כשנולדתי
אימא צרחה בכאב חד כשהגחתי החוצה לעולם, כאב גדול שלא הלם את התוצאה הקטנה והכחושה שהייתי - תינוקת. היא בכתה בהקלה, וסבתא ליטפה את ראשה והתבוננה בי בזמן שהרופאים ניקו ובדקו אותי. דמעות נצצו בעיניה. שלושה חודשים לפני כן נפטר סבא לאחר מחלה שלקה בה מאז הגיח מאושוויץ שלדי ושבור. הייתה זו השמחה היחידה שנצנצה בלבה זה חודשים. אימא חשבה בצער על אבא, בעלה, שכלל לא יודע שנולדה לו בת. הוא היה רחוק ממנה, זרוק באיזה אוהל מאובק בערבות סיני בשלהי מלחמת יום כיפור. כשגייסו אותו, אימא לא הפסיקה לבכות ונענתה ברצון להצעתה של סבתא לבוא ולגור איתה עד שישוב. שתיהן שנאו להיות לבד, בלי גברים לצדן. שמחת ההקלה שחשה אימא מכאבי הלידה התחלפה די מהר במועקה שליוותה אותה מאז פרצה המלחמה. היא קיוותה שהכול בסדר איתו.
כשהגיע הביתה סוף-סוף, לאחר שבועות ארוכים של לחימה, הרים אותי בזהירות ואימץ אותי אל לבו. מראות המלחמה עדיין הולמים בראשו, חונקים את גרונו, גודשים את תוכו.
הם החליטו להתגורר עוד זמן מה אצל סבתא בקטמון הישנה בירושלים, עד שיסתדרו מבחינה כלכלית, עכשיו כשהפכו להורים ויש להם מחויבות גדולה כל כך.
אימא הייתה אישה גבוהה ויפה, עיניה כחולות וצלולות ושיערה בלונדיני מתולתל. היא חזרה ללימודיה לתואר שני בעבודה סוציאלית כשהייתי בת כמה שבועות. שנים אחר כך אמרה לי בחיוך נוגה שהיא מצרה על כך שלא נשארה איתי בבית כמה חודשים, אך באותם ימים היו הלימודים כל חייה ומפלט מהאווירה הדחוסה ששררה בו.
אבא היה איש גדול למדי ושיערו אדום ומדולדל. הוא גידל זקן פראי וחבש משקפי קריאה עבים לעיניו. מאז חזר מהמלחמה מאובק ועייף הוא היה בעיקר עצוב, אבל מעולם לא דיבר על מה שקרה "שם". הוא חזר לעבודתו כעורך דין בפרקליטות ונהג לשוב הביתה בשעות אחר הצהריים המאוחרות.
הייתי תינוקת בכיינית. סירבתי לאכול או לישון כמו שצריך, אך סבתא, שהייתה אמונה על הטיפול בי, התמסרה אליי בסבלנות אין קץ, ובעיקר באהבה גדולה. כשטיילה איתי ברחוב, בעודי ישובה בעגלה לבנה בעלת גלגלים ענקיים ומחייכת לעוברים ולשבים, נהגה להזדקף כמו מלכה אנגליה. כולם ידעו שאני התינוקת היפה ביותר בשכונה.
היום, כשאני מתבוננת בתמונות הצהבהבות מאותם ימים, אני מתמלאת בגעגוע מתוק ובעצב דק. אלו היו השנים היפות ביותר בחיי. סבתא רוזה מחייכת בתמונה ומלטפת את ראשי הפעוט המכוסה שיער תינוקי צהוב, ואני שמחה ומאושרת.
אף אחד לא ידע להגיד מה התקלקל שם אחר כך.
שנתיים אחר כך, כשאימא סיימה את הלימודים ונעשתה עובדת סוציאלית מוערכת, היא חשבה שהגיע הזמן לחיות כמו משפחה נורמלית. אימא, אבא וילדה. היא החלה להרוויח משכורת לא רעה, ועם זו של אבא אפשרה להם להפסיק את התלות בסבתא.
מה גם שנמאס לה לגור אצל אמה הדעתנית, שהתחרתה בה על אהבתי ולא חסכה ביקורת על תפקודה כאם.
היא גם התגעגעה מאוד לאבא, לזוגיות שהייתה להם, וקיוותה שכשיהיו לבד בבית משלהם הוא ישוב להיות האיש שנישאה לו.
אבא היה ממורמר. הוא לא אהב את מקצוע עריכת הדין, וכשהציעו לו להיות רכז ביחידה לאכיפה אזרחית, משרה שדרשה פחות שעות עבודה ביום, הוא שמח להזדמנות לבלות יותר זמן בבית, כך שגם יהיה מי שיטפל בי כשאשוב מהמעון.
שעות הבילוי איתי היו המפלט שלו. הקלה מהצורך המתיש להעמיד פנים בשאר שעות היום. אני זוכרת שקנה לי בובות של קרמיט הצפרדע וקישקשתא ושיחקנו בהן יחד במשך שעות רבות. הוא השתולל איתי כמו ילד, במלחמות דגדוגים, בתופסת ובמחבואים. כשרחץ אותי באמבטיה מלאה קצף וצעצועים לימד אותי לשיר שירים מצחיקים בגרמנית, ולפני השינה סיפר לי אגדות עם ארוכות. לעתים, כשהביט בי בזמן ששקעתי במשחק עם עצמי, היה נתקף בתחושת חמלה גדולה ומיד ניגש למטבח ומקלף לי תפוח טרי ומתוק.
