פרולוג
מוקדם יותר באותו יום
סקוט לא האמין ברוחות רפאים. הוא היה סבור שהמתים נשארים בקברם. אבל המנהרות המצטלבות מתחת לפארק השעשועים דלפיק, שרשרושים ולחישות הידהדו בהן, עוררו בו ספקות. לא מצא חן בעיניו שמחשבותיו נודדות אל האריסון גריי. הוא לא רצה להיזכר בתפקיד שמילא ברציחתו של אדם. טיפות נטפו מהתקרה הנמוכה. סקוט חשב על דם. הצללים שהטילה האש מלפידו התרוצצו על פני הקירות שהדיפו ריח של אדמה קרה וטרייה. הוא חשב על קברים.
זרם אוויר קפוא דיגדג את עורפו. הוא הביט לאחור מעבר לכתפו ונעץ באפלה מבט ארוך וחשדני.
איש לא ידע שהוא נשבע להאריסון גריי שיגן על נורה. מאחר שלא היה יכול לומר לו פנים אל פנים, ״היי, אחי, מצטער שנהרגת בגללי״, הוא נשבע שיגן על בתו של האריסון. נכון, זאת לא היתה התנצלות ראויה לשמה, אבל זה היה הדבר הטוב ביותר שעלה בדעתו. סקוט אפילו לא היה בטוח ששבועה לאדם מת תקפה.
אבל הצלילים החלולים שנשמעו מאחוריו גרמו לו לחשוב שכן.
״אתה בא?״
סקוט בקושי הצליח לראות את הצללית הכהה של כתפיו של דנטה. ״כמה זמן נשאר?״
״חמש דקות,״ גיחך דנטה. ״מפחד?״
״נורא.״ סקוט פתח בריצה קלה כדי להשיג אותו. ״מה קורה בפגישה? מעולם לא עשיתי את זה קודם,״ הוא הוסיף וקיווה שלא נשמע טיפש כמו שהרגיש.
״ראשי הנפילים רוצים לפגוש את נורה. היא המנהיגה שלהם עכשיו.״
״אז הנפילים האמינו שהיד השחורה מת?״ סקוט התקשה להאמין בכך בעצמו. היד השחורה אמור להיות בן אלמוות. כל הנפילים הם בני אלמוות. אז מי מצא דרך להרוג אותו?
התשובה שסקוט חזר אליה שוב ושוב לא מצאה חן בעיניו. אם נורה עשתה זאת – אם פאץ' עזר לה...
לא משנה כמה הם השתדלו לטשטש את עקבותיהם. הם בטוח פיספסו משהו. כולם תמיד מפספסים. זה רק עניין של זמן.
אם נורה רצחה את היד השחורה, היא בסכנה.
״הם ראו את הטבעת שלי,״ השיב דנטה.
גם סקוט ראה אותה קודם. הטבעת המכושפת להטה כאילו אש כחולה לכודה מתחת לחלקה העליון. אפילו עכשיו היא זהרה באור כחול דועך. לדברי דנטה, היד השחורה ניבא שהדבר יהיה סימן למותו.
״הם מצאו גופה?״
״לא.״
״ואין להם בעיה עם זה שנורה תנהיג אותם?״ חקר סקוט. ״היא שונה לגמרי מהיד השחורה.״
״היא נשבעה לו שבועת דם אתמול בלילה. השבועה נכנסה לתוקף ברגע מותו. היא המנהיגה שלהם, גם אם זה לא מוצא חן בעיניהם. הם יכולים להחליף אותה, אבל קודם הם יבחנו אותה וינסו להבין למה האנק בחר בה.״
דבריו לא מצאו חן בעיני סקוט. ״ואם הם יחליפו אותה?״
דנטה שלח בו מבט אפל מעבר לכתפו. ״היא תמות. אלה תנאי השבועה.״
״אנחנו לא ניתן לזה לקרות.״
״לא.״
״אז הכול בסדר.״ סקוט היה זקוק לאישור שנורה לא בסכנה.
״כל עוד היא תשתף פעולה.״
סקוט נזכר בדבריה של נורה שעות אחדות קודם לכן. אני אפגוש את הנפילים ואבהיר להם את עמדתי: האנק אולי התחיל את המלחמה הזאת, אבל אני אסיים אותה. והמלחמה הזאת מסתיימת בהפסקת אש. לא אכפת לי אם זה לא מה שהם רוצים לשמוע. הוא צבט את גשר אפו – ממתינה לו עבודה רבה.
