שַׁרלוֹטֶה למדה לקרוא את שמה הפרטי מכתובת על מצבה.
היא לא הייתה אפוא שרלוטה הראשונה.
קדמה לה דודתה, אחות אמה.
שתי האחיות קרובות מאוד, עד ערב אחד בנובמבר 1913.
פְרַנְצִיסְקָה ושַׁרְלוֹטֶה שרות יחד, רוקדות, גם צוחקות.
לעולם לא באופן מנקר עיניים.
יש צניעות בגילויי האושר שלהן.
אולי הדבר קשור באישיותו של אביהן.
אינטלקטואל נוקשה, חובב אמנות ועתיקות.
בעיניו אין דבר מעניין יותר מאבק רומאי.
אִמן רכה יותר.
אבל הרוך גוזר עליה עצבות.
חייה הם רצף של אסונות.
אחר כך נמנה אותם.
לעת עתה נישאר עם שרלוטה.
שרלוטה הראשונה.
היא יפה, שערותיה שחורות וארוכות כמו הבטחות.
הכול מתחיל בהאטה.
יום אחד היא מתחילה לעשות הכול לאט יותר: לאכול, ללכת, לקרוא.
משהו בתוכה מאט.
זה ודאי דכדוך שמחלחל לתוך גופה.
דכדוך הרסני, שממנו אין מתאוששים.
האושר הופך לאי בתוך העבר, ואין גישה אליו.
איש אינו מבחין בהופעת האיטיות אצל שרלוטה.
היא נחבאת במעמקים.
משווים בין שתי האחיות.
האחת פשוט חייכנית יותר מרעותה.
מלבד זאת מבחינים, פה ושם, בפרקי זמן ארוכים יותר של שקיעה בהרהורים.
אבל הלילה משתלט עליה.
הלילה הזה שיש לחכות לו, כדי שיוכל להיות האחרון.
זהו ערב קר כל כך בנובמבר.
כשכולם ישנים שרלוטה קמה.
היא לוקחת כמה חפצים, כמו לטיול.
העיר נראית כאילו קפאה, לכודה בתוך חורף שבא טרם זמנו.
לנערה זה עתה מלאו שמונה עשרה שנה.
היא הולכת בחיפזון אל מחוז חפצה.
גשר.
גשר שהיא אוהבת.
מקום החושך הסודי שלה.
זה זמן רב היא יודעת כי הוא יהיה הגשר האחרון.
בלילה השחור, בלי עדים, היא קופצת.
בלי שום היסוס.
היא נופלת אל מי הקרח, והם הופכים את מותה לעינוי.
לפנות בוקר מוצאים את גופתה, שנסחפה אל גדת הנהר.
חלקים ממנה כחולים לגמרי.
הוריה ואחותה מקיצים אל הבשורה.
האב קופא בשתיקה.
האחות בוכה.
האם שואגת את כאבה.
למחרת כתוב בעיתונים על הנערה הצעירה הזאת.
שהמיתה את עצמה ללא כל הסבר.
וזוהי אולי השערורייה הגדולה מכול.
הוספה של חטא על פשע.
מדוע?
אחותה רואה בהתאבדות פגיעה בברית ביניהן.
רוב הזמן היא חשה עצמה אחראית.
היא כלל לא ראתה, כלל לא הבינה את האיטיות.
כעת היא נעה ובלבה אַשְׁמה.
2
ההורים והאחות אינם משתתפים בלוויה.
הם מסתגרים בבית, שבורי לב.
הם ודאי גם מתביישים מעט.
מבקשים לברוח ממבטי הזולת.
כמה חודשים חולפים כך.
בחוסר יכולת להיות חלק מן העולם.
תקופה ארוכה של אלם.
אם ידברו הם עלולים להזכיר את שרלוטה.
היא מסתתרת מאחורי כל מילה.
רק השתיקה יכולה לתמוך בצעדי השורדים.
עד הרגע שבו פרנציסקה מניחה אצבע על הפסנתר.
היא מנגנת מנגינה, שרה חרש.
הוריה ניגשים אליה.
הם מניחים לגילוי זה של חיים להפתיע אותם.
פורצת מלחמה, ואולי מוטב כך.
התוהו ובוהו הוא רק תפאורה ליגונם.
בפעם הראשונה הסכסוך כלל־עולמי.