האהבה שלו התבטאה תמיד באוכל.
הוא ואימא רבו הרבה. צעקו, התווכחו על כל דבר כמעט. מהרגע שהגיעה עייפה מהעבודה ועד שהלכו לישון. היא ניחמה את עצמה שזהו שלב מעבר, וכשיעברו הימים הוא יחזור להיות אותו מיקי שהכירה ואהבה. מיקי שראתה לראשונה יושב על הגדר ברחוב ליד ביתה בגיל שבע-עשרה והתאהבה בו מיד, בגבר הצעיר והרומנטי בעל הבלורית שניגן בגיטרה ושר שירים.
מאז חזר מהמלחמה הוא השתנה. הפך מכונס בעצמו, אכל המון, היה עצבני. רק לצדי הוא חזר להיות המיקי שהכירה. היא הביטה בנו בקנאה מלווה ברגשות אשמה כשדגדג אותי תוך חיבוק ונשיקה, כשצחקקתי בהנאה. היא עדיין אהבה אותו מאוד.
עברנו לגור בדירה שכורה בגבעה הצרפתית למרות מחאותיה של סבתא על המהלך, שהיה חסר אחריות בעיניה. היא חשבה שהם עושים טעות גדולה: לגור קרוב לכפר ערבי, להוציא כל כך הרבה כסף על שכר דירה כשהם יכולים להמשיך ולהתגורר איתה.
בינה לבין עצמה היא הודתה שהמחשבה להישאר שוב לבד בבית השקט כל כך ממלאת אותה פחד גדול. אבל הוריי היו נחושים. בעיקר אימא. הן התווכחו בגרמנית צעקנית וכמעט כל שיחה ביניהן הסתיימה בטריקת דלתות.
ובכל זאת עברנו.
שכחתי די מהר את דירתה של סבתא רוזה. שמחתי בחדרי החדש, שהיה גדול ומרווח, וחלונו פנה לגינה הציבורית של הבניין. גרנו בקומת קרקע, ובימים יפים נהניתי לשבת על אדן החלון כשרגליי משתרבבות ומתנדנדות מבעד לסוגרים לעבר הגינה, נהנית מקרני השמש החמות וממלון עסיסי שאבא חתך עבורי.
בשבתות נסענו לפעמים באוטובוס של הכפר הערבי הסמוך וטיילנו בעיר העתיקה. כשעלינו על האוטובוס, שעבר בכביש הצר המפריד בין השכונה לכפר, אנשים הצטופפו ופינו לנו מקום. כמעט תמיד היה עמוס, ונאלצנו לעמוד רוב הדרך, אבל לי לא היה אכפת. אבא ואימא עמדו צמודים אליי ומדי פעם הניחו עליי יד כדי לוודא שלא אפול. אהבתי להתבונן בשאר נוסעי האוטובוס מבעד לחרכים שיצרה ידה המגוננת של אימא, להציץ בילדים האחרים שהיו שם ולעשות להם פרצופים מצחיקים. הרגשתי אהובה ומוגנת. הייתי גאה בהוריי והרגשתי בת מזל.
בעיר העתיקה הרחובות היו צרים אך מלאים בכל טוב. אבא ואימא נהגו לצעוד בהם מחובקים, ואחד מהם תמיד נתן לי יד. אני זוכרת איך פינקו אותי במתנות מיוחדות כמו גמל מגולף מעץ או תוף עם שרוכים וחרוזים, אני זוכרת גם את טעמם של הבייגלה החם והטרי עם הזעתר המלוח ושל קלח תירס חם ומתקתק.
היו אלו ימים יפים וטובים, או שככה לפחות אני זוכרת אותם, אבל משהו בכל זאת קרה שם. דבר מה שלא יכולתי לקרוא לו בשם. הצעקות והריבים ביניהם הלכו ותכפו. הכעס של אבא הלך וגבר, ואימא לא נשארה חייבת. הם התווכחו המון. לא ידעתי למה ועל מה, אבל יכולתי להרגיש אותו, את המתח, בלתי נראה ורעיל כמו גז שקוף שמתפשט בחדר.
באותו יום הפכו קולותיהם של אבא ואימא לשאגות צרחניות ומפחידות. הכול התחיל מוויכוח שהגיע לפתע לטונים גבוהים ומאיימים. אבא ואני בדיוק חזרנו מהמעון הביתה, והתכוונתי ללכת לחדר ולשחק בבובות שלי. כשראיתי שהצעקות והוויכוחים מחמירים ולא נרגעים הנחתי אותן בצד וסגרתי בשקט את הדלת. אטמתי אוזניים בשתי ידיים וניסיתי לזמזם לעצמי שיר חדש שלמדנו. אבל הצעקות מהסלון הפכו לשאגות.
כבר היו ביניהם ריבים קולניים לפני כן, אבל הרגשתי שזה - מפחיד וחזק יותר, וגם ארוך, ולא נראה שעומד להירגע מעצמו כמו בפעמים הקודמות. שרתי שיר ועוד אחד כאשר לפתע, בתוך כל הצעקות וההאשמות, נשמע קול התנפצות, ואחרי כמה שניות נשמעו עוד כמה. הפסקתי לשיר וקפצתי ממקומי בבהלה, מנסה להבין מה נשבר ומה קורה עכשיו בסלון. הקולות נדמו לרגע, ואז הם המשיכו לצרוח חזק יותר. התגנבתי מהחדר החוצה והתקדמתי במסדרון בפחד.
