הקדמה
עוד לפני שהגענו לגיל בר־מצווה כבר זכינו ללחוץ את ידיהם של כמה וכמה ראשי ממשלות, נשיאים, שרים ומכובדים אחרים.
וכל הכבוד הזה נפל בחלקנו לא מפני שהיינו בנים של איזו אישיות דיפלומטית או בני בית במשכן הכנסת, אלא פשוט מפני שהמקום שבו נהגנו להתפלל בשבתות ובימים טובים היה בית הכנסת המרכזי בירושלים, ישורון, שאליו היו מגיעים לעתים ראשי המדינה.
ביום שבת אחד, שהיה הראשון לחופש הגדול, כיבד ראש הממשלה מנחם בגין בנוכחותו את באי בית הכנסת ישורון. בסוף התפילה, בעודנו ממתינים עם רבים מהקהל ללחוץ את ידו, נדחק אהוד לצדי ולצד אחי יוסי, ובעיניו מבט ממזרי. הבנתי שמשהו עומד לקרות והצצתי בו וביוסי וביואבי לסירוגין. כבר הכרתי את המבט המסוכן הזה של אהוד. הוא היה גדול ממני בשלוש שנים, גדול מיואבי בשנתיים וגדול רק בשנה מיוסי. אני הייתי הצעיר שבחבורה. אחרי הקיץ הזה אמור יהיה אהוד לחגוג את בר־המצווה שלו — כמובן בישורון. הוא גר שתי קומות מתחתינו באותו בניין, וזאת גם היתה הסיבה שאת זמננו הפנוי בילינו יחדיו בהמצאות שונות ובמשחקים. בדרך כלל היה אהוד ילד אחראי ונבון, חוץ מאותם מקרים שבהם החליט שחובה עליו לבצע משהו חריג במיוחד, ואז דבר לא הניא אותו מדעתו. הוא באמת יכול להשתגע לפעמים. פעם אחת, באיזה אחר צהריים ארוך, עלה רעיון בלבנו לשלשל חבל ארוך בין המרפסת שלנו לזו של אהוד, וכך להעביר בינינו משחקים, מזון ושאר מצרכים שימושיים. זה היה נחמד, אבל די מהר החידוש מיצה את עצמו, ואז החליט אהוד שאם אפשר להעביר חפצים בין הקומות, אז למה לא ילדים.
את צעקותיה של אמו, שבדיוק יצאה לתלות כביסה וראתה אותי הקטן, דני, כּפוּת בחבלים סביב כל גופי כזבוב בקורי עכביש, מרחף באוויר גבוה מעל ראשה ולא מוציא הגה מהפה מרוב אימה וחדווה, בעוד יוסי ואהוד במרפסת למעלה מאמצים את כל כוחותיהם לבל יישמט החבל מידיהם — לא אשכח לעולם. אבל אתם חושבים שאהוד נרגע אחרי האירוע הזה?
פמליית המכובדים התקרבה, ואהוד הציץ בי ופשט לרגע את כף ידו הימנית, מראה לי אותה בהיחבא. פנים כף היד היה מרוח בעיסת בוץ מגעילה להפליא, שאהוד חפר מגינת הנוי שסביב בית הכנסת. הוא מיהר לסגור את כף ידו והמתין בסבלנות מחונכת ללחיצת היד הממלכתית.
״מטורף אחד!״ נרעדתי מרוב בהלה. ״מה אתה עושה?! זה ראש הממשלה! אה... שומרי הראש יאסרו אותך!״
לא ידעתי מה עוד להגיד לו. איך להניא אותו מהמעשה המטורלל הזה. אהוד לא הביט בי ולא ענה לי. גם לא היה זמן לכך. בגין התקרב מאוד, לחץ את ידו של האדון שעמד מלפנינו, חייך, ואז עמד מול ארבעתנו. הוא לחץ את ידינו המושטות מהקטן אל הגדול, אני, אחרי יואבי, אחריו יוסי ולבסוף התקדם אל מול אהוד, שהושיט אליו את ידו, עדיין לא פתוחה לגמרי. מנחם בגין נכנס למלכודת.
עכשיו, אני לא יודע אם ראש הממשלה קלט משהו חשוד במבע עיניו הנחוש מדי של אהוד, ואולי השנים הרבות שבהן רדפו אותו הבריטים הקנו לו מעין חוש שישי, אבל עובדה היא שהוא עצר את ידו המושטת באמצע מהלכה, ובמקום לחיצת היד הרגילה צבט בלחיו של אהוד צביטה הגונה ופלט: ״תהיה מפקד בצבא ההגנה לישראל. כשתגדל,״ והמשיך הלאה לאנשים שמאחורינו.
שומר הראש הבליע חיוך ונחפז בעקבותיו.
זהו.
אהוד הובס.
הובס על ידי ראש הממשלה בכבודו ובעצמו.
אבל כשיצאתי החוצה אחר כך וראיתי אותו מנסה לקנח את הטינופת הדביקה באבני המדרכה, הוא דווקא נראה לי שבע רצון מכל העניין ולא הפסיק לגחך, כאילו הדרגות כבר הוצמדו לכתפיו.
ואני תוהה.
עכשיו, שנים רבות אחרי האירועים האלה שתכף אספר עליהם, אני לא חדל לחשוב: האם ייתכן שאותה לחיצת יד בוצית כושלת, שזמם אהוד להעניק לראש הממשלה, היא אשר דחפה אותו ואותנו באותו קיץ להיכנס להרפתקת העפר המוזרה ההיא? אולי ללא המקרה הזה מול מנחם בגין, אהוד לא היה מפתח את הדחף השיגעוני ההוא שגרם להשתלשלות אירועים שלא תיאמן, שבמהלכה חווינו את הפחד הגדול ביותר אי־פעם, במקרה הכי מופלא שקרה במרכז ירושלים.
