אדוני הארץ

גדיים הופכים לתיישים

 

ב־27 בספטמבר 1967, ימים אחדים לפני ראש השנה,15 עשתה שיירה קטנה של כלי רכב את דרכה מן היישוב נחלים אל גוש עציון, ואיש צעיר ונאה בעל עיניים בורקות נהג בה. בערבו של אותו יום נתקעה היתד הראשונה של כפר עציון ושל ההתנחלות היהודית בשטחים שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים ביוני 1967, צעד קטן של המתנחל הראשון חנן פורת במסע ענק שהוא וחבריו סחפו אל תוכו את החברה הישראלית כולה. דרכם של סיפורים מהפכי־היסטוריה שכאלה, שהם מגששים לאחור ומחפשים לעצמם התחלות מיתולוגיות. האגדה מספרת אפוא שכשחנן פורת היה בן חמש, הוא טיפס על מגדל השמירה של כפר עציון ושומר־הלילה כיוון למענו את הזרקור אל הכפרים הערביים שהקיפו את קיבוצו. ״כל כך הרבה ערבים סביב, ואנחנו לבד?״ נבהל הילד. ״אצלם החושך ואצלנו האור,״ הרגיעו השומר.16 תשע־עשרה שנים אחרי שפונה מביתו, יחד עם שאר ילדי הקיבוץ הדתי ונשותיו, ועם שלושה קיבוצים שכנים, ראה חנן פורת שוב את האור. בשבעה ביוני 1967 קיבלה חטיבה 29 של חיל הרגלים הירדני, שהיתה מוצבת בהר חברון, פקודה לסגת אל הגדה המזרחית של נהר הירדן. צה״ל, שפורת נמנה עם לוחמיו, היה הצבא היחיד שנותר ממערב לנהר. הפריצה עם חטיבת הצנחנים אל עבר העיר העתיקה בירושלים היתה בבחינת צעד ראשון בשיבה שלו לגוש עציון. המיתוס שרקם בשום־שכל סביב השיבה אל הבית שבכפר עציון מזכיר את ״סיפורי המפתחות״ של פליטי 1948 מיפו ומן הגליל, ואת חלום השיבה הפלסטיני.

15 קיימת אי־בהירות מסוימת באשר ליום שבו עלתה השיירה לגוש עציון. בספר גוש עציון מראשיתו עד תש״ח, נכתב: ״ב־27 בספטמבר, כ״ב אלול תשכ״ז, חידוש היישוב בכפר עציון.״ ראובן פדהצור, לעומת זאת כותב כי העלייה לגוש עציון מתבצעת יום לאחר החלטת הממשלה (מס' 839) מן ה־24 בספטמבר, כלומר ב־25 בו, 1967. לפי התכנון הראשון, היתה העלייה אמורה להתבצע ב־23 בספטמבר. ראו, ראובן פדהצור, ניצחון המבוכה, מדיניות ממשלת אשכול בשטחים לאחר מלחמת ששת הימים, תל אביב 1996, עמ' 190, 193.

 

16 יגאל סרנה ויובל קרני, ״כבר בגיל חמש הוא שאל: כל כך הרבה ערבים ואנחנו לבד?״ ידיעות אחרונות, 22.10.1999.

 

״משקרבנו לכפר [עציון], גברה השמחה שבלב... חברים החלו מתווכחים בלהט על המיקום המדויק של בריכות המים, הרפת והלול,״ שיחזר לימים חנן פורת, המתנחל הראשון בגדה המערבית שזה עתה נכבשה מידי הירדנים. הדימוי שחלף במוחו של הפליט היהודי של מלחמת 1948, ששב להתנחל בכפרו, היה דווקא מילותיו של מחמוד דרוויש על החזרה לכפרו שלו, ברווה שבגליל המערבי. מבועת מעצם ההשוואה, מיהר פורת למחוק את קווי הדמיון בין געגועי חולין של פליטים ערבים לאדמתם לבין האמונה היוקדת, היונקת מההבטחה האלוהית, בזכות ההיסטורית של עם ישראל לשוב לארצו. ״ערבי השב לכפרו זה אנושי ונוגע ללב,״ אמר פורת, אולם ״יהודי השב לכפרו זה דבר שמעבר לנוסטלגיה. זו היסטוריה. זו מטא־היסטוריה.״17 בחלוף עשרים ושבע שנים, לאחר שבירך את הסובבים אותו ב״פורים שמח״, שעה קלה אחרי שמתנחל מקרית ארבע רצח עשרים ותשעה מתפללים מוסלמים במערת המכפלה, הסביר פורת כי ההרוגים הערבים הם מבחינתו אנונימיים כמו מתי בוסניה.18 ״חנן חש כאדם שהולך לפני המחנה ורואה את האור,״ אמר עליו חוקר מחשבת ישראל והציונות הדתית הלאומית, אביעזר רביצקי, ויריב פוליטי של פורת ושל חבריו מבית מדרשו של הרב צבי יהודה קוק. ״כשאתה בתוך מהלך אלוקי, והאל לצדך, אתה מאבד בהדרגה את הרגישות לסבל הזולת. אתה נעשה אטום, אתה רואה את המהלך הגדול, ודברים קטנים כמו בני אדם נעלמים. אדם בעל תפיסה גאולית כזאת, רק השלם מספק אותו. כל שאינו שלם נתפס כבגידה.״19

17 יגאל סרנה ויובל קרני, ״כבר בגיל חמש הוא שאל: כל כך הרבה ערבים ואנחנו לבד?״ ידיעות אחרונות, 22.10.1999.

 

18 שם.

 

19 שם.

