אני וג'ני

הלילה ההוא החל כמו כל לילה לפניו, וככל הנראה כמו כל לילה שעתיד היה להיות אחריו, אלמלא קבע הגורל שאפגש אִתָּךְ.

יצאתי מביתי שברחוב ביקמן בעיר התחתית בניו-יורק, לכיוון פאתי גשר ברוקלין, שם קבעתי להיפגש עם יסמין בדרכנו למקום המפגש הקבוע שלנו עם החבורה, במגרש הכדורסל שבקצהו הצפוני של פארק איסט ריבר. היה זה היום השני של חודש מרץ, ומזג האוויר הקר והמנוכר של העיר ניו-יורק באותו לילה לא הסביר פניו לבני העיר והִקשה על הליכה או רביצה ברחובותיה ובשדרותיה, ואכן, לא רבים היו שבחרו לעשות כן. בין אלו שבכל זאת בחרו לחרף נפשם, ניתן היה למצוא מעט תיירים ארעיים, שבחרו להמשיך ולהתבשם ממנעמי העיר המוצעים גם בימי החול שלאחר חג המולד וראש השנה, שבהם, ככלל, נגרעת ממנה יפעתה. אליהם נוספו זוגות אוהבים מעטים, אשר לא נכנעו לרוחות הסוערות ולשלג הרב שצנח מהשמים הקודרים בקצב הולך וגובר כשטיילו לאורך צדו של האיסט ריבר, וחבורות רבות של בני נוער ואנשים צעירים חסרי מעש, אשר תרו אחר דרכים להעביר את זמנם חסר הערך בשיטוטים בטלים ברחובותיה של העיר התחתית ובחיפוש אחר סיפוק רגעי שישבור את שגרת יומם המשעממת והמתסכלת.

לאחר הליכה של כרבע שעה הגעתי אל מקום המפגש שנקבע עם יסמין. כיוון שהקדמתי במחצית השעה לערך ממועד המפגש המתוכנן, ניצלתי את שעת בין הערביים החורפית וצעדתי לאורך הגשר עד שהגעתי בדיוק לנקודת המפגש בין הרציפים לבין האיסט ריבר. התבוננתי בעיר ניו-יורק בטרם התחלף אורה הטבעי העמום של השקיעה, שבקע מבין העננים האפורים, באורות הניאון המזויפים שנצצו מבין בנייניה של העיר ומהם עצמם. כל כך הרבה בניינים גבוהים יש בניו-יורק, חשבתי לעצמי, ועוד רבים אחרים שנמצאים בהליכי בנייה וצפויים להיות גבוהים עוד יותר. אנשים מחפשים תמיד להגיע גבוה יותר ומהר יותר, ורק לי טוב כאן, למטה, היכן שאני, או לפחות כך נדמה היה לי. מבין כל הבניינים הגבוהים ידעתי לזהות את בניין וולוורת', ודרומית לו את בניין אמריקן אינטרנשיונל. בעת שקיעת החמה חלפה לה השמש בין שני הבניינים הגבוהים הללו, ושקיעתה כאילו נתנה את האות לתחילת יום חדש עבורי.

לאחר שכמעט שהושלמה שקיעת החמה חזרתי אל פאתי הגשר לפגישה המיועדת, עודני שקוע בתהיותיי.

"בילי," שמעתי לפתע קול קורא לי, שקטע את מחשבותיי. הייתה זאת יסמין, אשר דייקה כהרגלה.

כבר קרוב לחצי שנה שאני יוצא עם יסמין, מאז שהצטרפה אל בית ספרנו בתחילת שנת הלימודים. כשהגיעה עשתה רושם של נערה שקטה ונראתה אבודה ובודדה במקום חדש ולא מוכר, ואם קיימת עיר בעולם שבה לא מומלץ להיות אבודים ובודדים- הרי שללא ספק זו העיר ניו-יורק. כבר ממבט ראשון ניתן היה להבחין ביופייה, אשר היה שונה מיופיין של שאר הבנות שהיו בבית הספר. ביום הראשון ללימודים הגיעה בשמלה כחולה, פשוטה וצנועה, שערה השחור והארוך היה אסוף בקוקייה סגולה. היא סרקה את חלל החדר לאורכו ולרוחבו בעיניה הרכות והתמימות כנערה תועה ואובדת עצות. המורה הושיבה אותה לידי, ובכך נחרץ גורלה לעתיד לבוא, ובמידה מסוימת גם גורלי שלי. מיד לאחר שהצגנו את עצמנו זה בפני זה חשתי שיסמין מחפשת את קרבתי כדי להקל את הבדידות שאפפה אותה מאז שעברה לעיר הגדולה, אך למרות היותה נערה יפת מראה לא חשתי רגשות מיוחדים כלשהם כלפיה. עם זאת, הזמן עשה את שלו, כפי שהוא נוהג לעשות תמיד, ויסמין ואני התקרבנו עד לכדי מערכת יחסים משותפת. לא חלף זמן רב, כחודש ימים לערך, ויסמין הצטרפה והייתה חלק בלתי נפרד מהחבורה שלנו.

