פרולוג
תחילתו של ספר זה בשאלה.
במהלך כתיבת ספר על טראומת לידה, נתקלתי בחומרים גם מתקופת המטריארכט, עידן שלטון הנשים, זמן האלה הגדולה. תקופה זו נראתה לי תמיד כעידן הזוהר, כשהמודעות האנושית הייתה בשיא תפארתה. הנשים הנהיגו את שבטיהן על פי חוכמת האימא הקדומה, והביאו מחוכמתן ופוריותן לטובת הכלל. נשים הרו, ילדו וחיו על פי מקצבי הירח ועונות השנה. הן ידעו את דרכיהם של בעלי החיים ונתיבי הנדידה של הציפורים, והכירו תודה לתכונותיהם המרפאות של צמחים ומינרלים. השבט כולו האמין ותמך בהן.
במשך שנים האמנתי שכך היה. לאור ההתנהלות המפלה בימינו כלפי נשים בכל תחומי החיים, היה לי נוח להתרפק על אפשרות אחרת. מציאות שבה נשים הובילו והנחו בנועם וחוכמה. אוטופיה.
ניתן לטעון שתקופת המטריארכט אכן התקיימה וניתן לשלול את קיומה. אפשר להלבישה בדימויים מסוימים וגם בהפוכים להם, מאחר שלא נותרו ממנה, לכאורה, עדויות. "לכאורה" משום שלא קיים תיעוד מסודר, שהרי התיעוד בכתב החל רק מאות שנים לאחר סיומה. אך בתרבותנו קיימים ונוכחים רמזים בולטים בטקסים, מנהגים ומיתולוגיות. צריך רק לרצות למצוא.
התחקיתי אחר מנהגים, אמונות וטקסים קדומים של אבותינו הפטריארכליים (בתקופה העוקבת למטריארכט). ניתן למצוא פרטי פולקלור אלו בקלות, משום שרבים מהם נהוגים ומסופרים גם בימינו. אולם מקורם, כך אני מניחה, טמון עמוק בתקופה המטריארכלית. הדהודה של האלה הגדולה צובע את האמנות, הספרות, הקולנוע, הפולחן, ואפילו את היחסים שבינו לבינה - גם היום. היא שוהה לבטח בזיכרון הקולקטיבי של כולנו, גם אלפי שנים לאחר שתקופת שלטונה פג והיא ירדה מבמת ההיסטוריה.
הנושא ריתק אותי. הנחתי לכתיבה על טראומת הלידה ושקעתי בשקיקה לתוך המחקר. אט־אט הבנתי שנכתב כאן ספר חדש. כתבתי כמעט בכל יום. טיפלתי, לימדתי, ישנתי וכתבתי, לעתים שתים־עשרה, חמש־עשרה שעות ביממה. פעמים רבות הרעיונות העירו אותי בשעות הקטנות של הלילה והתיישבתי להקלידם. הכתיבה זרמה דרכי. למדתי לפנות לה דרך. ידעתי באופן קלוש מה אני עומדת לכתוב באותו יום, הנחתי ידיי על המקלדת וחיכיתי, סקרנית מה יגיע היום, מה תברא הכתיבה.
קראתי ספרים ומאמרים למכביר. נהגתי להגיע לספרייה עם רשימה של מספר ספרים מתוך ידיעה שעם חלקם אחזור הביתה, ואליהם יצטרפו עוד רבים אחרים. וכך היה. הספרים "נפלו" לתוך ידיי ואני פשוט אספתי אותם, גם אם באותו רגע לא היה לי ברור למה. ידעתי שאבין בהמשך.
חקרתי במרץ במשך כשנתיים. הפכתי רעיונות מקובלים על פיהם. השתדלתי להלך ביניהם סקרנית ו"רעבה". כל דבר עניין אותי.
בכדי להתמצא בהררי הנושאים פניתי לדורית יעקובי, המורה הרוחנית שלי, ולמדריכי הרוח שלה, כדי שיהוו עבורי איזשהו GPS. הם שלחו אותי לשוטט ללא מפה וללא מצפן על כל הר רענן ולדלות כל נושא. הבטיחו שהדברים יתארגנו באופן שהוא הרבה יותר רחב ומקיף ממה שיכולתי לדמיין באותו רגע. והם צדקו. כהרגלם.
הנושא דרש מחקר היסטורי עמוק ורחב וכך עשיתי. הגעתי לתמות היסטוריות מרכזיות וחיברתי אותן מחדש. במהלך החיפוש נפרדתי מהאוטופיה. מצאתי פנים נוספות, הרבה יותר אנושיות, לאותו עידן. מולי נוצרה תמונה שונה מההיסטוריה המוכרת לנו.