 

צעירי המחנה הדתי־הלאומי, חנן פורת וחבריו, שראו בהקמת המדינה בידי הציונות החילונית אתחלתא דגאולה, זיהו במלחמת ששת הימים את המפץ הגדול שהעניק לציונות הדתית הזדמנות ליטול חלק במימוש השלב הבא של הגאולה — יישוב ארץ ישראל השלמה. הם ידעו לאתר את נקודות התורפה של המחנה הישראלי ההגמוני, שפניו היו לנורמליזציה, ולהציע פעולות משולבות של גאולת אדמה וגאולת הנפש. שיבה לגוש עציון בראש השנה החדשה; היאחזות מחודשת באדמה רוויית הדם והתבוסה של הגוש שננטש ב־1948, היו מתכון מנצח. אך טבעי היה שגוש עציון נבחר לשמש ראש גשר ממדינת ישראל החילונית־הפרגמטית במהותה, שגבולותיה סימנו את קו הסיום של מלחמת 1948, אל ארץ ישראל הלאומית־הדתית, שאת גבולה שירטטו קרבות מלחמת יוני 1967. ״הגוש״ לא היה ככל אותם חבלי ארץ ערביים שנפלו במפתיע לידי מדינת ישראל בשלוש הגזרות. מאה ארבעים ואחד מאנשי המקום נהרגו בקרבות מלחמת השחרור, ורבים אחרים נלקחו בשבי הירדני. אל נפילת המקום והקרב עליו נקשר גם המיתוס מכמיר הלב של חללי הל״ה, בניה הקסומים של הציונות החלוצית החילונית, שנהרגו בעת שניסו לחלץ את נצורי הגוש. פצע פעור שדרש תיקון. יוצאי כפר עציון הקימו לעצמם אמנם בתים חדשים בניר עציון שבתחומי הקו הירוק, אך רבים מהם נשאו כל העת בלבם את זכר הבית הנטוש. מדי שנה נהגו צאצאיהם של מתיישבי הגוש המקוריים להתקבץ מכל רחבי הארץ בחלקת חללי המקום שבהר הרצל. בין הצעירים והצעירות היו יתומי מלחמת העצמאות, או בניהם של מי שישבו תקופה ארוכה בכלא הירדני. הם התרפקו על אלבומי תמונות ישנים והפליגו בדמיונות על שיבה, אם גם מאוחרת, למכורתם. היו שחישלו את גופם לקראת היום הגדול בריצה בשדות קוצים, בחציית מכשולים ובטיפוס על קירות אבן.20

20 צבי רייך, ״חנן פורת בחיים״, ידיעות אחרונות, 1.4.1988.

 

הצנחן פורת, שעם סיום שירותו הצבאי הלך ללמוד בישיבת מרכז הרב בירושלים, ועמיתיו לישיבה ולתפיסה הגאולית המשיחית של הרב קוק הבן, מצאו מולם במוצאי המלחמה ממשלה אובדת עצות. לחזון הפרגמטי והמאופק של נציגי תנועת העבודה ההיסטורית, שהותשו בשנות דור של נשיאה בנטל בניין אומה ומדינה, לא היה סיכוי אל מול ההתפרצות המשיחית שחוללה המלחמה בקרב הצעירים הדתיים, ופריצת הגבול הפיזי שהביאה איתה. השטחים הגדולים שנפלו לידי ישראל כמעט בן־לילה, העמידו בפני ההנהגה המדינית של ישראל דילמות שהיו גדולות ממידתה. למן הימים הראשונים של השלטון הישראלי בגדה וברצועה, כמו בגולן ובסיני, היה ברור כי להתיישבות ישראלית בשטחים הללו יהיו השלכות מרחיקות לכת. היו שהאמינו כי יישובם של השטחים בכל הגזרות יקבע עובדות מדיניות כאשר יבשילו התנאים למשא ומתן עם השכנים. אחרים ביקשו להפוך את ההתנחלויות לכבלים על ידיה של הממשלה בבוא היום לדון בפשרה טריטוריאלית. והיו גם מי שראו ביישובים יהודיים בשטחי הגדה והרצועה תשתית לדו קיום ישראלי־פלסטיני.21 הגישה הפורמלית שהממשלה הציגה, בעיקר כלפי העולם, היתה שהנוכחות הישראלית הצבאית בשטחים אינה מטרה בפני עצמה, וכי השטחים אינם אלא פיקדון — קלף מיקוח מדיני מכריע לעת משא ומתן. לפיכך, כל יתד אזרחית שישראל תתקע בשטחים הללו, גרסו בעלי התפיסה הזו, עלולה להתפרש כחבלה בהסדר שלום אפשרי. ההחלטה לספח אך ורק את מזרח ירושלים הדגישה, לכאורה, את היחס השונה לשטחי הגדה הסמוכים לבירה, אשר לא סופחו עד עצם היום הזה.

21 שלמה גזית, פתאים במלכודת, 30 שנות מדיניות ישראל בשטחים, תל אביב 1999, עמ' 224-217.

 

ב־19 ביוני, ימים ספורים אחרי תום המלחמה, קיבלה הממשלה החלטה ברוח עמדה זו ואף נתנה לה פומבי. בפרסומים הרשמיים נאמר, כי ״ירושלים השלמה תישאר בתחומי מדינת ישראל (סידורים מיוחדים ייעשו באשר למקומות הקדושים לדתות השונות); כשלב מעבר, יושאר בגדה מצב צבאי; ייעשה מאמץ לחיפוש פתרון קונסטרוקטיבי לטווח הארוך; ישראל מוכנה לשיחות עם המלך חוסיין במגמה לבנות יחסי שכנות טובה ולהגיע לאיחוד כלכלי בין שתי המדינות; ההסדר יהיה מושתת על ממשל עצמי (אוטונומיה) לתושבים המקומיים.״22 גוש עציון לא הוזכר בהודעת הממשלה. אפשר להניח כי לפני ראש הממשלה היה מונח כבר, בעת קבלת ההחלטה של ה־19 ביוני, נייר ההצעה להסדר הבעיה הפלסטינית שחיברו אנשי מוסד שבדקו מטעם אגף המודיעין של צה״ל את הלך הרוחות בגדה. המסמך הוגש לראש אמ״ן ב־14 ביוני 1967. מחבריו, יצחק אורון, אלוף הראבן, דן בבלי ודוד (דייב) קמחי, החתום על הנייר, כולם אנשי מודיעין מנוסים, קבעו כי יש להקים מהר ככל האפשר מדינה פלסטינית עצמאית ״בחסות צה״ל״ ו״תוך הסכמה עם המנהיגות הפלשתינאית.״ המדינה הפלסטינית היתה אמורה לקום בשטחי הגדה וברצועת עזה בגבולות המבוססים על קווי שביתת הנשק של 1949, תוך תיקונים קלים בירושלים, במובלעת לטרון ובגלבוע. כדי לאפשר ״הסדר של כבוד,״ נאמר במסמך, ״תיבדק אפשרות שישראל תוותר על כמה כפרים ערביים שבשטחה.״ במסגרת התוכנית המוצעת היתה ישראל אמורה ״לקבל על עצמה את היוזמה ליישוב סופי של בעיה זו [בעיית הפליטים],״ ולעמוד בראש מפעל בינלאומי לשיקום הפליטים וליישובם. ההצעה המהפכנית הזאת, שהדגישה כי יש לפעול מיד ובהסכמה עם הפלסטינים, ושאילו התקבלה והתממשה היתה יכולה לשנות את ההיסטוריה של ישראל ושל המזרח התיכון כולו, היתה מבוססת, לדברי הוגיה, על סקר שערכו בקרב המנהיגות הפוליטית בגדה המערבית, שהעלה כי ״הרוב הגדול של מנהיגי הגדה, כולל הקיצוניים ביניהם, מוכנים כיום להגיע להסדר קבע של שלום״, על בסיס ״קיום עצמאי של פלסטינה״, ללא צבא.23 (ראו נספח בפרק הנספחים בסוף הספר.)

