נעלמת
אוקספורד, אפריל 1971
"לא," אמר רוג'ר בהחלטיות. הוא הסתובב והביט בשמים הסגריריים מבעד לחלון החדר. שפופרת הטלפון היתה צמודה לאוזנו. "אין סיכוי. אני נוסע לסקוטלנד בשבוע הבא. אמרתי לך."
"באמת, רוג'ר. תקשיב לי," הדיקן היתה סבלנית, וקולה השתדל לשכנע אותו. "מדובר כאן בדיוק בתחום ההתמחות שלך. חוץ מזה, זה לא יעכב בהרבה את התוכנית שלך. בעוד חודש בדיוק תוכל להתרררוצץ בהרררים הסקוטיים ולרררדוף אחרי צבאים כאוות נפשך. הרררי אמרת לי בעצמך שהלאסי שלך לא אמוררררה להגיע לכאן לפני יולי."
רוג'ר חרק בשיניו למשמע הקול המתחסד שניסה לחקות מבטא סקוטי. הוא פתח את פיו כדי לסרב שוב, אבל לא היה מספיק זריז.
"ובכלל, מדובר באמריקנים, רוג'ר," היא אמרה במהירות, "ואתה הרי יודע לטפל מצוין באמריקנים. בעיקר באמריקניות," הוסיפה בגיחוך קל.
"תקשיבי לי, בבקשה, אֶדווינה," הוא אמר וגייס את כל שלוות רוחו. "יש לי תוכניות לחופשה, והן לא כוללות הובלת עדר תיירים אמריקנים לסיורים במוזיאונים של לונדון."
"ברור, ברור," הרגיעה אותו הדיקן. "שכרנו מדריכים לצורך כך. הם כבר ידריכו אותם. אתה רק צריך לטפל בוועידה עצמה."
"כן, אבל —"
"רוג'ר, מדובר בכסף טוב וקל," היא שלפה את הנשק הסודי שלה, וקולה גירגר בתוך אוזנו. "אל תשכח שמדובר באמררריקנים. אתה יודע מה זה אומררר." היא השתתקה כדי להניח לו להרהר רגע בשכר שיקבל תמורת ניהול של ועידה במשך שבוע — חבורה של אקדמאים אמריקנים, שהמדריך הרשמי שיועד להם חלה. לעומת שכרו הרגיל, מדובר בסכום אסטרונומי.
"אֶה..." הוא אמר, כוח ההתנגדות שלו הולך ונחלש.
"שמעתי שאתה מתכוון להתחתן יום אחד, רוג'ר. תקנה בזה עוד כמה מנות לחתונה. הסכום הזה יכול לעזור לך קצת, לא?"
"תגידי, אמרו לך פעם שאת אישה מאוד מעודנת ובעלת טקט, אדווינה?" הוא שאל.
"לא. אף פעם." היא שוב גיחכה קצרות, ואז עברה באחת לטון דיבור ניהולי. "אם כך, הכול מסודר. נתראה ביום שני בישיבת צוות התכנון," אמרה וניתקה.
רוג'ר התגבר על הדחף לטרוק את השפופרת, ופשוט הניח אותה במקומה.
אולי, אחרי הכול, זה לא רעיון כל כך רע, הוא חשב בעגמומיות. האמת היא שהכסף לא עניין אותו במיוחד, אבל ניהול ועידה יכול להסיח את דעתו מטרדותיו. הוא לקח לידו את המכתב המקומט שהיה מונח ליד הטלפון, החליק את הדף, ועיניו החלו לסרוק את שורות ההתנצלות בלי לקרוא את המילים ממש.
מאוד מצטערת, היא כתבה. הזמנה מיוחדת להשתתף בוועידת מהנדסים בסרי לנקה (אלוהים אדירים! זה כל מה שהאמריקנים עושים בקיץ? נוסעים לוועידות?), קשרים חשובים, ראיונות עבודה (ראיונות עבודה! היא מחפשת עבודה?! כן. הוא הבין כבר קודם — היא לא תחזור אליו לעולם!) — הזדמנות שאסור להחמיץ. נורא מצטערת. נתראה בספטמבר. אכתוב לך. אוהבת.
