נוטות החסד

אחי בני האדם, תנו לי לספר לכם איך זה קרה. אנחנו לא אחֶיךָ, אתם עונים, ואנחנו לא רוצים לדעת. אמת, זה סיפור קודר, אבל גם מאלף — ממש מעשה מוסר, אני מבטיח לכם. זה עלול להיות קצת ארוך, ככלות הכול קרו הרבה דברים, אבל אם במקרה אתם לא מאוד ממהרים, אולי תמצאו את הזמן. ונוסף על כך, זה נוגע לכם: אתם עוד תראו כמה שזה נוגע לכם. אל תחשבו שאני מנסה לשכנע אתכם במשהו; בסופו של דבר הדעות שלכם הן עניינכם. אם החלטתי לכתוב, מקץ כל השנים האלה, הרי זה כדי לעשות בדברים סדר בשבילי, לא בשבילכם. שנים ארוכות אדם רומשׂ על פני האדמה כמו זחל, בציפייה לַפרפר המרהיב והשקוף שגלום בו. ואז הזמן עובר, ההתגלמות לא באה, הוא נשאר בשלב הזחל, עובדה מצערת. ועכשיו, מה לעשות? תמיד קיימת, כמובן, אפשרות ההתאבדות. אבל למען האמת, התאבדות לא כל כך מדברת אלי. מובן מאליו שהירהרתי בה רבות; ואם הייתי נאלץ לפנות למוצא הזה, כך הייתי עושה: הייתי מצמיד רימון אל לבי ונפרד בפיצוץ עז של שמחה. רימון קטן ועגול, שהייתי משחרר את נצרתו בעדינות ואז עוזב את המנוף, מחייך לשמע הרחש המתכתי של הנוקר, הקול האחרון שאשמע מלבד הלמות לבי באוזנַי. ואז סוף־סוף אושר, או לפחות שלווה, וקרעי בשר מעטרים את קירות משרדי. העוזרות ינקו, בשביל זה משלמים להן, בעיה שלהן. אבל כפי שאמרתי, התאבדות לא מדברת אלי. אני לא יודע למה, אגב; אולי איזה בסיס נושן של מוסר פילוסופי, שגורם לי לומר שבסופו של דבר אנחנו לא נמצאים פה בשביל ליהנות. אז בשביל מה כן? אין לי מושג. מן הסתם בשביל להחזיק מעמד, בשביל להרוג את הזמן לפני שהוא הורג אותנו. ובמקרה זה, בתור עיסוק לשעות אבודות, כתיבה אינה פחות טובה מכל דבר אחר. לא שיש לי כל כך הרבה שעות לשרוף, אני איש עסוק; יש לי מה שנקרא משפחה, עבודה, זאת אומרת אחריות, כל זה דורש זמן ולא משאיר הרבה בשביל להעלות זיכרונות. מה גם שזיכרונות יש לי, ואפילו בכמות נכבדה. אני ממש בית חרושת לזיכרונות. הייתי יכול להעביר את חיי בייצור זיכרונות, גם אם עכשיו משלמים לי דווקא בשביל לייצר תחרה. למעשה, באותה מידה יכולתי גם לא לכתוב. אחרי הכול, זו לא חובה. מאז המלחמה נשארתי נחבא אל הכלים; השבח לאל, מעולם לא חשתי צורך — כמו כמה מעמיתַי לשעבר — לכתוב את "זיכרונותי" לשם הצטדקות, כי אין לי על מה להצטדק, וגם לא למטרת רווח, כי אני משתכר יפה למחייתי גם כך. פעם הייתי בגרמניה בנסיעת עסקים, נפגשתי עם מנהל של בית עסק גדול לבגדים תחתונים, שרציתי למכור לו תחרה. חברים ותיקים המליצו עלי באוזניו, וכך, בלי לשאול שאלות מיותרות, ידענו היכן אנחנו עומדים איש ביחס לרעהו. בתום הפגישה שלנו — שהסתיימה, אגב, באופן חיובי ביותר — הוא קם, שלף כרך ממדפי הספרים שלו והגיש לי אותו. אלה היו זיכרונותיו של הנס פרנק, המושל הכללי של פולין, שראו אור לאחר מותו; הכותרת היתה "נוכח פני הגרדום". "קיבלתי מכתב מאלמנתו," הסביר בן־שיחי. "היא ערכה על חשבונה את כתב היד, שאותו חיבר אחרי המשפט שלו, ומוכרת את הספר כדי לכלכל את ילדיה. אתה מתאר לעצמך, להידרדר למצב שכזה? אלמנתו של המושל הכללי? הזמנתי ממנה עשרים עותקים, כדי לחלק כמתנות. הצעתי גם לכל מנהלי המחלקות שלי לקנות עותק. היא כתבה לי מכתב תודה מרגש. אתה הכרת אותו?" השבתי שלא הכרתי אותו כלל, אבל אקרא את הספר בעניין. בעצם כן, פגשתי אותו בחטף, אולי אספר לכם על זה בהמשך אם יעמדו לי הנחישות או אורך־הרוח. אבל בהזדמנות ההיא לא היה שום טעם לדבר על זה. הספר, אגב, היה גרוע ביותר, מבולבל, מתבכיין, ספוג במין צביעות דתית משונה. הרשימות האלה אולי יהיו גם הן מבולבלות וגרועות, אבל אעשה כמיטב יכולתי לשמור על בהירות; אני יכול להבטיח לכם שלפחות יהיו נקיות מהרהורי תשובה למיניהם. אינני מתחרט על דבר: עשיתי את העבודה שלי וזהו; באשר לעלילות המשפחתיות שלי, שאולי אספר גם עליהן, הן ענייני שלי בלבד; ובאשר לשאר הדברים, אין ספק שלקראת הסוף קצת עברתי את הגבול, אבל אז כבר לא הייתי לגמרי אני עצמי, התרופפתי, וחוץ מזה העולם כולו התערער מסביבי, תסכימו איתי שלא הייתי היחיד שאיבד את הראש. אני גם לא כותב כדי להביא אוכל לפיהם של אלמנתי וילדַי, אני מסוגל בהחלט לדאוג לצורכיהם. לא, אם החלטתי סוף־סוף לכתוב הרי זה מן הסתם כדי להעביר את הזמן, ואולי, יכול להיות, גם כדי להבהיר עניין עמום אחד או שניים, בשבילכם אולי, ובשבילי. יתר על כן, אני חושב שזה יעשה לי טוב. מצב הרוח שלי אכן עגמומי למדי. העצירות, מן הסתם. בעיה מתסכלת ומכאיבה, ואגב חדשה עבורי; היו זמנים שזה היה דווקא ההפך. שנים רבות נאלצתי ללכת לשירותים שלוש, ארבע פעמים ביום; עכשיו אני מאושר אם אני מצליח ללכת פעם בשבוע. הידרדרתי לחוקנים, הליך לא נעים כלל וכלל, ועם זאת יעיל. סִלחו לי שאני חולק איתכם פרטים מביכים שכאלה; זכותי להתלונן קצת. חוץ מזה, אם זה יותר מדי בשבילכם, מוטב שתעצרו כאן. אני לא הנס פרנק, אני לא אוהב התייפייפויות. אני רוצה להיות מדויק ככל שאני יכול. על אף כל מידותי הרעות, והן היו מרובות, נשארתי אחד מאלה שסבורים שהדברים ההכרחיים היחידים בחיי האדם הם אוויר, אוכל, שתייה, הפרשות וחיפוש אחר האמת. כל השאר נתון לבחירה. 

 

לפני זמן־מה אשתי הביאה הביתה חתול שחור, ודאי חשבה שזה ישמח אותי. היא כמובן לא שאלה לדעתי. כנראה שיערה שאסרב מיד, היה יותר בטוח להעמיד אותי בפני עובדה מוגמרת. מרגע שייכנס הביתה לא תהיה ברירה, הנכדים יבכו וכולי. אלא שהחתול הזה לא היה נחמד בכלל. כשניסיתי ללטף אותו כהפגנה של רצון טוב, ברח והתיישב על אדן החלון, נועץ בי את עיניו הצהובות; כשניסיתי להחזיק אותו בזרועותי שרט אותי. בלילות, לעומת זאת, היה מצטנף לפקעת על החזה שלי, גוש מחניק, ובשנתי חלמתי שקוברים אותי חי תחת גל אבנים. עם הזיכרונות שלי זה היה קצת דומה. בפעם הראשונה שהחלטתי להעלותם על הכתב יצאתי לחופשה. זו היתה, כמסתבר, טעות. הדברים דווקא התקדמו יפה: קניתי וקראתי כמות נכבדה של ספרים על הנושא כדי לרענן את זיכרוני, ערכתי טבלאות מארגנות, חיברתי רשימות כרונולוגיות מפורטות וכן הלאה. אבל החופשה הזו נתנה לי פתאום זמן והתחלתי לחשוב. נוסף על כך היה זה סתיו, גשם אפור מלוכלך עירטל את העצים, אט־אט שקעתי בחרדה. נוכחתי לדעת שלחשוב, זה לא דבר טוב. 