עיניי נקרעו באימה. אבא ואימא עמדו משני צדי פינת האוכל והשליכו דברים זה על זה במטרה לפגוע! אימא לבשה את החלוק הבורדו שלה ונראתה פרועה ואבודה. עיניה היו פעורות בכחול צובט ושפתיה מעוותות משנאה. שני חריצים העמיקו משני צדי פיה ושיוו לפניה מראה סובל וקרוע. אבא עמד מעברו השני של שולחן האוכל, מזיע וענק, שיערו האדום דבוק למצחו ואגרופיו קפוצים, פרקי אצבעותיו לבנים. נדמה היה כי הוא מחפש משהו או מישהו לחבוט בו כדי להירגע.
הרגשתי שעומד לקרות משהו איום ונורא. ובלתי הפיך.
עצרתי את נשימתי ולא ידעתי אם להישאר שם או לחזור לחדר. עורי סמר. פחדתי מהמראה שעמדו עיניי לראות, אך חששתי לחזור לחדר ולהשאיר אותם לבד. אם אגיד משהו, האם הם יפגעו גם בי?
והם צרחו, אלוהים, הם צרחו כל כך.
"מפגרת! למי את חושבת את עצמך? פרה מטומטמת!"
"חתיכת בן זונה! תחזור לכוס של האימא שלך! זבל מסריח, חבל שבכלל התחתנתי איתך!" השנאה זלגה מפיהם והתעופפה מעבר לשולחן כפינג פונג אלים וסוער. תמיד כעסו עליי כשדיברתי לא יפה, איך הם מעזים לדבר ככה בעצמם? חשבתי, נעוצה על מקומי, פוכרת את אצבעותיי, ועכשיו הם יורקים מילים מכוערות כל כך...
בעודי מסתתרת ומתלבטת מה לעשות אחזה אימא פתאום באגרטל כחול שסבתא רוזה קנתה לה מתנה לאחד מימי ההולדת והשליכה אותו לעבר אבא. האגרטל התהפך באוויר כמה פעמים והתנפץ לרגליו של אבא לחתיכות גדולות של זכוכית כחולה. דמעות זלגו ללא הרף מעיניי. "די! תפסיקו!" נמלטה מפי צרחה חסרת שליטה.
לרגע אחד הם קפאו על מקומם והביטו בי בהפתעה, כאילו שכחו שגם אני שם. הבטתי בהם במבט מתחנן.
"די, תפסיקו, אתם מפחידים אותי..." התחננתי בבכי, מקווה שנוכחותי בחדר תזכיר להם שהם מבוגרים, שהם הורים, שהם צריכים לטפל בי, להגן עליי. אבל אחרי רגע קצר שבו תלו בי את מבטם, רגע שבו הרגשתי קטנה ושקופה, הם המשיכו בקרב.
אבא היה ממש עצבני. הוא התקרב לעבר אימא במהירות, דחף אותה אל הקיר ולפת את גרונה בידיו. "אני אהרוג אותך מטומטמת!" זעק אל פניה, שהיו במרחק סנטימטרים ספורים ממנו. "אל תהרוג את אימא!!" צרחתי מבועתת מהמחשבה ורצתי לעברם, מנסה להפריד ביניהם ולמשוך את אבא אחורה.
אבא דחף אותי אחורה בזרועו האדירה. "תעופי מפה ואל תתערבי! או שגם את תקבלי ממני מכות!" מבטו היה מאיים כל כך עד שנעתי לאחור ברתיעה. מעולם לא הביט בי כך, ולרגע הוא נראה לי זר, לא האבא האהוב שלי שקורא לי סיפורים וקונה לי בובות. נצמדתי בגבי אל הקיר, אוחזת בו בכוח. חולשה פשטה בי והרגשתי לבד כל כך. רק שלא יהרוג את אימא, התחננתי בלי קול והרגשתי את לבי פועם במהירות בחזי. נשמתי נשימות קצרות ומבוהלות, שפתיי רטטו, מכווצות וקפוצות, וסנטרי רעד. רק שלא ירביץ לה, הלוואי שאימא תפסיק כבר לעצבן אותו כל כך, אלוהים, אם אתה קיים, עשה שיפסיקו עכשיו... בבקשה...
אימא הצליחה להשתחרר מאחיזת החנק של אבא ורצה לעבר שברי הזכוכית שעל הרצפה. היא הרימה חתיכה משולשת של זכוכית כחולה ואחזה בה. שיערה היה פרוע ולובן עיניה הבריק.
"שלא תעז להתקרב אליי חולה נפש אחד! אני אחתוך אותך!" צרחה לעברו כשצעד לעברה.
מה קורה להם?
אבא נעצר לרגע כמחשב צעדיו, ואז לפתע היא הסתערה עליו כשהזכוכית מזדקרת מידיה. אבא נראה מבולבל והרים ידיו כדי לגונן על פניו. "אני שונאת אותך!" היא צרחה בבכי ודקרה אותו.
ידו הימנית של אבא החלה מיד לדמם. הדם הכתים את הרצפה בטיפות גדולות. שאגה חייתית פרצה מפיו ובעיניו ראיתי טירוף. אימא השליכה את הזכוכית, רצה אל חדר השינה ונעלה את עצמה בו.