"כן, בטח!" הוא אמר בקול. "אוהבת."
הוא קימט שוב את המכתב והשליך אותו אל עבר השידה. כדור הנייר פגע בשולי המסגרת הכסופה של תמונה וצנח על השטיח.
"יכולת לומר לי את זה ישר," הוא דיבר אל החדר הריק. "אז מצאת לך מישהו אחר. כמובן, צדקת, לא? כן. את יצאת חכמה, ועכשיו אני האידיוט, אבל לפחות היית יכולה להיות כנה איתי, כלבה שקרנית שכמותך."
הוא ניסה לגרום לעצמו לכעוס, לכעוס מאוד. אפילו רגש כזה היה עדיף על הריקנות בתחתית הבטן שלו. זה לא עבד.
הוא לקח בידו את התמונה במסגרת הכסופה בכוונה לנפץ אותה לרסיסים. אחר כך רצה להצמיד אותה אל לוח לבו. בסופו של דבר, הוא פשוט עמד והביט בה דקות ארוכות, ואז החזיר אותה למקומה והניח אותה על פניה.
"נורא מצטערת," חזר ואמר. "כן. גם אני מצטער."
מאי 1971
הארגזים המתינו לו בבקתת אב־הבית כאשר חזר לאוניברסיטה בתום הוועידה. היה לו חם, הוא היה עייף, ולגמרי נמאס לו מאמריקנים. חמישה ארגזי עץ גדולים עמדו שם, מכוסים במדבקות צבעוניות זוהרות, המעידות על הגעתם ממדינה אחרת.
"מה יש שם?" הוא שאל. ביד אחת הוא סובב את הלוח שהשליח הושיט לו לחתימה על טופס קבלה, וידו השנייה חיפשה מטבעות בכיס מכנסיו.
"מאין לי לדעת?" השליח המיוזע מהמסע הארוך משער האוניברסיטה אל בקתת אב־הבית השליך את הארגז האחרון על הארגזים שכבר עמדו שם. הוא נחת בקול חבטה רמה. "זה הכול, חבר."
רוג'ר ניסה לדחוף את הארגז העליון. לא ספרים היו בתוכו, אלא גושי עופרת! אך הדחיפה בכל זאת חשפה את שוליה של מעטפה שהוצמדה היטב אל הארגז התחתון. במאמץ־מה הוא הצליח לתלוש אותה ממקומה ופתח אותה בתנועת קריעה מהירה.
"פעם אמרת לי שלדעת אביך, כל אחד צריך היסטוריה," נכתב בפתק שבתוך המעטפה. "זאת ההיסטוריה שלי. האם תוכל לשמור עליה בשבילי לצד זו שלך?" בלי ברכה. בלי מילות סיום. רק אות בודדת — ב' — בכתב יד זוויתי נחוש.
הוא בהה בפתק רגע ממושך, ואז קיפל ותחב אותו לכיס חולצתו. הוא ירד לכריעה זהירה, אחז בארגז העליון בשתי ידיו והרים אותו. אלוהים אדירים! הארגז הזה שקל לפחות שלושים קילו.
רוג'ר המיוזע הפיל את הארגז על רצפת החדר, התקדם אל חדר השינה הזערורי שלו וחיטט במעמקי המגירות. הוא חזר אל הארגז, חמוש במברג ובבקבוק בירה. הוא התאמץ מאוד להרגיע את ההתלהבות שהלכה וגאתה בו, אך לשווא. "האם תוכל לשמור עליה בשבילי לצד זו שלך?" ברצינות? האם ייתכן שבחורה שעומדת לעזוב את בן הזוג שלה תשלח אליו מחצית מרכושה, כדי שישמור עליה בשבילה?