22 יחיאל אדמוני, עשור של שיקול דעת, ההתיישבות מעבר לקו הירוק 1977-1967, רמת אפעל 1992, עמ' 21-20.

 

23 דוד קמחי (בשם יצחק אורון, אלוף הראבן ודן בבלי), ״הצעה להסדר הבעיה הפלשתינאית״, (סודי ביותר), 14.6.1967. ללא סימול. לפי עדות קמחי שנמסרה למחברים, הנייר הגיע לראש הממשלה אשכול סמוך מאוד לכתיבתו.

 

קול השפיות והחוכמה המדינית מרחיקת־הראות שעלה מן ההצעה של ארבעת אנשי המוסד לא היה הקול הדומיננטי באותם ימים של אויפוריה ושל טשטוש התבונה. צעקת־אמונתם של חנן פורת וחבריו ושל תומכיהם בממשלה היתה חזקה יותר. ב־16 ביוני, עוד כתב שר הביטחון משה דיין בהצעת החלטה שהגיש בתום דיונים של ועדת השרים לענייני ביטחון, כי ״איננו מיישבים יהודים בגדה המערבית, בחברון, בעציון ובג׳יפטליק.״24 חודש אחר כך, כאשר נועד עם חנן פורת וחבריו מגרעין כפר עציון, שזימנו עצמם אליו, עוד עמד השר דיין על דעתו שיש ליישב רק את ״חמשת האגרופים״ שלאורך שטחי גב ההר החולשים על שפלת החוף, על פי התוכנית שהגה מיד במוצאי המלחמה. אולם כעבור זמן מה נמלך בדעתו, ובתוכנית שניסח ושנשאה את שמו, כבר כלל את האזור של גוש עציון באחד מ״חמשת האגרופים״ שבמרכז תוכניתו.25 אבל תוכניות הממשלה המגומגמות, המשתנות, והעמדות המתנגשות שהתרוצצו בה ודאי שלא היה בהן כדי לרפות את ידיו של פורת. הוא קבע עובדה כאשר סימן את מועד העלייה על הקרקע והשיבה הביתה ל־23 בספטמבר, אם בברכת הממשלה, ואם בברכת האל. פורת הרבה לדמות עצמו לחלוץ הפורץ לפני המחנה, מהזן של יוסף טרומפלדור, ואף נהג לצטט מהזיכרון את הגדרתו של הגיבור הגידם של תל חי: ״חלוץ הוא אדם המוכן לכול. אומרים לו לסחוב לבנים — הוא סוחב; אומרים לו לחרוש — הוא חורש; אומרים לו ללמד — הוא מלמד. בקיצור: להיות כמו חתיכת ברזל, המתעצבת לפי מה שנדרש.״ פעמים היה עוצם את עיניו ומדקלם ״הנני״, כפי שהשיב אברהם אבינו לקריאתו של אלוהים. ״הנני — לכהונה, למלכות, להרוג, להיהרג. ריבונו של עולם, הנני לכל מה שדרוש... כך, באלף אלפי הבדלות, אני מבין את משמעותו האמיתית של המושג חלוץ.״26

24 פדהצור, ניצחון המבוכה, עמ' 46.

 

25 שם, עמ' 203-189.

 

26 יוסף שביט, ״חנן פורת פוליטיקאי על תקן משיח״, ידיעות אחרונות, 2.11.1979.

 

הצעיר, שפשט זה לא כבר את מדי הצנחן וחזר אל מראיתו האזרחית, שילב באישיותו ובדמותו מאפיינים וערכים שאנשי תנועת העבודה החילונים, החלוצים לשעבר, ששקעו בחיי בורגנות, לא יכלו לעמוד בפניהם. הלוחם הצנחן כחול העיניים, איש ההתיישבות חובש הכיפה, נתפס גם בעיניהם כגלגול חדש ומאווה של החייל עובד האדמה; האיקון המושלם של כל תנועה לאומית לוחמת. הציציות והכיפה שלראשו היו לדידם ערך מוסף של יהדות, שהם עצמם קרעו מתוכם בלהט העבר המהפכני שלהם. פורת מצידו הקפיד לשוות לעצמו חזות של חלוץ סגפן, התרסה סמויה כלפי הממסד החילוני הבורגני, ואף כלפי העסקנים העירוניים של מפלגתו, המפלגה הדתית לאומית. כעבור שתים־עשרה שנה, כאשר נחשב פורת לדמות פוליטית מרכזית בציונות הדתית ונמנה עם מנהיגי תנועת ההתנחלות, נכתב עליו כי ״אלמלא הופעתו החבר׳מנית וגילו הצעיר יחסית, ניתן היה לשייכו, על פי המנייריזם שלו, לפעילי תנועת העבודה מדורות קודמים. בעצם יש משום אנכרוניזם מסוים גם באותה הופעה חיצונית, שהפכה זה כבר לכרטיס הביקור שלו: חולצה כחולה דהויה מן הסוג שהיה בעבר אחד מסמליה של ארץ ישראל העובדת, מעל מכנסיים מהוהים; סנדלים משופשפים; תיק צד בגוון חאקי, המשתלשל באורח קבוע מן הכתף... חזותו, כפי שהיא משתקפת מתמונותיו בעיתונים, היא כשל קומונאר ב׳בני עקיבא׳.״27

27 שם.

