כתר הברזל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כתר הברזל
מכר
מאות
עותקים
כתר הברזל
מכר
מאות
עותקים

כתר הברזל

4.6 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

אהרן אפלפלד

אהרן אפלפלד (1932-2018) יליד צ'רנוביץ, בוקובינה, רומניה. ניצול שואה. במלחמת העולם השנייה הוגלו הוא ואביו לטרנסדניֶסטריה, ולאחר שהפרידו ביניהם נדד לבדו מכפר לכפר ברחבי אוקראינה. עלה ארצה במסגרת עליית הנוער בשנת 1946. חונך בתנועת הנוער. ב־1950 גוייס לצבא. ב־1952 למד באוניברסיטה העברית שבירושלים ספרות עברית וספרות יידיש. ראשית כתיבתו - בעודו נער. שיריו הראשונים התפרסמו בעיתונות בשנים 1954־1955 וב־1959 הופיע סיפורו הראשון בכתב העת "גזית". רבות מיצירותיו משקפות את חוויותיו כנער בשואה או כצעיר ניצול שואה בישראל הצעירה. משמש פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. מחזיק בתארי דוקטור כבוד של האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת ברנדייס, אוניברסיטת בר־אילן, הסמינר התיאולוגי בניו־יורק, ישיבה יוניברסיטי וההיברו יוניון קולג'. זכה פעמיים בפרס אנה פרנק וב־1969 זכה בפרס היצירה מטעם ראש הממשלה, וכן חתן פרס ביאליק, פרס ברנר (1975 על ספרו "כאישון העין") ופרס ישראל לספרות יפה (תשמ"ג). 

תקציר

פטר שטיין, גיבור כתר הברזל, הוא דמות יוצאת דופן בגלריית הדמויות של אהרן אפלפלד. הוא צלח את מסלול ההכשרה בצבא האוסטרו־הונגרי בהצטיינות, פיקד בעוז על חיילים בקרבות, ובסופו של דבר אף זכה בעיטור הגבורה הגבוה ביותר, כתר הברזל. עתה, לאחר שפרש מהצבא, נתון פטר לעצמו, שרוי באווירה נינוחה. כל דבר במקומו והכול מתנהל בעצלתיים. 
 
ואולם, אצל אפלפלד כמו אצל אפלפלד, מתברר עד מהרה, כי הסדר, השקט והביטחון, אינם אלא אחיזת עיניים. מתחתם רוחשים כוחות הרסניים, אפלים, המחפשים מוצא. אלה אוצרים עוצמה ומבשרים התפרצות חובקת כול.
 
על הרקע הזה מנסה פטר להבין את חייו ואת חייהם של האנשים היקרים לו: הוריו, אחותו האהובה והמוכשרת שמתה בדמי ימיה, חבריו בצבא, הצעירה הנוצרייה ששירתה בביתם והוא היה כרוך אחריה, ואחרים. פטר דולה מזיכרונו תמונות ובוחן אותן באור חזק וממוקד המוציא אותן מפשוטן.  
 
כתר הברזל הוא רומן שעניינו התמודדות אמיצה ומיוחדת עם שכול, בדידות, סביבה עוינת וגורל מתעתע. הוא גם ספר על דרך התגבשותו המיוחדת של אמן. שכן עבור פטר, הצבא, על המשמעת הנוקשה שלו, ייסורי הגוף והנפש, הוא גם מסלול הכשרה מצוין למי שמבקש להכשיר את עצמו להיות סופר של אמת.  
 
אפלפלד נוגע כאן, בדרכו המיוחדת והמרתקת, בסוגיית הגוף והנפש, בעיקר בהקשרה האמנותי. מבחינתו, ואנו חווים זאת בכל שורה בספר, הרוחני, המטפיסי, וקל וחומר האידאולוגי, ראויים להתייחסות רק אם הם צומחים מהגופני, הפרטי־הממשי, ורק אם יש להם שורש החותר באדמה. 
 
כתר הברזל הוא הישג אמנותי מרהיב של סופר ישראלי, שצוין בכתב עת יוקרתי בארצות הברית כ"אחד מחמישים הסופרים מעוררי ההשראה הגדולים בעולם".  
 