"היסטוריה, מה?" הוא מילמל לעצמו. "על פי האופן שבו ארזת את הדברים, יש כאן מוצגים מוזיאוניים." בתוך הארגז היה ארגז נוסף. שכבת נסורת הפרידה בין שניהם. כשפתח את הארגז הפנימי, התגלו לעיניו אוסף מסתורי של חפצים עטופים בנייר עיתון וכמה קופסאות קרטון קטנות יותר.
הוא לקח לידו קופסת נעליים גדושה והציץ לתוכה. תצלומים ישנים בעלי קצוות משוננים לצד חדשים צבעוניים בוהקים. קצהָ של תמונת סטודיו ביצבץ מבין שאר התמונות. הוא שלף אותה החוצה.
זה היה תצלום של קלייר רנדל, שנראתה כמעט בדיוק כמו בפעם האחרונה שראה אותה — עיני ענבר חמות ונוצצות תחת אשד של תלתלי משי חומים, וחיוך קל על השפתיים החושניות העדינות. הוא דחף את התצלום בחזרה לארגז והרגיש כמו רוצח.
מבין שכבות של נייר עיתון הגיחה ראגֵדי אן, בובת סמרטוטים. תווי פניה היו דהויים. רק צמד כפתורים נותר בתור עיניה, שנעצו בו מבט שחור אטום. שמלתה היתה קרועה, אבל תוקנה בקפידה, ושאר חלקיה היו רכים ומוכתמים אם כי נקיים.
בחבילה השנייה היה כובע מיקי מאוס ישן ומעוך. בין אוזניו הזקורות עדיין נמתח סרט ורוד רך. אחריו ראה תיבת נגינה ישנה, שהשמיעה את "אי־שם מעבר לקשת" כשפתח אותה. אחר כך התגלתה בובת כלב מפרווה סינתטית מרוטה. אחריה מצא חולצת גבר אדומה דהויה במידה מדיום. היא יכלה להתאים לבריאנה, אבל לרוג'ר היה ברור שזו חולצה של פרנק. אז מצא כתונת לילה ממשי חום בהיר. בדחף פתאומי הוא הצמיד אותה לאפו. קלייר. הריח שעלה ממנה החזיר אותה לחיים כאילו עמדה מולו — ניחוח מוּשק. הוא השליך אותה מידיו, רועד כולו.
מתחת לשכבת החפצים הללו התגלה אוצר משמעותי יותר. הארגז היה כבד במיוחד, משום שבתחתיתו נחו שלוש קופסאות גדולות של מערכות סכו"ם מכסף, וכל פריט היה עטוף בבד להגנה מפני חלודה. בכל קופסה כזו היה פתק מודפס במכונת כתיבה, שתיאר את תולדות הכלים. היה שם סט צלחות מכסף, ששוליהן מצופים זהב בעיטור דמוי חבל, ועליו האותיות DG — לציון שם היצרן — שנרכשו על ידי ויליאם ס' רנדל ב־1842. עוד היו שם כלים מימי המלך ג'ורג' השלישי בעיצוב מיוחד, שרכש הרוזן אדוארד ק' רנדל ב־1776, ומערכת כלים משנהב מתוצרת צ'רלס בּוֹיטון, שרכש קוונטין למברט בושאן ב־1903, ואשר ניתנה לפרנקלין רנדל ולקלייר בּיצֶ'ם כמתנת חתונה. זה היה האוצר המשפחתי שלה.
רוג'ר המשיך לחטט בארגז בתדהמה הולכת וגוברת. הוא הניח בזהירות את כלי האוכל על הרצפה לידו, לצד חפצי אמנות וכלים שימושיים, שיחד רקמו את תולדותיה של בריאנה רנדל. ההיסטוריה שלה. אלוהים אדירים! למה היא קראה לזה כך?
