פרולוג
חולות המדבר צרבו את כפות רגליי היחפות, רץ הייתי אל האוהל בו שכבה נעימה, שותקת את ציריה, אילמותה מכבידה את מצוקתה. לחות מלוחה חדרה אל עיניי, וזיעתי נמהלה בדמעות חרדה ובהלה, שניגרו על פניי. מסונוור הייתי מן החולות הלבנים ומן השמש הצורבת את גופי ואת קרביי. לשוני יבשה ושפתיי חרבו. פרצתי אל האוהל, כל עוד נפשי בי, היישר אל זעקת עיניה של נעימה ואל אילמות שפתיה הפצועות והרוטטות מכאב. הנער שהזעיקני מן השדה, אמר שקרובה שעת הלידה, כך אמרה לו המיילדת. אולם השעות חלפו ורק כשירד הערב, נשמעה פעייתו הנרגזת של הילוד. נעימה עצמה את עיניה בתשישות וידי המלטפת דיברה אליה ניחומים.
דוד נולד אל השקט, אל הכאב, אל החולות הלבנים ואל השמש החורכת שאין ממנה מנוס.
מאז נגמל משדיי אמו, היה מהדס באוהל בשתיקה, מושך בשובל שמלתה של נעימה כשנצרך לה, יודע אילמותה, מכיר את דממתה ופוצח בבכי קולני ונרגש רק ברגע שהיה מבחין בדמותי מופיעה בפתח האוהל. פעמים רבות הייתה נעימה בוכה עמו חרש, בראותה את דמעותיו. את דוד הייתי מרגיע במילים, שצלילן השרה עליו רוגע ושקט, ואת אמו בשפת ידיי המלטפות.
כשהרתה נעימה בשנית, היה דוד תינוק בן שנה ומחצה. שערו מקורזל, עיניו החומות רכות מחד ודרוכות מאידך, שפתי הדובדבן שלו מוצצות בשקיקה פיסת בד, שהפכה לחלק בלתי נפרד ממנו. בפיסת בד זו מצא ניחומים ומרגוע, בעוד אמו עוסקת בעבודת יומה.
נעימה הייתה שולחת בו עיניים מצועפות וחרדות כל אימת שנגע בשמלתה, ידה הסורקת את שערו וזרועותיה החובקות אותו, היו לדידו גן עדן שאין מָשְׁלוֹ. שתקן היה דוד, ומילותיו הראשונות יצאו מפיו משובשות ומרוסקות. הרבה טרחתי על דיבורו ולא עלה בידי לשפרו, שכן רוב ימיי עברו עליי במרעה ובשדות. רק בשבת יכולתי להתפנות לצרכיו; ללמדו ולפנקו מעט.
ער, בננו השני, נולד בשנת הבצורת הגדולה. נודדים היינו צפונה, מחפשים איי-ירק – מחייה לצאן. כשכרעה נעימה ללדת, יבשו כמעט כל הבארות. המיילדת, תבוא עליה ברכה, אגרה מים בקנקניה ושמרה עליהם צחים ונקיים, כשהיא מצפה לשעת הלידה של נעימה ומכינה את כל הדרוש ליום המיועד.
שלא כאחיו הבכור, זינק ער לאוויר העולם תוך זמן קצר. צירי הלידה של נעימה החלו כאשר עמדה השמש במרום הרקיע, וטרם בואה הימה נשמעה צווחת התינוק, שנולד גדול ובריא.
ער החל יונק בשקיקה שעות ספורות לאחר לידתו ונדמה היה שכל החלב שבעולם אין בו כדי להשביעו. הוא תבע את מזונו ביום ובלילה, בקול בכי חזק ורם. נעימה נענתה לו תמיד, והייתה מחזיקה אותו בחיקה ומיניקה אותו עוד ועוד, כשדוד מביט בהם, מתנחם בפיסת הבד הצמודה אל פיו ובכף ידה של נעימה הסורקת את שערו.
מבלי שחשנו בכך, החלו אילמותה של נעימה ותובענותו של ער לערער את ביטחונו של דוד. הוא היה מתכנס בפינה נסתרת באוהל או תחת שיח מדולדל, אשר צמח בסביבת האוהל, מוצץ חרישית את פיסת הבד כשעיניו בוהות עד שנעימה, שהרגישה בחסרונו, הייתה יוצאת מבוהלת לחפשו. גם דוד וגם ער לא זכו מעולם לשמוע את קולה של נעימה. כל שיחתם עמה הייתה דרך מגעהּ המבורך. דוד למד מהר מאד לבטא את עצמו דרך עיניו המדברות ודומה היה שבינו לבין נעימה התפתח קשר שאין בו צורך במילים. לא כן ער, הוא נזקק נואשות לקול מנחם ולמילים טובות. וכשנקלע למצוקה כלשהי, קצרה ידה של נעימה מלהושיע. בייאושה ניסתה להעניק לו עוד ועוד מגע, ליטוף או חיבוק נוסף. שוב ושוב הייתה דוחקת פטמת שדהּ לפיו כדי להרגיעו והוא היה יונק את השפע הבלתי נדלה, גדל וצומח במהירות.
דוד וער, בניי הראשונים אשר אהבתי – אייכם? נעימה האילמת, אשתי המופלאה, שעיניה וידיה הביאו לכולנו צרי ומרפא ונוחם, למה עזבתני? באילו עולמות נדה עכשיו נפשך הקורנת, אשר ידעה כל-כך הרבה כאב? איך אוכל למצוא נחמה ואתם אינכם עִמי?
את סיפורכם, שהוא סיפורי, אני מספר כדי לנסות למצוא מרגוע מן הכאב ומן הבכי.
