חשבתי להמשיך בדרכי, אבל היבבות שבקעו מעבר לחומה לא נתנו לי מנוח — ואם מישהו שם במצוקה גדולה? אולי מכים מישהו, והוא משווע לעזרה?
"למה, למה, למה?"
אחר כך שוב יבבה ארוכה.
עמדתי רגע ליד השער של בית הקברות. הקול היה מוכר, אך לא זכרתי מי האיש.
"אוי אבא, אוי, למה, למה, למה?"
נכנסתי — מימיני ניצב קבר האחים המתפורר של הרוגי מאורעות תרפ"א. הסתכלתי סביב — שקט. התכוונתי לחזור ולצאת. לא היה לי כיסוי ראש, והשמש בערה כתנור. שוב נשמעה יבבה, ושוב, "למה, למה..." ראיתי חולצה מפוספסת נוטפת זיעה בבתי השחי. ראש אפור. קשה היה להבחין בפנים כי האיש היה שרוע על המצבה, מחבק את האבן וממרר בבכי.
בוכים, תמיד בוכים, אי אפשר לא לבכות. כל מוות מזעזע ומפתיע. למרות שזה קורה לכל מי שנולד — תמיד הוא מפתיע. לטפוח לו על השכם? לנחם? לא. לא נראה לי.
"אוי אבא, ל-מה?"
האיש נאנח, התיישר וקינח את פניו במטפחת נייר.
קראתי את האותיות החרותות על האבן:
"יוסף ברנוביץ' ז"ל, חירף נפשו למען בני עמו, כ"ג במנחם אב תרפ"ט."
הרי עברו שישים שנה!
שוב אנחה, ושוב, "למה?..."
לא סתם נמשכתי פנימה — יכולתי להישבע שצליל קולו של האיש מוכר לי. עקפתי את קבר האחים הגדול והתקרבתי אליו. עכשיו לא היה לי ספק, זה ברנוי, בנימין ברנוי, השכן.
נגעתי בכתפו, והוא לא הגיב.
"בוא, בנימין, אקח אותך הביתה. האוטו שלי חונה פה ברחוב הירקון".
הוא הרים את פניו והביט בי כאילו ראה אותי בפעם הראשונה. פניו היו אדומים, והעיוות שגרם הבכי העמיק את קמטי פניו. אלוהים, כמה צער!
"לֵך, לֵך, אני אשאר עוד מעט עם אבא..."
"לא, בנימין, לא אשאיר אותך במצב כזה, בכית די, בוא הביתה".
בנימין קינח שוב את פניו והתרומם, התנדנד מעט, ואני אחזתי בו שלא ייפול בין המצבות. חיבקתי את כתפו והובלתי אותו אל היציאה. הוא נשמע לי בלי טרוניות.
המכונית להטה כמו תנור. התנעתי והפעלתי את המזגן. השארתי את הדלתות פתוחות והמתנתי מעט.
"בוא, בנימין, תיכנס, זה מתחיל לעבוד".
שילמתי לגזלן שבבוטקה ונסעתי צפונה. בנימין בהה לפנים. לא ידעתי מה להגיד לו. שתקתי. מדי פעם הצצתי בו, והיה לי הרושם שהוא מנמנם.