 

אנשי גוש עציון ותומכיהם הטילו מצור על ראש הממשלה לוי אשכול. ב־16 באוגוסט 1967, הגיעה משלחת ראשונה שלהם לפגישה עם אשכול בלשכתו שבירושלים, והפצירה בו לחדש את היישוב בגוש. פורת הצעיר לא היה ביניהם. ״לא ביקרתי עדיין בגוש עציון מטעמים מסוימים,״ אמר ראש הממשלה. לנוכחים, שציינו בפניו כי הערבים לקחו את אדמות הגוש שהוכשרו בעבר בידי היהודים, השיב אשכול כי ״כעת אפשר להקים יישוב אחד בלבד.״ כאשר לחצו עליו, שאל ״מה בוער? צריך לדעת מה רוצים,״ והוסיף ש״הממשלה בעצם ההתלבטות בעניין זה, ותוך זמן קצר נגיע להחלטה מה נעשה בשטחים,״ וכי ״אין טעם להחזיק כעת, ואחר כך לעזוב.״28 כעבור יומיים דיווח אשכול לוועדה המדינית של המערך כי אנשי גוש עציון לוחצים עליו. ״באים אלי בחורים מכפר עציון,״ אמר, ״ואומרים לי שהם רוצים ליישב את המקום.״ הוא הוסיף כי דווקא יוסף וייץ, אבי הרעיון של התיישבות בגוש עציון, ובנו רענן, איש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, מתנגדים להתיישבות בגוש, מפני ״שאין במה להיאחז [שם].״ אשכול זרק עוד הערה אופיינית על דיין ה״נוטה לכך שאיזה יישוב יקום שם.״ שר המשפטים יעקב שמשון שפירא הזכיר, כי ״משה דיין נגד יישוב גוש עציון.״ אבל אלון וגלילי מיהרו להגיב כי ״הוא [דיין] שינה דעתו.״29

28 פגישת ראש הממשלה עם אנשי גוש עציון, 16.8.1967, גנזך המדינה, חטיבה 19-1 / 153.8 / מכל 7920, תיק 7.

 

29 פדהצור, ניצחון המבוכה, עמ' 190.

 

השבת עטרה ליושנה

שלושת הלאווים של ועידת הפסגה הערבית בח׳רטום, שהתפרסמו ב־1 בספטמבר — לא לשלום, לא להכרה ולא למשא ומתן ישיר עם ישראל — סייעו בידי אלה שביקשו לטרוף את תפיסת השטחים כקלפי מיקוח במשא ומתן לשלום. בישיבת ממשלה שהתקיימה יומיים אחרי שהתקבלה החלטת ח׳רטום, עוד נאלץ שר העבודה יגאל אלון, נוכח לחציהם הגוברים של שרי המפד״ל בעניין ההתיישבות בגוש עציון, להשיב ב״לא הוסמכנו לכך,״ וראש הממשלה עצמו נמנע מלהעלות את הנושא לדיון בטענה שאין הוא כלול בסדר היום. אולם בישיבת הממשלה שהתקיימה כעבור שבוע, ב־10 בספטמבר, לאחר פעילות ציבורית מתוזמרת ומסע לחצים מאורגן על ראש הממשלה מצד אנשי התנועה לארץ ישראל השלמה, המפד״ל, ובני גוש עציון עצמם, כבר התרכך אשכול והותיר את שר החקלאות חיים גבתי בודד בהתנגדותו לרעיון ההתיישבות בגוש עציון. החלטה על היאחזות בגדה, אמר גבתי, מחייבת קודם כול החלטה מדינית. ״אם נגיע להחלטה שצריך לתקוע יתדות להתיישבות בגדה,״ אמר, ״יש לשקול אם גוש עציון הוא המקום הראשון לו ניתן עדיפות ראשונה. כי הרי יש לנו מטרות מסוימות בהתיישבות שם, הן פוליטיות והן התיישבותיות, כיבושיות וכו'.״ גבתי טען כי אין לקבל החלטות רק משום שהממשלה נתונה בלחץ.30 זולת שר המשפטים שאמר כי אדמת הגוש היא בבעלות הקרן הקיימת, ולכן השטח ״הוא בבחינת אדמה יהודית,״ חברי הממשלה לא התייחסו לדברי שר החקלאות. סוגיית גוש עציון נשארה תלויה ועומדת, ללא החלטה חד משמעית. בחלוף עשרה ימים מהפסגה הערבית, כשרוח הלאווים של ח׳רטום מניעה אותו, ביקש השר יגאל אלון, בתוקף תפקידו כמרכז נושא ההתיישבות בשטחים, להעלות לדיון הקמת היאחזויות בבקעת הירדן ובגוש עציון. בד בבד הגישה המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית לראש הממשלה תוכנית אופרטיבית להפעלת ״ענפי חצר״ וענפים לא חקלאיים בשביל מתיישבי הגוש.31

30 שם, עמ' 192-191.

 

31 אדמוני, עשור של שיקול דעת, עמ' 51.

 

איש מבעלי העניין לא בזבז זמן. הלחצים שהפעילו אנשי גוש עציון על ראש הממשלה נמשכו ואיתם פניותיהם של חברי תנועת מחנות העולים שתבעו לדון בהקמתו מחדש של קיבוץ בית הערבה, שנהרס ופונה במלחמת השחרור.32 בתום פעולת ריכוך והשתדלות של חבר הכנסת מטעם המפד״ל, מיכאל חזני, אצל ראש הממשלה, נערכה פגישה נוספת עם אשכול, ב־22 בספטמבר. הפעם באו בני גוש עציון, ובהם חנן פורת בן ה־24, כדי לדבר על לבו של ראש הממשלה שיתיר להם להחזיר את ״עטרת גוש עציון ליושנה.״ הגרעין כבר מוכן לעלייה, אמרו לאשכול, וציינו את רצונם ״העז״ לבנות מחדש את הגוש שממנו גורשו אבותיהם. אשכול בן השבעים ושתיים, שבאורחותיו ובסגנון דיבורו גילם בעיניהם את דמותו האפורה של עסקן מפא״י, האזין לדברי אורחיו, והבהיר כי הממשלה טרם החליטה על עתיד הגדה והשטחים המוחזקים. עם זאת, הוא הבטיח כי יפעיל את גורמי ההתיישבות ואת משרדי החקלאות והביטחון לבדיקת המצב, וכי תוך שבוע תינתן ״תשובה מוסמכת.״33 הנושא עלה בישיבת הממשלה יומיים אחר כך. דיין הציע להפקיע קרקעות ראויות לעיבוד באזור גוש עציון, ולהושיב בהן לעת עתה היאחזויות נח״ל ומחנות צבאיים. הוא הציע ״לקשור את גוש עציון עם ארץ ישראל הקודמת, שזה יהיה אי לחוד, איזו ׳אינקלבה׳ שלמה כזאת. לסלול דרך באורך 15 ק״מ מגוש עציון עד חבל לכיש... זוהי תוכנית לשטח הכולל גם את המקום שהיה בשעתו מחנה גוש עציון, אבל מתמשך לפי התנאים הנוכחיים ולא לפי אלה של 1948... לאט לאט ייעשה הדבר יותר לדבר של קבע.״34