סרייבו מפילה את אימפריות העבר.
מיליוני אנשים מסתערים אל מותם.
העתיד נקבע בתוך שוחות ארוכות שנחפרו באדמה.
פרנציסקה מחליטה להיות לאחות רחמנייה.
היא רוצה לטפל בפצועים, לרפא חולים, להחיות מתים.
ולהרגיש שהיא מועילה כמובן.
היא, שחיה כל יום בתחושה שלא הועילה.
אמה מבוהלת מן ההחלטה הזאת.
מתעוררים מתחים וויכוחים.
מלחמה בתוך מלחמה.
לשווא: פרנציסקה מתגייסת.
היא קרובה לאזורים המסוכנים.
יש הסבורים שהיא אמיצה.
פשוט אינה פוחדת מפני המוות.
בעיצומם של הקרבות היא פוגשת את אַלבֶּרְט סַלוֹמוֹן.
אחד הצעירים שברופאים המנתחים.
הוא גבוה מאוד ומרוכז מאוד.
אחד מאותם אנשים שגם כשאינם בתנועה הם נראים ממהרים.
הוא מנהל בית חולים ארעי.
בחזית, בצרפת.
הוריו מתו, הרפואה משמשת לו תחליף למשפחה.
משימתו היא לו אובססיה, הוא אינו פונה ימין ושמאל משליחותו.
דומה שאינו מעניק תשומת לב רבה לנשים.
רק הבחין בנוכחותה של אחות רחמנייה חדשה.
היא אינה חדלה לשלוח אליו חיוכים.
למרבה המזל, משהו קורה ומשנה את ההיסטוריה.
באמצע ניתוח אלברט מתעטש.
אפו נוזל, הוא צריך לקנח אותו.
אבל ידיו מפשפשות במעיו של חייל.
פרנציסקה מושיטה אפוא מטפחת.
באותו רגע הוא מביט בה, סוף־סוף.
כעבור שנה אלברט אוסף את אומץ לבו בשתי ידיו.
שתי ידי הכירורג שלו.
והולך להיפגש עם הוריה של פרנציסקה.
הם קרירים כל כך עד שהוא מאבד עשתונות.
מדוע בא בעצם?
אה, כן... לבקש את... ידה... של... ב־תם...
לבקש מה? רוטן האב.
הוא אינו רוצה שהשרוך הזה, הגבוה, הרזה, יהיה לו לחתן.
ודאי שאינו ראוי לשאת בת למשפחת גרוּנוַולד.
אבל פרנציסקה מתעקשת.
היא אומרת שהיא מאוהבת כל כך.
קשה להשתכנע בכך.
אבל היא איננה טיפוס גחמני.
מאז מותה של שרלוטה הצטמצמו החיים למה שהכרחי.
בסופו של דבר ההורים נעתרים.
הם מתגברים על אופיים ומתאמצים לשמוח מעט.
לחדש את קשריהם עם פעולת החיוך.
הם מרחיקים לכת עד כדי קניית פרחים.
זמן רב כל כך לא נראו צבעים בסלון שלהם.
זו מעין תחייה באמצעות עלי כותרת.
ובכל זאת, בחתונה הם עוטים פרצוף של לוויה.
3
לְמִן הימים הראשונים פרנציסקה נשארת לבדה.
למה קוראים לזה ״חיים משותפים״?
אלברט יצא שוב לחזית.
המלחמה אינה נפסקת, היא נראית נצחית.
בשוחות מתרחש טבח ממש.
רק שבעלה לא ימות.
והרי היא כבר...
רגע, מהי המילה שאומרים על מי שאיבדה את אחותה?
אין מילה כזאת, לא אומרים כלום.
המילון ביישן לפעמים.
כאילו הוא עצמו נבהל מפני הכאב.
הכלה הצעירה משוטטת בדירה הגדולה.
בקומה הראשונה של בניין בורגני בשַרלוֹטֶנבּוּרג.
שַרלוֹטֶנבּוּרג: ״שכונת שרלוטה״.
היא שוכנת ברחוב וילנדשטראסה 15, קרוב לכיכר זַאוִוינְיִיפְּלאץ.
לא אחת טיילתי ברחוב הזה.
עוד לפני שהכרתי את שרלוטה אהבתי את שכונתה.
ב־2004 רציתי לקרוא לרומן פרי עטי זאווינייפלאץ.
