אינני סופרת, לא. אילו הייתי סופרת הייתי כותבת סיפור. סיפור יפה הייתי כותבת, עם התחלה וסוף, על כל מה שאני יודעת. אבל לכך אינני מסוגלת. אינני אמנית. רק מחנכת פרטית זקנה עם שביל מאפיר בשיער ושקיות דמע מתחת לעיניים עייפות. המצח שלה היה חלק ומבריק כמו כדור שנהב... אבל אני חושבת על זה עכשיו רק משום שהאישה ההיא מתה לפני ימים אחדים: תֵרֵזָה רוּבִּין, הֶפּנֵר בנעוריה, בת שבעים ושתיים במותה. קראתי על כך שלשום בעיתון. בת נשואה מברסלאו פרסמה מודעה על מות האם. השם שלו לא הופיע. רק שורה של ערים רחוקות: שנגחאי, תל אביב, פָּרָל, סן פרנסיסקו. היכן אהיה אני יום אחד? כבר שבועות אני יושבת בחדר השכור הזה עם רהיטי פילוסין ירוק ומרופט, ובפינה מתחת למדף ממתינה המזוודה הגדולה שלי. יושבת ומקווה שיגיע התצהיר השני מפלימות', מסצ'וסטס. 1
כבר אחת־עשרה שנה חלפו... זהו כנראה הדבר האחרון, הידיעה הזאת בעיתון, ומודעה בעיתון גם הייתה הדבר הראשון: לטיפול בנערה הסובלת מהפרעה נפשית קלה מחפשים מחנכת פרטית מנוסה תמורת שכר נאה. יצרתי קשר. התשובה הגיעה מהאפוטרופוס של היתומה, ועד מהרה התחלנו להתכתב. באותם ימים גרתי במוֹרס, ולו, לפרקליט, לא היו מכרים שאוכל להתייעץ אתם ברֵיינלַנד. מכל מקום, הגענו להסכמה, ואני ארזתי את חפציי וחציתי את גרמניה ממערב למזרח במשך יום שלם.
באמצע תחנת הרכבת עמדה אישה מבוגרת, רחבה, איכרה, במעיל שירות שחור, חצאית עבה ומגפיים גסים, על ראשה מטפחת פרחונית כהה, ופניה נוקשות, חומות, בעלות עצמות לחיים סלאביות. המתנתי ליד האשנבים. הגיע פקיד, וסגר ונעל אחרי הנוסעים את השער הגדול. רק הדלת הקטנה יותר נשארה פתוחה. אז עשיתי, עדיין בהיסוס, צעד אל הזקנה. "הגברת הגיעה," היא אמרה, "טוב." היא לקחה את שתי המזוודות שלי וצעדה בכבדות החוצה.
השעה התקרבה לתשע. העיירה מעבר לכיכר שבחוץ, השקועה בחשכה שחורה כעורב ואורותיה צוננים ואומללים, לא הייתה שונה מכל עיירה אחרת; אבל אינני חושבת שראיתי הרבה ממנה באותו ערב. הרי אחזתי ללא הועיל במטרייה כנגד הרוח שהטיחה בי אלומות של גרגירי שלג חדים כזכוכית. הבטתי נכחי בגבה המוצק של בהמת המשא הזקנה שהלכה לפניי בצעדים איתנים, בלי להפנות את ראשה; גם אחר כך שמעתי ממנה רק מילים בודדות. שמה היה מִילְדָה מוֹרָבֶה והיא באה מהאוֹסטֶרלַנד.
בפסיעות כבדות עברה בחצר קדמית, עלתה במדרגה קטנה ואז דחפה את הדלת, ובעודי מנערת מעליי את השלג על המפתן כבר הגיע מישהו אל המבואה לברכני לשלום. זה היה הפרקליט פוֹרדוֹן. אלא שבחלוק האפור־הירוק שלו והשפם והשיער הלבן העבות הוא נראה כמו שומר יער מזדקן או וֶטֶרָן.
