הקדמה
השאלה העקרונית
למה אנחנו עובדים? למה אנחנו מכריחים את עצמנו לצאת מהמיטה בכל בוקר במקום לחיות חיים של הרפתקאות והנאות? זו שאלה טיפשית, אנחנו עובדים משום שאנחנו צריכים להתפרנס. ברור, אבל האם זאת הסיבה היחידה? ברור שלא. כשאתם שואלים אנשים שחשים סיפוק מעבודתם למה הם עוסקים בה, רק לעתים נדירות הם יגידו שהסיבה היא כסף, ואילו רשימת הסיבות הלא־כלכליות שלהם תהיה ארוכה ומשכנעת.
עובדים מרוצים חשים אכפתיות ומעורבות כלפי העבודה שלהם. הם שוכחים את עצמם בתוכה. לא כל הזמן, כמובן, אבל מספיק כדי שהיא תהיה משמעותית עבורם. עובדים מרוצים מוצאים אתגר בעבודה שמאלצת אותם למתוח את הגבול ולצאת מאזורי הנוחות שלהם. אותם בני מזל סבורים שהעבודה שלהם היא מהנה, כמו פתירת תשבצים או סודוקו.
מה עוד מדרבן אנשים לצאת לעבודה? אנשים שמרוצים בעבודתם מרגישים שהם בשליטה. יום העבודה שלהם מספק להם מידה של עצמאות ושל שיקול דעת, שבזכותם הם מתמקצעים ונעשים מיומנים יותר. עובדים כאלה לומדים דברים חדשים ומתפתחים הן כעובדים והן כבני אדם.
אותם אנשים יוצאים לעבודה מכיוון שזו מאפשרת להם להיות מעורבים חברתית. הם מבצעים הרבה מהמטלות שלהם במסגרת של צוות. אבל גם כשהם עובדים לבד יש להם שפע של הזדמנויות לאינטראקציה חברתית במהלך יום העבודה.
לבסוף, אותם אנשים מרוצים מעבודתם משום שהם מרגישים שהם עושים דבר בעל משמעות. הם יודעים שעבודתם עשויה לחולל שינוי בעולם, להפוך את חייהם של אחרים לטובים יותר, לפעמים באופן משמעותי ביותר.
מובן שכל היתרונות הללו יחד מצויים רק במקצועות יחידי סגולה. אבל אלה הן הסיבות שבזכותן אנחנו יוצאים מהבית לעבודה, מביאים עבודה הביתה, שמחים לדבר על העבודה שלנו עם אחרים ולא רוצים לצאת לפנסיה. נכון שלא היינו עובדים אם לא היינו מקבלים על כך שכר, אבל זאת אינה הסיבה המרכזית. באופן כללי, אנחנו כחברה איננו מחשיבים תגמולים חומריים כסיבה טובה ליציאה לעבודה. למעשה, כשאנחנו אומרים על מישהו שהוא ״עושה את זה בשביל הכסף״, אנחנו לא רק מתארים מצב אלא גם שופטים אותו.
דווקא הסיבות המגוונות לסיפוק בעבודה שאותן מניתי לעיל מעלות שאלות חשובות מאוד. למה בעצם הרוב המכריע של בני האדם בעולם לא חש כל סיפוק בעבודה? למה רובנו סבורים שהעבודה שלנו מונוטונית, חסרת משמעות ומדכדכת? למה מודל העבודה שנוצר עם התפתחות הקפיטליזם צמצם או חיסל כליל את הסיכוי להפיק מעבודתנו סיפוק שאינו חומרי? עובדים שמבצעים עבודה מהסוג הזה - במפעלים, במזללות, במחסני ההזמנות, אבל גם במשרדי עורכי דין, בכיתות, במרפאות ובמשרדים - עושים זאת עבור השכר. גם אם ינסו למצוא משמעות, אתגר ושיקול דעת בעבודה, סביבת העבודה שלהם תביס אותם. וזאת משום שסביבת העבודה שלנו בנויה כך שפרט לשכר אין לנו כמעט כל סיבה אחרת לבצע אותה.
מדוח מקיף שערך מכון הסקרים הבינלאומי גאלופ והתפרסם ב־2013, עולה כי מספרם של העובדים שמרגישים ש״אינם מעורבים כלל״ במקום עבודתם כפול מזה של אלה החשים ״מעורבים״. גאלופ בודק את שביעות הרצון של עובדים ברחבי העולם במשך שני עשורים כמעט, ועד כה התראיינו לסקרים שלו 25 מיליון עובדים ב־189 מדינות שונות. הסקר העדכני כלל מידע שהתקבל מ־230 אלף עובדים במשרה מלאה וחלקית ב־142 מדינות בעולם. מהתוצאות שהתקבלו עולה כי רק 13 אחוז מהעובדים בעולם חשים מעורבות במקום עבודתם ומשקיעים מזמנם וממרצם לקידומו. לעומת זאת רובנו, וליתר דיוק 63 אחוז מאיתנו, חשים לא מעורבים ולא מזדהים עם המטרות והיעדים של הארגון שבו אנו מועסקים. אנחנו דופקים שעון, מתהלכים כסהרוריים במקום העבודה שלנו ולא משקיעים כמעט מאמץ בעבודה. כל השאר דיווחו שאינם מעורבים כלל. כלומר, כרבע מהנשאלים העידו שאינם מרוצים מעבודתם ואף שונאים אותה. במילים אחרות, עבור 90 אחוז מהעובדים שנבדקו העבודה היא לעתים קרובות מקור לתסכול במקום שתהיה מקור להגשמה. חִשבו על הבזבוז החברתי, הרגשי, ואולי גם הכלכלי, שעליו מעידים הנתונים הללו. 90 אחוז מהמבוגרים מבלים מחצית מחייהם בעשיית דברים שהם מעדיפים לא לעשות במקומות שבהם הם מעדיפים לא להיות.
השאלות בסקר של גאלופ מעלות רבות מהסיבות שצוינו לעיל. האפשרות לבצע את העבודה שלנו ״כמו שצריך״, להצטיין בה, לקבל עידוד, להתפתח וללמוד, להרגיש שחברינו לעבודה והאחראים עלינו מעריכים אותנו, להרגיש שהדעות שלנו חשובות, שמה שאנחנו עושים משמעותי ולהצליח ליצור יחסי חברות טובים עם עמיתינו לעבודה - כל אלה הם עניינים הקשורים לעבודה שאותם בדק הסקר. מתברר שעבור רוב בני האדם העבודה לא מצליחה לספק את כל הדברים הללו, ואפילו לא את חלקם. למה? בספר הזה אנסה לענות על כך.
