80
שכבת הקרח היתה דקה יותר ממה שציפה. חוד קרדום הקרח פגע בסלע הקשה של ההר, ידו נרעדה והקרדום השתחרר מאחיזתו, נשמט ומיטלטל על לולאת הכבל שחיברה אותו לזרועו. רסיסי קרח התפוררו סביבו, נושרים כלפי מטה.
מבטו של דַנְטֶה ריזוֹ היה כלפי מעלה אל שן הסלע שהתרוממה בשיפוע מאיים. ידו המכוסה בכפפה גיששה ותפסה מחדש בידית קרדום הקרח. ידו השנייה נאחזה בפטיש שהיה נעוץ באזור נמוך יותר בקרח.
חַדּוּדֵי הברזל שבלטו מסוליית נעליו, היו תקועים וממוקמים היטב על בליטות ההר. הוא נשם בקלילות ובדק את הסביבה הקרובה, מחפש מאחז נוסף לקרדום הקרח.
מטפס על השְׁילִיהוֹרן ברכס ההרים הפֶּנִיים, קטע המשתרע על הגבול בין שווייץ לאיטליה. ההר אינו מן אַלפִּים המפורסמים או הנערצים, גם אינו נחשב ליפה כמו המַטֶרְהוֹרְן או מרשים כמו האַייגֶר. צמד האגפים שלו יוצרים מראה מטריד, כמו שני הרים שנדחסו זה לתוך זה וקפאו יחד.
המאמץ להתרומם הלאה סחט מדַנְטֶה גניחה קולנית. עם ניסיון עשיר בטיפוס, לא חשב שההר הזה יהווה אתגר. למרות שלמד במשך הזמן שההרים האלה הם מפלצות, דווקא כשהם נראים נחמדים ובלתי-מזיקים, הם הופכים לברוטליים והרסניים.
משיכה נוספת, מוצא חריץ ארוך שהלך והתרחב. נאחז בו. חש רעד קל. אחרי שקיבל את המשימה, הוא חקר מעט אודות ההר הזה, למרות שנאמר לו במפורש לא לספר לאיש אודות הטיפוס הבא שלו.
בתוך הרכבת הדוהרת, דַנְטֶה גיחך. הוא התכופף אל השולחן המפואר, ונשף לתוך פרצופו של הטיפוס החיוור כמו גבינה שישב לפניו. "אתה מטורף? לא רק שאני מבטל את המשימה הזו, אני גם מכניס אותך לרשימה השחורה שלי."
ג'ראלד וִיינְבְּורֶן הנהן וחייך, פותח תיבת סיגרים סוּמַטְרָנִיים. "תירגע, תירגע, פִילִיפִּיזוֹ."
"ולא קוראים לי פִילִיפִּיזוֹ."
ג'ראלד טלטל את ראשו כלא מבין. "השם האמצעי שלך הוא לא פיליפּ?"
דַנְטֶה נעצר לרגע, בוהה באיש-שיחו. "מי אמר לך את זה?" הוא שלח את ידו לקחת סיגר מתיבת העץ הבלתי-מהוקצעת. ספג סטירה מצלצלת על גב כף ידו, מיד משך את היד אליו וגרגר בשיניים קפוצות.
"מי אמר לי את זה?" ג'ראלד סגר את תיבת הסיגרים שלו ונעל אותה בסיבוב מהיר של חוגה קטנה. "אותו אחד שאמר לי שתמורת רבע מיליון נוספים, גם תשמור על חשאיות..." הוא תקע את הסיגר בקצה פיו. "הוא כנראה טעה."
דַנְטֶה הרים את ידיו כתמרור 'עצור'. "רגע, רגע, רגע... בוא לא נרוץ. הבחור שלך לא טעה." דַנְטֶה נראה נדהם, הוא לא חשב שהתחביב שלו יניב לו ביום מן הימים סכומים יפים שכאלה. "ובכן? מה אתה צריך."
"שמעת על השְׁילִיהוֹרן?"
"לא."
"שלוש-עשרה אלף ושלושים ושמונה רגל." ג'ראלד משך קוטם מוזהב שהוצמד לתחתית תיבת הסיגרים. "אל דאגה, אין צורך להעפיל עד לפסגה."