בתחילה נמנע ראלף מלקבל אותה לחבורה כיוון שחבורת רחוב שבה חברות בנות המין הנשי לא הייתה דבר מקובל, וגם מכיוון שראלף, כנוצרי פרוטסטנטי, סלד מיסמין בשל היותה קתולית. עם זאת, בזכות הערכתו של ראלף אותי, כך לפחות חשבתי לעצמי באותה העת, הוא הסכים לצרפה אלינו. בחלוף כחודשיים עברה יסמין ללמוד בפנימייה לבָנות, כיוון שהוריה, אשר היו קתולים אדוקים, לא רוו נחת מהעובדה שהיא מבלה זמן רב מדי עם נערים, קל וחומר עם נערים כמו ראלף וכמותי. אך הדבר לא הועיל להם אלא אף הזיק, כיוון שיסמין נהגה לחמוק מהפנימייה כמעט מדי ערב כדי להיפגש אתי ועם החבורה.

כבר למעלה מחודש ימים שלא נפגשנו, יסמין ואני, מאחר שרותקה כעונש על כך שנתפסה חומקת מהפנימייה במהלך חג ההתגלות הקדוש.1 מעשה שכזה בפנימייה קתולית נחשב לחמור מאוד, והנזירות ביקשו לסלק את יסמין מהפנימייה, אך לאחר התערבות הוריה והבעת החרטה והזעזוע שלהם מן המעשה, חזרו בהן הנזירות מהחלטתן והמירו אותה לעונש ריתוק בלבד.

הזמן הרב שחלף מאז הפגישה האחרונה, נוסף לעובדה שמתקיימת הערב פגישה של החבורה במגרש הכדורסל, גרמו ליסמין להתרגשות רבה.

הפניתי אליה את מבטי וראיתי אותה רצה לקראתי כשהיא פורשת את שתי ידיה, ובהגיעה אליי לא נותר לי אלא לחבק אותה.

"כמה התגעגעתי אליך, בילי!" אמרה יסמין בעודה מחבקת אותי. "החודש האחרון נראה כמו נצח. כמה חיכיתי לרגע הזה."

לאחר מכן שחררה מעט את אחיזתה בי כדי להיטיב להביט בעיניי.

"גם אתה התגעגעת אלי?" שאלה כשחיוך רחב על פניה. כל גבר צעיר, גם בעל ניסיון מינימלי בנשים, יודע שאין לענות על שאלה שכזאת אלא בחיוב.

מיד לאחר שעניתי לה בחיוב היא קירבה את שפתיה לשלי ונשקה לי בתשוקה. היום אני יודע, שבכל נשיקה שלה הייתה התכוונות מלאה שנבעה מרגש עמוק, אבל אני, מצִדי, לא ייחסתי לכך חשיבות רבה מדי. ייתכן שהסיבה לכך הייתה שבאותה עת לא היו רגשותיי כלפי יסמין יוצאי דופן, או אולי כיוון שראיתי ביחסינו דבר שהוא מובן מאליו. ולמרות זאת, אינני יכול לומר שהדבר כלל לא נגע בי. ככלל, כל דבר – בסיסי ובנאלי ככל שיהיה – נראֶה היה טוב בהרבה מכפי שהוא באמת כשאתה נמצא בסמוך לגשר ברוקלין בעת השקיעה.