בהלה קטעה את התדהמה, כאשר מחשבה חדשה עלתה במוחו. היא שלחה את כל חפציה לכאן, ללונדון. למה? היא הרי ידעה, או חשבה, שהוא עומד לבלות את הקיץ בסקוטלנד. הוא היה נוסע לסקוטלנד, אילולא הזדמנה לו אותה ועידה ברגע האחרון — והוא לא סיפר לה שנשאר כאן.
בפינה התחתונה שכבה חבויה תיבת תכשיטים, קטנה אבל רבת־חשיבות. בתוכה היו כמה טבעות, סיכות וזוגות עגילים, ובהם הסיכה המעוטרת בגביש זוהר שנתן לה ליום הולדתה. עוד היו שם ענקים ושרשרות. שני חפצים היו חסרים.
צמיד הכסף שנתן לה וענק הפנינים של הסבתא שלה.
"אלוהים אדירים." הוא חיפש שוב ליתר ביטחון. הוא השליך מתוך התיבה את התכשיטים הנוצצים, והם התפזרו על כיסוי המיטה שלו. שום פנינים. ודאי לא שרשרת פנינים סקוטיות בסגנון הבארוק, שנשזרו בהן דסקיות זהב עתיקות.
לא ייתכן שהיא לקחה את התכשיטים האלו לוועידה בסרי לנקה. מבחינתה, הפנינים היו ירושה, רכוש רב־ערך, לא תכשיט ליופי. היא ענדה אותן רק לעתים רחוקות. הן היו החיבור שלה עם —
"אוי, לא! אל תגידי לי שעשית את זה," הוא אמר בקול. "אלוהים, בבקשה תגידי שלא עשית את זה!"
הוא השליך את תיבת התכשיטים על המיטה ודהר במורד המדרגות אל חדר העבודה הישן, שבו היה הטלפון.
נדמה שלקח נצח להשיג את המרכזייה הבינלאומית, וזמן ארוך יותר — גדוש צפצופים וזמזומים חשמליים משונים — חלף עד ששמע את היווצרות החיבור, ואחריו נשמע צלצול קלוש — אחד, שניים, ואז קליק — ולבו ניתר בחזהו. היא בבית!
"לצערנו," אמר לו קול נשי, נעים ובלתי אישי לחלוטין, "המספר שאליו חייגת איננו מחובר או נותק."
בשם אלוהים, הרי זה לא ייתכן! באמת יכול להיות שהיא עשתה את זה? לעזאזל, היא בהחלט מסוגלת. טיפשה קטנה וחסרת אחריות! איפה היא, לעזאזל?
אצבעותיו תופפו בחוסר מנוחה על ירכו, בעוד אוזנו הצמודה לאפרכסת מאזינה להמהומים ולנקישות בין־יבשתיות. קווי טלפון התחברו אלו לאלו, ובכל פעם היה עליו לענות על שאלות טיפשיות ומעכבות של מרכזניות ומזכירות בבית החולים. בסופו של דבר נשמע קול מוכר באוזנו, עמוק ועשיר.
"ג'וזף אברנאטי כאן."
"ד"ר אברנאטי? כאן רוג'ר ויקפילד. יש לך מושג איפה בריאנה?" הוא שאל ללא גינונים ומילות נימוסים.
הקול העמוק התרומם מעט בהפתעה. "חשבתי שהיא איתך. היא לא?"
צמרמורת קרה שטפה את גופו של רוג'ר, וכף ידו התהדקה על השפופרת, כאילו אפשר לאלץ את הטלפון להפיק את התשובה שביקש.
"לא. היא לא איתי," הוא הכריח את עצמו לומר בקול רגוע ככל שהצליח. "היא תיכננה לבוא לבקר בסתיו, אחרי שתקבל את התואר ותחזור מאיזו ועידה."