דַנְטֶה נאנח. "מה יהיה? צריך להוציא ממך את הפרטים בחכה?"
עכשיו, על ההר, חש את הזיעה מצטברת על ראשו, בתוך הקסדה שלו. פניו האדימו. טיפס לאורך החריץ. מקשיב לצפצופים הבוקעים ממשדר-משיב שהיה מרותק בנרתיק עבה לחזהו. שִחזר שוב ושוב את השיחות שלו עם הטיפוס המוזר והחולני שהטיל עליו את המשימה.
אם לסכם הכל, למעשה לא היו שום פרטים מיוחדים. "טפס על ההר לכיוון איתות שתקבל במשדר, זה פשוט, זה מהיר, וזה לא לוקח יותר משלוש שעות שהייה בשטח." ג'ראלד קטם את קצה הסיגר והניח לו להתגלגל ארצה.
בינתיים הוא מטפס כאן כבר שש שעות. ללא מסלולים מסודרים, ללא הדרכות וסקירות של אַלְפִּינִיסְטִים אחרים, הוא מחפש את דרכו כמו תייר. בכל מקרה, המשדר מוביל אותו לכיוון ספציפי, אליו הוא חותר סחור-סחור בשל תנאי השטח.
הוא איתר מטפס עמית שהעפיל על ההר, אבל הלה עשה זאת לפני יותר משני עשורים. הוא לא זכר פרטים מדויקים, רק אמר לו שבאופן אישי הוא נתקל בסלעים משוחררים רבים. זהו סיוט שעלול להוביל לאסון, עד שהוא מרתק את עצמו לסלע, נשען או מפעיל לחץ, הסלע משתחרר ומטיל אותו כמו שור זועם.
בינתיים הוא לא נתקל בסלעים משוחררים, ולא משום שאין כאלה, אלא בשל היותו זהיר יתר על המידה. כל סלע שהעלה את חשדו אפילו באופן קלוש, זכה ממנו לניכור מיידי. לפני כל התקרבות אל סלעים, הוא סקר אותם במבט מדוקדק, בוחן את הזווית שלהם, את נקודת החיבור אל ההר, ומנסה לאמוד אם ייתכן וזו תנוחה טבעית לסלע שמחובר להר. השלג שכיסה חלקים מן האזורים סביבו לא הקל עליו במשימתו. לכן ארכה לו הדרך.
צפצופי המשדר הטרידו אותו, קצובים, חסרי חיות. הוא רגיל לטפס בשלווה, להקשיב לרחשי הרקע, לנשום את ההר ואת האווירה. בעת העפלה על הר, במיוחד באזור טבעי שאינו מתועש ומעוטר במעליות ומסלולים חרושים, או עמוס בתיירים רעשניים, הרגשת ההתנתקות מהעולם הולכת וממלאת את המטפס.
בתחושה זו המציאות מתרוקנת, העולם דועך ונעלם כלא היה, וכל מה שנותר הוא ההר הזה. הערפל סביב, מצוקים והמשך רכס ההרים נראה מכל עבר, ומאמץ ההעפלה ממקד את כל תשומת הלב בהווה, כאן ועכשיו. במקרים מיוחדים החוויה מתרחבת והמטפס הבודד חש שהוא האדם האחרון שנותר על פני היקום. הוא מרים את קולו בצעקה, וכל מה שחוזר אליו זה ההד המתגלגל מפני השטח המעוותים והבלתי-נתפסים.
צפצופי המשדר הטורדניים הם חילול הקודש, חשב דַנְטֶה. הם קורעים את החוויה הזו לגזרים. היה במצב זחילה, חותר בשלג המגיע עד לברכיו, מטפס, נאחז בו. המוּקַיִים, בתי שוק, שעל שוקיו מסייעים באחיזה ובהגנה. כאשר השלג ישן ונוקשה, הוא הידיד הטוב ביותר של המטפס, נועץ בו את חוד הקרדום ואת חוּרְפַּת פטיש היתדות, מתקדם במעלה השיפוע אל פסגת המצוק.
קצב הצפצופים גבר, מצביע על התקרבותו לנקודת היעד. דַנְטֶה עדיין לא ידע מה מטרת הטיפוס הזה. "ומה אתה רוצה שאעשה שם? אתה רוצה לאחזר גופה? לדלות אוצר? מה בדיוק?"
