרת לו את מה שהחסיר אותו יום, עקב מותו. בשנים הראשונות עוד היו לה מחזרים ספורים, מבוגרים ממנה בלא מעט שנים, שהסבירו לה שלא ייתכן שאישה כה יפה תישאר לבדה, ועוד לא מלאו לה ארבעים. אך היא לא רצתה אהבה אחרת, הספיקו לה זכרו וזרעו המחולק בין ארבעת בניהם. ולאחר מכן, כשגדלו הבנים וחשבה שאולי הגיעה העת, כבר לא רצה בה איש. אבל עד מהרה הנכדים מילאו את ימיה, וימיה הרי כבר ספורים, בעיניה. רק משימה אחת עוד נותרה לה טרם הסתלקותה.

***

לאחר שאבנר עזב, צליל קראה כמה מחקרים בנושא והקציבה לעצמה חודש של דיכאון שיבוא לאחר הכחשה, כעס ומיקוח. אך החודש תם, והכאב נמשך, וההשלמה המובטחת לא הגיעה. יעל, שבטיול למזרח צירפה לחוכמת החיים הטבעית שלה גם כל מיני תפיסות עולם על־טבעיות, עקבה בעיניים דואגות אחר התנהלותה של אמה, זיהתה את מצוקתה מתוך ה״בסדר גמור״ הלקוני, הרגיל, והפכה את ביקוריה המזדמנים לסדירים ומלווים תמיד בתבשילים וריחות שמעולם לא היו בבית. לאחר חמישה חודשים לא היה אפשר לזהות את צליל, שבעידודה של יעל, נתנה לספרית לקצץ את צמתה הארוכה, לצבוע את הנותר ולעטר את ראשה בתספורת קצרה ומודרנית. את שמה הארכאי, צילה, החליפה במשרד הפנים לשם שלטענת יעל ייתן לה מנגינה ותקווה, ואת מלתחתה תרמה לארגון צדקה. הסטייליסטית אשבל מילאה את ארונה של צליל במלבושים חדשים ורעננים, ואליהם נלוו חגורות צבעוניות, מטפחות ססגוניות ותיקים ״מלאי שיק״. ״אקססוריז״, כך קראה להם, ולא נכנעה להסתייגויותיה של צליל שמחתה בקול רפה על הבלגן שנוצר במגירות העמוקות בשל דברים שאינה מבינה את תועלתם.

״אמא, את חייבת שינוי,״ קולה של יעל חזר כמנטרה, וצליל עצמה, שכה רצתה לרצות את בתה, הפקירה עצמה כחומר ביד היוצרת. כסף לא היה חסר. אבנר, שיהיה בריא, היה מבוסס עוד מבית הוריו שהחזיקו חברת ביטוח בינונית ושני בנים, שאחד לקח את כל החוכמה, והשני את כל התום. כה תמים היה, עד שהמקום היחיד שהגן על תמימותו היה הוסטל פתוח לאנשים סגורים. ברבות השנים הצליח החכם להפוך כסף לעוד יותר כסף, והבטיח בכך את עתידה של צליל ואת עתיד נכדיהם. הגירושין היו הוגנים, הוא נתן לה את חלקה ואף יותר מכך. היא הניחה שאשמה היתה אחד המניעים לנדיבות הפתאומית. אך מול שולחן המהגוני של העורך דין זקוף הקומה וגבה הלב שהושיט לה את העט הנובע לחתימה, נזכרה באותו משפט מנעוריהם, ״כשנותנים לך - תיקח, כשמרביצים לך - תברח.״ היא לקחה, הוא ברח. שמונה חודשים לאחר מנוסתו כבר פתחה בביתה חוגי לימוד של מתמטיקה למתקדמים. ילדים נבוני עיניים ושקטי אופי התקבצו בצייתנות סביב שולחן האוכל הגדול. החוגים הביאו לביתה הכנסה נוספת שלא היתה זקוקה לה, ורעש רקע שכה נעם לה.

״למה את צריכה את זה?״ היה שואל בזמנים הנדירים שבהם דיברו, ״את יודעת שאם את צריכה עוד כסף, את רק צריכה לומר.״ היא סירבה בנימוס וכעסה בשקט. לו היה טורח לומר לה דברים אלו פנים מול פנים, ולא בשיחת הטלפון לכבוד חג זה או אחר, אולי היה רואה מה נהיה ממנה, איך השתנתה, איך פרחה, כדברי יעל, אך הוא לא בא, והיא לא רצתה להזמין. אולי יבוא וכלל לא ישים לב, אולי יבוא ולא יאמין.

והנה, סוף־סוף צצה הזדמנות הפרויקט הזה כפרג אדום בשדה קמל, ואולי מתוך שלא לשמה, תבוא לשמה. יעל תשמח על ההזדמנות לייעץ לאמה ולדרבן אותה, ואז, אולי, אם תזכה בתחרות, העזה לחשוב בהססנות ביישנית, ודאי יגונב הדבר לאוזניו של אבנר, שיתמה וישתאה, ויסתקרן.

***

איריס התיישבה על הספסל בחצר והסתכלה על הנערים המשחקים לפניה. פעמיים בשבוע היתה בתורנות חצר ליד שכבת י״א. לרוב ניצלה את הזמן כדי לשרבט במחברתה ולשקוע בשקט בהרהורים, אך הפעם היתה צריכה להיות ערנית יותר, עקב מלחמת שכבות שהחלה יום קודם. אחד דחף אחר, ואחר החזיר לאחד, וכנחילי דבורים הגיעו תלמידים מכל רחבי בית ספר לראות את מה שקיוו שיהפוך לתגרת המונים, וייתכן שכך היה קורה אלמלא דורון, שהגיע מהר ולקח עמו לחדר מורים את מחרחרי הריב ומהירי החֵמה. אמנם אותו אירוע הסתיים ללא נפגעים בגוף או ברכוש, אך תפארת העלתה את רמת הכוננות, ומורים התפזרו בין החצרות לוודא רגיעה.

״נויה ורווה,״ קולה של איריס רעם בחצר, ״אתם יכולים לא לעשות את זה פה?״

שניהם, שאיבריהם היו מלופפים ופניהם צמודות עד כדי נשימת הבל פה הדדית, התנתקו זה מזה בפנים נרגנות וקמו לדרכם, לא לפני שרווה פלט בקול נמוך מספיק שיוכל להכחיש, אך גבוה דיו שגם היא תשמע, ״איך היא מקנאה בנו, זאתי.״

איריס העיפה בהם מבט תמה וכמעט התעמתה איתם על חוצפתם, אך מיד התעשתה וחזרה למעשיה שמשכו אחריהם את לבבה. ידיה רצו על הדף, מחשבותיה עפו באוויר. בזמנים הנדירים שבהם ציירה כמעט הצליחה להתנתק מסביבתה. אמנם נותרה היא ונותרו הגיגיה, אך היו הם כמשב רוח ולא כסופת אבק.

מבט מעבר לגבה ניקר בה ללא מילים. היא הסתובבה ופגשה בפניה של עופרי מכיתה י״א, ״בכלל לא ידעתי שאת מציירת, בשיעור את עסוקה רק בפסוקים,״ אמרה עופרי בקול נעים, התיישבה לצדה והושיטה את ידה בהבעת שאלה לעבר המחברת. איריס היססה קלות, אך לאחר רגע הגישה לעופרי את המחברת, ומיהרה להסיט עיניה חזרה לרחבה.