"לא, לא. זה ממש לא הסיפור. היא סיימה את כל מטלות התואר בסוף אפריל. אפילו לקחתי אותה לארוחת ערב לחגוג את האירוע, והיא אמרה לי שהיא נוסעת ישר לסקוטלנד, בלי לחכות אפילו לטקס חלוקת התארים. רגע, תן לי לחשוב... כן, זהו. הבן שלי לני הסיע אותה לנמל התעופה... מתי זה היה? אה... כן. ביום שלישי, 27 בחודש... רגע, אתה אומר לי שהיא לא הגיעה?" קולו המודאג של אברנאטי עלה עוד.
"אין לי שום מושג אם היא הגיעה לכאן או לא." כף ידו הפנויה של רוג'ר נקפצה בעוצמה. "היא אפילו לא הודיעה לי שהיא באה." הוא אילץ את עצמו לנשום נשימה עמוקה. "לאן בדיוק היא טסה — כלומר, לאיזו עיר, אתה יודע? לונדון? אדינבורו?" אולי היא התכוונה להפתיע אותו ולהופיע אצלו באופן בלתי צפוי. הוא אכן הופתע, ללא ספק, אבל מן הסתם היא לא התכוונה בדיוק להפתעה כזו.
במוחו החלו להתרוצץ מחשבות על חטיפה, תקיפה, פיגוע של המחתרת האירית. כמעט כל דבר יכול לקרות לנערה שמסתובבת לבד בעיר גדולה — וכמעט כל דבר שעלול לקרות היה עדיף בעיניו על מה שתחושת הבטן שלו אמרה לו שבאמת התרחש. לעזאזל עם האישה הזאת!
"אינְברנֶס! נזכרתי," הוא שמע לפתע את קולו של ד"ר אברנאטי באוזנו. "היא טסה מבוסטון לאדינבורו, ומשם היתה אמורה לקחת רכבת לאינברנס."
"אוי, אלוהים אדירים." הוא קילל והתפלל בו־בזמן. אם היא יצאה מבוסטון ביום שלישי, סביר להניח שהגיעה לאינברנס ביום חמישי — ויום שישי הוא שלושים באפריל, ערב חג בֶּלטֵיין, חג האש העתיק, שבו ראשי הגבעות בסקוטלנד העתיקה זהרו בלהבות טיהור ופריון. ביום הזה, כך אומרים, הדלת אל גבעת הפיות בקרייג נא דאן פתוחה לרווחה.
קולו של אברנאטי קירקר באוזנו. בהול, תובעני. רוג'ר אילץ את עצמו להתמקד בשיחה.
"לא," אמר במאמץ ניכר. "לא. היא לא הגיעה. אני עדיין באוקספורד. לא היה לי מושג בכלל."
החלל הריק ביניהם רטט בדממה של חשש ואֵימה. הוא חייב לשאול. הוא שוב התנשם — היה נדמה לו שבכל פעם שהוא נושם עליו להתאמץ לנשום במודע — והחליף את היד האוחזת בשפופרת. היד שהתפנתה היתה מיוזעת ודביקה. הוא ניגב אותה במכנסיו.
"ד"ר אברנאטי," אמר בזהירות, "יש אפשרות קלושה שבריאנה החליטה ללכת אל אימא שלה, אל קלייר. אתה יודע אולי איפה קלייר נמצאת?"
הפעם נטענה הדממה בחשש זהיר.
"אה... לא," אמר אברנאטי לאט, בזהירות, כאילו הוא מעדיף לשתוק. "אני חושש שאני לא יודע. לא בדיוק."
לא בדיוק. איזה ניסוח מזהיר. רוג'ר העביר את כף ידו על פניו וחש בזיפים תחת אצבעותיו.
"תרשה לי בבקשה להציג לך שאלה אחרת," אמר רוג'ר בזהירות. "האם אי־פעם שמעת את השם ג'יימי פרייזר?"
השפופרת בידו של רוג'ר דממה. ואז עלתה באוזנו אנחה עמוקה.