לאחר מכן פתחנו בהליכה לכיוון פארק איסט ריבר בדרך אל מגרש הכדורסל. פעמים רבות תהיתי בלבי האם לא עדיף היה לוותר על הפגישות עם החבורה, ולו רק לפעמים, כדי לחצות את הגשר לכיוון ברוקלין ולהיחשף למראות שונים מאלו שהורגלתי בהם. פעמים רבות חשתי צורך לחצות את הגשר במטרה לחוות חוויות שונות ממה שהכרתי, אך מעולם לא העזתי לעשות זאת.

בעודנו משלבים ידיים וצועדים לכיוון הפארק, שטחה יסמין בפניי את אשר עבר עליה מאז נפגשנו באחרונה. היא הלינה על יחסן של הנזירות כלפיה ועל כך שהן דוחקות בה שלא לעסוק בדבר מלבד בלימוד כתבי הקודש, וכי אין נפש חיה בפנימייה שאותה תוכל לשתף בתחושותיה. היא חזרה ואמרה, כפי שעשתה פעמים רבות בעבר, כי הוריה אינם מבינים לנפשה השונה בתכלית משלהם, ופרט לעיסוק בכתבי הקודש, ש"כבודם במקומם מונח", כפי שנהגה יסמין לומר, הייתה רוצה לחוות חוויות נעורים משל עצמה.

זמן קצר לאחר מכן חלפנו על פני פאתי גשר מנהטן ולאחר זמן מה גם על פני אלו של גשר ויליאמסבורג. אם נוסיף לכך את גשר ברוקלין, הרי שנקרו בפניי בסך הכול שלוש הזדמנויות שונות לגלות את ברוקלין בפרט, ומראות חדשים בכלל, אך גם הפעם נמנעתי מלעשות כן. עד כמה שהגשרים הללו נראו יציבים וחזקים לא היה בהם כדי להשכיח שלעתים המים תחתם סוערים, ואף שאורכם אינו רב לא ניתן להשתחרר מהחשש מפני מה שצפוי בצִדם השני.

משם פנינו מזרחה לאורך רחוב דלנסי עד לכניסה לפארק איסט ריבר. המשכנו בצעידה לאורך הפארק, מטביעים עקבות מגפינו על השלג הטרי. בהליכה לאורך הפארק הרגשתי נוח ובטוח חרף האלימות, השִכרות וחסרי הבית ששכנו ברחובות ניו-יורק, שכן היה זה המסלול שבו צעדתי כמעט בכל ערב. ידעתי ששום הפתעות לא צפויות לי בדרכי וכי אין סכנה כי תישמט הקרקע מתחת לרגליי. השלג הלך וגבר, ונפש חיה לא נמצאה בפארק. לעומת זאת, על כל ספסל פנוי בגן ישב זוג אוהבים, שאותו לא הצליחו הקור והשלג להביס. בסמוך לאחד הספסלים הפנויים הצעתי ליסמין לנוח מעט מההליכה ולנצל את הזמן להתבוננות בנוף.

"זה לא היה כל כך ארוך," אמרה בפליאה. "וחוץ מזה, אנחנו כבר מאחרים לפגישה במגרש הכדורסל. אתה יודע כמה חשוב לראלף שנגיע בזמן, ואינך רוצה להגיע אחריו, נכון?"

בדיעבד, ייתכן שרציתי לדחות את הגעתי למגרש, מקום שבו חשתי לא אחת שחוקי הטבע הרגילים לא חלים עליו, ושטבועים בו כוחות שטניים, אך באותו רגע לא נראה הדבר כלל כאפשרות. על כן מיהרתי להסכים עם יסמין והמשכנו בהליכה למגרש הנמצא בקצהו הצפוני של הפארק.

כשהתקרבנו, הצלחתי לזהות את הצלילים של אחת מלהקות הפּאנק הרועשות שנהגנו לשמוע בחבורה לפני המפגשים שלנו. ראלף אמר לא אחת שהמוזיקה הזאת מבטאת את המחאה החברתית כנגד הממסד וכנגד הנורמות המקובלות, שאונסות את הנוער להתנהג באופן "ראוי" במקום לתת לו להתבטא בדרכו. עמוק בלבי חשבתי שאין במוזיקה הזאת דבר מלבד רעשים וצעקות חסרי טעם, אבל קשה היה שלא להתרשם מהסבריו ומדרשותיו של ראלף. הייתה לו דרך להגיד את הדברים כך שתאמין בהם.