״וואו, זה ממש טוב,״ עופרי נשמעה מופתעת. ״בכיף הייתי הולכת עם זה למסיבה,״ אמרה והצביעה על שמלה שחורה חשופת כתף. צעיף חרוזים כחלחל הונח על הכתף החשופה ונקשר ברשלנות מכוונת על המותן. איריס הציצה בציור והרשתה לגאווה קטנה לפעפע בה. שנים עברו מאז חשפה את ציוריה לעין זרה, וכי איזו תועלת תצמח מהערכה חיצונית לפוטנציאל נשכח? דברי עידוד לדבר שאבד רק מדגישים את אובדנו. אך לרגע קטן הרשתה לעצמה לחבק באילמות את מילות השבח.

״למה לא נהיית מעצבת או משהו?״ הסתכלה עליה עופרי במבט חדש, ״לא חבל לבזבז את הכישרון הזה עלינו?״

״עופרי, בואי,״ נשמע פתאום קול מחלון הכיתה, ״ורדה מחפשת אותך. היא רוצה לעבור איתך על המבחן בספרות.״

עופרי החזירה לאיריס את המחברת ואמרה בתום נעורים המשוכנע בציפיית העולם, ״אני ממש בטוחה שאת יכולה להיות מעצבת מצליחה. כישרונות לא מבזבזים,״ ומיד נעלמה במעלה המדרגות הסמוכות, במהירות שכה אופיינית למרצם של אלו שלא מבינים שאין לאן לחפוז.

עיניה של איריס נמשכו אחריה, ומילותיה הדהדו בראשה, בזבוז, ביז... בוז..., מבזבזים, בזבוז... שיחקה עם המילה בפיה. איזו מילה מצחיקה, תהתה לעצמה לראשונה. לבוז למבזבזים, לבזות את הבזבוז, ביזה, ביזיון, בזבוז. האם היא אכן בזבזה כישרון? היא הביטה במחברת, וידיה רפרפו בין הדפים. עשרות נשים במידות גוף שונות עמדו שם בגאווה, מציגות את מחלפותיהן. כפתורים ואבזמים, חגורות וצעיפים, בדים משובצים וארוכי פסים, כהים ובהירים, מחשופים נדיבים מגלי טפח וחולצות רכות סגורות צווארון, שסעים חושפי שוקיים ושרוולים מתרחבים. נשים רזות שעומדות פשוקות רגליים ארוכות, ידיהן על מותניהן ומבטן מתגרה ומפלרטט מבין שרבוטי העיפרון, נשים מלאות המשלבות ירכיים, וכל כולן רכות ומיניות, אימהות ותשוקה. כמה מחברות כאלה יש לי, תהתה לעצמה. והחלה מונה באצבעותיה. המחברת שהחלה כשלמדה באוניברסיטה, המחברת שסיימה בשמירת היריון, המחברת שהתמלאה במהלך המילואים בלבנון. שני אגודליה ואצבע הוסתרו מאחורי כפות ידיה, שבע אצבעות, שבע מחברות, שבעה בזזזבוזי זזזזמן.

נו, ניסתה לנופף מחשבתה מעליה, מה עופרי מבינה בגילה הצעיר, הכול כל כך פשוט כשאתה בן שבע־עשרה. כל החלומות פרושים לפניך, אתה נע תחת ריגושי הבחירות, ואינך יודע על שלטי ה״אל חזור״ הניצבים בסופן של החלטות, ועל משוכות החיים שרק מחכות להפילך.

היא נזכרה איך ישבה אז מול הוריה, ליד השולחן הארוך שהיה שמור לארוחות החגים. שניהם היו כה חמורי סבר. אביה היה שעון לאחור, ידיו שלובות על חזהו, אמה רכונה קדימה, אצבעותיה חובקות את כוס התה שבידה.

״מה את רוצה לעשות?״ הוא הביט בה מבעד לזגוגית שהגדילה את עיניו, ״לצייר בגדים?״

״להיות מעצבת, אבא, זה מקצוע. אנשים לומדים את זה.״

״נו שוין, שאנשים ילמדו את זה. הבת שלי - לא.״ הוא הוציא מכיסו את המטפחת הישנה, פתח את קיפולי הבד וניקה ביסודיות את זגוגית המשקפיים שהסיר מעיניו. היא הביטה באמה, אך היא התחמקה מעיניה, מבהירה לה ללא מילים - בנושא הזה, אני לא איתך.

״אני לא מבינה מה הבעיה,״ התעקשה איריס בת העשרים, ״יש עבודה בזה, אני יכולה להראות לך במגזינים של אמא. יש אנשים שעושים מזה הרבה כסף, והם אפילו מעבירים קורסים לסטודנטים. אמא, תגידי לו,״ פנתה לאמה במבט מתחנן, אך היא רק השפילה מבטה כחסרת דעה והשאירה את אוזנה כרויה.

״בעיתון הם מראים את מי שהצליח, לא את מי שבוכה על ההחלטות הגרועות בחיים שלו,״ החזיר אביה את המשקפיים לעיניו שגדלו שוב מבעד לזגוגית. ״את לא מבינה שהם מחפשים טיפשים שיבואו ללמוד אצלם, כדי שיוכלו להשוויץ שהם פרופסורים או מי יודע מה? ואז מה, כשלא תמצאי עבודה, למי תבואי לבכות? אליהם או אלי? הם לא ירצו לעזור לך, שלא תיקחי להם את העבודה, ואני, אני לא אוכל לעזור לך. יום אחד תתחתני, ויהיו לך ילדים, במה תאכילי אותם, בציורים? בשמלות? תוציאי לעצמך את השטויות האלה מהראש.״

״אתה לא מבין, זה מה שאני רוצה לעשות, בזה אני טובה.״ התעקשותה נשמעה רעועה אף באוזניה, היא ידעה שמילותיו כבר הצליחו לחלחל לתוך ראשה ולהמס את ביטחונה.

״די אייער לערנען די הינער,״ מלמל לעצמו בנענוע ראש את הביטוי שאמר בכל פעם שהתווכחה איתו, ולמרות שמעולם לא זכרה את משמעותו המדויקת של הביטוי ידעה שמדבר הוא על ביצים המלמדות תרנגולות. ״תקשיבי לי טוב,״ הוריד שוב את משקפיו כדי שלא תפספס את חריפות מבטו, ״עובדים במה שמכניס כסף, לא במה שאוהבים. אהבה זה למשפחה, זה לתחביבים. למה את מתעקשת לא להקשיב למי שיש לו ניסיון? את רוצה בכוח לטעות?״

היא לא רצתה לטעות בכוח, ויותר מכך, לא רצתה לשמוע יום אחד ״אמרתי לך״ מבזה, אז היא הוציאה את השטויות מהראש, והלכה ללמוד מקצוע יציב ובטוח שאפשר לגדל איתו ילדים. כי עם כישרון לא קונים במכולת.