השם הזה הדהד בי באופן מוזר.
משהו משך אותי בלי דעת מדוע.
מסדרון ארוך חוצה את הדירה.
פרנציסקה מתיישבת שם רבות לקרוא.
בביתה היא מרגישה כמו בחזית.
היום היא סוגרת את ספרה די מהר.
סחרחורת תקפה אותה, והיא עושה את דרכה לחדר האמבטיה.
שוטפת את פניה במעט מים.
די לה בכמה רגעים כדי להבין.
בשעה שאלברט מטפל בפצוע הוא מקבל מכתב.
אחד האחים הרחמנים נבהל מחיוורון פניו.
אשתי בהיריון, הוא נאנח לבסוף.
בחודשים שלאחר מכן הוא מנסה לבוא לברלין לעתים קרובות ככל האפשר.
אבל רוב הזמן פרנציסקה לבדה עם הבטן.
היא מטיילת לאורך המסדרון ומשוחחת עם ילדהּ.
כל כך היא נכספת לשים קץ לבדידותה.
הלידה מתרחשת ב־16 באפריל 1917.
זוהי הופעתה של גיבורה.
אבל גם של תינוקת שבוכה בלי הרף.
כאילו לא קיבלה את עובדת היוולדה.
פרנציסקה רוצה לקרוא לה שרלוטה, כמחווה לאחותה.
אלברט מסרב להעניק לה את שמה של אישה מתה.
על אחת כמה וכמה של אישה שהתאבדה.
פרנציסקה נפגעת, בוכה, מתרגזת.
זאת דרך להחיות אותה, היא חושבת.
אני מבקש ממך, חשבי בהיגיון, אלברט חוזר ואומר.
לשווא, הוא יודע שתתעקש.
הטירוף המתוק שלה הוא אחת הסיבות לאהבה שהוא רוחש לה.
לעולם אינה אותה אישה.
פעם היא חופשייה ופעם כנועה, פעם זוהרת ופעם חסרת מנוח.
הוא מרגיש שאין טעם להיאבק.
וחוץ מזה למי יש כוח להיאבק בזמן מלחמה?
היא תיקרא אפוא שרלוטה.
4
מהם זיכרונותיה הראשונים של שרלוטה?
ריחות או צבעים?
סביר יותר שהיו אלה צלילים.
מנגינות ששרה אמה.
לפרנציסקה יש קול של מלאך, והיא מלווה את עצמה בפסנתר.
מגיל צעיר מאוד שרלוטה מתערסלת בצלילים.
לימים תהפוך את דפי התווים.
כך חולפות השנים הראשונות, לצלילי מוזיקה.
פרנציסקה אוהבת לטייל עם בתה.
היא לוקחת אותה לטִירְגַרְטֶן, ללב הירוק של ברלין.
אי של שלווה בעיר שעדיין נושמת תבוסה.
שרלוטה הקטנה רואה גופים פגומים ומעוותים.
היא מפחדת מכל הידיים שמושטות אליה.
צבא של קבצנים.
היא משפילה את עיניה כדי לא להביט בקלסתרי הפנים השבורים.
רק כשהן מגיעות ליער היא נושאת את ראשה.
שם היא יכולה לרדוף אחרי פרפרים.
ואחר כך צריך ללכת לבית הקברות.
כדי לא לשכוח לעולם.
שרלוטה מבינה כבר בילדותה שהמתים הם חלק מן החיים.
היא נוגעת בדמעותיה של אמה.
שבוכה על אחותה כמו ביום הראשון להסתלקותה.
יש כאבים שאינם חולפים לעולם.
על קבר האחות קוראת שרלוטה את שמה הפרטי.
היא רוצה לדעת מה קרה.
דודתה טבעה.
היא לא ידעה לשחות?
זאת הייתה תאונה.
פרנציסקה ממהרת לשנות נושא.
זו הפעם הראשונה שמסדרים את המציאות מחדש.
תחילתו של התאטרון.
אלברט מתנגד לטיולים האלה בבית הקברות.
למה את לוקחת את שרלוטה לשם לעתים קרובות כל כך?
זוהי משיכה חולנית.
הוא מבקש ממנה לרווח את הביקורים, לא להביא לשם את בתם.
אבל איך יוודא את הדבר?
הוא לעולם אינו נמצא.