ג'ראלד עצם את עיניו בעת הפעלת המצית שלו, באפלולית הקרון נראו פניו המסותתים והלבנים מוארים בלהבה. עיניו נפקחו והוא פלט סילון של עשן שנשאב בחריץ חלון פתוח. "אל תשאל שאלות. אתה תקבל הוראות כשתגיע לשם."
דַנְטֶה משך בכתפיו. "שום דבר? שום פרטים?"
"כלום. רק קח איתך מצלמה." קולו הצייצני של ג'ראלד יכול להרתיח גם אנשים שאננים. דַנְטֶה דווקא נהנה מהמסתורין והביזאריות שבמפגש הזה.
עכשיו הוא לא נהנה בכלל. חושש מהבאות. יודע שהוא שבר את אחד הכללים החשובים של כל מטפס הרים, תמיד ספר למישהו נוסף על מסע הטיפוס שלך ועל לוח הזמנים המשוער, כך במקרה של היעדרות לפחות יהיה מישהו שיידע על כך ויזעיק צוות איתור וסיוע.
המשדר-משיב על חזהו של דַנְטֶה השמיע צפצופים בקצב גבוה במיוחד. הוא משך את עצמו כלפי מעלה, מגיע למרומי מצוק. הוא נותר רגעים ארוכים מכופף, נושם את האוויר היבש והקריר. בוחן את הסביבה מבעד למשקפי המגן שעל פניו.
החום היה רב, שמש חמה מדי, יום יפה מדי. דַנְטֶה הסיר את משקפי המגן והניח לפניו להתקרר באוויר. הוא שחרר קלות את קשירת הברדס שמתחת לקסדה. דקה אחת של אוויר טוב, זה כל מה שהוא צריך.
ואז הוא הבין משהו שגרם ללבו להחסיר פעימה. השמש! הוא נזכר במה שאמר לו אַלְפִּינִיסְט נוסף, השְׁילִיהוֹרן מוכה מפולות שלגים...
דַנְטֶה התכופף והחל לחפור בקרקע, שוחה צרה ועמוקה באורך קרדום הקרח שלו. יודע שישנם גורמים רבים ושונים שיכולים לעורר מפולות שלגים. ירידת שלג טבעית, השלג החדש לא מתאחה מהר עם השכבות הישנות ונוצר סחף באזורים שונים; רוחות, גורמות לרעד והתפרקות נקודות קריטיות; וגם שמש קופחת, גורמת להמסה ולבלוקים של קרח להתנתק ממקומם...
הוא לא חשב על אפשרות מעשה ידי אדם...
על הצג נראה דַנְטֶה חופר בקרח, קובע בפנים את הקרדומים בשתי וערב ומחבר בלולאה מפותלת את כבל הטיפוס שלו.
"הבחור מאבטח את עצמו..." ג'ראלד הצביע אל הצג.
עוזרו של ג'ראלד, ברנש גבוה וגמיש דמוי לטאה, הסתובב אליו בתנועת רגל מדלגת מעבר לשני כיסאות עץ שניצבו ביניהם. "כן... כן... אבל זה לא יעזור לו, כמובן."
פניו של ג'ראלד העלו ארשת עצבות. "מסכן." עוזרו הגיש לו את שפופרת הטלפון וחייג עבורו.
על הצג, דַנְטֶה שלף טלפון לווייני. "אני כאן! אני בנקודה! למען השם, מה עכשיו? מה עלי לעשות?"
ג'ראלד צחקק. "קח נשימה, צלם את הנוף, פִילִיפִּיזוֹ..."
"מה?"
"זו התמונה האחרונה שלך..."
דַנְטֶה חש רעד פנימי בוקע ממעבה המצוק. הוא נאחז בכבל שלו. רגעים לאחר מכן הקרח התרומם מהכיוון ההפוך, הנקודה ממנה עלה. הוא התערבל אחורנית בעוצמה, צועק. הכבל שלו נעקר מתוך השלג, וצמד הקרדומים נגררו אחריו.
הוא צנח ממרומי המצוק, חשב על האפשרות לנסות להחליק את יתרת הדרך. לקראת הקטע האחרון ראשו הוטח בפני השטח ההרריים שנחשפו מן העבר השני של המצוק. מאבד את ההכרה...