הוא התקדם בכבדות וניסה להיזהר מהשלוליות. הן העלו גלים קטנים כמו קליידוסקופים שמנוניים, והשלולית האחרונה שדרך בה בטעות הרטיבה לגמרי את כף רגלו עד לקרסול. ״אמרתי לפאץ' שלא אוריד ממנה את העיניים.״
דנטה פלט קול נחרה. ״אתה מפחד גם ממנו?״
״לא.״ אבל הוא פחד. גם דנטה היה מפחד אילו הכיר את פאץ'. ״למה היא לא יכלה לבוא איתנו לפגישה?״ ההחלטה להיפרד מנורה עוררה בו אי נוחות. הוא קילל את עצמו על כך שלא התנגד לה קודם לכן.
״אין לי מושג למה אנחנו עושים חצי מהדברים שאנחנו עושים. אנחנו חיילים. אנחנו מצייתים לפקודות.״
סקוט נזכר במילות הפרידה של פאץ'. היא באחריותך. אל תפשל. האיום הזדחל אל מתחת לעורו. פאץ' חושב שהוא היחיד שנורה חשובה לו, אבל הוא טועה. נורה היתה כמעט כמו אחות בשביל סקוט. היא עמדה לצידו כשאיש לא עשה זאת והצילה את חייו, פשוטו כמשמעו.
היה ביניהם קשר, ולא קשר מהסוג הזה. נורה היתה חשובה לו יותר מכל נערה שהכיר מימיו. הוא היה אחראי לשלומה. אם היתה לכך משמעות, הוא נשבע לאביה המת שישמור עליה.
הוא ודנטה נכנסו עמוק יותר לתוך המנהרות, והקירות נעשו צרים יותר סביב כתפיהם. סקוט פנה הצידה כדי להידחק לתוך המעבר הבא. גושי אדמה נפלו מהקירות, והוא עצר את נשימתו וכמעט ציפה שהתקרה תתמוטט בבת־אחת ותקבור אותם.
לבסוף משך דנטה בידית דמוית טבעת, ודלת נפתחה מתוך הקיר.
סקוט בחן את החדר הגדול שבפנים. אותם קירות עפר, אותה רצפת אבן. ריק.
״תסתכל למטה. יש דלת ברצפה,״ אמר דנטה.
סקוט כרע מעל הדלת המוסתרת ברצפת האבן ומשך בידית. קולות זועמים נשמעו מבעד לפתח. הוא התעלם מהסולם וצנח למטה לעומק של כשלושה מטרים.
הוא בחן במבט מהיר את החדר הקטן, דמוי המערה. גברים ונשים מגזע הנפילים בגלימות שחורות עם ברדסים עמדו במעגל צפוף סביב שתי דמויות שהוא לא הצליח לראות היטב. אש בערה בצד החדר. מוט ברזל מלובן שהוכנס לתוך הגחלים זהר באור כתום.
״אמרי לי,״ נהם קול זקן וצורמני במרכז המעגל. ״מה מצב היחסים שלך עם המלאך שנפל, זה המכונה פאץ'? האם את מוכנה לעמוד בראש הנפילים? אנחנו צריכים לדעת שנאמנותך המוחלטת נתונה לנו.״
״אני לא צריכה לענות על זה,״ ירתה הדמות האחרת, נורה. ״החיים האישיים שלי אינם מעניינכם.״
סקוט התקרב אל המעגל כדי להיטיב לראות.
״אין לך חיים אישיים,״ ליחששה האישה לבנת השיער בעלת הקול הצורמני. היא נעצה את אצבעה השברירית בנורה ולסתה המדולדלת רטטה בזעם. ״מטרתך היחידה כעת היא להוביל את אנשייך לחופש ולשחררם מעול המלאכים שנפלו. את היורשת של היד השחורה. לא הייתי רוצה לפעול בניגוד לרצונו, אבל אצביע נגדך אם לא תהיה לי ברירה.״
סקוט הציץ באי נוחות בנפילים הלבושים בגלימות. כמה מהם הינהנו בהסכמה.
נורה, הוא קרא לתוך מחשבותיה. מה את עושה? שבועת הדם. את חייבת להמשיך להנהיג אותם. תגידי מה שאת צריכה להגיד. פשוט תרגיעי אותם.