בהגיענו אל היעד נכנסנו, יסמין ואני, דרך הפִרצה בגדר. הייתה זאת גדר ישנה וחלודה שעליה סוככו גדרות תיל חלודות גם הן. נדמה היה כאילו מטרתן של הגדרות הללו היא למנוע כניסה של אורחים לא רצויים, או שמא למנוע את יציאתם של אלו שכבר נמצאים בתחומן. לאחר הכניסה לא נותרה בפנינו בררה אלא לעבור מתחת לקרש הסל המחוזק בקצהו השמאלי בלבד ומשוחרר מצדו הימני, ונדמה בכל עת כנוטה ליפול. על אף שהקרש לא נפל מאז ביקורי הראשון במגרש לפני כשנתיים, הוא לא חדל מלענות את נפשם של כל העוברים תחתיו. בין שברי הזכוכיות שכיסו את רחבת המגרש, שנוקתה לשווא פעם אחר פעם, פילסנו את דרכנו לעבר הספסל שעליו ישבו ג'ק, מייקל ורוברט.

"ערב טוב לך, מר ארמסטרונג הנכבד," הרעים ג'ק בקולו. "כמה נחמד מצדך ומצד מבת זוגך להצטרף אלינו הערב."

ג'ק ידוע היה בקולו הרועם ובציניות האופיינית לו. למעֵט ראלף, לא היה אחד שרצה, או שלפחות ניסה להתמודד מולו, וזאת בשל מראהו המאיים ובשל הביטחון העצמי המופרז שאותו נהג להחצין. גופו היה בנוי לתלפיות וכתפיו היו רחבות וזקופות כגורד שחקים המתנשא אל-על. ארשת פניו הרצינית וקולו הרועם הוסיפו למורא שחשו מפניו.

"נראה לך בסדר להגיע עכשיו? אנחנו כאן כבר כמעט חצי שעה!"

"אל תהיה כל כך קשה אתו," התערב מייקל כאילו הוא מנסה להגן עלי. "הרי בילי שלנו נמצא בהקבצה ב' במתמטיקה. זה בטח דורש ממנו שעות לימודים נוספות."

מייקל דאג תמיד לציין את העובדה שאני לומד בהקבצה ב' של קבוצת המתמטיקה, בעוד שאר חברי הקבוצה לומדים בהקבצה ג'. אני מניח שהדבר קשור בכך שהוא החל ללמוד אתי בהקבצה ב', אך הידרדר להקבצה ג' לאחר שעיסוקיו בחבורה גרמו לו להזניח את לימודיו.

"מה שלום פיתגורס?" הוא שאל כהרגלו לאחר שהוזכרו שיעורי המתמטיקה.

"אותו דבר מאז הפעם האחרונה ששאלת אותי," השבתי בטון כעוס.

הוריו של מייקל היגרו לניו-יורק מאיטליה זמן קצר אחרי שנולד והשתקעו בשכונת "איטליה הקטנה" שבעיר, שבה הם מתגוררים עד היום. הייתה תקופה שהיינו מכנים אותו בחיבה "דון קורליאונה", על שם דמות המאפיונר האיטלקי בסדרת סרטי "הסנדק", אשר גם שמו היה מייקל, אך ראלף הורה לנו לחדול מכך. הוא לא אהב שאנו מעניקים תארים לאנשים, גם לא כינויי חיבה.

"אני לא מבינה, מה הבעיה?" תהתה יסמין. "כל עוד הגענו לפני הזמן, לא קרה שום נזק."

"מזג האוויר החורפי, ובעקבותיו השלג הרב, היו בהחלט יכולים לעכב אתכם בדרככם," מיהר רוברט להשיב לה. "הייתם צריכים לקחת את זה בחשבון כדי לא להסתכן באיחור לשעה שקבע ראלף."

"את ההמלצות שלך תשמור לעצמך!" השבתי לרוברט, לחיי סמוקות מכעס. "אנחנו הגענו בזמן! זה מה שחשוב!"