איפה עופרי נעלמה? עיניה של איריס טיילו בין התלמידים שהחלו לחזור לכיתות. היא חייבת להסביר לה את זה. היא לא בזבזה את הכישרון, היא החליטה במודע לוותר עליו. וזה משהו אחר לחלוטין. אך עופרי כבר נעלמה למחויבויותיה, ואיריס נותרה לבדה בחצר שהחלה להתרוקן, מחברתה מגולגלת בין ידיים נוקשות, בזבוז, המשיכה המילה לזמזם בראשה, בזזזבוזזז.

***

״אני לא מבינה. כמה זמן אצטרך עוד לעמוד כאן ולחכות לשקט?״ שאלה תפארת את קהל המורים שנהגו כתלמידיהם, עיניה נעות בחוסר שביעות רצון מול אותו רוב נשי סוער שקולותיו הדהדו בחלל הגדול לקוי האקוסטיקה. ״אני יודעת שזה סוף היום, וגם אני רוצה ללכת הביתה. אבל מה לעשות שיש לנו ישיבה חשובה?״ תמהה מול אותן מאזינות שהגיעו מאוחר ונאלצו לאכלס את השורות הראשונות שתמיד התמלאו אחרונות. לאחר דקות ארוכות של היסוי מתפשט הושגה דממה יחסית, ותפארת הרשתה לעצמה להתחיל.

״קודם אני רוצה להתחיל בהודעה, שאותי אישית מאוד מרגשת,״ היא העבירה את עיניה הלוך וחזור כדי להעצים את הרגע וזקפה את סנטרה. ״כולכם יודעים על תחרות הפרויקטים החברתיים של בית הספר, וכמה הדבר חשוב לי. פרויקטים מעין אלה תורמים ביותר לתלמידים שלנו.״ הנהוני הסכמה כפויים ועייפים ליוו את דבריה. ״לרוב אין היענות רבה לתחרויות מעין אלה, בארץ בכלל ובבית ספרנו בפרט, והנה,״ חייכה חיוך רחב, ״בבית ספרנו הצנוע, לא אחד, לא שניים ולא שלושה, אלא ארבעה מורים ניגשו לתחרות.״ קולה רעם וצרם, והמורים, כעל פי אות, השמיעו צלילי התפעלות. ״ומיהם?״ המשיכה, שאלה ולא חיכתה לניחושים, ״לא אחרים מאשר צליל, אפרת, דורון, ואיריס שלנו!״ עיניה הזחוחות חיפשו אותם בין כולם, מאשרת להם את גאוותה.

״מה?״ לחש דורון לאיריס, שישבה לידו וכבשה עיניה במרצפות, ״את לא מתביישת, יא נחש בקש שכמוך?״

היא הרימה אליו עיניים מתנצלות, ולחשה חזרה, ״זו היתה החלטה של רגע, באמת לא היה לי זמן לספר לכם.״

״אמנם,״ המשיך קולה של תפארת להדהד, ״לא כולם הגישו את טופס ההשתתפות המלא, אך עדיין יש יומיים עד מועד ההגשה הסופי ואין לי ספק שכל אחד מהם יתעלה על עצמו ועל כולנו, ויפיק פרויקט איכותי ומשמעותי.״

מחיאות כפיים בודדות נשמעו בחדר, מעודדות את הראוי לעידוד, מדרבנות את המומלץ להסתיים.

בתום הישיבה, כשכולם אצו לדרכם עם תיקיהם בידיהם ומבט מהיר בשעון, ולאחר שתפארת חרגה כהרגלה מהזמן הקצוב ולא שמה לב לגרירות הרגליים וצקצוקי הלשון שניסו לזרזה, ארבעת ״המועמדים״, כפי שנקראו בכינוי שידבק בהם עם הזמן, התכנסו מול מיחם כמעט ריק, תיונים ספוגי מים שנזרקו על מפת בד כעורה, וגרגירי נס קפה פזורים בין כוסות קלקר מסומנות בשאריות שפתון ונגיסות שיניים, וניסו להבין כיצד זה קרה.

״מה אתם רוצים?״ התגוננה איריס, ״לא אמרתי שבטוח לא אגש, אמרתי שלא נראה לי. אדם כבר לא יכול לשנות את דעתו?״

״אני רק חושב שלו היית אומרת 'על גופתי המתה', היתה לי כבר ממש עילת רצח ראויה,״ גיחך דורון ומחץ את כתפה הדשנה.

״כל הכבוד לך,״ קבעה אפרת, ״עכשיו התחרות מתחילה להיות מעניינת.״

״אל תדאגו, בסוף זה לגמרי יבוא לטובתכם,״ אמרה איריס בעוקצנות מחויכת מתוך חיבוקו של דורון, ״אני ממש טובה בלמצוא דברים בדיוטי־פרי בשביל חברים.״

***

״אני חושבת שזה פשוט מעולה,״ פסקה יעל ונשענה לאחור.

״כן? את באמת חושבת ככה?״ שאלה צליל, ובקולה חשש. ״זה רק רעיון ראשוני, אפשר לשנות אותו. אני לא בטוחה שלתלמידים שלי יהיה קל ללמד ילדים עם מוגבלויות.״

״לא, אל תשני. זה ממש טוב. וחוץ מזה, ממתי את מחפשת את הדרך הקלה?״

״אבל מתי נלך אליהם?״ דאגה חדשה ניקרה בראשה של צליל, ״הם מסיימים ללמוד כל יום בערך כשהתלמידים שלי מסיימים. ואי־אפשר להפסיד לימודים על זה.״

״ביום שישי הם לומדים?״

״אני מניחה שכן,״ הנהנה צליל, ״דיברתי עם המנהלת שלהם רק בצורה כללית, עוד לא ירדנו לפרטים. אני כמובן רציתי,״ מיהרה לומר, ״אבל היא היתה ממש עסוקה ואמרה לי רק להביא לה טופס הגשה לפרויקט, ושנדבר על כך בהמשך. הבעיה היא שלא הבנתי בדיוק למה היא מתכוונת ב'המשך', האם היא מצפה שאני אתקשר אליה? או שהיא תתקשר אלי? וכמה ימים בדיוק זה נקרא 'המשך'?״

״שלחי לה מייל בעוד שלושה ימים,״ הציעה יעל, ״אבל תחדשי משהו במייל, כאילו איזה רעיון נוסף, כך זה ייראה שאת גם מעדכנת אותה, ולא רק מטרידה אותה בנושא שכבר דיברתם עליו.״

״בסדר,״ הנהנה צליל בהחלטיות, ״את יודעת שהצעתי את זה כבר לתלמידים שלי?״ חיוך גאה בצבץ על פניה.

״ואיך הם הגיבו?״

״רובם ממש שמחו,״ חייכה צליל שנזכרה בהתלהבותם, ״אמרו שהם רוצים כבר להתחיל.״

״אמא, את רואה?״ אמרה יעל, והושיטה ידה לכתפה של אמה, ״לפני כמה שנים, מי היה מאמין שתהיי במצב כזה יוזמת, מפעילה ומובילה פרויקטים חברתיים מחוץ לשעות בית הספר. את לגמרי צמחת מאז אותה נפילה עמוקה, את רואה שכנראה הכול היה לטובה?״ חייכה בחום.