32 שם.

 

33 משלחת בני גוש עציון אצל ראש הממשלה, 22.9.1967, גנזך המדינה, חט' 19-1 / 153.8 / מכל 7920, תיק 7; פדהצור, ניצחון המבוכה, עמ' 193-192.

 

34 אדמוני, עשור של שיקול דעת, עמ' 54-53.

 

האיש שהצהיר כי השטחים הם פיקדון בידי ישראל עד שהערבים ״ירימו טלפון״, החל לחוש את כיוון הרוח. הממשלה אף רשמה לפניה (החלטה מספר 839) את הודעת ראש הממשלה כי ״בקרוב תעלה היאחזות לגוש עציון.״ אשכול ידע שהמתיישבים מתכננים לעלות לקרקע בתוך יממה או שתיים, אך בחר משיקוליו שלו להסתיר את פרטי העלייה ואת מועדה מחבריו לממשלה. השרים, שרובם הסתייגו מהרעיון, הניחו שעוד יזדמן להם להביע את עמדתם קודם שיינתן האישור הפורמלי להקים את היישוב. למחרת הוזמנו אנשי גרעין כפר עציון פעם נוספת ללשכת ראש הממשלה. ״התכוננו לאפשרות של עלייה לכפר עציון ללא אישור, בגיבוי אנשי ׳התנועה לארץ ישראל השלמה׳ ואחרים,״ סיפר לימים חנן פורת. ״ריכזנו את כל הדרוש לנו על משאית שחנתה במושב נחלים... אשכול שאל מתי אתם רוצים לעלות, השבנו לו שאנו רוצים להתפלל במקום בראש השנה (שחל ב־6-5 באוקטובר). אשכול השיב: ׳עלו.׳ למרות ההיתר, לחצו מספר חברים, ובהם שמואל תמיר ואליקים העצני, לעלות בו ביום ולא להמתין עד מועד העלייה המוסכם. חברי גרעין הבנים לא נענו ללחץ.״35

35 שם, עמ' 53.

 

כך התקבלה ההחלטה על הקמת ההתנחלות הראשונה בגדה המערבית, בלי שהממשלה קיימה דיון עקרוני על מדיניות כוללת בעניין ההתיישבות ועל כל ההשלכות קצרות הטווח וארוכות הטווח של התיישבות יהודית בשטחים. כך נקבע תקדים שקשה להפריז בחשיבותו. ״עובדות בשטח״ ומשחק מתוחכם בזמן, של דחיקת הקץ מצד אחד ושל המתנה סבלנית מצד אחר, עד היחלשותן של חומות ההתנגדות, או נפילתן, היו כוח מניע היסטורי משמעותי יותר מכל החלטת ממשלה. לימים אמר הרב משה לוינגר, המתנחל הראשון בחברון, ומי שלקח חלק גם בהנעת ההתנחלות בגוש עציון, כי ״זאת היתה האסטרטגיה שלנו, לא ללכת עם הראש בקיר, אלא להיפך, למשוך את הפעולה עד שבסופו של דבר היא תתקבל כשהרגע יהיה בשל לכך. תמיד ידענו להשתמש בגורם הזמן בתוך המשחק הדמוקרטי. עיתוי היה תמיד חשוב לנו. כי מרווח הזמן פעל לטובתנו. פשוט התרגלו לעובדות בשטח.״36

36 תמר מרוז, ״הקמת קרית ארבע, שטח הפקר״, הארץ, 22.4.1988.

 

ראש הממשלה המוחלש, שאופן התנהלותו ב״תקופת ההמתנה״ ערב המלחמה כבר חרץ את גורלו הפוליטי, כרע עכשיו תחת לחצם של אנשי גרעין כפר עציון ושל שרי המפד״ל. חתירתם של בן גוריון ואנשי רפ״י תחתיו, ומרד הגנרלים נגדו על תשישותו ועל הססנותו טרם הפעלת הכוח הצבאי הישראלי במכה מקדימה, הפכו אותו ל״ברווז צולע״.37 על אף שלא ראה צורך בהקמת היישוב בגוש עציון, ואף התנגד בכל מאודו למהלך משום שהבחין בסכנה הטמונה בו, שינה עתה את טעמו. את התפנית שחלה בעמדתו תירץ בכך שחידוש היישוב בכפר עציון עולה בקנה אחד עם תוכניתו של שר הביטחון דיין.38 כחודשיים לאחר הקמת כפר עציון, דיבר ראש הממשלה בסגנון החצי־תה חצי־קפה שהוציא לו מוניטין, והודה נוכח חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת המשתאים על חולשת דעתו: ״לא רציתי לאשר את עלייתם, אך לא רציתי לסרב למבקשים.״39 בחוכמתו הוא גם הבין שצעד אחד ראשון מתפתח למסע גדול שסופו מי ישורנו. באחת השיחות הרבות שהתנהלו בסביבתו הקרובה בסוגיית עתידם של השטחים, כאשר נשאל במפורש אם מדובר בראשיתה של התיישבות יהודית גדולה שם, השיב אשכול בחצי חיוך, ״מדובר בהיאחזות, אבל אני יודע שבמשך הזמן הופכים גדיים לתיישים.״40

37 פדהצור, ניצחון המבוכה, עמ' 189.

 

38 שם, עמ' 193.

 

39 שם, עמ' 194.