 

יכולתי לשער שכך יהיה. עמיתַי לעבודה רואים בי איש רגוע, מתון, שקול. רגוע — בוודאי, אלא שלעתים תכופות במהלך היום ראשי מתעורר לשאגה עמומה, כמו כבשן משרפה. אני מדבר, דן, מחליט החלטות, כמו כולם; אבל על דלפק הבר, מול הקוניאק שלי, אני מדמיין שמישהו נכנס עם רובה ציד ופותח באש; בקולנוע או בתיאטרון אני רואה בעיני רוחי רימון שנצרתו משוחררת והוא מתגלגל בין שורות המושבים; בכיכר העיר, ביום חג, אני רואה מכונית תופת מתפוצצת והופכת את חדוות אחר הצהריים לשדה קטל, דם ניגר בין אבני הרחוב, גושי בשר דבוקים לקירות או עפים דרך החלונות ונוחתים בקערת המרק של יום א', אני שומע את הצרחות, את אנקות הכאב של אנשים שגפיהם נקרעו מעל גופם כרגלי חרק שתלש ילד סקרן, את ההלם שהניצולים שרויים בו, דממה מוזרה שכמו דבוקה לעור התוף; את ראשיתו של הפחד הארוך. רגוע? כן, יהיה מה שיהיה, אני נשאר רגוע, לא מניח לדבר להיראות כלפי חוץ, שומר על שלווה, על ארשת חתומה, כמו חזיתות בתים אילמות של ערים מופצצות, כמו הזקנים הקטנים שיושבים על ספסלי הגנים עם מקלות ההליכה והמדליות שלהם, כמו פניהם הצפות של טבועים שלעולם לא יתגלו. לשבור את הרוגע המבהיל הזה לא הייתי מסוגל, גם אם הייתי רוצה. אני לא אחד מאלה שמקימים שערורייה בשל עניין של מה בכך, אני יודע להתאפק. אבל גם עלי זה מכביד. הגרוע מכול דווקא אינו אותן תמונות שזה עתה תיארתי; הרהורים פנטסטיים כגון אלה שוכנים בתוכי זה זמן רב, מאז ילדותי מן הסתם, ובכל אופן הרבה לפני שגם אני מצאתי את עצמי בלב־לבו של בית המטבחיים. במובן זה המלחמה לא היתה אלא אישור, והתרגלתי לתסריטים הקטנים האלה, אני מתייחס אליהם כאל פרשנות נוקבת על הבלותם של הדברים. לא, מה שהתגלה כמעיק, כמכביד, היה ההתעסקות הבלעדית במחשבה. תנו דעתכם: אתם עצמכם, על מה אתם חושבים במהלכו של יום? על מעט מאוד, לאמיתו של דבר. אפשר לסווג בנקל את מחשבותיכם השכיחות: מחשבות מעשיות או מכניות; תכנונים של פעולות או של זמן (למשל: להרתיח מים לקפה לפני שמצחצחים שיניים, אבל לשים פרוסות לחם במצנם אחרי, כי הן מוכנות יותר מהר); דאגות של עבודה; טרדות כספיות; בעיות בבית; הזיות מיניות. אחסוך מכם את הפרטים. בארוחת הערב אתם מתבוננים בפניה המזדקנות של האישה, שמסעירה לאין ערוך פחות מן המאהבת, אבל חוץ מזה בסך הכול בסדר, מה לעשות, אלה החיים, אז אתם מדברים על המשבר הקואליציוני האחרון. האמת היא שלא אכפת לכם כהוא זה מהמשבר הקואליציוני האחרון, אבל על מה חוץ מזה אפשר לדבר? תורידו את הסוג הזה של מחשבות, ותיאלצו להסכים איתי שלא נשאר הרבה. יש כמובן גם רגעים אחרים. פתאום, בין שתי פרסומות לאבקת כביסה, טנגו מלפני המלחמה, נגיד "ויוֹלֶטה", והנה צפים ועולים פכפוכו הלילי של הנחל, עששיות המסבאה הקטנה, ריח קל של זיעה על עורה של אשת תענוגות; בפתח הגן, פניו המחייכות של ילד מזכירות לך את פני בנך שלך, רגע לפני שהתחיל ללכת; ברחוב, קרן שמש מפלחת את העננים ומאירה את עליו הגדולים וגזעו הלבנבן של עץ דולב: ולפתע אתה חושב על ילדותך, על חצר המשחקים של בית הספר, שם שיחקת במלחמה וצווחת מאימה ומאושר. במוחך חולפת מחשבה אנושית. אבל זה די נדיר. 

 

אבל אם עושים הפסקה בעבודה, בפעילויות הסתמיות, בתזזיתיות של היומיום, ומתמסרים ברצינות למחשבה, זה לגמרי אחרת. עד מהרה עולים הדברים בגלים כבדים ושחורים. בלילות החלומות מתמתחים, נפרשים, מתרבים, ועם יקיצה הם משאירים בתוך הראש שכבה דקה, צורבת ולחה, שמתפוגגת רק כעבור זמן רב. שלא תהיה אי־הבנה: לא ברגשות אשם או בהרהורי חרטה מדובר. אין ספק שגם זה קיים, לא אכחיש, אבל אני חושב שהדברים מורכבים יותר. אפילו מישהו שלא היה במלחמה, שלא היה צריך להרוג, יחווה את מה שאני מדבר עליו. חוזרים ועולים מעשי הרשעות הקטנים, הפחדנות, העמדת הפנים, העליבויות שכל אדם נגוע בהם. מה הפלא שבני האדם המציאו את העבודה, האלכוהול, הפטפוט העקר. מה הפלא שהטלוויזיה זוכה להצלחה כה רבה. בקיצור, מיהרתי לסיים את חופשתי המציקה, מוטב היה כך. היה לי די והותר זמן לשרבט בהפסקת הצהריים או בערב אחרי שהמזכירות הולכות. 

 

הפסקת הקאה קצרה, ואני חוזר. זה עוד אחד ממדווַי הקטנים והמרובים: מעת לעת הארוחות שאני אוכל עולות בחזרה, לפעמים תכף ומיד, לפעמים מאוחר יותר, בלי שום סיבה, סתם כך. זו בעיה ישנה, מתקופת המלחמה, ליתר דיוק זה התחיל בסביבות סתיו 1941, באוקראינה, בקייב נדמה לי, או אולי בז'יטומיר. אדבר מן הסתם גם על זה. בכל אופן, מאז כבר התרגלתי: אני מצחצח שיניים, לוגם כוסית קטנה של משקה חריף וחוזר למה שעסקתי בו קודם לכן. נחזור לזיכרונותי. קניתי לי כמה מחברות בית ספר, עם עמודים גדולים אבל משובצים משבצות קטנות, ואותן אני שומר בשולחן העבודה שלי, במגירה נעולה. לפני כן העליתי את רשימותי על כרטיסיות בריסטול, גם הן משובצות משבצות קטנות; עכשיו החלטתי לחזור למלאכה בהינף אחד. בשביל מה, אני לא ממש יודע. ודאי לא לטובת חינוכם של צאצאי. אם ברגע זה אמות לפתע, נאמר מהתקף לב או שבץ, ומזכירותי ייקחו את המפתח ויפתחו את המגירה, הן יוכו הלם, המסכנות, וכמוהן גם אשתי: די והותר יהיה בכרטיסיות הבריסטול לבדן. צריך יהיה למהר ולשרוף את הכול כדי שלא תפרוץ שערורייה. לי לא אכפת, אני אהיה מת. ובסופו של חשבון, גם אם אני פונה אליכם, לא בשבילכם אני כותב. 