וצליל, שלא יכלה כלל להסכים עם סוף המשפט, הרשתה לעצמה להתענג על תחילתו.

***

לאחר הליכה אטית ונזהרת, היא התיישבה בכבדות על ספסל שניצב על השביל הראשי, התכופפה קדימה ועיסתה את הקרסול שלה בעדינות. יום הלימודים הסתיים ורוב התלמידים החלו מתפזרים לביתם. היא רצתה לחזור הביתה עם ילדיה, לפתוח עבורם את הדלת, לשבת ביחד לארוחה שאולי ייטב בה מצב רוחם ויחלקו עמה את קורותיהם, יתעניינו במה שעבר עליה היום. אך הם כבר הזהירו אותה בפנים מתאנפות, לא לשאול אותם יותר אם הם צריכים טרמפ. אם ירצו יודיעו לה, ומלבד בימי גשם נדירים, לא השתמשו בשירותיה. לפעמים חששה שאולי הם מתביישים בה, לפעמים היתה בטוחה בכך. היא ניסתה לא להיפגע, שהרי כך הוא גלגל ההורות הידוע. ובכל זאת, כשראתה את נטע משימה פניה כאילו לא ראתה אותה, או את אסף מניד ראשו וממהר להיעלם, גוש של עלבון חסם את גרונה, העיב על שמחת סוף היום.

יאללה, איריס, צריך לחזור הביתה, אמרה לעצמה בשקט המספיק אך ורק לאוזניה, תרימי את עצמך ולכי לאוטו. אך שוב התחדדה תובנתה המוכרת, שהקימה ממנוחה היא הקשה ביותר.

בית הספר כמעט התרוקן, וריקנותו העניקה לו קיום ייחודי משל עצמו. המבט לא נמשך לקבוצות הנוער שהתגודדו בשטחיו, האוזן לא התקהתה בהמולת הקולות הבלתי־פוסקת, הפה לא ירה הוראות לכל עבר. מעין שלווה שקטה נחה סביב וסחפה אותה. הבניינים העמיקו גונם, החלונות נראו כמבשרי בשורות, העציצים העזו להרים ראשיהם מעט, ומיני ציפורים החלו מנקרות מזונן מחרכי האבנים המשולבות. עולם ישן כחדש נגלה.

אשב פה עוד קצת, הרשתה לעצמה, רק עד שיבואו המנקים.

אך שלווה אינה מיועדת לכולם, ומיד החלו להציפה טרדותיה. על מה שיש לעשות, ומה שצריך לבטל, על מה שעליה להכין, ומה לדחות. ובעיקר ״הפרויקט״, כפי שכינתה אותו תפארת אתמול בפני כל המורים, ועל ידי אותה ה״א הידיעה העניקה לו קיום משל עצמו. והוא צץ במחשבותיה כבעל נוכחות ודחיפות, לא הסכים להידחק לשולי הגיגיה ולהיבלע שם בבליל חסר פשר ותכנון. מה אעשה עם זה, נאנחה, והחלה רוגנת על עצמה שנכנסה למשרדה של תפארת מתוך דחף רגעי, שהונע על גלי האדרנלין הלא שכיח. לא היה לה שום תכנון מקדים, לא היה לה באמת רצון, ופתאום מצאה עצמה מוטלת מבחירה לתוך עשייה מחייבת. היא אמנם היתה בטוחה שלא תצטרך יותר מאשר כמה דקות כדי למלא את טופס ההשתתפות, ומרגע שתדע מה תעשה, יתעלו כוחותיה, יגברו על עייפות נפשה, ופעולתה תצלח מאוד, כל הדרך לאמריקה. אך רעיונות יצירתיים, שפעם היו מתפרצים אצלה על פי דרישה, כגפרור המתחכך בקופסתו, לא הציפו הפעם את ראשה, לא התירו סבכי משאותיה. תהייה מוכיחה נדחקה לגלגלי מחשבתה, על זו העליבות המחפשת ישועה בפרסי ארעי חולפים.

״את בסדר, גברת?״ היא פקחה את עיניה ומבטה נתקל בדמותו המוכרת של האחראי מחברת הניקיון, שהביא עמו בטרנזיט הישן שמונה נשים בטרנינגים וכיסויי ראש וצוואר, מאובזרות בדליים ובסמרטוטים.

״כן, תודה,״ התיישרה במקומה ויישרה בגדיה. ״מוחמד, נכון?״

״אחמד,״ תיקן בחיוך נבוך, ״דומה. כולם מתבלבלים.״

״אני בסדר, קצת כואבת לי הרגל. אז נחתי.״

״כולם הלכו,״ ספק דיווח, ספק שאל. ״עכשיו זה הזמן שלנו,״ גיחך וחשף שיניים בוהקות על רקע גון עורו.

״כן״, הנהנה, ״כולם נשא הרוח, כולם סחף האור, ואני גוזל רך נשתכחתי מלב...״

אחמד, שכנראה לא הכיר את ביאליק, רק נד בראשו בהסכמה מסויגת, ״את צריכה עזרה עם הרגל? היא נראית קצת נפוחה,״ הביט על קרסולה שהיה שלוח קדימה.

״לא, היא סתם שמנה,״ הצטחקה מולו, ועיניו חייכו בהבנה.

״טוב שאת נחה, אבל הכי טוב לנוח בבית,״ קבע והציץ בטבעתה. ״תגידי לבעל שלך שיעזור לך. חשוב להרגיש טוב.״

״חשוב מאוד,״ הסכימה.

״שלום, גברת. אני צריך ללכת, עוד יגידו לבוס אני מבזבז זמן בלדבר עם מורות,״ אמר אחמד, שזמנו הדחוק לא הקציב לו יותר מדקה לשיחת חולין. הוא הרים יד לשלום ונפנה לדרכו, צועק בערבית כעוסה על הנשים שהסתכלו עליהם בעין צרה.

רגע לפני שנעלם בעיקול הבניין סובב אליה ראשו ואמר לה בקול רם, ״כדאי לשים עלי כרוב על זה, זה יכול לעזור,״ ולא נשאר לשמוע תודתה.

איריס נותרה במקומה, בוהה אחריו בתהייה, שומעת את חיתוך קולו הגרוני מהדהד במסדרונות הריקים. ומשנעלם לדרכו, ולקח דמותו עמו, חזרה מחשבתה למקום שבו השאירה אותה. לפתע, ללא כל הקדמה וללא כל הסבר שיכלה להצביע עליו, רצון לא מוגדר החל רוחש חיים בתוכה, נע בקרבה ומניע צפונות נשמתה, דוחף ודוחק את נשלי הסקפטיות והציניות שהגנו עליה כענני הכבוד. וידעה היא פתאום בבהירות מוחלטת כאור יום, שהיא רוצה בזה להצליח, היא רוצה לנצח. ומרגע שהוטל מטבע הנפש, כבר לא יכלה לטשטש את הצורך, הפרויקט הזה יהיה שלה, לא היה לה כל ספק בכך. והחלטה זו זרתה בה חופן סיפוק וקורט של תקווה, יש לה למה לצפות. היא לא תבוזבז.