"אלוהים אדירים! בשם כל הקדושים בעולם," אמר ד"ר אברנאטי. "היא עשתה את זה."
אתה לא היית עושה את זה?
זו השאלה שאברנאטי הציג לו בתום השיחה הארוכה שהשניים ניהלו. השאלה המשיכה לנקר במוחו כל זמן הנסיעה צפונה. הוא נהג כמעט בלי לשים לב לתמרורים שחלפו על פניו במהירות, מטושטשים מגשם.
אתה לא היית עושה את זה?
"אני כן," אמר לו אברנאטי. "אם לא היית מכיר את אבא שלך, אילו לא פגשת אותו מעולם, ופתאום היית מגלה איפה הוא — לא הייתי רוצה לפגוש אותו? לגלות איזה מין בן אדם הוא באמת? אני הייתי מסתקרן מאוד."
"אתה לא מבין," ענה רוג'ר בטלפון וטפח לעצמו על המצח בתסכול. "לא מדובר כאן במישהו שאוּמץ, ואז גילה מי אביו האמיתי ונסע לאיזו עיר אחרת כדי לצוץ פתאום על מפתן דלתו."
"לי נראה שזה בדיוק אותו סיפור," אמר הקול העמוק בשלווה. "בריאנה הרי היתה ילדה מאומצת, לא? אני חושב שהיא היתה עושה את המסע אל אביה קודם לכן אילולא חשבה שבכך תפגין חוסר נאמנות כלפי פרנק."
רוג'ר נד בראשו, מתעלם מכך שאברנאטי לא יכול לראות אותו.
"לא, לא. זה לא זה. מה שמדאיג אותי זה לא הקטע של לצוץ על מפתן הדלת. מה שמטריד אותי זה — איך לומר? — הדרך לשם. הדרך שהיא בחרה. שמע, קלייר סיפרה לך איך —?"
"כן, היא סיפרה לי," קטע אותו אברנאטי בנימה משועשעת. "היא אמרה שזה לא היה בדיוק כמו להיכנס לבניין דרך דלת מסתובבת."
"בלשון המעטה." עצם המחשבה על האבנים העומדות במעגל בקרייג נא דאן שלחה רטט קר בעמוד השדרה של רוג'ר.
"בלשון המעטה... אתה יודע איך זה מתרחש, המעבר לשם?" הקול המרוחק התחדד בסקרנות.
"כן, לכל הרוחות, אני יודע!" הוא שוב נשם עמוק, לאט. "סליחה. תראה, זה לא... אני לא מסוגל להסביר. אני לא חושב שמישהו יכול להסביר. האבנים האלה... לא כל אחד מסוגל לשמוע אותן, כמובן, אבל קלייר שמעה. בריאנה מסוגלת לשמוע אותן, וגם... גם אני. ובשבילנו..."
קלייר עברה דרך האבנים בקרייג נא דאן בחג האש העתיק הקרוי סמהאין, ביום הראשון של חודש נובמבר לפני שנתיים וחצי. רוג'ר רעד ולא מקור. שֹער עורפו סמר בכל פעם שנזכר בכך.
"אז לא כל אחד יכול לעבור, אבל אתה יכול?" קולו של אברנאטי היה מלא סקרנות ואולי גם מעט קנאה.
"אני לא יודע," אמר רוג'ר והחליק את שערו לאחור בכף ידו. עיניו צרבו כאילו לא ישן כל הלילה. "אני חושב שכן. העניין הוא..." הוא דיבר לאט בניסיון לשלוט בקולו ובפחדיו. "העניין הוא שגם אם היא עברה דרך האבנים, אין לנו שום מושג אם היא הגיחה משם בכלל ואיפה."
"אני מבין." הקול האמריקני העמוק איבד לחלוטין את הקלילות שהיתה בו קודם לכן. "אז אתה לא יודע כלום גם על קלייר — אם היא הצליחה לעבור או איפה היא?"