 

המשרד שלי הוא מקום נעים לכתיבה, רחב ידיים, מאופק, שלֵו. קירות לבנים, כמעט נטולי קישוטים, רהיט מזכוכית שבו מוצגות דוגמאות הסחורה, ומאחור חלון גדול שצופה מגבוה על אולם הייצור. גם מבעד לזכוכית הכפולה, הקרקוש הבלתי פוסק של נולי "ליוֶורס" ממלא את המשרד. כשאני רוצה לחשוב, אני קם משולחן העבודה שלי, נעמד ליד החלון, מסתכל על הנולים הערוכים למרגלותי, על תנועותיהם הבוטחות והמדויקות של האורגים, ומניח לעצמי להתערסל. לפעמים אני יורד לשוטט בין המכונות. האולם אפלולי, הזגוגיות המלוכלכות צבועות בכחול, כי תחרה היא דבר שברירי, היא יראה את האור, והנוֹגה הכחול הזה משקיט את רוחי. אני אוהב ללכת קצת לאיבוד בתקתוק הסינקופה החדגוני השורר בחלל, הנקישה המתכתית כפולת הפעימה, שאינה נותנת מנוח. הנולים אינם מפסיקים להרשים אותי. הם יצוקים מפלדה, צבועים ירוק, ושוקלים עשר טונה האחד. חלקם ישנים מאוד, כבר מזמן הפסיקו לייצר אותם; את חלקי החילוף עושים בשבילי בהזמנה מיוחדת; אחרי המלחמה אמנם עברו מקיטור לחשמל, אבל לא נגעו במכונות עצמן. אני עצמי אינני מתקרב אליהן, כדי שלא להתלכלך: כל כך הרבה רכיבים מתנייעים מחייבים סיכה מתמדת, אבל שמן יהרוס כמובן את התחרה, אז משתמשים בגרפיט, מוט כתוש לאבקה שהאורג זורה אותה על האיברים הנעים בעזרת גרב, כמו בְּזִיך הקטורת של כומר. אבקת הגרפיט משחירה את התחרה, ומכסה את הקירות כמו גם את הרצפה, את המכונות, ואת האנשים שמשגיחים על המכונות. גם אם אני ממעט להתעסק בהם במו ידי, אני מכיר היטב את הכלים הגדולים האלה. נולי הטוויה האנגליים הראשונים — סוד שנשמר בקנאות — הוברחו לצרפת מיד אחרי המלחמות הנפוליאוניות, תודות לבעלי מלאכה שחיפשו מפלט מהיטלי המכס; היה זה איש ליון בשם זָ'קארד שהתאים אותם לייצור תחרה בכך ששילב בהן סדרה של כרטיסי קרטון מחוררים שקובעים את הדוגמה. למטה מזינים גלילים את החוט הנארג לבַד; בלב הנול דחוסות חמשת אלפים פקעות חוטים — הנשמה — בתוך בוכייר; ולבסוף יש קֶטץ'־בַּר (שמרנו על כמה מונחים אנגליים) שמחזיק ומנדנד את הבוכייר הזה בשקשוק רם ומהפנט, קדימה ואחורה. החוטים, המוּנְחים מהצדדים על ידי קוֹמבְּס עשויים נחושת ומוטבעים בעופרת, על פי כוריאוגרפיה מורכבת שמקודדת באמצעות חמש מאות או שש מאות קרטוני ז'קארד, אורגים קשרים; צוואר ברבור שב ומעלה את המסרק; ולבסוף מופיעה התחרה, עכבישית, רוטטת תחת שכבת הגרפיט, ונכרכת לאיטה סביב תוף שמקובע במרומי ה"ליוורס". 

 

העבודה בבית החרושת מתנהלת תוך הפרדה קפדנית בין המינים: הגברים יוצרים את הדוגמאות, מחוררים את הקרטונים, מותחים את השרשראות, משגיחים על הנולים ומפעילים את יתר המכונות המשמשות אותם; נשותיהם ובנותיהם, לעומת זאת, נשארו עד עצם היום הזה מטעינות חוטים, מסירות אבקת גרפיט, מתקנות פגמים, פורמות ומקפלות. המסורות איתנות. האורגים מהווים כאן מעין אצולה פרולטרית. לימוד המקצוע דורש זמן רב, המלאכה עדינה; במאה שעברה, האורגים של קָאלֶה הגיעו לבית החרושת בכרכרה ובמגבעת צילינדר, הם פנו לבעלים בגוף שני כשווה אל שווים. הזמנים השתנו. על אף כמה נולים שהופעלו לצרכיה של גרמניה, המלחמה הרסה את התעשייה. צריך היה להתחיל הכול מאפס; כיום לא נשארו בצפון צרפת אלא כשלוש מאות נולים, לעומת ארבעת אלפים שפעלו לפני המלחמה. ובכל זאת, בימי ההתאוששות הכלכלית, האורגים קנו לעצמם מכונית לפני לא מעט בורגנים. אבל הפועלים שלי אינם פונים אלי בגוף שני. אני לא חושב שהפועלים שלי אוהבים אותי. לא נורא, אינני מצפה מהם לאהוב אותי. חוץ מזה, גם אני לא אוהב אותם. אנחנו עובדים יחד, זה הכול. כשעובד הוא מסור וחרוץ, והתחרה שיוצאת מהנול שלו מצריכה תיקונים מעטים, אני נותן לו מענק בסוף השנה; את מי שמגיע לעבודה באיחור, או שיכור, אני קונס. על הבסיס הזה אנחנו מסתדרים היטב. 

 

אתם אולי שואלים את עצמכם איך זה שמצאתי את עצמי בעסקי התחרה. שהרי כלל וכלל לא יועדתי לעסוק במסחר. למדתי משפטים וכלכלה מדינית, אני דוקטור למשפטים, בגרמניה האותיות Dr. jur. הן על פי חוק חלק משמי. אבל אמת היא שאחרי 1945 הנסיבות מנעו ממני במידת־מה להשתמש בדיפלומה שלי. אם אתם באמת רוצים לדעת הכול, באותה המידה לא יועדתי למשפטים: בנעורי רציתי יותר מכול ללמוד ספרות ופילוסופיה. אבל מנעו זאת ממני; עוד פרק עצוב ב רומן המשפחתי שלי, אולי עוד אחזור לזה. עם זאת עלי להודות שבעסקי התחרה שימושי יותר לדעת משפטים מאשר ספרות. אז כך, פחות או יותר, קרו הדברים: כשהכול נגמר לבסוף, הצלחתי להגיע לצרפת ולהתחזות לצרפתי; זה לא היה קשה במיוחד בתוהו ובוהו ששרר בתקופה ההיא, חזרתי עם המגורשים, לא שאלו הרבה שאלות. נכון, דיברתי צרפתית רהוטה ללא רבב; זה בגלל שהיתה לי אם צרפתייה; עשר שנים מילדותי עברו עלי בצרפת, למדתי שם בחטיבת הביניים, בגימנסיה, במכינה, עשיתי גם שנתיים של לימודים גבוהים, בא.ל.ס.פּ,1 והיות שגדלתי בדרום צרפת יכולתי אפילו לנפנף בשמץ של מבטא דרומי. בכל אופן אף אחד לא שם לב, זה היה בלגן גמור. קיבלו את פני בתחנת הרכבת אורסיי עם מרק, וגם עם כמה גידופים — צריך לומר שלא ניסיתי להתחזות למגורש אלא לעובד בס.ט.אוֹ, ואת זה הם לא כל כך אהבו, הגוליסטים, אז הם קצת הציקו לי, וגם לשאר הברנשים המסכנים, ואז שיחררו אותנו; אותנו לא שלחו לשום "לוטסיה", אלא לחופשי.2 לא נשארתי בפריז, הכרתי שם יותר מדי אנשים, ומהסוג שלא היה כדאי להכיר, אז נסעתי לפרובינציה והתפרנסתי מכל מיני עבודות מזדמנות. אחר־כך נרגעו העניינים. תוך זמן קצר הם הפסיקו להוציא אנשים להורג, ועד מהרה אפילו לא טרחו עוד להכניס אותם לכלא. בדקתי פה ושם ובסוף מצאתי מישהו שהכרתי. הוא הסתדר טוב, עבר בלי טלטלות ממשטר אחד למשנהו; בהיותו מאלה שמתכוננים ליום סגריר, הוא הקפיד להישמר מלסייע לנו בגלוי. בתחילה לא רצה לקבל אותי לפגישה, אבל משהבין לבסוף מי אני, ראה שאין לו ממש ברירה. אינני יכול לומר שזו היתה פגישה נעימה: שררה בה תחושה ברורה של מבוכה, של אילוץ. אבל הוא הבין היטב שיש לנו אינטרסים משותפים: האינטרס שלי — למצוא משרה; שלו — לשמור על משרתו. היה לו בן דוד בצפון צרפת, סוכן מכירות לשעבר שניסה להרים עסק קטן עם שלושה "ליוורס" שנקנו מאלמנה פושטת רגל. האיש ההוא שכר אותי לעבודה. הייתי אמור להיות סוכן נוסע, לשכנע אנשים לקנות את התחרה שלו. העבודה הזו עוררה בי שאט־נפש; לבסוף הצלחתי לשכנע אותו שאהיה לו לעזר רב יותר במישור הארגוני. ואכן היה לי ניסיון ראוי להערכה בתחום זה, גם אם לא יכולתי לעשות בו שימוש יותר מאשר בתואר הדוקטור שלי. החברה גדלה, בייחוד החל משנות החמישים, כשחידשתי קשרים ברפובליקה הפדרלית והצלחתי לפתוח בפנינו את השוק הגרמני. בתקופה ההיא יכולתי בקלות לחזור לגרמניה: רבים מעמיתַי לשעבר חיו שם בשלווה ובנחת, חלקם ריצו עונש קצר, אחרים אפילו לא הוטרדו. עם ההכשרה שלי הייתי יכול לחזור ולאמץ את שמי המקורי, את תואר הדוקטור שלי, לבקש גִמלה בעבור שירות צבאי ונכות חלקית, איש לא היה שם לב. עבודה הייתי מוצא במהירות. אבל, אמרתי לעצמי, לשם מה? בסופו של דבר, העיסוק במשפטים לא הלהיב אותי יותר מהמסחר, וחוץ מזה עם הזמן למדתי לאהוב את היצירה האנושית המקסימה וההרמונית ששמה תחרה. כשקנינו די נולים החליט המעסיק שלי לפתוח בית חרושת נוסף והפקיד בידי את ניהולו. זו המשרה שבה אני מחזיק מאז ועד היום, בהמתנה לפרישה. בינתיים התחתנתי, במידה מסוימת של סלידה, זה נכון, אבל כאן בצפון זה היה די הכרחי, דרך לבסס את המעמד שרכשתי לי. בחרתי מישהי מבית טוב, יפה יחסית, אישה כמו שצריך, ומיד עשיתי לה ילד, בשביל שתהיה לה תעסוקה. לרוע המזל נולדו לה תאומים, זה כנראה עובר במשפחה, במשפחה שלי אני מתכוון; לי זאטוט אחד דווקא היה מספיק בהחלט. הבוס שלי הלווה לי כסף, קניתי בית נוח, לא רחוק מהים. וכך נפלתי אל הבורגנות. בכל אופן, מוטב היה כך. אחרי כל מה שקרה, יותר מכל דבר הייתי צריך רוגע ושגרה. חלומות נעורי התנפצו אל הסלעים שנקרו בדרכי חיי, וחרדותי מיצו את כוחן אט־אט מקצה אירופה הגרמנית ועד קצהָ. יצאתי מן המלחמה אדם ריק, בלי דבר מלבד מרירות ובושה מתמשכת, כמו חול שנגרס בין השיניים. כך שחיים המתנהלים על פי כל המוסכמות החברתיות התאימו לי: מעטפת נוחה, גם אם לעתים תכופות אני מתבונן בה באירוניה, ולפעמים בשנאה. בקצב הזה אני מקווה להגיע יום אחד לאותו מצב מבורך שבו היה שרוי ז'רוֹם נָדאל,3 ו לא לנטות לדבר, מלבד לנטייה לשום דבר. הנה אני נעשה ספרותי; זו אחת המגרעות שלי. באשר לקדושה, אבוי, טרם השתחררתי מצרכי. את אשתי אני עוד מכבד מעת לעת, מתוך מודעות, בלי הרבה עונג אבל גם בלי יותר מדי גועל, כדי להבטיח את שלום הבית. ולעתים רחוקות, בהיותי בנסיעות עסקים, אני טורח לחזור אל מנהגי הנושנים; אבל עכשיו כמעט אך ורק מתוך דאגה להיגיינה. אבד לי הרבה מן העניין שהיה בזה. כך גם לגבי גופו של נער יפה, או פסל של מיכלאנג'לו: נשימתי אינה נעתקת עוד. זה כמו אחרי מחלה ממושכת, כשכל המאכלים מאבדים את טעמם; מה זה משנה אז אם אוכלים בקר או עוף? צריך לאכול וזהו. למען האמת, לא נותרו הרבה דברים שמעניינים אותי. ספרות, אולי, וגם זה, אני לא בטוח שזה לא פשוט הרגל. ואולי זו הסיבה שאני כותב את זיכרונותַי: כדי להמריץ את דמי, לבדוק אם אני עוד מסוגל לחוש משהו, אם אני עוד יודע לסבול קצת. תרגיל משונה. 