מבין כל חברי הכנופיה רוברט מצא חן בעיניי פחות מכולם. הוא היה קפדן יתר על המידה. כל דבר שראלף קבע היה מבחינתו חוק בל יעבור, ועל כן סייג סייגים והציב מגבלות-יתר להוראותיו של ראלף. הוא היה נער עב בשר ונמוך קומה, אשר לא ניחן בשנינות ובתבונה של מייקל וגם לא בביטחון העצמי ובקשיחות העורף של ג'ק. ראלף קיבל אותו לחבורה כעושה דברו, ונהג להטיל עליו את המשימות הפשוטות שלא דרשו חוכמה או קשיחות מכל סוג שהוא.

תפקידי בחבורה לא ידוע לי עד עצם היום הזה. נוכחותי בה נבעה משום שהייתי חבר ילדות של ראלף. מאחר שבילדותנו שכנו בתינו זה לצד זה, נהגנו לבלות במהלך לימודינו בחטיבת הביניים זמן רב ביחד, ועד לאירועים האחרונים נהג ראלף להתייחס אליי בכבוד רב בשל היכרותנו רבת השנים.

ההאשמות פסקו. ג'ק הגביר את עוצמת צלילי המוזיקה שברקע עד לכדי המולה מחרישת אוזניים וכמו לא ראויה לאוזני אדם. ג'ק ורוברט ישבו על הספסלים והחלו להניע כל פרק ופרק בגופם לקולות הצלילים, ומייקל ויסמין החלו לרקוד, או נכון יותר יהיה לומר, לקפץ למשמע הצלילים. אני עצמי מעולם לא הבנתי את התועלת שבדבר, אך נאלצתי לשתף פעולה עם החבורה, ובחוסר חשק שלא ניכר היה לעין התנועעתי לפי הקצב. עם זאת, בתוך תוכי לא הייתי שותף לאותה רוח תזזית מטורפת שאפיינה את שאר החבורה. נראה היה כאילו ראו בכל עליית טון בצלילי הגיטרה החשמלית אות להתנתקות רבה יותר מהעולם שבו הם נמצאים, ובקולו הצורם והצעקני של סולן הלהקה ראו הצדקה מוסרית לתנועות הגוף התזזיתיות ושלוחות הרסן שלהם.

בשעה שש וחצי בדיוק – השעה שנקבעה מראש לאסיפה – הגיע ראלף לתחומי המגרש. אני הייתי הראשון שהבחין בו מתקרב לעבר הפרצה בגדר והודעתי על כך לשאר החבורה. לא היה קשה לזהות את ראלף, אף לא ממרחק רב. שערו היה שחור וחלק ומסורק תמיד לשמאל, מבליט בלורית מרשימה מבריקה, ומצחו תמיד מתוח כלפי מעלה. גביני עיניו העבים שיוו לו מראה רציני ותחתם נגלו פניו חמורות הסבר. אך מעל הכול, בלטו שתי עיניו היוקדות שנראו תמיד כאילו הן דורשות כבוד ומורא מהמסתכל בהן. בעת שחצה ראלף את פרצת הגדר והתקרב לעברנו מיהר רוברט להשקיט את המוזיקה.

"ערב טוב לכם, חברים," פתח ראלף את דבריו וכולנו, כאיש אחד, בירכנו אותו לשלום בחזרה. "איך עבר עליכם היום?"

"משעמם כמו תמיד," השיב ג'ק ראשון והניד בראשו.

"מה כבר יכול להיות בית-ספר מלבד קשקושי מורים," חיזק רוברט את דבריו של ג'ק.

"לאף אחד אין משהו מעניין לספר?" תהה ראלף.

"דווקא לי יש," קרא מייקל. "אל תשאל מה קרה לי היום בשיעור המעבדה של גברת סימפסון," הוא אמר וקפץ ידיו לאגרופים. "בשיעור הכימיה לא יכולתי כבר לעמוד בשעמום, ובזמן שגברת סימפסון בִּרברה בלי סוף על כל מיני חומרים שהיו לפנינו במבחנות, החלטתי לערבב אותם יחד. לפתע הם תססו והפכו לקצף, שהלך ונערם עד אשר נשפך וכיסה את כל רצפת המעבדה."

צחקנו כולנו מהסיפור, למעט ראלף, שהסתפק בחיוך קטן ואופייני. השתתקנו מיד מששמנו לבנו לכך שראלף אינו מבודח.