ישבתי בטרקלין על ספה, שתיתי תה מספל קרמיקה פולנית וכרסמתי לֶבְּקוּכֶן.
הוא שאל והנהן.
"…מישהי שסובלת…" אמרתי לו כלאחר יד.
הוא אמר: "היא לא סובלת."
"חשבתי —"
הוא קטע אותי.
"כתבתי לך על זה; אבל אני יודע: מי שלא פגש את הברייה הזאת לא יכול להבין ממש. זה כמו שמים כחולים מעל שטח פתוח. העננים שמעל ראשנו לא מפריעים לה; החומות שמגבילות ומצרות את צעדינו, המבוגרים, אינן קיימות בשבילה. היא רק ילדה, ילדה עליזה וטובת לב. ומאושרת, כפי שילדים אמורים להיות תמיד, אבל לרוב אינם מצליחים. רק פעם אחת ראיתי אותה בוכה: כי סירבתי לקנות לה מעיל. לא משום שחשבתי שהוא יקר מדי, אלא משום שהיה בולט מדי לטעמי. היא רוצה בגדים יפים, היא גם אוהבת תכשיטים; מהבחינה הזאת היא אישה ועוד איך." הוא חייך. "אבל אין לה חברות — "
"אף פעם לא היו לה? גם לא בעבר?"
"לא. לפני שנים, כשעוד נראתה לנו משונה רק לפעמים, הוזמנה כמה פעמים לבקר נערות צעירות, אבל לא יצא מזה כלום. הנערות חשבו שהיא מוזרה, והיא השתעממה מהן. מעולם לא חיפשה לעצמה חֶברה, והיא חיה כך בודדה, ואינה יודעת מהי בדידות."
"וההורים שלה?.. היא התייתמה מזמן?"
"את אמה איבדה בגיל צעיר, את אביה רק לפני שנתיים. ועד לפני חצי שנה עוד הייתה אתה האומנת שלה, סֵרָפִינָה. שלחתי אותה לגמלאות. בת הטיפוחים שלה כבר הגיעה לגיל עשרים, והיו לה הרבה כוונות טובות למצוא לה חתן, והיא דיברה עם הילדה על טבעות אירוסים ועל זרי הדסים. ברור לך שסוזנה לא תתחתן לעולם."
שאלתי מדוע אינו מגדל את בת חסותו אצלו בבית.
"אני רווק, וכמו שאני מכיר את סוכנת הבית שלי, היא תתחיל לריב אתה מיד. אבל יותר מכול, המשרד שלי, הלקוחות הבאים והיוצאים, זה לא ייטיב עמה כלל. כדי שלא תשתעמם קניתי לה צל צלו של כלב, שלא נובח, לא מתרוצץ בכל מקום ולא לועס כיסאות. אם הוא אוכל בכלל, אינני יודע; בפירורים שזרקתי לו הוא אפילו לא נגע." הבהרנו עוד כל מיני נושאים ששכחתי, ענייני כספים. הקוקייה קראה מבית השעון שלה עשר פעמים, ואני יצאתי משם.
שוב יצאנו אל החשכה. התה החם עוד חימם אותי, אבל למרות המשקה המעורר, למרות הרוח והשלג הקרחי בדרך, שקעתי מיד בתרדמה והתעוררתי רק כששמעתי את מילדָה מוֹרָבֶה נאבקת לפתוח מנעול ישן של דלת כניסה. בכל זאת נכנסנו איכשהו אל הבית, עלינו מיד לקומה העליונה והזקנה הראתה לי את חדרי. החדרון עם וילונות המלמלה הלבנים, התקרה הנמוכה ומעט הרהיטים הפשוטים והטובים השרה עליי תחושה של בית. הרהיטים היו מהמאה הקודמת ונראו כמו טירות עץ מפוארות על עמודיהן וכרכוביהן. את ארונית עץ האגוז ראיתי עוד כשהייתי קטנה אצל סבא שלי בפִילֵנֶה.