***

אפרת נשענה על קיר מעוטר בציורים צבעוניים והסתכלה סביב, לא יכלה להתיק עיניה מהנשקף מולה. בניינים קטנים מלאי תום וקסם ניצבו סביב מדשאה ירוקה בחלקה, מלאה קרחות, שהמתה ילדים. מבוגרים לא מעטים הסתובבו בין הילדים, לא הורידו את מבטם מהם ולא מנעו מהם קריאותיהם. המקום נראה כעולם משל עצמו, מנותק לחלוטין מזה הניצב מעברו השני של גדר העץ הגבוהה. כל כך הרבה ילדים, תמהה, למה לעזאזל יש פה כל כך הרבה ילדים? וכעס שברירי החל מכרסם בלבה, על אגוזים הניתנים למי שאין לו שיניים.

״אפרת?״ אישה כבדת גוף ויפת מראה, עטויה בשמלה משתפלת ושערה פזור על כתפיה, נעמדה לצדה והושיטה יד רחבה. ״את אפרת, נכון?״

״כן,״ חייכה אפרת במבוכה קלה ונעמדה במהירות. ״לא שמתי לב שהגעת.״

״זה בסדר,״ גיחכה האישה בהבנה. ״ככה זה אצלנו, מרחפים קצת,״ ודבריה נשמעו כמחמאה. ״אני מיה, בלי א'.״

״נעים מאוד, אני אפרת, עם א'.״

״משעשע,״ הצטחקה מיה. ״אני פשוט כל כך רגילה שכשמראיינים אותי טועים בשם שלי, ואז אני שומעת את הריקושטים מאמא שלי, אז אני פשוט מוודאת מההתחלה, שלא אשכח.״

״זה כל כך קריטי עבורה?״ שאלה אפרת.

״כשהשם שלך הוא ראשי תיבות של המלחמה הגדולה, אז כנראה שכן,״ משכה מיה בכתפיה.

״מלחמת יום הכיפורים?״ שאלה אפרת.

״כן,״ הנהנה מיה, ״ואל תגידי לי שזה מתאים גם למלחמת יום העצמאות, שמעתי את זה רבות.״ התחייכה.

ואפרת ידעה שהן עוד יסתדרו היטב.

״אז אני מבינה שהגעת אלי דרך יעל המקסימה שלנו,״ אמרה והמשיכה מול הנהונה של אפרת, ״היא פשוט אישה מקסימה, היא באה לעשות פה תצפיות לצורך הדוקטורט שלה, ומאז נעשינו חברות טובות.״

״אני לא כל כך מכירה אותה,״ הודתה אפרת, ״שמעתי על המחקר שלה, אז ביקשתי מחברה את פרטיה, והיא קישרה אותי אלייך.״

״אז ממש כדאי לך להכיר אותה,״ קבעה מיה ברכות, ״אישה מלאת רגישות וחמלה, וגם היא עברה ילדות לא פשוטה.״

כשהתיישבו במשרד, שגם הוא הותאם לרוח המקום ועוטר בציורים צבעוניים שנבחרו בקפידה, נשענה אפרת לאחור. מבטה עבר בין התמונות הממוסגרות על השולחן שתיעדו חיוכים רבים של המוני פנים קטנות.

״אני חייבת לומר שלא כל כך הבנתי למה רצית להיפגש איתי,״ אמרה מיה ומבטה של אפרת חזר אליה. ״היה כזה רעש מסביב כשהתקשרת, שהצלחתי לקלוט רק חלקי משפטים. גם את דוקטורנטית?״

״לא,״ אמרה אפרת, ״אני מורה לתיאטרון בתיכון. למעשה אני מחפשת פנימייה בשביל לעשות פרויקט חברתי עם התלמידים שלי,״ התרגשות קלה החלה מצטברת בגרונה. הרעיון שהתגבש בתוכה במשך ימים רבים, מאז שמעה על הפרויקט, נדרש כעת להיפרש לראווה, והיא לא יכלה שלא להתכווץ תחת אותו לחץ מוכר הגואה תחת עין בוחנת.

״מה זה אומר?״

״שהתלמידים שלי יבואו פעם בשבוע אחר הצהריים במטרה להכין ולהעלות הצגה עם ילדים שירצו להשתתף. את בטח יודעת שתיאטרון מעצים ילדים עם קשיי ביטחון עצמי ונותן להם כלים חשובים לחיים,״ ניסתה לשווק עצמה במבוכה חיננית.

״ודאי,״ חייכה מיה, ״נשמע לי רעיון מקסים. אני קצת מוטרדת מהיישום שלו. מדובר פה בילדים לא פשוטים שהוצאו מהבתים שלהם. הם באים מבתים קשים מאוד, חלק סבלו התעללויות, חלק סבלו הזנחה, וחלק התמודדו עם אימפוטנציה הורית.״

״אני מבינה,״ אמרה אפרת בקול קטן, ולפתע הבינה שייתכן והפריזה בתכנוניה המדוקדקים ומלאי ההשראה, בחלומות שטוותה בחשכת הליל.

״תראי,״ אמרה מיה והתיישרה בכיסאה, ״אני אוהבת את הרעיון שלך, חד וחלק. ואני רוצה שהוא יתבצע. תביאי את התלמידים שלך לפה בשבוע הבא. אני אבקש מריקי, אחת העובדות הסוציאליות, לשבת איתם לשניים-שלושה מפגשים. היא תכין אותם, תספר להם מה קורה פה, איך הם צריכים להתנהל, ואם יהיה אישור שלה, תוכלו להתחיל.״

״באמת?״ פערה אפרת את עיניה. ״ככה פשוט, ככה מהיר?״

״פשוט זה לא,״ צחקה מיה. ״אבל זה בהחלט יכול להיות מהיר. כשמשהו נראה לי, אני לא רואה סיבה להתמהמה. כמובן שבכל החזרות יהיה לפחות איש צוות אחד שלנו ואחד שלכם, כדי לפקח על מה שקורה.״

״ברור, אין ספק,״ אפרת מיהרה להסכים ופרפרי התרגשות התנגשו בדופנות בטנה.

״יופי,״ אמרה מיה וספקה כפיים בסיפוק, ״ועכשיו שאני יודעת מי את ומה את, בואי נעשה לך סיור מקיף ברחבי הפנימייה, יש לנו כמה חניכים שזה התפקיד הרשמי שלהם, וגם להם צריך לתת את הבמה.״

***

דורון בכלל רצה לבחור במקום מסוג אחר, כדי שתלמידיו ייפגשו לא רק עם זיכרונות העבר, אלא גם בהתייחסותו של ההווה. לכן בתחילה חיפש מוסד ממשלתי לחלוטין, כזה שאינו מרופד בכספים נוספים שהגיעו מהשכרת דירות ישנות, או מתמיכה כלכלית של הילדים. אך כששטח את הרעיון בפני תפארת, שזימנה אותו בתוקף למשרדה, אורו עיניה והיא אמרה שיש לה בדיוק את המקום המתאים בשבילו. הוא ניסה לומר שזה לא סוג המקום שעליו חשב, והוא כבר תכנן דבר אחר, אך תפארת הבהירה בטון ובמבט שהבחירה נשללה ממנו. ״אל תדאג,״ אמרה, ״זה לא איזה מקום מפונפן של מיליונרים שכל היום הולכים מהבריכה המחוממת לפדיקור, זה בית אבות נורמטיבי לחלוטין, לאנשים עממיים ביותר, שילדיהם פשוט מוכנים לצמצם ולהוציא מכיסם רק כדי לתת להוריהם טיפה יותר מהבסיסי ביותר.״ והוא, שידע לבחור מלחמותיו, הנהן בלית ברירה. ״אני שמחה שהסכמנו,״ התמוגגה לפניו תפארת כשליוותה אותו אל הדלת. ״זה מקום ממש מעולה, אמא שלי מאוד נהנית שם.״