 

1 Ecole Libre des Sciences Politiques) ELSP, אחרי 1945 שינה את שמו ל־Sciences Po): בית ספר גבוה שבו מוכשרת צמרת המדינאות והדיפלומטיה של צרפת. (כל ההערות בספר הן של המתרגם) 

 

2 תחנת אורסיי — אחת מתחנות הרכבת בפריז שאליהן הגיעו המגורשים ששבו ממחנות הריכוז; ס.ט.אוֹ (STO — Service du travail obligatoire) — משלוחים של עובדי כפייה צרפתים לגרמניה; לוטסיה — מלון פאר ששימש כמפקדת המודיעין הצבאי הגרמני בפריז ואחרי השחרור שוכנו בו מגורשים ששבו לצרפת. 

 

3 Jérôme Nadal (1580-1507) — ממייסדי מסדר הישועים. 

 

והלוא סבל הוא דבר שאמור להיות מוכר לי. כל האירופים בני דורי חוו אותו, אבל אני יכול לומר בלי להצטנע שאני ראיתי יותר סבל מרובם. וחוץ מזה האנשים שוכחים מהר, אני רואה זאת מדי יום ביומו. אפילו אלה שהיו שם משתמשים, בדברם על כך, כמעט אך ורק במחשבות ובמשפטים מוכנים מראש. די לראות את הפרוזה הירודה של הסופרים הגרמנים שעוסקים בקרבות בחזית המזרח: רגשנות מרקיבה, שפה מתה, מבחילה. קחו למשל את הפרוזה של הֶר פּאוּל קארֶל, סופר שזוכה להצלחה בשנים האחרונות. במקרה הכרתי את אותו הר קארֶל בהונגריה, בתקופה שבה עוד נקרא פאול קרל שמידט וכתב, תחת שרביטו של השר שלו פון ריבּנטרופּ, את מה שחשב באמת, ובפרוזה מלאת חיים ועזת מבע: " הבעיה היהודית אינה בעיה של אנושיות, וגם לא בעיה של דת; זוהי אך ורק בעיה של היגיינה פוליטית." והנה עלה בידו של הר קארֶל שמידט הנכבד ההישג הלא־מבוטל של חיבור ארבעה כרכים תפלים על המלחמה בברית המועצות מבלי להזכיר ולו פעם אחת את המילה "יהודי". אני יודע, כי קראתי אותם: זה היה עינוי, אבל אני עיקש. הסופרים הצרפתים שלנו, המָבּירים4 ושאר כותבים מסוג זה, אינם שווים יותר. אצל הקומוניסטים זה אותו הדבר, רק מנקודת המבט הנגדית. להיכן נעלמו, אם כן, כל אלה ששרו " ילדים, השחיזו את סכיניכם על שפת המדרכות"? הם שותקים, או שמתו. כולם מקשקשים, מתחנחנים, מתבוססים בטיט טפל שנלוש מן המילים תהילה, כבוד, גבורה, זה מעייף, אף אחד לא מדבר. אולי אני עושה עוול, אבל אני מעז לקוות שאתם מבינים אותי. הטלוויזיה מטיחה בנו מספרים, מספרים רבי רושם, שנגמרים בהרבה אפסים; אבל מי מבינכם עוצר לעתים כדי לחשוב באמת על המספרים האלה? מי מביניכם בכלל ניסה אי־פעם לספור את כל מי שהוא מכיר או הכיר בחייו, ולהשוות את המספר המגוחך הזה למספרים שהוא שומע בטלוויזיה, אותם המספרים המפורסמים, שישה מיליון, עשרים מיליון? בואו נעשה תרגיל מתמטי. זה שימושי, מתמטיקה, זה נותן אמת־מידה, מרענן את המחשבה. לפעמים אפשר ללמוד הרבה מתרגילים שכאלה. אז התאזרו במעט סבלנות והעניקו לי את תשומת לבכם. אתייחס רק לשתי הזירות שבהן הזדמן לי למלא תפקיד כלשהו, זעיר ככל שהיה: המלחמה נגד ברית המועצות, ותוכנית ההשמדה שכונתה במסמכינו באופן רשמי "הפתרון הסופי של הבעיה היהודית", Endlösung der Judenfrage, אם לצטט את אותה לשון נקייה להפליא. ממילא, האבידות בחזיתות המערב הסתכמו במספרים קטנים יחסית. המספרים שישמשו לי כנתונֵי מוצא יהיו שרירותיים־משהו: אין לי ברירה, כי אין כל הסכמה בעניין. באשר לסך האבידות הסובייטיות אקבל את המספר המסורתי שציין חרושצ'וב ב־1956, עשרים מיליון, ועם זה אזכיר שרייטלינגר, מחבר אנגלי נודע, לא גילה אלא תריסר מיליון, בעוד שאריקסון, מחבר סקוטי נודע בה במידה אם לא יותר, הגיע למספר מינימום של עשרים ושישה מיליון; כך שהמספר הסובייטי הרשמי חותך את התפוח די באמצע, כמעט על המיליון. לגבי האבידות הגרמניות — בברית המועצות לבדה, כמובן — אפשר להסתמך על המספר הרשמי עוד יותר והגרמני בדיוקו, והוא 6,172,373 חיילים שאבדו במזרח בין 22 ביוני 1941 ו־31 במרס 1945, כפי שחושב בדוח פנימי של האוֹ.קַ.הַ (הפיקוד העליון של הצבא) שהתגלה לאחר המלחמה. אלא שמספר זה כולל את המתים (יותר ממיליון), הפצועים (כמעט ארבעה מיליון) והנעדרים (דהיינו מתים פלוס שבויים פלוס שבויים שמתו, בערך 1,288,000). נאמר אפוא לשם הקיצור: שני מיליון מתים (כי הפצועים לא מעניינים אותנו כאן), אם נביא בחשבון בהערכה גסה חמישים ומשהו אלף מתים נוספים מ־1 באפריל ועד 8 במאי 1945, בעיקר בברלין; לזה יש להוסיף את האזרחים שמתו במהלך הפלישה לשטחה המזרחי של גרמניה והגליות האוכלוסייה שבאו בעקבותיה, המוערכים במיליון: כלומר בסך הכול, נאמר, שלושה מיליון. באשר ליהודים, עומדות בפנינו כמה אפשרויות: המספר המקודש, הגם שמעטים יודעים מהיכן הגיע, הוא שישה מיליון (הֵטְל5 הוא שאמר בנירנברג שאייכמן אמר לו אותו; אולם ויסליצֶני6 דווקא טען שאייכמן אמר לעמיתיו חמישה מיליון; ואייכמן עצמו, כשהיהודים הצליחו לבסוף להציג לו את השאלה באופן אישי, אמר בין חמישה לשישה מיליון, אבל קרוב לוודאי חמישה). ד"ר קוֹרהֶר, שערך סטטיסטיקות שונות בעבור רייכספיהרר־ס.ס היינריך הימלר, הגיע לקצת פחות משני מיליון נכון ל־31 בדצמבר 1942, אבל הודה, כשהזדמן לי לשוחח עמו על כך ב־1943, שהנתונים שעליהם התבסס לא היו מאוד אמינים. ולבסוף, פרופסור הילבֶּרג המכובד עד מאוד,7 שהתמחה בשאלה וקשה לחשוד בו בנטייה לכאן או לכאן (לפחות לא בנטייה כלפי גרמניה), הגיע מקץ הצגת דברים שהשתרעה על פני תשעה־עשר עמודים צפופים למספר 5,100,000, התואם פחות או יותר את דעתו של אוֹבֶּרשטוּרמבַּאנפיהרר אייכמן המנוח. אם כן, נאמץ את המספר של פרופסור הילברג, וזה מביא אותנו לסיכום הבא: 