רציתי לפרוש למנוחה. אלא שמילדָה מוֹרָבֶה שבה על עקבותיה; היא נהמה שסוזנה עדיין ערה ורוצה לראות את הגברת. שטפתי מעט את הפנים, הלכתי במסדרון ודפקתי על הדלת.
אני עדיין זוכרת את הקריאה הצלולה, המצלצלת "יבוא!" לחצתי על הידית ונותרתי לעמוד בפתח בלי לחצות את הסף. זה לא היה אמיתי. כן, זה אמיתי. בספרים היה דבר כזה, ובסרטים, בפרסומות לקרמים: אישה שכזאת. האור בחדר היה עמום. רק ליד הכורסה דלקה חלושות מנורת שולחן צבעונית, ושם ישבה היא בקימונו משי בצבע היין והסבה אלי את פניה, אותן פנים נפלאות. ישנו יופי שקורא רק לגברים; אלא שהיא הייתה יפה לכולם. יפה היא הייתה, עורה חלק ומושלם, גונו כשנהב עתיק, המצח העגול עטור שיער שחור, האף עדין וישר. כהות וצוחקות קרנו העיניים, וצבען היה כחול עז מאוד. בזאת הבחנתי רק כעבור ימים אחדים. הפה שלה והקול שבקע ממנו היו מקסימים כמו כל דמותה. כל דבר בה היה מלא חן ומתיקות.
היא נעמדה מולי בקימונו האדום ושאלה:
"למה באת כל כך מאוחר? חיכיתי לך כל כך הרבה."
"לא יכולתי להגיע מוקדם יותר. נסעתי ברכבת, יום שלם."
"היה לך קר נורא? היד שלך קרה."
"גם הידיים שלך לא חמות במיוחד, סוזנה —"
"אני? לי אין בכלל ידיים. תראי!"
שרווליה הרחבים נשמטו לאחור והתנופפו, וידיה נפשטו כמו זוג כנפיים גדולות.
"אלה כנפיים, אלה ציפורים. שחפים. שחפים כסופי נוצה. הם מגיעים מהים הרחוק. יש לך עיניים אפורות? לא, חומות. עיניים אפורות הן כמו הים. ראיתי אותו פעם, לפני הרבה שנים. אני אוהבת להיות בים. הוא נמצא בתוך הצדף, אני מצמידה אותו לאוזן ושומעת אותו. רוצה לשמוע גם?"
"מחר. השעה עוד מעט אחת־עשרה. היום שתינו כבר עייפות מדי."
"כן, מחר. אני אראה לך גם את הענבר שלי, את החרוזים. הם עכורים לגמרי, לא שקופים בכלל. אבל את השקופים אני לא אוהבת. פעם ראיתי כמה כאלה, כשעוד הייתי קטנה. חשבתי שהם סוכריות קרמל ורציתי לאכול אותם. יש לי עוד דברים. אני אראה לך גם את הזבוב שלי, עם הכנפיים מיהלום והעיניים מספיר."
היא הצביעה על סיכת עלה התלתן המוזהבת שענדתי על החזה. "אלה אזמרגדים?"
"כן. רק החלק התחתון הוא רוּבּין."
"אני יודעת: רובין!" היא צחקה בשקט, כאילו אמרתי משהו מצחיק מאוד או מטופש מאוד.
"רובין. איזו מילה נהדרת זאת: רובין. כל כך... אפלה... לוהטת..."
"את יכולה להביך גם מורה מקצועית, סוזנה."
היא הרימה את גבותיה, שני קמטים נחרצו מעל שורש האף; היא לא הבינה אותי.
"אני לא חושבת שאי־פעם התעמקתי במילים כמוך."
"אני לא מתעמקת בזה בכלל, זה פשוט ככה. יש מילים שאפשר לתפוס ביד. ויש כאלה שמריחים... למשל: מחבת. אני לא אוהבת להגיד 'מחבת', כי כל החדר מתמלא אז באדי טיגון."