"גברת סימפסון הייתה חסרת אונים מול הרצפה המוצפת ומול כיתה שלמה של ילדים צוחקים, ומיהרה להזעיק את המנהל סטיינברנר. הוא מיהר לכיתה, ולמראה הקטסטרופה שאל את גברת סימפסון מי אחראי למהומה. היא מיהרה להצביע עליי ואמרה, 'מי עוד יכול לעשות זאת אם לא מר מייקל רוסי חסר התקנה'." מייקל חיקה בקולו את קולה הצורמני של גברת סימפסון. "בשלב זה מר סטיינברנר צעק עליי והורה לי לנקות מיד את כל הבלגן. בזמן שניקיתי את הרצפה הוא מצא לנכון להרצות לכל הכיתה כיצד 'מעשי קונדס אוויליים כתחליף לרכישת השכלה לא יביאו כל תועלת' " – הפעם חיקה מייקל את קולו הצפצפני של מר סטיינברנר – "כאשר חזר והציג אותי כדוגמה."

"זה בטח היה מאוד משפיל," אמר ג'ק כשהוא מחייך חיוך רחב.

"מה אתה חושב?!" שאל מייקל בכעס, "בטח שזה היה משפיל!"

"ומה אתה חושב שצריך לעשות בעניין?" שאל ראלף בלי להניד עפעף.

"הייתי רוצה להראות לו מה אני חושב עליו, על מר סטיינברנר העלוב הזה," הוא השיב. "עליו, על גברת סימפסון, על המעבדה ועל כל בית הספר הטיפשי הזה."

ראלף הרים את מבטו לעבר מייקל והרעים בקולו: "ובכן, מייקל, תהיה סמוך ובטוח כי אנחנו, חבריך, נשיב נקמה על ההשפלה שחווית. לא אישה מלשנית ולא מנהל יהודי ארור שלא יודע את מקומו יפגעו ללא סיבה באחד מאתנו."

"על איזו נקמה חשבת?" שאלתי את ראלף.

"הם הכריחו את מייקל לנקות את המעבדה, אנחנו נשחית אותה עד היסוד!" אמר ראלף, לקול שאגות העידוד של החבורה.

"עין תחת עין, שן תחת שן"2, הוא הוסיף בהטעמה.

ראלף הִרבה לצטט פסוקים מהספר הקדוש כדי להלהיב אותנו ולחזק את ידינו לקראת המשימה. הדבר בהחלט עשה את שלו בקרב החבורה הקטנה שלנו, שנהגה להתאחד כגוף אחד בצלמו של ראלף.

"איזה רעיון, ראלף!" צלצל רוברט בקולו, וגופו השמן נרעד בהתרגשות. "איך כדאי לפעול?"

ראלף פנה בגבו אלינו, פסע שלושה צעדים, הסתובב חזרה ופקד: "לאחר שעוברים את גדר בית הספר הולכים לחלון כיתת המעבדה. ג'ק ישבור את החלון ואז יפתח אותו מבפנים. אחר-כך נכנסים למעבדה ואפשר להתחיל במסיבה. ג'ק ישבור את כיסאות המעבדה, מייקל ישפוך את כל הנוזלים על הרצפה וישבור את המבחנות, רוברט יהפוך את כל השולחנות ובילי יצייר גרפיטי על קירות הכיתה. אני ויסמין נעמוד כל אחד בקצה אחר של בית הספר ונתריע אם תגיע המשטרה."

ראלף הוציא מאמתחתו שלושה מכשירי קשר, שכמו היו מוכנים לכל משימה שלא תבוא, והושיט אחד לי, אחד ליסמין ואת השלישי הוסיף להחזיק בידו. "בילי יהיה איש הקשר שלנו בתוך בית הספר ואני ויסמין נתריע בפניו בעת הצורך."

כל החבורה חייכה אותו חיוך דק והבטנו זה בפני זה כמוכנים לעוד קרב, אחד מני רבים.

"הכול ברור?" שאל ראלף בקול גדול ושתי עיניו כמו צורבות אותנו במבטן.

"ברור!" צעקנו יחד כאיש אחד. שילבנו ידיים וקראנו קריאות עידוד, כהרגלנו בסיכום דברים. לאחר מכן הסתדרנו בשורה ישרה כאשר ראלף עומד לפנים וגבו אלינו, מוביל את הצעדה לכיוון בית הספר.