נורה הביטה סביבה בעוינות עיוורת עד שעיניה פגשו את עיניו. סקוט?
הוא הינהן בעידוד. אני פה. אל תרגיזי אותם. תדאגי שיהיו מרוצים. ואז אני אוציא אותך מכאן.
היא בלעה רוק וניסתה לשלוט בעצמה, אך לחייה עדיין בערו בכעס. ״אתמול בלילה היד השחורה מת. מאז הספקתם להכריז שאני היורשת שלו, למנות אותי למנהיגה בניגוד לרצוני, לגרור אותי מפגישה לפגישה, לאלץ אותי לברך לשלום אנשים שאני לא מכירה, לצוות עלי ללבוש את הגלימה המחניקה הזאת, לחקור אותי על כל מיני נושאים אישיים, לדחוף אותי ולנעוץ בי אצבעות, לאמוד ולשפוט אותי, וכל זה בלי שיהיה לי רגע לנשום. אז תסלחו לי אם אני עדיין מבולבלת.״
שפתיה של הזקנה התהדקו לכדי קו דק יותר, אבל היא לא השיבה.
״אני היורשת של היד השחורה. הוא בחר בי. אל תשכחו את זה,״ אמרה נורה. סקוט לא ידע אם היא אומרת זאת ברצינות או בלעג, אך דבריה השתיקו את הקהל.
״עני לי על שאלה אחת,״ אמרה הזקנה בחריפות לאחר רגע ארוך של דממה. ״מה לגבי פאץ'?״
לפני שהספיקה נורה להגיב, צעד דנטה קדימה. ״היא ופאץ' כבר לא יחד.״
נורה וסקוט נעצו מבט חד זה בזה, ואחר כך בדנטה. מה זה היה? שאלה נורה בתוקף במחשבותיו של דנטה וכללה את סקוט בשיחה תלת־כיוונית.
אם הם לא ייתנו לך לעמוד בראשם עכשיו, תמותי בגלל שבועת הדם, ענה דנטה. תני לי לטפל בזה.
בשקרים?
יש לך רעיון טוב יותר?
״נורה רוצה לעמוד בראש הנפילים,״ אמר דנטה בקול. ״היא תעשה כל מה שתצטרך לעשות. אין דבר שחשוב לה יותר מלסיים את העבודה שהתחיל אבא שלה. תנו לה יום אחד להתאבל, ואז היא תיקח על עצמה את התפקיד במסירות מלאה. אני אאמן אותה. היא יכולה לעשות את זה. תנו לה הזדמנות.״
״אתה תאמן אותה?״ שאלה הזקנה את דנטה במבט חודר.
״זה יצליח. תסמכי עלי.״
הזקנה הירהרה בכך רגע ארוך. ״סמן אותה בסימן של היד השחורה,״ ציוותה בסופו של דבר.
המבט בעיניה של נורה היה פראי ומבועת כל כך, עד שסקוט כמעט הקיא.
הסיוטים. הם צצו פתאום והתחילו לרקד בתוך ראשו. הם הסתחררו במהירות הולכת וגוברת. ואז נשמע הקול. קולו של היד השחורה. סקוט הצמיד את ידיו לאוזניו והתכווץ. הקול אחוז הטירוף קירקר וליחשש עד שהמילים התערבבו ונשמעו כמו כוורת דבורים שהתהפכה. הסימן של היד השחורה שנצרב בחזהו התחיל להלום בכאב חדש. סקוט לא הבחין עוד בין עבר להווה.
פקודה נפלטה מגרונו החנוק. ״תפסיקו.״
הכול כאילו קפא על מקומו. הנפילים פנו לעברו, וסקוט חש לפתע שמבטיהם העוינים מוחצים אותו.
הוא מיצמץ בעיניו בכוח. הוא לא הצליח לחשוב. הוא חייב להציל אותה. כשהיד השחורה סימן אותו, לא היה שם אף אחד שיעצור בעדו. סקוט לא יניח לאותו דבר לקרות לנורה.
הזקנה פסעה לעבר סקוט, ועקביה הקישו על הרצפה בקצב איטי ומדוד. חריצים עמוקים חרצו את עורה. עיניים ירוקות מימיות הציצו מתוך ארובות שקועות. ״אתה לא חושב שהיא צריכה להוכיח את נאמנותה ולשמש דוגמה לכולם?״ שפתיה התעקלו בחיוך רפה ומתגרה.