"אז מה את אומרת?"
היא חככה בדעתה. "אז אני אומרת 'ורד'." ואז ראיתי את התנועה העדינה של שפתיה, את הבל פיה המלבלב ואת העלים המטוללים, הנושמים, והניחוח הנפלא. ורד.
בפינה הרעיש לפתע שרפרף, מתחתיו הזדחלה החוצה חיה גדולה, התמתחה, פשטה אברים כאילו זה עתה הקיצה משנתה, התנערה קלות.
"אל תתנערי!" קראה סוזנה. "אחרת מילדָה שוב תכעס, כי הריפוד והשטיח והכול יהיה מלא שערות.
"זואי, זואי, התנערי
פתיתים לבנים עליי פזרי
"חיברתי לי אגדה יפה, השיר הזה מתוכה. — בואי הנה." החיה צייתה. ראיתי שהחיה דקה וגבוהה וצורתה פתלתלה וצבעה כסוף בהיר, זרוע פה ושם במעט צהבהב; היא ניגשה ונגעה בידי באפה הארוך והצונן והביטה בי בעיני שקד בורקות. הפרקליט הזקן דיבר על צל של כלב, כזה הוא היה, אבל הוא היה גם חלום של כלב. ליטפתי אותו. "יפֶה שלי..."
"יפָה את צריכה להגיד לה," הורתה לי סוזנה. "היא כלבה והיא נסיכה, קיסרית ביזנטיון. אבל היא כבר לא בחיים. קוראים לה זואי והיא חיה במאה קדומה מאוד, מתי בדיוק אני לא יודעת. ועכשיו היא מתה. והיא קיימת רק מתחת לפרווה שלה, בעיניים. אבל לפעמים היא יוצאת מתוכה החוצה ונשארת שם, ואז החיה פשוט עומדת במקום ולוטשת עיניים ולא זזה בכלל ולא מגיבה כשקוראים לה. פעם שמעתי מישהו אומר: 'לכי כבר, רוח רפאים שכמותך!' קיסר ביזנטיון התחתן פעם עם לטאה, בגלל זה הראש שלה ככה. פעם אנשים יכלו להתחתן עם חיות; אבל היום כבר לא. לפעמים אני חושבת על זה, עם מי הייתי מתחתנת... עם עיט דגים אולי... או עם מלך הים. הוא גר מתחת לגלים בבית זכוכית, ועולה לחוף רק בלילה, כשהירח זורח. על החזה שלו צומחות פרא אצות כמו שיער, ויש לו עיניים בצבע ירוק־אפור."
"מי סיפר לך את כל זה?"
"דוד פורדון."
"על מלך הים?"
"לא, על הקיסרית ועל הלטאה."
כנראה האפוטרופוס פשוט הסביר לה את שם הכלבה, והתבדח על כך שהיצור עם הראש המוזר ודאי התפתח מלטאה, והנערה בדתה עוד דבר או שניים מלבה.
"ועכשיו הגיע הזמן להיפרד —"
"כן, אחרת נשב כאן כמו הגברים עד שיגיע הזמן להתפלל 'שחריס'."
לא הכרתי את היהדות, דתי שלי, וחשבתי שמדובר במטבע לשון מקומית; בסך הכול גם היא עצמה לא ידעה מה משמעות המילה.
"קחי גם את זואי. היא ישנה למטה בפרוזדור על השמיכה."
לפני שהלכתי נתנה בי עוד פעם אחת מבט מרוכז וידידותי. "את נראית שונה מכפי שחשבתי. ציירתי לי תמונות שלך; אבל עכשיו אף אחת מהן לא מתאימה ואני צריכה לזרוק את כולן."
אמרנו לילה טוב, פתחתי את הדלת, וכלבת הבורזוי רצה מיד במורד המדרגות.
1 האישור לצורך הגירה לארצות־הברית.