 

4 Jean Mabire (2006-1927) — סופר צרפתי מן הימין הקיצוני, שכתב בין השאר רומנים היסטוריים וחיבורים שונים על צרפתים שלחמו בשורות הס.ס והצבא הגרמני. ספריו זכו להצלחה בשעתם. 

 

5 Wilhelm Höttl (1999-1915) — בכיר בס.ס, מעדי התביעה המרכזיים במשפטי נירנברג. 

 

6 Dieter Wisliceny (1948-1912) — איש ס.ס שמילא תפקיד מפתח ביישום "הפתרון הסופי". העיד במשפטי נירנברג, הוסגר לצ'כוסלובקיה ושם הוצא להורג. 

 

7 ראול הילברג, מחבר הספר "השמדת יהודי אירופה" (1961). 

 

מתים סובייטים 

 

20 מיליון 

 

מתים גרמנים 

 

3 מיליון 

 

סיכום־ביניים (המלחמה במזרח) 

 

23 מיליון 

 

פתרון סופי 

 

5.1 מיליון 

 

סה"כ 

 

26.6 מיליון (בהתחשב בכך ש־1.5 מיליון יהודים נספרו גם כמתים סובייטים ("אזרחים סובייטים שנהרגו בידי הפולש הגרמני־פשיסטי", כפי שמציינת בצנעה כה רבה האנדרטה הכבירה שבקייב). 

 

ועכשיו למתמטיקה. הסכסוך עם ברית המועצות נמשך מ־22 ביוני 1941 בשעה שלוש לפנות בוקר ועד — באופן רשמי — 8 במאי 1945 בשעה אחת־עשרה ודקה בערב, כלומר שלוש שנים, עשרה חודשים, שישה־עשר ימים, עשרים שעות ודקה אחת, ואם נעגל — 46.5 חודשים, 202.42 שבועות, 1,417 ימים, 34,004 שעות, או 2,040,241 דקות (אם סופרים את הדקה הנוספת). ניקח את אותם התאריכים לגבי התוכנית המכונה "הפתרון הסופי"; לפני כן שום דבר עוד לא הוחלט או אורגן באופן שיטתי, האבידות היהודיות היו אקראיות. נצמיד עכשיו את שני משחקי המספרים: עבור הגרמנים מתקבלים 64,516 מתים בחודש, שהם 14,821 מתים בשבוע, שהם 2,117 מתים ביום, שהם 88 מתים בשעה, שהם 1.47 מתים בדקה, וזאת בממוצע לכל דקה של כל שעה של כל יום של כל שבוע של כל חודש של כל שנה במשך שלוש שנים, עשרה חודשים, שישה־עשר ימים, עשרים שעות ודקה אחת. באותו פרק זמן, עבור היהודים, כולל אלה הסובייטים, קיבלנו כ־109,677 מתים בחודש, שהם 25,195 מתים בשבוע, שהם 3,599 מתים ביום, שהם 150 מתים בשעה, שהם 2.5 מתים לדקה. ולבסוף, בצד הסובייטי, מתקבלים כ־430,108 מתים בחודש, 98,804 מתים בשבוע, 14,114 מתים ביום, 588 מתים בשעה, או 9.8 מתים בדקה, עבור אותו פרק זמן. דהיינו, סך הכול בשדה הפעילות שלי, הממוצעים הם 572,043 מתים בחודש, 131,410 מתים בשבוע, 18,772 מתים ביום, 782 מתים בשעה ו־13.04 מתים בדקה, בכל הדקות של כל השעות של כל הימים של כל השבועות של כל החודשים של כל שנה בפרק הזמן הנתון, שהוא, כדי לרענן את הזיכרון, שלוש שנים, עשרה חודשים, שישה־עשר ימים, עשרים שעות ודקה אחת. יואילו מי שמלגלגים על הדקה האחת הנוספת הזו — שהיא אמנם נוקדנית במקצת — ויזכרו שמדובר בכל זאת ב־13.04 מתים נוספים, בממוצע, וידמיינו, אם יש ביכולתם, שלושה־עשר מבין מכריהם נקטלים בתוך דקה. אפשר לחשב גם את מרווח הזמן בין מיתה למיתה: נקבל ממוצע של מת גרמני בכל 40.8 שניות, מת יהודי בכל 24 שניות, ומת בולשביקי (אם סופרים גם את היהודים הסובייטים) בכל 6.12 שניות, דהיינו בממוצע כולל מת בכל 4.6 שניות, וזאת במשך כל התקופה הנדונה. כעת יש באפשרותכם לבצע, על פי המספרים הללו, תרגילי דמיון ממחישים. קחו לדוגמה שעון בידכם, וסִפרו מת אחד, שני מתים, שלושה מתים, וכן הלאה, בכל 4.6 שניות (או בכל 6.12 שניות, 24 שניות או 40.8 שניות, אם יש לכם העדפה כלשהי), תוך שאתם מנסים לייצג אותם כאילו הם עומדים שם מולכם, בשורה, אותם אחד, שניים, שלושה מתים. תראו שזה תרגיל טוב של מדיטציה. או שתיקחו פורענות אחרת, עכשווית יותר, שהשפיעה עליכם בעוצמה, ותעשו את ההשוואה. למשל, אם אתם צרפתים, חִשבו על ההרפתקה האלג'יראית הקטנה שלכם, שהותירה טראומה שכזו על בני ארצכם. איבדתם שם 25,000 איש בשבע שנים, כולל תאונות: שווה־ערך לקצת פחות מיום ושלוש־עשרה שעות של מתים בחזית המזרח; או לכשבעה ימים של מתים יהודים. אינני סופר כמובן את המתים האלג'יראים: היות שאתם אף פעם בעצם לא מדברים עליהם, לא בספרים ולא בתוכניות הטלוויזיה, נראה שהם לא נחשבים כל כך בעיניכם. ובכל זאת, אתם הרגתם עשרה אלג'יראים על כל מת שלכם, הישג נכבד אפילו בהשוואה לזה שלנו. אני מפסיק כאן; אפשר להמשיך עוד ועוד; אני מזמין אתכם להמשיך לבדכם, עד שהקרקע תישמט מתחת רגליכם. לי אין כל צורך בזה: כבר זמן רב המחשבה על המוות " קרובה אלי יותר מן העורק שבצווארי", כלשון אותו פסוק יפה כל כך שבקוראן. לו הייתם מצליחים לגרום לי לבכות, דמעותַי היו מאכלות את פניכם. 