לרגע השתרר שקט. לא העזתי לזוז. נשארתי דבוקה אל הקיר, משתדלת לנשום בלי קול. פחדתי שאבא ירוץ אחריה, אבל הוא ניגש לחדר האמבטיה ופתח את ברז הכיור.
"מיה, תביאי כיסא ובואי לכאן מיד, אני רוצה שתראי מה אימא שלך עשתה לי!" קפאתי לשנייה, מתפללת להיות שקופה שוב, "מיה! בואי הנה מיד!"
ניגשתי לפינת האוכל ואחזתי בכיסא. גררתי אותו באטיות, נזהרת משברי הזכוכית שבדרך. התקרבתי אל אבא בחשש, מנסה למשוך את הזמן שנותר עד שאפגוש בו.
אבא עמד מעל הכיור ושטף את ידו בזרם. מבוהלת מהתמונה שדמיינתי שאראה הצצתי אל פניו לראות אם לפחות הזעם שהיה בהן התפוגג.
"נו, תעלי כבר, כמה זמן לוקח לך?" טיפסתי על הכיסא ברגליים יחפות ורועדות, ועיניי נפערו באימה למראה הכיור המוצף באדום. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה דם. תהיתי מה יקרה אם ייגמר לו כל הדם בגוף. הצצתי שוב אל פניו וראיתי שכואב לו. ריחמתי עליו. פחדתי ממנו. רציתי לבכות, אבל התאפקתי, מפחדת להרגיז אותו שוב.
אבא שטף את החתך בתנועות חדות ועצבניות. כעסו העצום איים להתפרץ משפתיו המכווצות ומגבותיו שחרצו במצחו, והדם המשיך לזרום בפעימות שבות ונשנות מהחתך העמוק, מציף את הכיור עד גדותיו.
לא זזתי. לא העזתי. לא ידעתי מה הוא מצפה שאעשה או אגיד. הלב שלי פעם בכוח בדפנות חזי ובגרון, וחששתי שאם רק אגיד מילה לא נכונה או אעשה תנועה מיותרת, הכול יתפוצץ מתוכו ויתחיל שוב מחדש, הפעם בגללי.
"את רואה איזו אימא משוגעת יש לך?" שאל אותי לפתע בקול רם, כאילו הייתי רחוקה ממנו. הנהנתי במהירות, מנסה לרצותו, להרגיע אותו, להיות ילדה טובה.
"היא חתכה אותי בזכוכית, ראית? אימא שלך אישה רעה מאוד!" הוא הביט בי וחיכה לתשובה בזמן שחבש את החתך. הבטתי בו ומוחי סער. הוא מחכה לאישור שלי.
"נכון, היא רעה..." אמרתי בקול דק ובעיניים מושפלות, מביטה בכפות רגליי היחפות.
הרגשתי שמשהו נרעד תחתן, אך לא היה זה הכיסא.
שמעתי את בכייה של אימא מבעד לדלת הטרוקה של חדר השינה וריחמתי עליה. רציתי לגשת אליה ולחבק אותה, ללטף את פניה ולהגיד לה שתפסיק לבכות, שאבא נרגע קצת ושהכול בסדר עכשיו, שהיא לא אישה רעה, שהיא לא פרה מטומטמת, שאני אוהבת אותה.
אבל פחדתי מאבא. פחדתי להגיד משהו שיכעיס אותו שוב.
הבנתי לראשונה שדבר מה בלתי הפיך התרחש בחיי, ושהם לעולם לא ישובו להיות עוד כפי שהיו.
במשך כמה ימים הסתובב אבא ותחבושת לבנה כרוכה סביב כף ידו, מספר לכולם שנחתך כשניסה לתקן את מכונת הכביסה. כששמעתי אותו אומר זאת לאחד השכנים התפלאתי, ואז כעסתי. הרי פעם, כששיקרתי לו באיזה עניין, הוא כעס עליי כל כך...
די מהר הבנתי שגם לי אסור לספר. אסור לי לדבר על המקרה. לא דיברנו עליו בבית. לא הזכרנו את שקרה. לא סיפרתי לאף אחד. לא לגננת ולא לשום חברה מהמעון.
הבנתי שדברים כאלה נשארים בבית, בין אבא לאימא לילדה אחת קטנה, ומוטב שכך.
אבא ואימא לא השלימו ולא התנצלו. הימים פשוט עברו, והם החליפו מילים קצרות ודוקרות בטונים קשים וחמורים, מלווים במבטי שנאה שחלפו מעל ראשי.
ואני, תקועה ביניהם. נמוכה, בלתי נראית.
לפעמים ניסיתי להצחיק אותם, לשמח אותם, לרכך ולהשלים ביניהם, להדביק אותם בשמחה הטבעית שהייתה בי, אך הם נותרו ספונים בכעסם.
ובכל זאת, לאט-לאט, וככל שהימים חלפו, הם חזרו לטונים רגילים והאווירה בבית נרגעה. נראה היה שהם שכחו מכל מה שקרה.
אני לא.
כמה שבועות אחר כך אימא סיפרה לי שהיא בהיריון ושיהיה לי אח קטן. העמדתי פנים שאני שמחה, בעיקר כי ראיתי כמה היא מתרגשת מהבשורה, אבל לא הצלחתי לשכוח את היום הנורא ההוא שנחקק לי בבשר ומחץ לי את הלב.