רוג'ר שוב נד בראשו. נוכחותו של ג'ו אברנאטי היתה כה מוחשית וצלולה, שהוא שכח שהאיש לא רואה אותו. ד"ר אברנאטי היה גבר בעל מבנה גוף בינוני, שחום עור ורחב גרם, ועם משקפיו במסגרת זהב היתה לו נוכחות סמכותית שהשרתה סביבו ביטחון ושלווה. רוג'ר הופתע לגלות שהנוכחות הזאת הצליחה לעבור דרך קו הטלפון, והוא היה יותר מאסיר תודה על כך.
"לא," אמר בקול. נסתפק בכך בשלב הזה. הוא לא התכוון להרחיב עכשיו ולחשוף הכול בטלפון בפני אדם שבעצם זר לו. "קלייר היא אישה, ובתקופה ההיא הציבור לא באמת התייחס למעשיהן של נשים, אלא אם כן הן עברו משהו יוצא דופן, כמו עלייה על המוקד באשמת כישוף או תלייה בעקבות הרשעה ברצח. או אם הן נרצחו בעצמן."
"חה־חה," אמר אברנאטי בצחוק מעושה. "אבל היא הצליחה לעבור לפחות פעם אחת. כלומר, היא עברה — ואז חזרה."
"כן. זה נכון." רוג'ר ניסה להתנחם בעובדה זו, אבל עדיין נדחקו לתודעתו שלל אפשרויות אחרות. "אבל אנחנו לא יודעים אם בריאנה הגיעה לאותו מקום בעבר, או רחוק יותר בזמן. וגם אם שרדה את המעבר עצמו דרך האבנים והגיחה בצד השני בתקופה הנכונה... יש לך מושג כמה מסוכן היה הכול במאה השמונה־עשרה?"
"לא," אמר אברנאטי כמעט באדישות, "אבל אני מבין שלך יש. עם זאת, נראה לי שקלייר הצליחה להסתדר שם יפה מאוד."
"היא שרדה," הסכים איתו רוג'ר, "אבל אי־אפשר לקדם אתרי נופש עם סיסמה כמו 'אם יהיה לך מזל, תחזור בחיים'." פעם אחת לפחות.
אברנאטי צחק למשמע הדברים, אם כי ניכרה עצבנות בצחוקו. ואז השתעל וכיחכח בגרונו.
"כן. טוב, העניין הוא שבריאנה הלכה לאיזשהו מקום, ומן הסתם, אתה צודק בנוגע ליעד שלה. כלומר, אני הייתי הולך אם זה היה הסיפור שלי. אתה לא היית עושה את זה?"
אתה לא היית עושה את זה? רוג'ר סטה בעוצמה שמאלה כשהגיחה מולו משאית באורות גבוהים, מפלסת את דרכה מבעד לענן הערפל.
אני כן — קולו הבטוח של אברנאטי הידהד באוזניו.
אינברנס, 30 ק"מ — הודיע השלט מולו, והוא סובב בפתאומיות את ההגה ימינה והחליק מעט על המדרכה הרטובה. הגשם תופף על האספלט בעוצמה, ורסיסי מים ניתרו מעל משטחי הדשא בשולי המדרכה.
אתה לא היית עושה את זה? רוג'ר נגע בכיס החולצה שלו ומישש את התצלום של בריאנה, שהיה מונח נוּקשה על לוח לבו. אצבעותיו חשו בתליון הקטן של אמו, שאותו לקח ברגע האחרון למזל.
"כן, כנראה גם אני הייתי הולך," מילמל לעצמו וכיווץ את עיניו כדי לראות את הנוף מעבר לגשם ששטף את שמשת המכונית. "אבל הייתי מספר לך שאני עומד לעשות את זה. בשם אלוהים, אישה — למה לא סיפרת לי?"
.jpg)
.jpg)