ליבו של סקוט הלם בכוח. ״שתוכיח את זה בפעולה.״ המילים התגלגלו מפיו מאליהן.
הזקנה היטתה את ראשה. ״למה אתה מתכוון?״
באותו רגע צץ קולה של נורה בראשו. סקוט? היא אמרה בקול מתוח.
הוא התפלל שהוא לא מחמיר את המצב. הוא ליקק את שפתיו. ״אם היד השחורה היה רוצה לסמן אותה, הוא היה עושה את זה בעצמו. הוא סמך עליה מספיק כדי לתת לה את התפקיד הזה. לי זה מספיק. אנחנו יכולים לבזבז את כל היום על מבחנים, ולחילופין אנחנו יכולים להתחיל כבר במלחמה הזאת. פחות משלושים מטרים מעלינו נמצאת עיר של מלאכים שנפלו. תורידו אחד מהם לכאן. אני אעשה את זה בעצמי. אסמן אותו. אם אתם רוצים שהמלאכים שנפלו יידעו שאנחנו רציניים בעניין המלחמה, בואו נשלח להם מסר.״ הוא שמע את נשימתו הכבדה.
חיוך איטי חימם את פניה של הזקנה. ״הממ. זה מוצא חן בעיניי. מאוד. ומי אתה, נערי?״
״סקוט פּארנל.״ הוא משך בצווארון חולצתו. אגודלו התחכך בסימן שעיוות את עורו – אגרוף קפוץ. ״יחי החזון של היד השחורה.״ המילים הותירו טעם מר בפיו.
הזקנה הניחה את אצבעותיה הצנומות על כתפיו של סקוט, רכנה לעברו ונשקה לו על שתי לחייו. עורה היה לח וקר כשלג. ״ואני ליסה מרטין. הכרתי את היד השחורה היטב. מי ייתן ורוחו תמשיך לחיות בתוך כולנו. הבא לי מלאך שנפל, אישי הצעיר, והבה נשלח מסר לאויבינו.״
זה נגמר מהר.
סקוט עזר לכבול את המלאך שנפל, נער רזה בשם ברוך שנראה כבן חמש־עשרה בשנות אנוש. סקוט חשש יותר מכול שהם יצפו מנורה לסמן את המלאך שנפל, אבל ליסה מרטין הכניסה אותה לחדרון פרטי.
נפיל בגלימה הניח את מוט הברזל המלובן בידו של סקוט. סקוט הביט מטה אל לוח השיש והמלאך הכבול אליו. הוא התעלם מקללות הנקמה של ברוך וחזר על המילים שהנפיל בגלימה מילמל באוזנו – אוסף של שטויות שהִשוו את היד השחורה לאל – ואז הצמיד את הברזל הלוהט אל חזהו החשוף של המלאך שנפל.
עכשיו נשען סקוט על קיר המנהרה מחוץ לחדרון הפרטי והמתין לנורה. אם היא תישאר שם יותר מחמש דקות נוספות, הוא ייכנס פנימה. הוא לא בטח בליסה מרטין. הוא לא בטח באף אחד מהנפילים בגלימות. היה ברור שהם הקימו אגודה סודית, וסקוט למד בדרך הקשה ששום דבר טוב לא צומח מסודות.
הדלת נפתחה בחריקה. נורה יצאה החוצה. היא כרכה את זרועותיה סביב צווארו וחיבקה אותו בחוזקה. תודה.
הוא חיבק אותה עד שחדלה לרעוד.
זה חלק מהגדרת התפקיד שלי, הוא הקניט אותה בניסיון לנחמה בדרך הטובה ביותר שהכיר. אשלח לך את החשבונית בדואר.
היא צחקה ומשכה באפה. ״נראה שהם ממש נרגשים מכך שאני המנהיגה החדשה שלהם.״
״הם בהלם.״
״בהלם מכך שהיד השחורה השאיר את העתיד שלהם בידיי. ראית את הפנים שלהם? חשבתי שהם עומדים להתחיל לבכות. או לפחות לזרוק עלי עגבניות.״
״אז מה את מתכוונת לעשות?״
״האנק מת, סקוט.״ היא הביטה היישר לתוך עיניו ומחתה את עיניה באצבעותיה. הוא ראה בהבעת פניה משהו שלא ידע לפרש. אמון? ביטחון עצמי? או אולי וידוי כן. ״אני מתכוונת לחגוג.״