 

40 אדמוני, עשור של שיקול דעת, עמ' 51.

 

אשכול וחבריו לממשלה ולדרך לא היו עיוורים לתוכניותיהם הגדולות של המתפרצים להתיישב בשטח. אבל בעודם מתייסרים בקושיות מדיניות וביטחוניות עצומות ומתחבטים בתוצאות הדמוגרפיות והפוליטיות של כל מהלך שהם מבצעים, נטלו לעצמם פורת וחבריו לאמונה ולדרך פטור משיקולים מעין אלה או מספקות מוסריים. קולות אחרים, מספֵרות גבוהות יותר, הדריכו את צעדיהם ואטמו את אוזניהם מפני זוטות ביטחוניות או דמוגרפיות. במרוצת השנים אימצה תנועת העבודה את גוש עציון והפכה אותו לאחד מאותם גושי ״התנחלויות ביטחוניות״, שבניגוד ל״התנחלות פוליטית״, הן ראויות ליהנות מחמימות הקונסנזוס ומתקציבים ציבוריים נדיבים, הנובעים ממעמד זה. כבר בספטמבר 1967, לקראת ישיבה של מרכז רפ״י, שעמדה לדון בהצעתו של שמעון פרס לאיחוד עם מפא״י ועם אחדות העבודה, ניסח פרס מסמך בן ארבע־עשרה נקודות. במסמך התווה את קווי הפעולה המדינית, החברתית וההתיישבותית של המפלגה בעקבות המלחמה, ש״חילצה את ישראל ממצור ומקווי שביתת הנשק״ ו״העמיקה הקשר שבין העם היהודי לבין עברו.״ מתכון ההתיישבות היהודית בשטחים, מקור הסתבכותה הצבאית, המשפטית, המוסרית והפוליטית של ישראל לאורך ארבעה עשורים, גולם כולו כבר במסמך המוקדם הזה. הכוונות היו טובות, אבל קוצר הראות שליווה אותן היה מרשים לא פחות. בסעיף שמונה למסמך נאמר, כי ״יוקם יישוב יהודי בירושלים המזרחית, בצפונה ובדרומה, מבלי לנשל תושבים ערביים.״ ואילו בסעיף תשע נקבע כי ״מקומות שנעזבו יחודשו.״ המקומות שמנה פרס היו בית הערבה, קליה, חברון וגוש עציון. בן גוריון ביקש מפרס לדחות בכמה ימים את הדיון במצעו עד לאחר ההכרעה בדבר האיחוד. במקרה של איחוד המפלגות, אמר בן גוריון, אין צורך לדון על כך ברפ״י.41 בישיבה שדנה באיחוד המפלגות התגלע ויכוח קולני בין דיין לפרס. בעוד שפרס, מזכ״ל רפ״י, טען שאין להתעלם מן הפן המוסרי של סוגיית השטחים שנכבשו במלחמה, אמר דיין בסגנון המיוחד לו, כי יש להודות באמת שאין לישראל פתרון לבעיית הפליטים, ושאם הם [הפליטים] רוצים, שימשיכו ״לחיות כמו כלבים,״ ומי שירצה שיילך. ״בואו נאמר את האמת, רוצים שלום, אין שלום... אנו נחזיק בשטח ממשל צבאי לעוד ארבע־חמש שנים ונראה מה יהיה, מי שרוצה ללכת שיילך. וכך יכול ונעמוד עם הרבה פחות [פליטים] וזה יהיה דבר עצום.״ לטענת פרס בדבר השיקול המוסרי, הגיב דיין, כי ״בן גוריון אמר שמי שניגש לבעיה הציונית באספקט מוסרי הוא לא ציוני.״42

41 ארכיון מפלגת העבודה, 15-1965-040-4; ראו גם יוסי ביילין, מחירו של איחוד, מפלגת העבודה עד מלחמת יום הכיפורים, תל אביב 1988, עמ' 43.

 

42 ביילין, מחירו של איחוד, עמ' 43-42.

 

בקרב אנשי אחדות העבודה, חבריו ותלמידיו של המנהיג ההיסטורי, יצחק טבנקין, נתפסו תוצאותיה של מלחמת ששת הימים כתיקון היסטורי גדול והכרחי, שאין עליו ויכוחים ועוררים. הקיבוץ המאוחד של טבנקין שלל מאז שנות ה־30 של המאה שעברה את עצם הרעיון של חלוקת הארץ. כבר בדיון הראשון על תוכנית חלוקה לארץ ישראל משנת 1937, שקרע את התנועה הציונית ואת היישוב בארץ, סירב טבנקין להצטרף להצעת הפשרה של ראשי תנועת העבודה בקונגרס הציוני ה־20. הוא אף פרש מפעילות ציבורית כלל ארצית בשל החלטת הקונגרס בסוגיה זו, והביא להקמתה של סיעה ב׳, ומאוחר יותר, ב־1944, לפילוג מפא״י. טבנקין ואנשיו הוסיפו להחזיק בעמדה זו כל שנות ה־40. הם סירבו לקבל את החלטת ההנהלה המורחבת של הסוכנות היהודית שהתקיימה בפריס באוגוסט 1946, שמשמעותה היתה נכונות לדון בכינון מדינה יהודית בת קיימא ״בשטח מתאים של ארץ ישראל״, כלומר, בחלק של הארץ השלמה.43 המדינה והצבא היו בעיני טבנקין פרי של הפעולה ההתיישבותית ושל ההגנה עליה. אין די בשליטה צבאית ובדיפלומטיה, אמר טבנקין בשלהי שנות ה־50, עצמאות מדינית נגזרת מהיקף ההתיישבות.44 ב־1954 התפלגה מפ״ם (שקמה שנים אחדות קודם, ב־1948, תוך איחוד אחדות העבודה והשומר הצעיר) בעיקר בשל שאלת ארץ ישראל וסוגיית המדינה הדו־לאומית. ארץ ישראל, אמר אז טבנקין, תהיה ״מולדת להמוני עם,״ רק ב״דרך ההתיישבות״ ו״רק בהיותה שלמה... עם ישראל כולו, בארצו השלמה...״45 שנה קודם הכריז טבנקין כי החלוקה היא דבר חולף, וכי שלמות הארץ תושג או בדרכי שלום או במלחמה. ״אם יכפו עלינו מלחמה נחזיר את שלמות הארץ.״46 הוא חזר על דברים אלה בגרסאות שונות בשנות ה־50 וה־60. שנה לפני המלחמה, ביוני 1966, אמר טבנקין, כי ״בכל מקום שהמלחמה תאפשר נלך להחזיר את שלמות הארץ.״47

43 יוסף הלר (עורך), במאבק למדינה: המדיניות הציונית בשנים 1948-1936, ירושלים תשמ״ה, עמ' 436.