 

המסקנה של כל זה, אם תרשו לי ציטוט נוסף — האחרון, אני מבטיח — היא, כפי שהיטיב לומר סופוקלס: טוב לך מכול שלא היית נולד. שופנהאואר, אגב, כתב כביכול את אותו הדבר: מוטב אילו לא היה דבר. היות שעל פני הארץ יש יותר כאב מעונג, כל סיפוק אינו אלא חולף, יוצר תשוקות חדשות ומצוקות חדשות, וייסוריה של החיה הנטרפת גדולים מן התענוג של הטורף. כן, אני יודע, אלה שני ציטוטים, אבל זה אותו הרעיון: לאמיתו של דבר, אנחנו חיים ברע שבעולמות האפשריים. המלחמה, כמובן, נגמרה. וחוץ מזה הלקח נלמד, זה לא יקרה שוב. אבל האם אתם בטוחים שהלקח נלמד? האם אתם בטוחים שזה לא יקרה שוב? האם אתם בכלל בטוחים שהמלחמה נגמרה? במובן מסוים המלחמה לעולם אינה נגמרת, או אולי תיגמר כאשר הילד האחרון שנולד ביום האחרון של הקרבות ייקבר בריא ושלם, ואפילו אז היא תימשך, בילדיו ובילדי ילדיו, עד שלבסוף הירושה תידלדל קצת, הזיכרונות ייפרמו והכאב ייחלש, אפילו אם בעת ההיא כולם כבר ישכחו מזמן, וכל זה כבר יצמיח זקן ארוך עם שאר הסיפורים הישנים שכבר לא מצליחים אפילו להפחיד ילדים, ועוד פחות מזה את ילדיהם של המתים ושל אלה שהיו רוצים להיות, מתים אני מתכוון. 

 