(יגאל שוורץ)

פרק ראשון

1
 
פטר שטיין, קצין בדימוס, נאמן להרגליו הישנים: משכים קום, מתעמל, מתקלח, ולאחר שהוא מנגב את פניו ואת גופו, לובש את החלוק, עומד מול הראי הרחב בחדר הרחצה ומתגלח.
מאז שהשתחרר מן הצבא הזמן ברשותו. הגילוח והבישום שהיו בצבא שעת לחץ הם עתה אחת משעותיו הנעימות של היום.
הוא מתלבש, וכנאה לבוקר אביבי הוא לובש בגדים ספורטיביים למחצה ועושה את דרכו אל בית הקפה זיכר.
בדרך הוא חוצה שדרה ארוכה. כמה בתים מטופחים והמון עצים בפריחתם. הוא מכיר שדרה זו מאז ילדותו. עתה היא לבושה בכל צבעי הפריחה. מתחשק לו לשבת על הספסל ולהתבונן ביפעה זו, אך רעב הבוקר מושך אותו בחבלים אל בית הקפה.
כשהוא מגיע לבית הקפה מקדמת את פניו גברת זיכר ומברכת אותו בקול מלא גינונים: "בוקר טוב, רב־סרן פטר שטיין. מיד אביא לו את העיתון."
פטר שטיין קד קידה קלה ופונה אל מקומו השמור לו ליד החלון.
לבית הקפה זיכר יש מסורת של שירות אדיב. לפני כשבע שנים, אחרי מות אביה, עבר השרביט לבתו, פאני זיכר, אלמנה צעירה, נאה, שירשה את כל הגינונים והנימוסים של אבותיה.
לא עובר זמן רב וגברת זיכר מביאה לו טס מלא מטעמים: לחמניות בסלסלה, חמאה, גבינה, סלט של מלפפון ועגבנייה ושתי ביצי עין מבהיקות.
"מתי להגיש לו את הקפה היום?" שואלת גברת זיכר בקול שקט.
"בעוד עשרים דקות," עונה פטר שטיין, בלי להרים את ראשו.
"היום נאה, כליל השלמות," אומרת גברת זיכר.
פטר שטיין מרים את ראשו, תמה על המליצה המשונה שיצאה מפיה של בעלת המקום. מה כאן שלמות הוא עומד לשאול, אך מתאפק. גברת זיכר מרגישה את הסתייגותו ושואלת, "האם לא נאה היום?"
"נאה," הוא אומר בלא להוסיף דבר.
מצב רוחו של פטר אינו נוח הפעם לשיחה קלה. לאחר שריפרף בעיתון סקר את המאכלים שגברת זיכר הביאה לו והתחיל בארוחה.
כשחזר ונזכר במילים ׳כליל השלמות׳ עלה חיוך על פניו.
בשעה זו מעטים האנשים בבית הקפה. ריחות המאפים, שאך לפני זמן־מה הוצאו מן התנור, ממלאים את האולם. גברת זיכר טרודה בהנחת אגרטלי פרחים על השולחנות. על שולחנו של פטר כבר עומד אגרטל מוארך ובו שלוש שושנים לבנות.
מאז שובו מן המלחמה הוא סועד כאן לעתים את ארוחת הבוקר. אך גם לארוחת צהריים הוא סר לפרקים. זה ביתו השני, כמו שאומרים.
הוא אוכל במתינות. האוכל הפשוט הוא לטעמו. ספל הקפה ומאפה התפוחים שלצדו אינם בוששים לבוא.
לאחר הארוחה הוא מדליק סיגריה וחוזר לעיין בעיתון. שעה רבה הוא קורא. לבסוף מזיז אותו הצידה, כאומר: חבל שביזבזתי את הזמן על הבל זה.
באי בית הקפה אינם אדישים לנוכחותו המוּפרשת. סקרנותם רבה, אך איש אינו מעז לגשת אליו. רב־סרן יהודי הוא יצור נדיר מאוד בעיר.
להפתעתו, אחד הוותיקים, אחד המכובדים בבית הקפה, העז וניגש אליו ושואל, "מה שלום הרב־סרן?"
"הכול כשורה," הוא עונה, נדהם מן הפלישה.
"השמע על הרצח בשכונתנו?"
"לא," עונה פטר בקוצר רוח.
"בעל רצח את אשתו."
"על שום מה?" תמה פטר בלי להסתכל בפניו של האיש.
"היא בגדה בו. הכול ידעו שהיא בוגדת בו. שנים בגדה בו."
"משונה," אמר פטר ונחלץ מן האיש ופנה לדוכן הקופה.
גברת זיכר הבחינה בפנייתו והתייצבה ליד הקופה. פטר שילם ויצא בחופזה.
רק כשישב על הספסל בחורשה חש את הפלישה אל תחומו. מאז שהשתחרר מהצבא הוא ממעט להתראות עם אנשים. העיתון היומי, הירחון והספרים הם בני שיחו. לפעמים הוא פוגש חבר מן הגימנסיה. הפגישה נעימה, אך לא מאריכה, ושוב הוא עם עצמו.
הפעם הצטער שלא הביא עמו ספר. הוא קורא את סטפן צווייג ואת ארתור שניצלר. לפני כן קרא את תומס מאן. הקריאה בתומס מאן מעוררת בו את ההרגשה כי הוא אדם משכיל וכל המושגים שקנה בגימנסיה, ניסיונותיו בצבא ובחייו הפרטיים בבית הוריו, מתעשרים עם הקריאה הזאת ומעניקים הבנה חדשה לחייו.
בעוד מחשבותיו נתונות לתומס מאן נזכר באיש הגבוה שפנה אליו כדייר בשכונה וביקש לעשותו שותף למה שמתרחש בה. בין השאר, הבגידה.