 

44 יצחק טבנקין, ״הגורמים להקמת המדינה״, בתוך אברהם בר־סיני, ההתיישבות מהות ודרך, רמת אפעל תשמ״ג, עמ' 28.

 

45 יצחק טבנקין, ״לבחינת שליחותנו״, דברים, כרך ה', עמ' 94-93.

 

46 יצחק טבנקין, ״שלמות הארץ או חלוקתה?״, בתוך אברהם בר־סיני, ההתיישבות מהות ודרך, עמ' 69.

 

47 יצחק טבנקין, יוני 1966, מצוטט אצל אריה נאור, ארץ ישראל השלמה, אמונה ומדיניות, חיפה ולוד תשס״א, עמ' 122.

 

תקדים גוש עציון

שלמות הארץ, בשביל טבנקין וחבריו, נקנתה לא רק בכוח החרב, אלא בעיקר במכלול הציוני הקלאסי של התיישבות וההגנה עליה, של עובד האדמה החייל, של קשר האדמה והדם. נציגיה של התפיסה הזאת בממשלה, שרי אחדות העבודה, יגאל אלון וישראל גלילי, ראו עצמם מופקדים אישית על מילוי השליחות, והיו שגרירים נאמנים של דחיקת הקץ, כלומר, של קביעת עובדות מיידיות בשטח. שניהם לא רק נהפכו לפרקליטי המתנחלים בתוך הממשלה, אלא סייעו להם בעצה, בחומר, בנשק, וחשוב מכול, בחותמת הכשרות של תנועת העבודה החלוצית. תחושת השליחות הכוחנית־הקונסטרוקטיביסטית של אלה חברה לתחושת השליחות האלוהית של אלה. אלון האמין רק בטריטוריה, גם אם היא מיושבת במיליון ערבים, ולא נתן אמון בחוזה שלום. ״חוזה שלום,״ הוא אמר בישיבת הממשלה ב־19 ביוני, ״הוא הערובה החלשה ביותר לגבי עתיד השלום ועתיד הביטחון.״ הוא הזהיר מפני החזרת "אינץ׳ אחד של הגדה המערבית״, והוסיף כי אם עליו לבחור בין ״שלמות הארץ עם כל האוכלוסייה הערבית... או ויתור על הגדה, אני בעד שלמות הארץ עם כל הערבים.״48

48 פרוטוקול ישיבת הממשלה, 19 ביוני 1967, מצוטט אצל פדהצור, ניצחון המבוכה, עמ' 50-49.

 

דגל ההתיישבות שנשא אלון למן הרגע הראשון היה גם חלק ממאבקו על הבכורה מול דיין, ולכן היתה פעולתו בתחום זה לאורך כל הדרך גלויה, מוחצנת, לעתים פרובוקטיבית, ונועדה למשוך את מרב תשומת הלב. גלילי, לעומתו, היה ספק מורכב ספק מעורפל יותר, תלוי בעיני המתבונן, ושמר כדרכו על חשאיות. גם הוא החזיק בהשקפה כי יש לשמור על כל שעל משטח הגדה המערבית, וכי נהר הירדן צריך להיות הגבול. עם זאת, היה מודע להשלכות הבינלאומיות העלולות להיות לכל פעולה ארוכת טווח בשטחים, ולכן נטל על עצמו לנהל את תמרוני ההטעיה וההסתרה של הממשלה, תפקיד שהלם את אופיו ואת הליכותיו. באוגוסט 1968, כאשר ההתנחלות בגוש עציון ובחברון היתה כבר עובדה מוגמרת, הוא כתב לראש הממשלה בנימה שהיתה בה גם נזיפה: ״בעיתונות ובקול ישראל מתפרסמות מפעם לפעם ידיעות על פעולות משרדי הממשלה והמוסדות השונים בשטחים החדשים, בכלל זה ידיעות שפרסומן אינו רצוי לנו מבחינה מדינית... המצב המדיני עודנו מחייב זהירות והתאפקות בכל הנוגע לפרסום מופלג של פרטים על היוזמות ההתיישבותיות בשטחים החדשים... יש להימנע ממתן עילה חוזרת ונשנית לטיפול עיתונאי בנושא. נא דאג לכך שאנשי משרדך ינהגו בזהירות הנדרשת.״49 היה זה, אם תרצו, מתווה ראשון למתכונת החשאיות שאיפיינה את מפעל ההתנחלות מעבר לגבולה המדיני של ישראל. כאשר פירסם אלון את התוכנית שנשאה את שמו, שהיו בה גם ויתורים על חלקי ארץ, ושמשמעותה היתה בין השאר התנתקות מחלק מן המורשת הטבנקינית של ארץ ישראל השלמה, ראה גלילי במהלכו של אלון כעין בגידה באתוס. משנשאל הוא עצמו על הגבולות שלו במזרח, הוא השיב, ״אין לי שום יצר להצטלם עם מפה אישית שלי.״50 גלילי אכן היה מודע להשלכות העתידיות של החזקת תושבי הגדה המערבית ללא אזרחות, ״לא רק מבחינה מוסרית, דמוקרטית אבסטרקטית, אלא מבחינת הסכנות הממשיות הכרוכות במצב שייווצר.״ אולם בעודו חוזה באופן מדויק למדי את ההתפתחויות הסבוכות העלולות להיווצר בשטחים מחמת הקמתם של יישובים יהודיים בלב אותה אוכלוסייה ערבית, הוא העדיף, כניסוחו העקלקל, ״את הקשיים החברתיים והפוליטיים על פני השארת אוכלוסייה זו ללא אזרחות במדינת ישראל, וחיפוש נוסחאות שונות של מינהל עצמי, בלא היותם גרעין למדינה פלסטינית עצמאית.״51

49 ישראל גלילי לראש הממשלה אשכול, 25.8.1968, מצוטט אצל פדהצור, ניצחון המבוכה, עמ' 166.