הוא נסע לשם כדי לשוחח עם המנהל וכדי להקדים ולראות את מה שתלמידיו עתידים לפגוש, וגילה שאכן נאות המקום בעיניו. כל קשיש גר בחדר קטן משלו, עם חדר אמבטיה צמוד, עם מעבר רחב דיו לכיסא גלגלים, ומיטה מיוחדת שתקל עליו בשוכבו ובקומו. מלבד זאת ניתנה רשות בידו לרכז בעשרים מטר רבוע את הנותר משנות חייו, ועל כן כל החדרים נראו עמוסים לעייפה בתמונות, רהיטים וציוד שלא יכלו להשאיר מאחור. דורון הסתובב בין תאי שארית ימיהם, הניד ראשו לשלום, וראה המוני מבטים רעבים לשיח.

המנהל, שעודכן מראש על ידי תפארת, נתן לו את ברכת הדרך שלוותה בניירות משרד מלאי פרטים וחתימות. דורון התיישב על ספה בודדת, שעתידה להפוך למקומו הקבוע, והחל מעיין בדפים מדיפי ריח משרד אורני, שהפכו סיפור חיים לשורות קצרות בגופן ״דויד״. שם. שם אב. שם אם. שם נעורים. נולד בשנת. בארץ. שנת עלייה. רגישות לתרופות. משפחה קרובה. טלפון לשעת חירום.

בדיוק כשעמד לצאת, שמע מהחדר הצדדי קולות רעש והמולה, ולמרות שלא היה מאותם סקרנים המחפשים עניין בדרמות אקראיות, המתגודדים כעיטים מעל נבלה, לא יכול היה שלא לשמוע, לא יכול היה שלא להתקרב. מסביב לשולחן ריבועי ישבו כבמשחק ארבעה אנשים. אישה קשישה, איש קשיש, ושני גברים שדמו לשניהם גם יחד. פניה של האישה היו קמוטות בחמיצות והבעתה כשל ילדה סרבנית, ומולה עוגה צבעונית קנויה, ונר נעוץ במרכזה.

״אני לא חוגגת עד שאלי יבוא,״ אמרה בעקשנות מול צופיה, משכלת ידיה על חזה בהחלטיות, מקשיחה מבטה.

״אבל אמא, אמרנו לך שהוא לא יגיע,״ אמר המשופם מבין שני הצעירים יותר. ״הסברנו לך את זה כבר כמה פעמים.״

״אז אני אחכה לו,״ צעקה ושמה ידיה על אוזניה. ״לא חוגגים יום הולדת בלי אלי.״

״אני ממש חייב לחזור למשרד,״ אמר השני ופנה לאב, ״נו, תגיד לה משהו.״

והאב משך בכתפיו, ולמרות החיוך הצר שאימצו שפתיו, עיניו זעקו עצבות, ״מעולם לא הקשיבה לי, דווקא עכשיו תתחיל?״

״אני רוצה את אלי!״ התעקשה שוב. ״תגידו לו לבוא כבר. זה לא מנומס לאחר.״

״אלי לא יבוא,״ אמר המשופם באבחת תקיפות ומיד נאנח בכבדות, ריכך קולו והניח ידו על כתפה הגרומה. ״בואי נדליק את הנר, תנשפי עליו, נאכל קצת עוגה ואז תרגישי יותר טוב.״

פתאום נמלאו עיניה של האישה זוהר, וחיוך החסר את כל שיניו מילא את פניה במאות קמטוטים, ״אלי, סוף־סוף הגעת,״ קראה. ״בוא תשיר לאמא 'היום יום הולדת'.״

ודורון הסתכל לאחור לפגוש בדמותו של אלי, אך גילה שלא היה שם איש.

״נו, אלי,״ נזפה בו האישה. ״אל תעמוד כמו גוילם, בוא תדליק את הנר, תאכל עוגה.״

שלושה זוגות עיניים דומות נשלחו אליו בתחינה אילמת.

ודורון התקרב וחייך חיוך מבויש, ״מזל טוב,״ אמר, ״הנה הגעתי.״ הוא הוציא מצת מכיסו והדליק את הנר הבודד. בעיניה של האישה השתקפה הלהבה, ופניה רוו נהרה. וכיווצה שפתותיה ונשפה על הנר, ארבע נשיפות נדרשו לה לכבותו. וכשנותר מהאש רק סליל עשן דק, חייכה לעצמה בגאווה, עצמה עפעפיים שחוקות, ושפתיה לחשו משאלה.

***

״אז על מה אני אעשה את הפרויקט המחורבן הזה?״ שאלה את נמרוד, למרות שגופו כבר התייצב על תנודות נשימה קצובות.

״מה?״ הסתובב בעיניים מבולבלות שנמשו בחטף מזרועותיו של החלום.

״הפרויקט הזה של משרד החינוך, אמרתי לתפארת המתפארת שאעשה אותו, ושכבר יש לי רעיון מעולה, ואני רק צריכה לסדר אותו ולהכניס אותו לטופס השתתפות. לכולם כבר יש רעיונות, ונראה לי שהם ממש טובים.״

״למה אמרת שתשתתפי, אם אין לך רעיון?״

״למה אתה מטריד אותי בשאלות מיותרות עכשיו?״ התכעסה. ״אמרתי, אז אמרתי. החלטתי שזה משהו שאני רוצה לעשות ולהצליח. החלטתי שיש לי פה הזדמנות לעשות משהו טוב למען החברה. או שגם על זה אתה חושב שחבל על הטרחה?״

״טוב, את רוצה לריב, אני מבין,״ נאנח והתיישב במקומו, לקח את המשקפיים מהשידה הסמוכה, הרכיבם על עיניו, ושילב ידיו על בטנו.

״לא רוצה לריב, שאלתי לדעתך, למה קשה לך לענות ולפרגן לי? הרי בכל ארוחת ערב אני שומעת על הלקוחות המשמימים שלך.״

נמרוד דבק בלקח שלימדוהו החיים והתעלם מהערתה, כיווץ גבותיו בהבעת מחשבתו הרגילה, משל היה דמות מצוירת, ואמר בקול מתרגע, ״אולי תלכו להתנדב באיזה בית חולים?״ והביט בה גאה, מחכה לאישור.

״מה בית חולים עכשיו? אמרתי לך שאני צריכה משהו שקשור למקצוע שאני מלמדת, איך בית חולים קשור לתנ״ך?״

״כי כל מי שהולך למות מנסה לעשות בריתות עם אלוהים,״ אמר, הצטחק וקטע צחקוקו מול מבטה הרושף.

״אולי, אולי תעשו מיצג על ספר בראשית?״ הציע שוב בקול מהוסס.