הוא חושב רק על העבודה, אומרים חותניו.
אלברט רוצה להיות גדול רופאי גרמניה.
כשאינו בבית החולים הוא מעביר את זמנו בלימודים.
צריך להיזהר מאדם שעובד יותר מדי.
ממה הוא מנסה לברוח?
האם הוא רדוף פַּחד, ואולי זאת פשוט נבואת לב.
התנהגותה של אשתו נעשית בלתי יציבה יותר ויותר.
הוא מבחין אצלה ברגעים של היעדרות.
כאילו יצאה לחופשה בתוך עצמה.
הוא אומר לעצמו שהיא חולמנית.
לא אחת אנחנו מחפשים הסברים יפים לזרויות של הזולת.
אבל יש סיבה לדאגה.
ימים שלמים היא שרועה על מיטתה.
אפילו לאסוף את שרלוטה מבית הספר אינה הולכת.
ואז, לפתע, היא חוזרת להיות עצמה.
בן רגע היא משתחררת מן הלאות.
בלי שום תקופת מעבָר היא לוקחת את שרלוטה לכל מקום.
אל העיר ואל הגנים, אל גן החיות ואל המוזיאונים.
צריך לטייל, לקרוא, לנגן בפסנתר, לשיר, ללמוד הכול.
ברגעי החיים היא אוהבת לארגן מסיבות.
היא רוצה לראות אנשים.
אלברט אוהב את המסיבות האלה.
הן מצילות אותו.
פרנציסקה מתיישבת ליד הפסנתר.
כמה יפה היא מניעה את שפתיה.
כאילו היא משוחחת עם הצלילים.
בשביל שרלוטה הקול של אמה הוא ליטוף.
כשיש לך אמא שמיטיבה כל כך לשיר, שום דבר רע אינו יכול לקרות לך.
כמו בובה יושבת שרלוטה זקופה בסלון.
היא מקבלת את המוזמנים בחיוכה היפה ביותר.
חיוך שהתאמנה עליו עם אמה עד כדי כאב לסת.
מה ההיגיון?
אמה מסתגרת במשך שבועות.
ואז לפתע משתלט עליה השד החברתי.
השינויים האלה משעשעים את שרלוטה.
היא מעדיפה כל דבר על פני אדישות.
את המלא מדי על פני הריק.
הריק שחוזר עכשיו.
באותה מהירות שחלף.
ושוב פרנציסקה רתוקה למיטתה, מותשת מן האין.
יושבת בחדרה ובוהה אל איזה מקום אחר.
לנוכח חוסר העקביות של אמה שרלוטה כנועה.
היא מאלפת את עצבותה.
האם כך אדם נעשה אמן?
מתוך הסתגלות לטירופו של הזולת?
5
כשמצבה של אמה מידרדר שרלוטה בת שמונה.
פרקי הזמן הדיכאוניים מתקבעים.
לפרנציסקה אין עוד חשק לדבר, היא מרגישה חסרת תועלת.
אלברט מפציר באשתו.
אבל הצללים כבר התיישבו במיטתם.
אני זקוק לך, הוא אומר.
שרלוטה זקוקה לך, הוא מוסיף ואומר.
באותו לילה היא נרדמת.
אבל שוב קמה.
אלברט פוקח את עיניו, עוקב אחריה במבטו.
פרנציסקה ניגשת לחלון.
אני רוצָה לראות את השמים, היא אומרת כדי להרגיע את בעלה.
לא אחת היא מספרת לשרלוטה שבשמים הכול יפה יותר.
ומוסיפה: כשאהיה שם אשלח לך מכתב ואספר לך.
העולם האחר נעשה לאובססיה.
לא היית רוצה שאמא תהפוך למלאך?
זה יהיה נפלא, לא?
שרלוטה שותקת.
מלאך.
פרנציסקה מכירה אחד: אחותה.
לה היה האומץ לגמור.
לעזוב את הימים בדממה, בלי אזהרה.
באלימות מושלמת.
מותה של נערה צעירה בת שמונה עשרה.
מותה של הבטחה.
פרנציסקה מעריכה שיש הייררכיה של אֵימה.
התאבדות של ילדה היא התאבדות ראשונה במעלה.
היא יכולה לעמוד במקום הראשון בסולם האסונות המשפחתי.
מי יערער על דרגתו הגבוהה של החורבן?