אהרן אפלפלד

אהרן אפלפלד (1932-2018) יליד צ'רנוביץ, בוקובינה, רומניה. ניצול שואה. במלחמת העולם השנייה הוגלו הוא ואביו לטרנסדניֶסטריה, ולאחר שהפרידו ביניהם נדד לבדו מכפר לכפר ברחבי אוקראינה. עלה ארצה במסגרת עליית הנוער בשנת 1946. חונך בתנועת הנוער. ב־1950 גוייס לצבא. ב־1952 למד באוניברסיטה העברית שבירושלים ספרות עברית וספרות יידיש. ראשית כתיבתו - בעודו נער. שיריו הראשונים התפרסמו בעיתונות בשנים 1954־1955 וב־1959 הופיע סיפורו הראשון בכתב העת "גזית". רבות מיצירותיו משקפות את חוויותיו כנער בשואה או כצעיר ניצול שואה בישראל הצעירה. משמש פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. מחזיק בתארי דוקטור כבוד של האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת ברנדייס, אוניברסיטת בר־אילן, הסמינר התיאולוגי בניו־יורק, ישיבה יוניברסיטי וההיברו יוניון קולג'. זכה פעמיים בפרס אנה פרנק וב־1969 זכה בפרס היצירה מטעם ראש הממשלה, וכן חתן פרס ביאליק, פרס ברנר (1975 על ספרו "כאישון העין") ופרס ישראל לספרות יפה (תשמ"ג). 