זכרתי שאבא איים להרוג את אימא ואת המבט בעיניים שלו כשאמר את זה. זכרתי שאימא דקרה את אבא ושנאה אותו כל כך. זכרתי איך היא בכתה לבד בחדר בלי שיכולתי לעזור לה. זכרתי שעמדתי ליד אבא ואמרתי שאימא רעה. זכרתי את הבדידות הנוראית והתחושה החשופה של חוסר האונים שחשתי לראשונה בחיי. לא הצלחתי לשכוח, אף שרציתי.
"אני אשמור עליך תינוקי, ואתה תשמור עליי, אל תדאג," לחשתי אל בטנה של אימא כשחיבקתי אותה, שמחה בשמחתה, ומודאגת כל כך.
סבתא רוזה עברה לגור בתל אביב. היא הכירה גבר חדש ששכנע אותה למכור את דירתה הירושלמית ולקנות איתו דירה ברחוב הירקון. בהתחלה אימא כעסה נורא. היא צעקה על סבתא שהיא לא חושבת על הירושה שלה, שלא אכפת לה מכלום חוץ מעצמה.
לא הבנתי למה היא כועסת. הרי יש לנו דירה ואיפה לגור, מה אכפת לאימא שסבתא תגור בעיר אחרת עם מישהו שהיא אוהבת?
סבתא ואימא התווכחו המון בטלפון, אך בסופו של דבר עשתה סבתא כרצונה. נמאס לה מהקור הירושלמי, היא אמרה, ואני הרגשתי שאולי קצת נמאס לה גם מאימא.
הן השלימו כשסבתא באה יום אחד בהפתעה לבקר אותנו. היא שמחה מאוד לראות אותי ואת בן, אחי התינוק, וכמו תמיד הביאה הרבה שוקולדים ומתנות וגם כמה קופסאות שבתוכן מאכלים שאימא אהבה במיוחד. אימא והיא הסתגרו במטבח ושוחחו, וכשיצאו נראו שמחות ורגועות. סבתא הבטיחה לבוא לבקר בתדירות גבוהה.
סבתא הייתה אישה יפה, ותל אביב עשתה לה טוב. בשבתות של קיץ נהגנו לנסוע אליה לארוחת צהריים ולטבילה בים. בחוף היא חבשה לראשה כובע אדום רחב שוליים, וציפורניה נמשחו תמיד בלק מטופח וזוהר.
אהבנו את הפירות החתוכים והטריים שהביאה איתה, וכשתקף אותנו רעב נהגה לשלוף כריכים של לחם לבן עם שכבה עבה של חמאה וגבינה צהובה. בדרך חזרה מהחוף בירכו אותה המון אנשים לשלום ונופפו אלינו בעליזות. נראה היה שכולם מכירים ואוהבים אותה: בעל המכולת, בעל המכבסה, הסנדלר.
אימא השלימה עם הזוגיות החדשה של סבתא, והן חזרו לשיחותיהן הטלפוניות היום-יומיות. חשתי הקלה עצומה. שמחתי שיש לאימא מישהו לדבר איתו, בעיקר בימים שהיא ואבא לא החליפו מילה, וגם על נוכחותה המחודשת של סבתא בחיי עם אהבתה החמה והעליזה.
האוטובוס השמיע שריקת אנחה, עצר בתחנה ופתח את דלתותיו. ירדתי בצהלה עם כל הילדים האחרים והתחלתי לפסוע בצעדים מהירים לכיוון הבית שלי, שהיה ברחוב לא רחוק מהתחנה. עוד יום לימודים הסתיים והבטן שלי קרקרה מרעב. מיהרתי להגיע הביתה כדי להתקשר לאבא, כמו שסיכמנו שאעשה, להודיע שהגעתי ושהכול בסדר. ידעתי שהוא מחכה לשיחה, ושאם אשכח או אאחר להודיע לו, הוא יכעס.
ורד עקפה אותי בריצה. הבטתי בה, בגבה המתרחק. קינאתי. ידעתי שאימא שלה מחכה לה בבית עם אוכל טעים ברוטב אדום וריחני. "אבו-ארבע" קראתי לה בהפסקות בבית הספר בגלל המשקפיים העבים שהרכיבה לאפה. לפעמים גם הרבצתי לה.
הייתי הבכורה. ילדת מפתח. אחי הקטן, בן, היה בגן עד השעה ארבע, ואימא לרוב חזרה הביתה מאוחר, לקראת ארוחת הערב. כשהגיעה הסתגרה בדרך כלל בחדרה בלאות והגיפה את הדלת, מבקשת שאף אחד לא יפריע לה.
אבא תמיד חזר מהעבודה בארבע ורבע בדיוק. בדרך כלל הוא הגיע רעב נורא וקודם כול התיישב לאכול. נהגתי לשבת איתו ולספר לו על היום שהיה לי. לא תמיד הייתה לו סבלנות, ולפעמים ביקש ממני שאהיה בשקט ואתן לו לנוח. קצת נעלבתי כשהוא דיבר אליי ככה, אבל התחשבתי.
הרגשתי שהאהבה שרחש לי כשהייתי קטנה יותר כבר לא מובנת מאליה, ושאני צריכה להתאמץ יותר כדי לקבלה. רציתי להיות ראויה לה. רציתי להיות ילדה טובה. כבר היינו שניים שצריכים לחלוק בה, ובן היה חמוד כל כך.