אני מנחש מה אתם חושבים: איזה רשע, אתם אומרים לעצמכם, איזה איש רע, בקיצור, טיפוס נאלח מכל בחינה שהיא, שהיה צריך להירקב בכלא במקום להטיח בנו את הפילוסופיה המבולבלת שלו, פילוסופיה של פשיסט לשעבר שמכה לא־מכה על חטאו. באשר לפשיזם, בואו לא נערבב את הכול, ובאשר לשאלת אחריותי הפלילית, אל תמהרו לשפוט, עוד לא סיפרתי את הסיפור שלי; באשר לשאלת אחריותי המוסרית, הרשו לי להעלות אי־אלו שיקולים. הפילוסופים הפוליטיים הבחינו לא פעם שבזמן מלחמה האזרח, או לפחות האזרח ממין זכר, מאבד את אחת מזכויותיו הבסיסיות ביותר, הזכות לחיות, וזאת מאז המהפכה הצרפתית והמצאת גיוס החובה, שהעיקרון שלו מקובל כיום בכל מקום, או כמעט בכל מקום. אבל הם ציינו רק לעתים נדירות שאותו אזרח מאבד בה בעת זכות נוספת, בסיסית בה במידה ולדידו אולי חיונית עוד יותר, ככל שהדבר נוגע לתפיסתו את עצמו כאדם תרבותי: הזכות שלא להרוג. איש אינו שואל לדעתכם. ברוב המקרים, האיש אשר עומד מעל קבר האחים לא ביקש להיות שם יותר מן האיש אשר שוכב, מת או גוסס, בקרקעית אותו קבר. תטענו כנגדי שאין דין הריגת איש צבא אחר בקרב כדין הריגת אזרח לא חמוש; את הראשונה מתירים חוקי המלחמה, ואת השנייה לא; כך קובע גם מוסר הכלל. אין ספק שזה טיעון טוב ברמה המופשטת, אבל הוא מתעלם לגמרי מן התנאים שהתקיימו בסכסוך המדובר. ההבחנה השרירותית לחלוטין שנעשתה אחרי המלחמה בין "מבצעים צבאיים" מצד אחד, שהתנהלו כמו בכל סכסוך אחר, לבין "מעשי זוועה" מצד אחר, שבוצעו על ידי מיעוט של סאדיסטים ומופרעים, היא, כפי שאני מקווה להראות, פנטזיה מנחמת של המנצחים — המנצחים המערביים, עלי לדייק ולומר, כי הסובייטים, למרות הרטוריקה שלהם, מאז ומתמיד הבינו את העניין לאשורו: אחרי מאי 1945, עם תום הקידות הראשונות לעבר היציעים, סטאלין ציפצף צפצוף ארוך על "צדק" אשלייתי כלשהו, הוא רצה משהו מוצק ביד, משהו ממשי, עבדים וחומרים כדי לשקם ולבנות מחדש, לא חרטות ולא קינות, כי הוא ידע בדיוק כמונו שמי שהלכו לעולמם לא שומעים את הבכיות, וחרטות מעולם לא הביאו שעועית למרק. אינני טוען ל"בֶּפֶהלנוֹטשטַנד", חובת הציות לפקודות שחביבה כל כך על הפרקליטים הגרמנים הטובים שלנו. עשיתי את מה שעשיתי מתוך מודעות גמורה, מתוך מחשבה שזוהי חובתי ושיש לעשות את הדבר, אומלל ולא־נעים ככל שיהיה. מלחמה כוללת פירושה גם זה: האזרח חדל מלהתקיים; בין הילד היהודי שנורה או הומת בגז ובין הילד הגרמני שמת באש פצצות תבערה קיים רק הבדל של אמצעים; שני המתים כאחד מתו מוות מיותר, אף אחד מהם לא קיצר את המלחמה אף לא בשנייה; אבל בשני המקרים, האיש או האנשים שהרגו אותם האמינו שזה צודק והכרחי. אם טעות היתה בידם, על מי מוטלת האשמה? מה שאני אומר אינו מאבד מנכונותו גם אם עושים את ההבחנה המלאכותית בין מלחמה לבין מה שהפרקליט היהודי לֶמפּקין הטביל בשם ג'נוסייד. נציין שמעולם לא התרחש ג'נוסייד בלי מלחמה, לפחות לא במאה שלנו; שג'נוסייד אינו קיים מחוץ למלחמה, ושכמו במלחמה מדובר בתופעה קולקטיבית: הג'נוסייד המודרני הוא תהליך שפוגע בהמונים, באמצעות ההמונים, עבור ההמונים. כמו כן, במקרה שבו עסקינן, זה תהליך שמפוצל מכורח השיטות התעשייתיות. בדיוק כשם שלפי מרקס הפועל מנוכר לתוצרי עבודתו, כך בג'נוסייד או במלחמה הכוללת בצורתה המודרנית המוציא לפועל מנוכר לתוצר פעולתו. זה נכון אפילו במקרה שבו אדם מצמיד רובה אל ראשו של אדם אחר ולוחץ על ההדק. כי הקורבן הובא לשם על ידי אנשים אחרים, ועוד אחרים החליטו על מותו; והיורה יודע שהוא אינו אלא החוליה האחרונה בשרשרת ארוכה מאוד, שאין הוא צריך להציג לעצמו יותר שאלות מאשר איש כיתת יורים בחיים האזרחיים המוציא להורג אדם שנידון למוות במשפט. היורה יודע שאין זה אלא מקרה שהוא זה שיורה, שחברו נמצא בחוליית המשמר, ושאדם שלישי נוהג במשאית. לכל היותר הוא יכול לנסות להתחלף עם השומר או הנהג. ועוד דוגמה, שאני שואל מן הספרות ההיסטורית הענפה ולאו דווקא מניסיוני האישי: תוכנית ההשמדה של נכים קשים וחולי נפש בגרמניה, שכונתה תוכנית "המתת חסד" או "T-4" ובוצעה שנתיים לפני תוכנית "הפתרון הסופי". במקרה זה החולים שנבחרו במסגרת מנגנון חוקי התקבלו בבניין כלשהו על ידי אחיות מקצועיות, שרשמו את פרטיהם והפשיטו אותם; רופאים בדקו אותם והובילו אותם לחדר סגור; עובד אחד הזרים את הגז; אחרים ניקו; שוטר חתם על תעודת הפטירה. כשנחקרו אחרי המלחמה אמרו האנשים האלה, כל אחד בתורו: אשם? אני? האחות לא הרגה איש, כל שעשתה היתה להפשיט ולהרגיע את החולים, פעולות שגרתיות במקצועה. הרופא גם הוא לא הרג, הוא פשוט אישר דיאגנוזה מסוימת בהתאם לקריטריונים שנקבעו על ידי רשויות אחרות. הפועל הפשוט שפותח את ברז הגז, דהיינו זה שקרוב ביותר לרצח בזמן ובמרחב, מבצע פעולה טכנית תחת פיקוחם של הממונים עליו ושל הרופאים. העובדים שמרוקנים את החדר עושים עבודה סניטרית נחוצה, שנוסף על כך גם מבחילה למדי. השוטר פועל על פי הנהלים שלו, שהם קביעת עובדת המוות ואישור שהוא התרחש בלא הפרה של החוקים הקיימים. אז מי אשם? כולם, או אף אחד? למה שהעובד ששובץ להזרמת הגז יהיה אשם יותר מן העובדים ששובצו להפעלת דודי החימום, לטיפול בגינה, לתחזוק הרכבים? וכך באשר לכל פן מפניו של המפעל העצום הזה. מפעיל המסוֹטים של פסי הרכבת, למשל, האם הוא אשם במותם של היהודים שהרכבת שלהם הוסטה על ידו אל אחד המחנות? העובד הזה הוא פקיד, הוא עושה את אותה העבודה זה עשרים שנה, הוא מסיט רכבות לפי תוכנית מסוימת, לא מעניין אותו מה יש בתוכן. אין זו אשמתו אם היהודים האלה הועברו מנקודה א' דרך המסוט שלו אל נקודה ב', שבה הרגו אותם. ועם זאת, אותו מפעיל מסוט ממלא תפקיד חשוב מאין כמוהו במלאכת ההשמדה: בלעדיו, רכבת היהודים לא יכולה להגיע לנקודה ב'. וכך גם לגבי הפקיד שהוטל עליו להפקיע דירות לטובת נפגעי הפצצות, המדפיס שהכין את הודעות הגירוש, הספק שמוכר בטון או תיל לס.ס, מש"ק התחזוקה שמעביר דלק לְטָיילקומנדו של הס.פּ, ואלוהים שבמרום המתיר לכל זה להתרחש. מובן שניתן לקבוע מדרג מדויק למדי של אחריות משפטית, שמאפשר להרשיע אחדים ולהשאיר אחרים להתמודד עם מצפונם, בהנחה שיש להם מצפון; המלאכה קלה עוד יותר אם תופרים את החוקים בדיעבד, כפי שנעשה בנירנברג. אלא שאפילו שם התקבלו כל מיני החלטות תמוהות. למה תלו את שטרייכר, האיכר הבור וחדל האישים הזה, ולא את פון־דֶם־בּאך־צֶלֶבסקי מטיל האימה? למה תלו את המפקד שלי רודולף בּרַנדט, ולא את המפקד שלו, וולף? למה תלו את השר פְריק ולא את שטוּקארט שהיה כפוף לו ועשה את כל העבודה? אשריו של שטוקארט הזה, שמעולם לא הכתים את ידיו אלא בדיו, ואף פעם לא בדם. אחזור ואבהיר: אינני מנסה לומר שאני חף מאשמה כזו או אחרת. אני אשם, אתם לא, טוב ויפה. אבל עליכם להיות מסוגלים בכל זאת לומר לעצמכם שאת מה שעשיתי אני, גם אתם הייתם עושים. אולי בפחות דבקות, אבל אולי גם בפחות ייאוש, ובכל מקרה, באופן זה או אחר. אני חושב שמותר לי לקבוע כעובדה שהוּכחה על ידי ההיסטוריה המודרנית, שבמכלול של נסיבות נתונות כולם — או כמעט כולם — עושים מה שאומרים להם לעשות; ואני מצטער מאוד, אבל קלושים הסיכויים שדווקא אתם היוצאים מן הכלל, לא יותר משהייתי אני. אם נולדתם בארץ ובתקופה שבהן לא זו בלבד שאיש אינו בא והורג את נשותיכם וילדיכם, אלא שאיש אינו בא ותובע מכם להרוג את נשותיהם וילדיהם של אחרים, הודו לאלוהים ולכו לשלום. אבל נִצרו במוחכם תמיד את המחשבה הבאה: אולי אתם יותר בני־מזל ממני, אבל אינכם יותר טובים ממני. כי אם אתם יהירים דייכם לחשוב שכך הדבר, כאן מתחילה הסכנה. חביבה על אנשים ההנגדה בין המדינה, טוטליטרית או לא, ובין האדם הפשוט, הבורג הקטן או הקנה הרצוץ. אבל אז שוכחים שהמדינה מורכבת מאנשים, כולם פחות או יותר רגילים, לכל אחד חייו, עבָרוֹ, סדרת המקרים שגרמו לכך שיום אחד הוא מצא את עצמו בצידו הטוב של הרובה או של דף הנייר בעוד שאחרים מצאו את עצמם בצד הרע. המהלך הזה הוא לעתים נדירות ביותר תוצאה של בחירה, או של נטייה מוקדמת. ברוב־רובם של המקרים, הקורבנות לא עונו או הומתו משום שהיו טובים, בדיוק כשם שתלייניהם לא ייסרו אותם משום שהיו רעים. יהיה זה תמים במקצת להאמין בכך, ודי להכיר מקרוב כל מערכת בירוקרטית שהיא, אפילו זו של הצלב האדום, כדי לראות זאת. סטאלין, אגב, הדגים את טענתי באופן משכנע ביותר בכך שהפך כל דור של תליינים לקורבנותיו של הדור הבא, ולא נתקל עקב כך במחסור בתליינים. אלא שמכונת המדינה מורכבת מאותו חול פריר כמו זה שהיא כותשת גרגר אחר גרגר. היא קיימת משום שהכול מסכימים שהיא תתקיים, אפילו — לעתים קרובות עד הרגע האחרון ממש — הקורבנות שלה. לא רק בלי ההֵסים, האייכמנים, הגוֹגלידזים, הווישינסקים, אלא גם בלי מפעילי המסוטים, יצרני הבטון ומנהלי החשבונות במשרדי הממשלה, כל סטאלין או היטלר שהם אינם אלא נאדות נפוחים של שנאה ושל אימה חסרת אונים. האמירה שהרוב הגדול של הפעילים בתהליך ההשמדה לא היו סאדיסטים או חולי נפש מקובלת כיום על הכול. היו כמובן גם סאדיסטים ומופרעים, כמו בכל מלחמה, והם עוללו מעשי זוועה שאין להעלותם על דל שפתיים, זוהי אמת לאמיתה. אמת גם שהס.ס יכול היה להתאמץ יותר לשלוט באנשים האלה, גם אם הוא עשה זאת יותר מכפי שנוהגים לחשוב; וזה לא מובן מאליו. תשאלו את הגנרלים הצרפתים, היו להם צרות צרורות, באלג'יריה, עם האלכוהוליסטים שלהם, האנסים, רוצחי הקצינים. אבל לא זו הבעיה. מופרעים יש בכל מקום ובכל זמן. הפרוורים השלווים שלנו רוחשים פדופילים ופסיכופתים, מחסות הלילה שלנו שורצים מגלומנים אחוזי טירוף; חלקם אכן הופכים לבעיה, הם הורגים שניים, שלושה, עשרה, לפעמים גם חמישים איש — ואז אותה המדינה שהשתמשה בהם בלי להניד עפעף בזמן המלחמה מוחצת אותם כמו יתושים רוויי דם. האנשים החולים האלה הם חסרי משמעות. אולם האנשים הרגילים שמהם מורכבת המדינה — בעיקר בעתות של חוסר יציבות — בהם טמונה הסכנה האמיתית. הסכנה האמיתית לאדם היא אני, היא אתם. ואם אינכם משוכנעים בכך, אין טעם שתמשיכו לקרוא. לא תבינו דבר, סתם תתרגזו, ולא תצמח מזה שום תועלת לא לכם ולא לי. 

