ציוּר של ציניוֹת מימי נעורַי.
לא געגועים, לא הרצון לדעת מה בדיוק היה אז, שבוודאי היה ביום קיץ, אחרי שהציניוֹת נקטפו והושׂמו באחד מחדרֵי הבית, אלא בעיקר זיכרון של משפט שקראתי באיזה ספר על נער שהיה טועם בלשונו את הצבעים שבקצה המכחול כשהיה מצייר, בוודאי בגלל הרגשת המוחשיוּת העצומה של הצבעים.
הכרַת הגַן.
כשאדם וחוה יצאו מגן עדן אל הארץ הגדולה שהקיפה אותו, הם יכלו בוודאי לראות בעיני רוחם את הגַנים הרבים שיקימו בה, כך שלא היו צריכים להצטער מאד בגלל הגירוש.
לא סיפור קצר.
אחרי הצהריִם, בזמן שר' ואני דיברנו על כתיבת סיפורים קצרים, טלפנה שׂרה מהבנק בניו יורק, ושאלה לשלומי. הודיתי לה ואמרתי, די בסדר. איך את מרגישה, היא שאלה עוד. לרגע חשבתי שאולי היא איזו קרובת משפחה שלנו, ושאלתי אם היא שׂרה מהבנק. היא אמרה שכן. אחר כך אמרתי שכדאי שתדבר עם ד' על ענייני החשבון בבנק. מה שלומו, היא שאלה. הוֹ, הוא ממש לידך עכשיו, בטוֹרוֹנטו, אמרתי.
היא אמרה שתטלפן אליו כשהוא יחזור, והבטחתי למסור לו את דרישת השלום שלה.
ר' ואני דיברנו על הדִמיון של כל זה לסיפור קצר, אף על פי שידענו שזה לא היה דומה מאד לסיפור קצר. זה רק היה דבר שהופיע בשעות אחרי הצהריִם, במציאוּת שְׁעוֹת אחרי הצהרים, כמו מקרים אחרים של השעות האלה וקצת כמו שמופיעה פתאֹם איזו ציפור קטנה בגינה, או כמו שמופיע עיגול הירח הבהיר בשמיים חיוורים, ואנחנו לא חושבות שההופעות שלהם דומות לסיפור קצר. אנחנו לא רוצות לגרור את הסיפור הקצר אל כל מיני השוואות עם דברים שקרו לנו, אבל תיארנו לנו, כמובן, גם את האפשרות של סיפור קצר שבו דמות בשם שׂרה מטלפנת מהבנק בניו יורק, ואומרת מה שלומֵך, ושכל מִלה נוספת שהיא תֹאמַר תִּבְנֶה או תחריב את הסיפור, ותבנה או תחריב גם אותה, ושכל זה באמת מובן מאליו, ושלא ייבָנה או ייחָרב שם דבר בגלל שיחת הטלפון הידידותית שלי עם שׂרה מהבנק בשעות אחרי הצהרים. הבנייה והחורבן של הסיפור הקצר אפילו לא יגלו עניין במה שקרה אצלנו אחרי הצהרים, ובציפור שהגיעה אל עץ הצימוקים היפני שליד המרפסת שלנו, ובחיוורון השמיים לקראת בוא הערב.
עכשיו, כשעץ האגס מת ונכרַת, נדמֶה שתכנוּן הגן כלל לא היה תלוי בו. כי תכנון הגן נשאר ברור כל כך, עם שאר העצים, עם הצמחים האחרים, עם השביל המתעקל ועם האוויר הנושב ביניהם. כאילו תכנון הגן הוצב בגן עצמו כרעיון כה חזק, שמימושו בחומר לא יכול לפגום בו.
עכשיו נדמה שרק גדל קצת אותו רֶווח דשא שבין העצים, שבשעות אחרי הצהריים לפני שהשמש יורדת מאד אפשר לחשוב עליו שהוא כעֵין חלקת אֲפָר מוארת. נדמֶה שתכנון הגן כבר ידע שחלקת האֲפָר הזאת תגדל. ושהוא כבר רצה גם את זה.
אבל הרי היה מוכרח להיות תלוי גם בעץ האגס, שעמד לא הרחק מעץ האגס האחר כמעט כתמונה שלו, והזכיר את מחשבותיו של התכנון על יכולתו של הגן להציג תמונה. ובעצם, על יכולתו של הגן להיות לא רק מקום, אלא גם תמונה של מקום.
ומה היה על תכנון הגן אילו מת גם עץ האגס האחר? האם לא היה תכנון הגן מתערער מאד? האם לא היינו רואים שהיה תלוי מאד גם בזיכרון עצי האגס האחרים שעץ האגס נשא למעננו?
באמצע העלילה.
זהב לָבָן רואָה זהב עָמֹק, זנב סוס עָמֹק באור צהרים, צעיר כל כך, ורק לתאר אותם ביחד, כמו אב ובִתו, אולי בכל זאת יתברר כאיזה שִׁיגיון חולף שלו, עִרפול המחשבות של אומללוּת ההתבגרות, ועל מעבַר המדרכה ליד שולחנות בית הקפה ילדת זהב עמוק כבר לידה ממש, רק בשביל להסביר לה את מצב העניינים, שבוודאי לא הוסבר לה, כי הוא רצה רק עוד קצת את האשלייה המתוקה, בלי אִשה ובלי ילדים, ובטח גם בלי ההורים שלה, לא רצה לזעזע אותם, רצית לפגוש אותי זהב עמוק שואלת, בזמן שאמא שלה כבר מחכה בחנות הבגדים "קסטרו", ושמלות קיץ נחמדות מחכות גם הן.