כשאבא הביט בו נזכרתי איך נהג להביט בי והתמלאתי קנאה חמוצה. אני הייתי הבכורה. הגדולה. האחראית, כבר לא קטנה וחמודה. הייתי זו שסומכים עליה, שיכולה להיות לבד בבית עד שכולם יגיעו, זו שמחזירה את בן כל יום ברבע לארבע מהגן, יד ביד.
החשתי את צעדיי, וכשראיתי את הבניין שלנו שלחתי יד אל צווארי כדי לשלוף את המפתח שהיה אמור להשתלשל ממנו, תלוי על שרוך.
נעצרתי בהפתעה גמורה. הוא לא היה שם! לבי החל לפעום בחוזקה. הרגשתי אותו בגרון ובלעתי גוש כבד של רוק.
התרגשתי כשאבא ואימא הושיטו לי בפעם הראשונה את המפתח עם השרוך האדום וענדו אותו בחגיגיות לצווארי. עליתי לכיתה א', וזו בהחלט הייתה סיבה מספקת להכריז שאני ילדה בוגרת ואחראית שיכולה לפתוח בעצמה את הדלת ולחכות בבית עד שכולם יחזרו.
איפה המפתח? ניסיתי להיזכר אם לקחתי אותו בכלל בבוקר כשיצאתי. אם איבדתי אותו זה הסוף שלי, ככה אבא אמר כמה רגעים אחרי שענד לי אותו. "אם תאבדי אותו זה הסוף שלך."
ידעתי שאבא מתרגז בקלות, וכמה עליי להיזהר לא להכעיס אותו.אולי אצליח להיכנס איכשהו בלי מפתח, אולי יש מישהו בבית? פיעמה בי תקווה קלושה. הגעתי לבניין, ספרתי כהרגלי עשרים ושבע מדרגות בירידה לדירה שלנו ונעמדתי מול הדלת.
בבקשה אלוהים, בבקשה, אם אתה קיים, עשה שהדלת תהיה פתוחה או שיהיה מישהו בבית, התפללתי חזק בעיניים עצומות. כשסיימתי פקחתי את עיניי, ומעודדת מעט לחצתי על הידית.
הדלת נעולה.
דפקתי חזק על הדלת. "יש כאן מישהו?" קראתי. תקווה חדשה פיעמה בי.
לא נשמע כל רחש מעברה השני של הדלת. הבטתי לצדדים במסדרון האפלולי. איש מהשכנים לא היה בחדר המדרגות. מה אעשה עכשיו?
התיישבתי על המדרגות ודמעות נקוו בעיניי. אולי אחכה כאן עד שאבא יחזור מהעבודה. בטני השמיעה קרקור חזק של רעב והייתי צריכה פיפי. חבל שלא הלכתי לשירותים בבית הספר, חשבתי בצער. יצאתי החוצה והקפתי את הבניין, מתאמצת למצוא פתרון שיציל אותי.
לפתע צץ בי רעיון. גרנו בקומת קרקע והייתה לנו מרפסת מקורה עם יציאה לגינה. אולי החלון שם פתוח במקרה? אולי אצליח להיכנס דרכו הביתה? כל מה שאני צריכה לעשות הוא לרדת דרך הגג אל החלון. אני יכולה להגיע אליו בעזרת הגדר שצמודה לגרם מדרגות מהרחוב. ידעתי שהרעיון קצת מסוכן וידרוש ממני טיפוס וגלישה, אבל זיק של תקווה ניצת בי.
קיוויתי שהמצב ייפתר בלי שאיאלץ לטלפן לאבא.
יצאתי מהבניין ורצתי לכיוון המדרגות הציבוריות הצמודות לגג המרפסת שלנו. הבטתי לצדדים ווידאתי ששום שכן אינו רואה. דילגתי בקלות מעל מעקה המדרגות ונָחַתי על גג המרפסת המקורה. ידי נשרטה משיח קוצני ענקי והחלה לדמם. ניגבתי את הדם בחולצה, מביטה באימה בכתם שנוצר. לא נורא, אשטוף הכול בבית, יהיה בסדר, ניחמתי את עצמי, אך ראיתי שהמצב מחמיר.
נזהרת לא למעוד זחלתי על ארבע על גג המרפסת, לכיוונו של החלון עם המשקוף הרחב, שממנו אוכל לגלוש למטה ולנסות להיכנס הביתה. ברכיי נשרטו מהבטון החשוף והחלו לצרוב. "בבקשה שיהיה פתוח..." מלמלתי כשהגעתי לחלקו העליון של הקיר שבו היה החלון. הסתובבתי בזהירות ושלחתי את רגליי מעבר לגג, נתלית בזרועותיי ומייצבת את עצמי. רגליי גיששו באוויר, מנסות למצוא אחיזה, לרגע לא מוצאות את המשקוף. נתקפתי בהלה, הרגשתי שעוד רגע תתרופף אחיזתי ואפול מטה, אל האדמה והשיחים הקוצניים שתחתיי, אבל אחרי כמה גישושים נוספים חשתי בו בקצה רגלי ונעמדתי עליו, מתנשפת מהמאמץ. התכופפתי בזהירות.
החלון סגור, ובכלל שכחתי מהסורגים. גם הדלת שלידו נעולה ומסוגרת. הבית מוגן כמו מבצר אטום. לא היה לי סיכוי. עכשיו אהיה חייבת להתקשר לאבא. הוא יהרוג אותי.
שרוטה ומותשת התחלתי לבכות בייאוש תוך טיפוס בחזרה אל הגג ומשם אל הבניין. עליתי במדרגות לקומה הראשונה, מקווה שאחד השכנים יהיה בבית.