״איך אעשה מיצג של ספר שלם? מה אנחנו ב'בצלאל'?״

״התכוונתי לכל הקטע הזה של בריאת העולם, את כל שבעת הימים.״

״רעיון לא קשור,״ פסלה בהחלטיות חותכת, ״כולם עושים דברים רציניים ומשמעותיים, ורק אצלי זה ייראה כמו פינת יצירה בגן חיות, עזוב, אסתדר לבד כבר.״

״את בטוחה?״ שאל בתקווה.

״כן, כן, זה בסדר גמור,״ אמרה בקול קר והסבה מבטה ממנו.

״טוב,״ משך בכתפיו, ״לילה טוב.״ הוא ידע היטב שעוד ייתן על כך את הדין למחרת בבוקר, או ביום אחר ללא כל התראה מוקדמת, אך הוא היה כה יגע מאירועי יומו שלא הטריח בהם את איריס או את ילדיו, עד שלא יכול היה לחשוב על השלכות וחישובים, רק רצה להיסחף לשנתו, לפחות עד בוא הבוקר. על כן, תחת עוז הרגע שקיבל תוקפו מדמדומי המחשבה, הסיר את משקפיו, התכנס תחת שמיכתו, ולא חלפו דקות רבות והכרתו נעלמה למקום שאליו ייחל, ולא שם לב למבטה רווי המשטמה שננעץ בגבו.

כל שנות חייהם המשותפים, שהיו כבר רבות למדי, נמרוד טען שהוא מסתפק במועט, לא מחפש סיכונים ולא רודף אחרי הנאות החיים. ואיריס היתה מהנהנת בעצלתיים מול מילותיו המשוחזרות וגומרת בלבה שהוא סתם עצלן. במקום להיות רואה חשבון, הסתפק בניהול חשבונות. במקום לקנות דירה במודיעין, כשהיה עדיין זול וכדאי, הוא לקח משכנתה ענקית וקנה מאחיו את חלקם בדירה הישנה שירשו מסבתם בשכונה חסרת עתיד. במקום להשקיע את חסכונותיהם המעטים בבורסה, ולקבל תשואות רווחיות, העדיף להשאיר את כספם בקרנות השתלמות סולידיות. איריס, שלא הבינה בכספים ובמספרים כמוהו, וגם לו רצתה לא היתה יודעת מה לעשות, האשימה אותו על המקום שאליו שהגיעו, ובעיקר על זה שאליו לא הגיעו. אמנם מעולם לא הזדקקו למתנת בשר ודם, מקררם היה מלא, ביתם נעים ורכבם תקין, אך אותן ההצלחות שאליהן ייחלה בתחילת נישואיהם עלו וגאו בלבה, ואותם הישגים שבעבר היתה גאה בהם, נראו בעיניה ככבשת הרש, שאף אין בה את המעלה שאחר חושק בה.

״איזהו עשיר? השמח בחלקו״, היה אומר לה כשהיתה רוטנת בפניו, והיא ענתה לו שיפסיק לדבר אליה בסלוגנים של לוזרים. משכורתה היתה סוף־סוף סבירה, שנות הוותק שהצטברו נתנו אותותיהן במספרים. אך גם בתחום זה, שלא התקרטע אחר האחרים, מה שהשביע את רעבונה בעבר היה מקומם אותה מחדש בתחילתו של כל חודש. תלושה היה ארוך כמגילה, רווי שורות המתארות את השקלים הנוספים שניתנו להם כפירות הצלחה באושים של שביתות רבות, וכל אותן שורות הצטברו בסופן לסכום אשר תמיד דלה ממנה אנחה ארוכה שלוותה בדחיפת התלוש למעמקי תיקה.

לא מעט ערבים, לפני שנרדמה, היתה שוכבת במיטה ומעיינת במגזיני הנשים שליקטה ושמרה במהלך השנים ומהרהרת בסכומי העתק המסתובבים בתעשיית האופנה. כמה הייתי יכולה להרוויח אם הייתי הולכת לתחום הזה, תהתה לעצמה, איך הייתי יכולה לפנק את הילדים, לשדרג קצת את הבית, ודי היה בהרהור על החמצה אפשרית כדי להחמיץ את לבה אף בחלומותיה.

לעתים, מתוך מסלולה הקבוע והמוכר, היתה המחשבה משנה כיוונה, מעדכנת את מושאה. ״אם היינו מרוויחים יותר, היינו יכולים לעזור לילדים לקנות דירה,״ היתה חוזרת ואומרת לנמרוד, והוא היה מפנה אליה גבו ומקשיב בפנים מוגפות. ״הכי חשוב זו התחלה טובה, ואת זה היינו יכולים לתת להם עם דירה, שמספקת הרגשת חוסן, ביטחון, יציבות, אתה יודע שאלו התנאים הבסיסיים לאושר? אוף, למה אתה לא עונה? איך אני יכולה להיות בטוחה שלא נרדמת?״ והוא היה מפנה אליה עיניים טרוטות, מלטף את שערה בחיבת חסד הנעורים ואומר בקול צרוד, ״אני מקשיב, אני תמיד מקשיב,״ ואף הקשבתו היתה סרוחה בעיניה.

לעתים לא קרובות היה נכנע להפצרותיה, דוחק את לקחי חייו ונכנס עמה לדין ודברים שלעולם לא יצא מהם מנצח. צעקות היו נשלחות לחלל האוויר, מלאות קתרזיס רגעי שמביא אחריו חרטה זמנית, עד לפעם הבאה. באותן שעות היתה משתוממת על קלות בואו של התיעוב, שנדמה היה שרק ישב עד כה בפינה, חוכך בידיו ומחכה לשלוח שריגיו. באותן שעות כבר דמיינה את עצמה רוקדת על מדרגות הרבנות, עם גט בידה וחופש לפניה. אך השעות חלפו, ו״השגרה המבורכת״ חזרה. ואף אם לא מבורכת היתה בעיני נושאיה, לכל הפחות היתה ברורה.

***

לא היה שום סימן מקדים. לפחות כך חשבה. יום אחד חזרה מהעבודה, פתחה את הדלת וראתה את המזוודה הישנה מונחת ליד השידה שמול הכניסה.

״בואי, צילה. אנחנו צריכים לדבר.״ קולו נשמע ממעמקי הסלון, שם ישב על הכורסה החומה שמיד לאחר לכתו תרמה לעמותת צדקה. הוא סימן בידו על הספה הגדולה שניצבה אנכית לו.

״מה אתה כל כך רציני?״ הצטרדה לפתע. ״משהו קרה לאחד הילדים?״

״לא, הם בסדר,״ מיהר להרגיע אותה. ״בואי, שבי ונדבר.״

היא נשארה לעמוד מאחורי הספה, מחזיקה בה בשתי ידיים. ״לא, תגיד את מה שיש לך,״ אמרה בקול יציב והישירה אליו מבט חד. באינסטינקטים שכלל לא ידעה שיש לה הרגישה שעליה לעמוד ולדבוק בהרגשת הכוח שמבט ממעל מעניק.

״הגיע הזמן,״ אמר כממשיך שיחה, ״אני צריך ללכת.״ עיניו מיהרו לחמוק ממבטה והסתכלו באצבעות שמוללו חוט סורר שיצא מפינת הכורסה.