 

כמו רוב האנשים, מעולם לא ביקשתי להיעשרות רוצח. כפי שכבר אמרתי, אילו יכולתי הייתי עוסק בספרות. כותב, אם היה לי הכישרון לזה, ואם לא אז אולי מלמד, בכל אופן חי בקרב דברים יפים ושלווים, בקרב מיטב יצירותיו של הרצון האנושי. איזה אדם שאינו משוגע יבחר מרצונו החופשי ברצח? הייתי רוצה גם לנגן בפסנתר. יום אחד, בקונצרט, נרכנה לעברי גברת בגיל מתקדם: "אתה פסנתרן, אם אינני טועה?" — "לצערי הרב לא, גברתי," נאלצתי להשיב. גם היום, זה שאני לא מנגן בפסנתר ושלעולם לא אנגן זה חונק את גרוני, לפעמים אפילו יותר מן הזוועות, מן הנהר השחור של עברי שסוחף אותי על פּנֵי השנים. אני ממש לא מתגבר על זה. כשעוד הייתי ילד, אמי קנתה לי פסנתר. זה היה לכבוד יום הולדתי התשיעי, נדמה לי. או השמיני. בכל אופן לפני שעברנו לגור בצרפת עם המוֹרוֹ ההוא. חודשים על חודשים התחננתי לפניה לפסנתר. חלמתי להיות פסנתרן, פסנתרן דגול של קונצרטים: תחת אצבעותי — קתדרלות, קלילות כבועות. אבל לא היה לנו כסף. עבר זמן מאז שאבי עזב, החשבונות שלו (כפי שנודע לי מאוחר יותר) נחסמו, אמי נאלצה להסתדר איכשהו. אבל הפעם היא מצאה כסף, אני לא יודע איך, היא בטח חסכה, או אולי לוותה, אולי אפילו מכרה את גופה, אני איני יודע, זה לא חשוב. מן הסתם הגתה שאיפות ביחס אלי, היא רצתה לטפח את כישרונותַי. וכך, ביום הולדתי, הביאו לביתנו את הפסנתר הזה, פסנתר עומד יפה. אפילו מיד שנייה, הוא ודאי עלה הרבה. בתחילה הייתי מוקסם. לקחתי שיעורים; אבל תוך זמן קצר הרגיז אותי חוסר ההתקדמות שלי, ומיהרתי לוותר. להתאמן על סולמות לא היה מה שדמיינתי לי; הייתי ככל הילדים. אמי מעולם לא העזה לגעור בי על קלות דעתי ועל עצלותי; אבל ברור לי שהמחשבה על כל הכסף הזה שבוזבז ודאי כירסמה בה. הפסנתר עמד לו שם וצבר אבק; אחותי לא התעניינה בו יותר ממני; חדלתי מלהרהר בו, ובקושי שמתי לב כשאמי מכרה אותו לבסוף, ודאי בהפסד. אף פעם לא אהבתי את אמי באמת, אפילו תיעבתי אותה, אבל התקרית ההיא מעוררת בי עצבות כלפיה. זה היה גם קצת באשמתה. אילו היתה מתעקשת, אילו היתה יודעת להיות קשוחה כשצריך, הייתי מצליח ללמוד לנגן בפסנתר, וזה יכול היה להיות לי מקור של שמחה גדולה, קן מבטחים. לנגן רק בשביל עצמי, בבית, די והותר היה לי בזה. ברור, אני מקשיב למוזיקה לעתים קרובות, זה מסב לי עונג עז, אבל זה לא אותו הדבר, זה תחליף. בדיוק כמו האהבות הגבריות שלי: האמת היא, ואינני מסמיק באומרי זאת, שהייתי מעדיף ללא ספק להיות אישה. לאו דווקא אישה חיה ופועלת בעולם הזה, רעיה, אֵם; לא, כי אם אישה עירומה, שרועה על גבה, רגליה פשוקות, נמחצת תחת משקלו של גבר, נאחזת בו ונחדרת על ידו, טובעת בו והופכת לים חסר הגבולות שבו טובע הוא עצמו, עונג ללא סוף, וגם ללא התחלה. ואולם לא כך היה. במקום זה מצאתי את עצמי משפטן, פקיד במנגנון ביטחון, קצין ס.ס, ולבסוף מנהל של בית חרושת לתחרה. עצוב, אבל ככה זה. 

 

מה שכתבתי זה עתה הוא אמת לאמיתה, אך אמת היא גם שאהבתי אישה. רק אחת, אבל יותר מכל דבר בעולם. אלא שדווקא היא היתה זו שנאסרה עלי. סביר ביותר שבחולמי להיות אישה, בחולמי לעצמי גוף של אישה, המשכתי לחפש אותה, רציתי להתקרב אליה, רציתי להיות כמוה, רציתי להיות היא. זה בהחלט מתקבל על הדעת, גם אם אין זה משנה דבר. הברנשים ששכבתי איתם, מעולם לא אהבתי אף לא אחד מהם; השתמשתי בהם, בגופם, זה הכול. ואילו היא, אהבתה היתה מספיקה לי לכל חיי. אל תלעגו לי: האהבה הזו היא מן הסתם הדבר הטוב היחיד שעשיתי מעודי. כל זה, אתם ודאי חושבים, עשוי להיראות קצת מוזר לגבי קצין בשוּצשטאפֶל. אבל למה שלס.ס־אוברשטורמבאנפיהרר לא יהיו חיים פנימיים, תאוות, תשוקות כמו לכל אדם אחר? אלה מאיתנו שאתם מחשיבים עדיין כפושעים מנו מאות אלפים: ביניהם, כמו בין כל בני האדם, היו כמובן אנשים סתמיים, אבל היו גם אנשים לא שגרתיים, אמנים, אנשי תרבות, נוירוטיים, הומוסקסואלים, אנשים שמאוהבים באמם, מה אני יודע, ולמה שלא יהיו? הם לא היו יותר טיפוסיים מכל אדם שהוא בכל מקצוע שהוא. יש אנשי עסקים שאוהבים יין טוב וסיגרים, אנשי עסקים שמכורים לכסף, ויש גם אנשי עסקים שתוקעים לעצמם ויברטור בפי הטבעת לפני שהם הולכים למשרד ומסתירים מתחת לחליפה שלושה־חלקים שלהם כתובות קעקע מגונות: זה נראה לנו ברור, אז למה שלא יהיה כך גם בס.ס או בוורמאכט? לעתים קרובות יותר מכפי שמשערים גילו הרופאים הצבאיים שלנו לבני נשים כשקרעו את מדי הפצועים. יהיה זה חסר משמעות לומר שלא הייתי טיפוסי. חייתי, היה לי עבר, עבר כבד ומכביד, אבל זה קורה, והתמודדתי עם זה בדרכי. אז פרצה המלחמה, שירתּי ומצאתי את עצמי בלב־לבם של דברים מחרידים, של מעשי זוועה. לא השתניתי, נשארתי אותו האדם, הבעיות שלי לא נפתרו, גם אם המלחמה הציבה בפני בעיות חדשות, גם אם הזוועות האלה חוללו בי שינוי. יש אנשים שעבורם מלחמה, או אפילו רצח, הם פתרון, אבל אני איני אחד מהם; עבורי, כמו עבור רוב האנשים, מלחמה ורצח הם שאלה, שאלה ללא מענה, כי כשצועקים בלילה, איש אינו עונה. ודבר מוביל לדבר: התחלתי במסגרת השירות, ואחר־כך, בלחץ המאורעות, חרגתי בסופו של דבר מאותה המסגרת; אבל כל זה קשור, קשור באופן הדוק, לפני ולפנים: אי־אפשר לומר שלולא היתה מלחמה בכל זאת הייתי מגיע לאותם קצוות. אולי זה היה קורה, אבל אולי לא, אולי הייתי מוצא פתרון אחר. אי־אפשר לדעת. אקהארט כתב: " מלאך בגיהינום מרחף בתוך ענן גן עדן קטן משלו". תמיד הבנתי שגם ההפך ודאי נכון, ששד בגן עדן מרחף בתוך ענן גיהינום קטן משלו. אבל אני לא חושב שאני שד. לְמה שעשיתי תמיד היו סיבות, טובות או רעות, אינני יודע, אבל בכל אופן סיבות אנושיות. אלה שהורגים הם אנשים בדיוק כמו אלה שנהרגים, זה מה שנורא. לעולם אינכם יכולים לומר: לא אהרוג; זה לא אפשרי; לכל היותר אתם יכולים לומר: אני מקווה שלא אהרוג. גם אני קיוויתי שלא, גם אני רציתי לחיות חיים טובים ומועילים, להיות אדם בין בני האדם, שווה לאחרים, גם אני רציתי להוסיף את האבן שלי למלאכת היצירה המשותפת. אולם תקוותי נכזבה, והכנוּת שלי נוצלה להגשמת יצירה שהתבררה כרעה ומזיקה, ו ירדתי דוּמָה, וכל הרוע הזה נכנס אל תוך חיי שלי, ודבר מבין הדברים הללו לא יוכל לתקון עוד, לעולם. גם המילים אינן מועילות עוד, הן נמוגות כמים בחול, והחול הזה ממלא את פי. אני חי, אני עושה מה שאפשר, כך זה אצל כולם, אני אדם כמו כל היתר, אני אדם כמוכם. כן כן, אני אומר לכם שאני כמוכם!