דפקתי בהיסוס בדלתה של משפחת לוי. אימא ואבא קראו להם "שוורצע חייעס", וכששאלתי לפשר השם הם ענו שמשמעותו "חיות שחורות". הם היו אנשים נחמדים, וקצת נעלבתי בשמם כשההורים כינו אותם כך מאחורי גבם. הדלת נפתחה כמעט מיד וגברת לוי עמדה בפתח, לבושה חלוק מסוגנן ומביטה בי בפליאה וברחמים.
"מה קרה לך כפרה?"
"שלום," אמרתי במבט מושפל, "שכחתי את המפתח ואני לא יכולה להיכנס הביתה, אולי אוכל להתקשר לאבא שלי?"
גברת לוי הזמינה אותי להיכנס. באוויר עמד ריח מגרה של תבשילים ביתיים. שאפתי אותו עמוק ונזכרתי כמה אני רעבה.
חייגתי בביטחון, גאה בעצמי על כך שאני זוכרת את המספר בקלות. לרגע שכחתי את פחדי העצום מתגובתו הצפויה של אבא.
"מטומטמת!" הרעים אבא בקולו. "איך שכחת את המפתח?! עכשיו בגללך אני צריך לצאת מוקדם! חכי שאגיע הביתה, את תקבלי עונש שלא תשכחי בחיים!" הסתובבתי במהירות, מפנה את גבי לגברת לוי, מנסה להסתיר את זעמו של אבא, שפרץ מהשפופרת הצהבהבה כמו הר געש רותח וחסר שליטה.
גברת לוי עמדה מאחוריי. כשהצצתי לעברה במבוכה ראיתי בעיניה חמלה. התביישתי.
"סליחה אבא, אני מצטערת, זה היה בטעות, אני לא אעשה את זה יותר," עניתי בקול זעיר ומרצה.
"את תקבלי כזה עונש שלא תשכחי בחיים!" הוא חזר וניתק. הנחתי בזהירות את השפופרת על כנה. "תודה על העזרה," מלמלתי, מנומסת למבוגרים כמו שתמיד לימדו אותי, ולא העזתי להישיר מבט לעברה.
"אולי את רוצה לחכות לאבא כאן ולאכול משהו חמודה?" שאלה בחיוך מנחם והצביעה בידה על המטבח, שהיה מקור הניחוחות.
רציתי להגיד שכן. הייתי כל כך רעבה... אבל אז חשבתי על אבא. על תגובתו.
"לא תודה," חייכתי בלי להרים את עיניי מהרצפה. ידעתי שאבא יכעס עוד יותר אם אקבל את הזמנתה. הוא שונא להיות חייב לאחרים. "זה בסדר, אני אחכה לו ליד הדלת, הוא יגיע עוד מעט ואוכל כבר בבית. להתראות." יצאתי בחזרה לחדר המדרגות החשוך והתיישבתי על המדרגה שליד הדלת. ניסיתי להיזכר מה עשיתי עם המפתח, איפה הוא יכול להיות. ממש קיוויתי שהוא נמצא איפשהו בבית ולא נפל לי בהפסקה, אז אבא בכלל ישתגע...
השלפוחית לחצה לי נורא וכדי להקל את הכאב נעמדתי והתחלתי לזוז באי-שקט.
"נו, שיגיע כבר..." ייבבתי בקול, שומעת את ההד העמום בחדר המדרגות.
אבא הגיע אחרי חצי שעה בערך. הרגשתי הקלה עצומה כשראיתי אותו. הרעב, הלחץ והצורך בשירותים התישו אותי לגמרי וכמעט חיבקתי אותו כשירד במדרגות. קיוויתי שנרגע מאז השיחה שלנו, אבל אז נתקלתי במבט שלו. הכועס כל כך. המפחיד.
"הי אבא... מזל שהגעת, כמעט עשיתי פיפי במכנסיים..." חייכתי, מנסה להצחיק אותו ולמחוק את המבט הארור. הוא חלף על פניי בהפגנתיות ופתח את הדלת בלי לומר דבר. כשהדלת נפתחה רצתי לשירותים והתרוקנתי בהקלה.
בעודי מקשיבה לצליל השתן הניתז על דופנות האסלה תהיתי בדאגה מה יהיה המחיר שיהיה עליי לשלם על טעותי. כשיצאתי הוא חיכה לי בפינת האוכל עם דף ועיפרון:
"את תשבי עכשיו ותכתבי מאה פעמים - 'לא לשכוח את המפתח בבית', הבנת אותי?" הנהנתי במרץ והתיישבתי לכתוב. העונש פחות נורא ממה שחשבתי. אני אסיים צ׳יק צ׳ק ואוכל ארוחת צהריים. אני יכולה לעשות את זה.
שמחתי הייתה מוקדמת. זה היה קשה משחשבתי. הרעב נעלם והתחלף בתחושת לחץ. רק לאחרונה למדתי בכיתה את אותיות הדפוס ועדיין לא שלטתי היטב בכתיבתן. מרוב לחץ שכחתי איך מאייתים חלק מהמילים.
"אבא?" צייצתי בהיסוס לאחר כמה דקות, "תוכל לכתוב לי בבקשה פעם אחת את המשפט?"