״לאן?״ קולה נפלט מגרונה, רם ונוקשה.

״צילה...״ הרים אליה מבט מיוסר, ״הגיע הזמן, אני צריך ללכת.״ חזר על עצמו כשחקן כושל המקריא מתוך טקסט. ״תמיד אמרנו שכשהילדים יגדלו נעשה החלטה מחודשת. את ידעת שזה היה עניין של זמן.״

״עניין של זמן?״ שאלה ופערה עיניה. המשמעות החלה מכה בראשה, כפטיש הדופק ברקה ושולח אדוות של כאב בתדר אחיד. ״אני לא זוכרת שהייתי חלק מאיזושהי החלטה,״ אמרה בקול מרוחק, בולעת את רוקה.

״צילה,״ גופו התנדנד על מושבו, נסער, גמלוני, ״גם לי קשה, את חייבת להבין.״

האם היה סימן מקדים? תהתה בעודה בוהה בשפתיו הנעות, אולי, אבל הוא נמשך שנים כה רבות, עד שחשבה שהוא מציאות ולא דגל.

״אם היה לך כל כך קשה, אני לא מבינה למה נשארת עד היום,״ מלמלה ובאמת לא הבינה. מדוע נשאר? ומדוע עתה הוא הולך? עיניה נתקלו בעציץ האנטוריום הגדול שניצב בקצה החדר, האם ייתכן שכמות המים שהיא מזליפה עליו אינה מתאימה, תהתה, הרי מילאה את הוראותיו של מושיק מהמשתלה, ובכל זאת פרחיו כה דהויים, כאילו האדמה ינקה ממנו את צבעו האדום.

״צילה,״ חיפש מילים חדשות, אלו שתכנן כבר לא התאימו. ״את יודעת שאת חשובה לי.״ היא הביטה בו בעיניים קשות, לא נותנת לו את גמול התשובה. דממה קשה עמדה באוויר. מבטה כבר שוטט מבעד לחלון, לעבר שמים תכולים נקיים מעבים, ועיניה ירדו לעבר הפרחים העונתיים השתולים באדניות המעקה. כשתלך למשתלה כדי לשאול את מושיק על האנטוריום, אולי תשאל גם אם היא צריכה לשנות את טבלת ההשקיה השבועית לקראת בוא הסתיו, חשבה. היא לא ציפתה שהיורה וממטרי החורף יתיכו גשם רב על מרפסתה, אך ודאי התעממותה של השמש, מחיה ושורפת, תשפיע גם על גידולים רכים.

״צילה,״ חזר שנית בקול החלטי יותר, מכיר נפש רעייתו, יודע כיצד מובילה היא אותה בדרכים עוקפות.

״לאן תלך?״ הביטה בו במבט מתעורר, אין דבר מרגיע כפרטים.

״שכרתי דירה בתל אביב, ליד המשרד.״

״מה?״ הרימה אליו עיניים נדהמות, הייתכן שכך עשה? ״אני לא מבינה, כמה זמן אתה מתכנן את זה? כמה חודשים אתה יודע שאתה מתכוון לעזוב?״ קולה נסדק, כמעט ולא נשמע.

״צילה, אני מבקש. בואי נדבר על זה עוד כמה שבועות,״ הפציר בה. ״בואי ניתן לעצמנו קצת זמן, ואחר כך נוכל ללבן את הדברים במבט מפוכח יותר.״

״אז אתה מצפה שמושג יחסי כמו זמן יתקן דבר מוחלט כמו פרידה?״ שאלה ולא הסירה עיניה ממבטו הנכלם. היא הסתכלה עליו ביושבו ובקומו. המרתונים שבהם השתתף שימרו את משקלו ואת יציבותו, ומלבד שיער לבן, קמטי פנים והידלדלות קלה של הצוואר, כמעט לא נראו השנים שעברו עליו מאז שביקש את ידה על המדשאה. עשרים ושבע שנים. שבע ועשרים שנה. שלוש פעמים תשע, תשע פעמים שלוש, הכפלת עשרים ושבע בשלוש שווה לתשע בחזקת שתיים.

״נראה לי שעדיף שאני אספר לילדים,״ אמר בעודו תופס בידית המזוודה ומכוון את גופו החוצה. ״אני חייב להם את זה.״

עשרים ושבע שנים הסתיימו בשיחה של חמש דקות, חשבה לעצמה מול הדלת הסגורה, אין זה יחס הגיוני, ואין למספרים הללו שום מכנה משותף.

כמה שעות לאחר שהלך, שברובן נותרה שותקת ליד החלון הגדול, לא הבינה כלל מדוע היא צריכה את חפציו הפזורים בבית. הרי הוא מצא בית ומנוחה ממנה בדירה בתל אביב, ועל כן שיתכבד וייקח שאריותיו עמו. את פריטי חדר העבודה שלו פינתה לתוך קרטונים שהוציאה מפח המִחזור ליד הבניין, ואת מעט אביזריו הנוספים סידרה בתוך מזוודה קטנה. כל הכבודה הזו נדחפה לאורך המסדרון לעבר חדר הממ״ד שננעל במנעול אימתני, עד שיבוא הוא ויחליט על כיוונו. את שולחן הזכוכית שלו כיסתה בערימות מסודרות של מחברות ומבחנים שהעבירה מהשולחן הקטן שלה, ועל ארבעת ווי המתכת המעוקלים שניצבו בכניסה לבית תלתה את חפציה, שלא יישאר אחד מהם פנוי ויזעק חסרונו. כאשר סיימה ונכנסה, לאה, לסלון הרחב, השקט זעק כצעקה באוזניה. מעולם לא היה רועש בביתם, אך עכשיו נחתה בו גם דממה.

במשך כל הלילה ישבה במרפסת הגבוהה, עם כוס קטנה ובקבוק ברנדי שאבנר שמר לאירוע מיוחד. היא הגיעה למסקנה שאותו ערב ייחודי דיו לחליצת פקק השעם. למרות שמעולם לא נהגה לשתות אלכוהול, וודאי שלא בקבוק איכותי שכזה, שתתה אותו לאורך זמן רב שלא ידעה לאמוד, בהתבוננות חסרת רואי באורות העיר. כשכבר לא נותרה בבקבוק אף טיפה, וראשה היה סחרחר וחסר מחשבה, עמדה ליד המעקה, פרקה את קפוץ ידה, והניחה לו ליפול שלוש־עשרה קומות. לאחר שנשמע קול הניפוץ הסתכלה למטה בבהלה רגעית, שהתחלפה מיד באדישותה של שכרות. נו, יהיה לשכנות, לכאורה־חברות, עוד משהו לדבר עליו, חשבה בין ערפילי עייפותה, בעודה גוררת עצמה לחדר השינה שבקצה המסדרון, שכן שינה בסלון זה רק לנמנום צהריים. כשיבוא לקחת את חפציו, ודאי יציצו מחורי ההצצה שבדלתות, אלה שהקבלן הבטיח שהם מהסוג הכי יקר, ויצקצקו על צילה המסכנה שנותרה לבדה. ולאחר מכן ילכו להשביע את צורכי בעליהן, וישמחו שלפחות אינן לבד.