עוד על הספר

כתר הברזל אהרן אפלפלד
1
 
פטר שטיין, קצין בדימוס, נאמן להרגליו הישנים: משכים קום, מתעמל, מתקלח, ולאחר שהוא מנגב את פניו ואת גופו, לובש את החלוק, עומד מול הראי הרחב בחדר הרחצה ומתגלח.
מאז שהשתחרר מן הצבא הזמן ברשותו. הגילוח והבישום שהיו בצבא שעת לחץ הם עתה אחת משעותיו הנעימות של היום.
הוא מתלבש, וכנאה לבוקר אביבי הוא לובש בגדים ספורטיביים למחצה ועושה את דרכו אל בית הקפה זיכר.
בדרך הוא חוצה שדרה ארוכה. כמה בתים מטופחים והמון עצים בפריחתם. הוא מכיר שדרה זו מאז ילדותו. עתה היא לבושה בכל צבעי הפריחה. מתחשק לו לשבת על הספסל ולהתבונן ביפעה זו, אך רעב הבוקר מושך אותו בחבלים אל בית הקפה.
כשהוא מגיע לבית הקפה מקדמת את פניו גברת זיכר ומברכת אותו בקול מלא גינונים: "בוקר טוב, רב־סרן פטר שטיין. מיד אביא לו את העיתון."
פטר שטיין קד קידה קלה ופונה אל מקומו השמור לו ליד החלון.
לבית הקפה זיכר יש מסורת של שירות אדיב. לפני כשבע שנים, אחרי מות אביה, עבר השרביט לבתו, פאני זיכר, אלמנה צעירה, נאה, שירשה את כל הגינונים והנימוסים של אבותיה.
לא עובר זמן רב וגברת זיכר מביאה לו טס מלא מטעמים: לחמניות בסלסלה, חמאה, גבינה, סלט של מלפפון ועגבנייה ושתי ביצי עין מבהיקות.
"מתי להגיש לו את הקפה היום?" שואלת גברת זיכר בקול שקט.
"בעוד עשרים דקות," עונה פטר שטיין, בלי להרים את ראשו.
"היום נאה, כליל השלמות," אומרת גברת זיכר.
פטר שטיין מרים את ראשו, תמה על המליצה המשונה שיצאה מפיה של בעלת המקום. מה כאן שלמות הוא עומד לשאול, אך מתאפק. גברת זיכר מרגישה את הסתייגותו ושואלת, "האם לא נאה היום?"
"נאה," הוא אומר בלא להוסיף דבר.
מצב רוחו של פטר אינו נוח הפעם לשיחה קלה. לאחר שריפרף בעיתון סקר את המאכלים שגברת זיכר הביאה לו והתחיל בארוחה.
כשחזר ונזכר במילים ׳כליל השלמות׳ עלה חיוך על פניו.
בשעה זו מעטים האנשים בבית הקפה. ריחות המאפים, שאך לפני זמן־מה הוצאו מן התנור, ממלאים את האולם. גברת זיכר טרודה בהנחת אגרטלי פרחים על השולחנות. על שולחנו של פטר כבר עומד אגרטל מוארך ובו שלוש שושנים לבנות.
מאז שובו מן המלחמה הוא סועד כאן לעתים את ארוחת הבוקר. אך גם לארוחת צהריים הוא סר לפרקים. זה ביתו השני, כמו שאומרים.
הוא אוכל במתינות. האוכל הפשוט הוא לטעמו. ספל הקפה ומאפה התפוחים שלצדו אינם בוששים לבוא.
לאחר הארוחה הוא מדליק סיגריה וחוזר לעיין בעיתון. שעה רבה הוא קורא. לבסוף מזיז אותו הצידה, כאומר: חבל שביזבזתי את הזמן על הבל זה.
באי בית הקפה אינם אדישים לנוכחותו המוּפרשת. סקרנותם רבה, אך איש אינו מעז לגשת אליו. רב־סרן יהודי הוא יצור נדיר מאוד בעיר.
להפתעתו, אחד הוותיקים, אחד המכובדים בבית הקפה, העז וניגש אליו ושואל, "מה שלום הרב־סרן?"
"הכול כשורה," הוא עונה, נדהם מן הפלישה.
"השמע על הרצח בשכונתנו?"
"לא," עונה פטר בקוצר רוח.
"בעל רצח את אשתו."
"על שום מה?" תמה פטר בלי להסתכל בפניו של האיש.
"היא בגדה בו. הכול ידעו שהיא בוגדת בו. שנים בגדה בו."
"משונה," אמר פטר ונחלץ מן האיש ופנה לדוכן הקופה.
גברת זיכר הבחינה בפנייתו והתייצבה ליד הקופה. פטר שילם ויצא בחופזה.
רק כשישב על הספסל בחורשה חש את הפלישה אל תחומו. מאז שהשתחרר מהצבא הוא ממעט להתראות עם אנשים. העיתון היומי, הירחון והספרים הם בני שיחו. לפעמים הוא פוגש חבר מן הגימנסיה. הפגישה נעימה, אך לא מאריכה, ושוב הוא עם עצמו.
הפעם הצטער שלא הביא עמו ספר. הוא קורא את סטפן צווייג ואת ארתור שניצלר. לפני כן קרא את תומס מאן. הקריאה בתומס מאן מעוררת בו את ההרגשה כי הוא אדם משכיל וכל המושגים שקנה בגימנסיה, ניסיונותיו בצבא ובחייו הפרטיים בבית הוריו, מתעשרים עם הקריאה הזאת ומעניקים הבנה חדשה לחייו.
בעוד מחשבותיו נתונות לתומס מאן נזכר באיש הגבוה שפנה אליו כדייר בשכונה וביקש לעשותו שותף למה שמתרחש בה. בין השאר, הבגידה.