"את כבר בכיתה א', את עוד לא יודעת לכתוב? מה, את לא מקשיבה למורה?" בדיוק מה שחסר לי, להכעיס אותו עוד יותר. הוא התקרב אליי וחטף מידי את העיפרון והדף. ואז כתב בזעם את המשפט, בכתב גדול וברור.
בטח שהקשבתי בכיתה. לא מזמן המורה אפילו ציינה אותי לשבח בפני כל התלמידים על הקריאה הרהוטה שלי, אבל ההאשמה שלו הייתה כה נחרצת שתהיתי אם היא באמת צדקה. הרי אם באמת הייתי תלמידה כל כך טובה הייתי אמורה לדעת לכתוב את המשפט.
כשסיים הושיט לי את הדף בחזרה בתנועה חדה. התנועות שלו הפחידו אותי.
"מאה פעמים, הבנת? ואני אספור אותן אחר כך אז שלא תחשבי לשקר לי!"
"בסדר, אבא," אמרתי. זה אפילו לא חלף במוחי.
העתקתי את המשפט באטיות. שוב, ושוב, ושוב. ספרתי בקפידה מאה פעמים. שלא יחשוב שאני משקרת לו.
כשהושטתי לו את הדפים, אחרי שלוש שעות מתישות, הוא חטף אותם מידי והשליך אותם בהפגנתיות אל הפח. "ואוי ואבוי לך אם תשכחי שוב את המפתח, הבנת?" הוא לא פנה אליי בשמי וירק את הת' בלעג ובשנאה.
נסגרתי שפופה בחדרי, מחכה לשעה רבע לארבע שבה אצא כדי להחזיר את אחי הקטן מהגן, ואז אולי אוכל ארוחת צהריים. כבר לא הייתי רעבה כל כך.
אני מנסה לרצות אותו, אבל זה בלתי אפשרי, חשבתי. הוא פשוט כועס עליי ללא הפסקה, נדמה לי שמאז לידתו של בן עצם קיומי מכעיס אותו ללא הרף.
כשנשכבתי על המיטה שלי, מחכה לזמן המתאים לצאת, ראיתי אותו פתאום על השולחן. המפתח. רב בריח צהוב זרחני קשור בשרוך אדום וחגיגי. כנראה הנחתי אותו לרגע כשהכנתי את המערכת ושכחתי להחזיר. מטומטמת שכמותי. אם היה לי קצת שכל הייתי זוכרת להכניס אותו לתיק או לענוד אותו על הצוואר. אוף. הכול כל כך משובש.
נזכרתי בימים אחרים, ימים שבהם נסענו שנינו לבד באוטובוס למעון ויצ"ו בבית הכרם. הוא ישב בספסל הקרוב לנהג ואני ישבתי על ברכיו. וכשנתקפתי בחילות מהנסיעה הוא לא התבייש משאר הנוסעים וביקש מהנהג לפתוח את הדלת כדי שאוכל להקיא.
הוא אהב אותי אז ואף פעם לא כעס עליי כשהקאתי. הוא פשוט טיפל בי בסבלנות. אני מתגעגעת להרגשה הזאת. ניסיתי לחשוב איך אוכל לתקן ולהשיב את המצב לקדמותו.
אני צריכה להתאמץ יותר, להיות ילדה טובה יותר, החלטתי. ילדות טובות לא שוכחות מפתחות בבית.
אבא קנה טייפ חדש, כסוף וגדול, והציב אותו בסלון. מוזיקה נפלאה נכנסה אלינו הביתה:
החיפושיות, אבבא, אלביס קוסטלו ועוד שמות מצחיקים של זמרים ולהקות שהפיחו חיים בשעות אחר הצהריים שלנו. כשהיה לאבא מצב רוח טוב נהג להושיט יד לאימא ולרקוד עמה. הם נראו מאושרים ככה. זה הצחיק אותנו, אותי ואת אחי, ואפילו קצת הביך, אבל העדפנו לראות אותם ככה מאשר צועקים ורבים בקולי קולות. כשהם רקדו נראה היה שהם שייכים זה לזה, מתאימים. המראה הזה הרגיע אותי, הנה, הם הורים, מבוגרים, שיודעים לרקוד ולהתחבק. הבנתי שהכול בסדר, שיש ימים כאלו ויש ימים כאלו, שבטח ככה זה אצל כולם. שומעים מוזיקה, רבים, רוקדים, מקללים, משלימים. ככה זה.
יום אחד אבא קנה לנו קלטת של שירי ילדים. כשההורים לא היו בבית אהבתי להקשיב לה ולרקוד על השולחן בסלון, לאחוז כף ולהעמיד פנים שהיא מיקרופון ואני זמרת על במה. שרתי בקולי קולות והייתי מאושרת. רקדתי מול הצללית שנשקפה אליי מחלונות הזכוכית של המזנון ודמיינתי את עצמי כוכבת מפורסמת, כמו הבלונדינית ההיא מלהקת אבבא.
פעם, כשהקשבנו לקלטת, אבא הקים אותי כדי לרקוד איתו. הייתי מופתעת והבטתי באימא לבקש את אישורה, הרי היא הפרטנרית שלו. היא חייכה אליי וקראה "תרקדי, נו!" ואני חייכתי במבוכה וניסיתי לרקוד. הרגשתי מגושמת לצדו ודרכתי לו על הבהונות כמה פעמים, אבל הוא לא התעצבן ולא הפסיק. השתדלתי לא לאכזב אותו.
בכל זאת, לא בכל יום הוא מזמין אותי לריקוד.