חלק מהנושאים שעלו במחקר אינם פשוטים, לכן, במקביל, שזרתי בספר גם את זווית הראייה הרחבה של הרוח, ממש כפי שאני נוהגת בחיי האישיים. הכלים הרוחניים מאפשרים לי לצלוח גיאיות של צל־מוות מלאי פחד וכאב, כמטפלת וכאדם פרטי, ולצאת בצדם האחר, מועצמת ועשירה. סיפורם של אפוני־האור, השזור לאורך הספר, מבוסס על דבריהם של דורית ומדריכי הרוח שלה ושלי, ומהווה צוהר לדרך בה ניתן לראות מ"מעוף הציפור" את המקור והסיבות להתנהגות האנושית על פני האדמה.
לצד המחקר והפן הרוחני, מתפתח גם סיפורה של הודיה, מטופלת צעירה שהגיעה לקליניקה כדי שאלווה אותה ואתמוך בה במהלך טיפולי פוריות. דמותה של הודיה נרקמה מתוך מפגשים טיפוליים שערכתי עם נשים שהגיעו אליי לקליניקה, ועם כאלו שפגשתי במהלך חיי. ההתלבטויות והמסע שהיא חווה משותפים לה ולנשים צעירות נוספות. המפגשים איתה מאפשרים עיבוד של החומר ההיסטורי, והקשרו להווה שלנו כאן ועכשיו. הזיכרון הקולקטיבי שנוצר במהלך ההיסטוריה מהדהד מתוך חיי הנפש שלה.
כתיבת הספר הייתה עבורי מסע מרתק. אפילו קתרטי. הכתיבה, כאמור, זרמה דרכי ואני... השתדלתי לא להתערב. מדי פעם, כשחשתי שהדברים חדים או מטלטלים מדי, עידנתי אותם (אחר כך היה זה תפקידה של העורכת לדחוק בי לומר את הדברים המפורשים...). מסע הכתיבה כמו סיכם פרקי חיים שלמים בתרבויות שונות ובזמנים שונים. מעין תקציר של אבולוציה אנושית שלמה.
הספר כאמור נפתח בתקופת המטריארכט - עידן הציידים־לקטים, הקבוצה הראשונית, האימא הגדולה ואידאל הפוריות הנשית. בהמשך עולות גם פנים נוספות של הנשים השליטות - התעללות, סירוס, הרג והתנכלות לבנים ולגברים שחיו תחת מרותן. פולחן "הבנים הנאמנים" ו"נישואי הקודש" לטובת פריון האדמה ויושביה, הם מן הסממנים של תקופה זו. כשעידן זה מיצה את תרומתו לאנושות המתפתחת פינתה האלה הגדולה את מקומה לטובת שלטון האב והאל זכרי. בתקופה הפטריארכלית התרחשה (ועדיין מתרחשת) תמונת מראה לתקופת המטריארכט. הפעם הגברים שולטים בנשים ועושים בהן כרצונם. הקדשה הופכת לזונה, גופה של האישה מופקע ממנה לטובת לידת יורשיו של בעלה. הנשים הפכו משליטות לקניין הגברים. שלטון הגברים ובעלותם על הנשים התבטא בקשירת רגליים, מילת נשים, אונס, רצח על כבוד המשפחה וביטויי קניין נוספים. שלטון האב צובע בצבעים עזים כל פן בחיינו, אך מתמקד בעיקר בבעלות על המיניות והילודה הנשית.
אך גם תקופה זו מגיעה לסופה. מעגל חדש נמצא בתהליך של היווצרות. חשכת הלילה העמוק ברובה כבר מאחורינו, ואנחנו ניצבים אל מול דמדומי השחר העולה. דמדומי האור של האשמורת השלישית.
תצרף מרתק נוצר במהלך כתיבת הספר על גבי מסך המחשב ובתוכי. היום אני יכולה לראות את הרצף שהחל אז, בימים הרחוקים של שלטון הנשים במטריארכט, המשיך בקו זהה, אך בהיפוך תפקידים, בתקופת שלטון הגברים בפטריארכט, ומגיע בימים אלו למיצויו. המשחק הזה הסתיים. כשמזהים את הרצף, את המגמה, אפשר לבחור בדרך חיים חדשה, בכלי משחק חדשים, שבהם הבחירה האישית גדולה יותר. האמונה באלים כל יכולים, חיצוניים לנו, מתחלפת בהבנה שכולנו חלק ממארג אדיר וחכם שקובע יחד את גורלו. המאבק בין המינים סביב מין ושליטה יכול להתפוגג. ימים אחרים בפתח, ימים של שיתוף פעולה וריפוי הדדי. ימים של מִפתח זיכרון רחב שבהם תתבסס קבלת האחר, השונה, מתוך חמלה וסקרנות במקום מאבק ורודנות.
מסע הכתיבה והתמונה שנוצרה בעקבותיו שינו את חיי. אני מאמינה שהקריאה בספר תשנה גם את חייכם.
חשוב לי לומר שלא מצאתי את ה־אמת. למען האמת, לא נראה לי שהיא גלויה עבורנו, בני האנוש. בתהליך החיפוש הגעתי ל"אמת" שלי. אתם כמובן מוזמנים לקחת אותה ולהמשיך לחקור ולהפוך בה, עד שתמצאו את הרעיונות שיתיישבו בכם בנחת ויהפכו ל"אמת" שלכם.