לילה אחד היא קמה חרש.
אפילו בלי לנשום.
הפעם אלברט אינו שומע אותה.
היא הולכת אל חדר האמבטיה.
לוקחת בקבוקון אופיום ובולעת את תוכנו.
חרחוריה מעירים לבסוף את בעלה.
הוא ממהר אליה, הדלת נעולה.
פרנציסקה אינה פותחת.
גרונה בוער, הכאב בלתי נסבל.
אבל היא לא מתה.
והפניקה של בעלה מכתימה את פרידתה.
האם שרלוטה שומעת?
האם היא מתעוררת?
בסופו של דבר אלברט מצליח לפתוח.
הוא משיב את אשתו לחיים.
המינון היה קטן מדי.
אבל עכשיו הוא יודע.
המוות אינו עוד בגדר פנטזיה.
6
בקוּמה שרלוטה מחפשת את אמה.
אמך חלתה במהלך הלילה.
אסור להפריע לה.
בפעם הראשונה הילדה יוצאת לבית הספר בלי לראותה.
בלי לנשק אותה.
פרנציסקה תהיה בטוחה יותר אצל הוריה.
כך חושב אלברט.
אם תישאר לבד היא תהרוג את עצמה.
אי אפשר לדבר איתה בהיגיון.
פרנציסקה שבה אל חדר נעוריה.
התפאורה של ילדותה.
המקום שבו הייתה מאושרת עם אחותה.
כשהוריה לצדה מעט כוחות שבים אליה.
אמה מנסה להסתיר את חרדתה.
כיצד תוכל?
ניסיון ההתאבדות של בתה השנייה, אחרי זה של הבכורה.
השלווה אינה בהישג ידה.
היא מחפשת עזרה בכל מקום.
היא מצלצלת לנירולוג, ידיד המשפחה.
זה משבר חולף, הוא מרגיע.
גודש רגשי, רגישות מוגברת, זה הכול.
שרלוטה דואגת.
איפה אמא?
היא חולה.
יש לה שפעת.
זה מידבק מאוד.
לכן מוטב שלא להתראות איתה כרגע.
היא תשוב בקרוב, מבטיח אלברט.
אבל אינו משכנע ממש.
הוא חש כעס על אשתו.
בעיקר לנוכח מצוקתה של שרלוטה.
אבל בכל ערב הוא מבקר אצלה.
קבלת הפנים מצד חמִיו וחמותו מקפיאה.
הם רואים בו את האחראי.
לעולם אינו בבית, לעולם אינו מפסיק לעבוד.
ניסיון ההתאבדות מוכרח להיות אקט של ייאוש.
מעשה שבדידות עזה מדי גרמה לו.
הרי מוכרחים להאשים מישהו.
והבת השנייה, גם זה באשמתי? היה רוצה לצעוק.
אבל אלברט שותק.
הוא מתעלם מהם, מתיישב ליד מיטתה.
כשהוא לבדו עם אשתו סוף־סוף הוא מעלה כמה זיכרונות.
בכך הכול מסתיים תמיד, בזיכרונות.
אפשר לדמות שהכול יבוא על מקומו בשלום.
פרנציסקה אוחזת בידו של בעלה, חיוך מסתמן על פניה.
אלה הם רגעי פיוס, אפילו רגעים של רוך.
תקופות מעבָר קצרות של חיים בין רצונות שחורים.
שוכרים אחות רחמנייה שתטפל בחולה.
זאת הגרסה הרשמית.
המטרה היא כמובן להשגיח עליה.
פרנציסקה לעולם אינה שואלת לשלום בתה.
שרלוטה אינה קיימת עוד.
כשאלברט מביא ציור היא מסִבה את פניה.
7
בני הזוג גרונוולד סועדים בחדר האוכל הגדול.
האחות חוצה את החדר, מתיישבת רגע לצדם.
לפתע מַכֶּה באם חיזיון כברק.
פרנציסקה לבדה בחדר, פוסעת לעבר החלון.
היא נועצת בַּשכירה מבט רצחני.
קמה בחיפזון ורצה לעבר בתה.
היא פותחת את הדלת ומספיקה לראות את הגוף נופל.
היא שואגת בכל כוחה, מאוחר מדי.
חבטה עמומה.
האם מתקדמת, רועדת.
פרנציסקה מתבוססת בדמה.
.jpg)