 

50 עדית זרטל, ״שומר החומות״, הארץ, 12.12.1980.

 

51 פדהצור, ניצחון המבוכה, עמ' 49-48.

 

הגם שרבים ראו בשיבה לכפר עציון מחווה חד פעמית לפליטים ולמשפחות הנספים היהודים של 1948, ולא תקדים, נהפך המהלך הצנוע הזה לצעד ראשון, התחלתי, של מפעל ענק, בורא עולם. לא רק מבחינת החוגים ה״לאומיים״, נתפסו השיבה לכפר עציון, כמו הכניסה לעיר העתיקה בירושלים, כתקדים מעודד; גם הממשלה, וכן הממשלות שבאו אחריה, התעודדו נוכח התגובה הרגועה יחסית של העולם ושל השמאל הישראלי. ומשהסתמן הסדק הראשון בסכר, ההמשך היה רק עניין של זמן, והוא בא, בתערובת של יוהרה ועיוורון, כאילו אין עולם, אין גורמים אחרים שיש להתחשב בהם ובכוחם ובאינטרסים היחסיים שלהם. כבר בישיבת הממשלה ההיסטורית ב־19 ביוני 1967, העיר ראש הממשלה אשכול בתגובה על תוכניתו של אלון, כי ״כמה חברים... חיזקו בי את ההרגשה שאנחנו מנסחים מה טוב לנו, מה אנחנו רוצים, ומשחקים שחמט עם עצמנו.״52 ולמרות זאת, ועל אף התנגדותו העמוקה להתנחלות בשטחים, פנה ראש הממשלה ב־9 בנובמבר 1967 ליושב ראש ההסתדרות הציונית וביקש שהמחלקה להתיישבות תסייע לממשלת ישראל בהקמת יישובים חדשים בשטחים. הוא התחייב שהממשלה תישא בהוצאות הכרוכות בהקמת יישובים אלה. בעקבות פנייה זאת הוקמה חברת ״המרחיב״ — חברה ממשלתית להתיישבות בישראל ומחוצה לה.53 שלושים ושש שנים מאוחר יותר, בסוף 2003, התגוררו בגדה המערבית בלבד (ללא הגולן ורצועת עזה) יותר מ־220 אלף ישראלים ביותר ממאה ושלושים התנחלויות,54 בסיוע אותם מסלולים עוקפי ממשלה, שהפעילה הממשלה עצמה כבר בראשית הדרך, ושהיו לעורק הראשי של הזרמת משאבים להתנחלויות.

52 שם, עמ' 51.

 

53 אדמוני, עשור של שיקול דעת, עמ' 37-36.

 

54 הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, דו״ח ישובים בישראל 2003 מס׳ 53, ירושלים 2004, (טרם פורסם, ללא מס' עמודים).

 

חידוש היישוב היהודי בגוש עציון הפך את הרעיון של שיבה ליישוב יהודי שנפל ב־1948 לידי האויב הערבי מפנטזיה של בודדים למעשה בהישג יד של הרבים. משאישרו לצאצאיהם של אנשי כפר עציון לשוב לבתים שנעזבו בתש״ח, התקשו הקברניטים להסביר לצאצאי מאורעות תרפ״ט, ואף לעצמם, מדוע ייגרע חלקם של יהודי חברון. אך טבעי שרעיון ההתיישבות בחברון החל להתגלגל פחות משבועיים אחרי העלייה לכפר עציון. נראה כי לא רק יד המקרה היתה בכך שאיש המפתח בסיפור חברון היה הרב משה לוינגר, מורהו הנערץ של חנן פורת מישיבת בני עקיבא בכפר הרא״ה, והרב של מושב נחלים, שממנו יצאה שיירת המתיישבים הקטנה לכפר עציון המתחדש. בחול המועד סוכות, כחודש לאחר עליית כפר עציון, טלפן אל הרב לוינגר עורך הדין אליקים העצני, מהחסידים הלא־דתיים הבולטים של רעיון ארץ ישראל השלמה, וביקשו להגיע בדחיפות למשרדו. העצני היה ונשאר טיפוס יוצא דופן, ססגוני יאמרו אחדים, מוזר יטענו אחרים, בקרב המתנחלים. יליד גרמניה, היה הצעיר האידיאליסט הרדיקלי הזה אופוזיציונר מטבעו, לוחם צעקני ועיקש על עקרונותיו. בשל תכונתו זו זכה לימים מעטו של העיתונאי נחום ברנע לתואר ״האיש הבולט באגף ההיסטרי של המתנחלים.״55 ב־1951, בהיותו סטודנט למשפטים באוניברסיטה העברית וחבר בתא הסטודנטים של מפא״י בירושלים, הוא הקים עם חברים תנועה חדשה, שורת המתנדבים, שסייעה בקליטת עולים חדשים, ולחמה לטוהר המידות בישראל. לאחר שסגן המפכ״ל של משטרת ישראל, עמוס בן גוריון, בנו של ראש הממשלה הכל־יכול, הגיש ב־1956 תביעת דיבה נגד ראשי השורה, בהם אליקים העצני, וזכה במשפט, החלו אנשי החבורה להתפזר, אף שבית המשפט העליון ביטל חלק ניכר מפסיקת בית המשפט המחוזי, ביקר בחריפות את התנהגות עמוס בן גוריון, והפחית בפיצויים שבהם חויבו אנשי שורת המתנדבים. פרקליטם של העצני וחבריו היה שמואל תמיר, והעיתון העולם הזה של אורי אבנרי תמך בהם במאבקם — ברית משולשת אנטי־מפא״יית שחושלה זה לא כבר במשפט גרינוולד־קסטנר שהסעיר את המדינה.

55 נחום ברנע, ״אליקים העצני, נביא־חורבן", כותרת ראשית, 13.11.1985.

 

על חורבות שורת המתנדבים הקימו ב־1957 כמה מיוצאי התנועה ואישים אחרים, בהם הפרופסור ישעיהו ליבוביץ׳, שמואל תמיר, אליעזר לבנה ואליקים העצני, תנועה פוליטית קצרת ימים בשם ״המשטר החדש״. תנועה זו שאפה לשנות את אופי המשטר בישראל ולנתקו מן המחלוקות האידיאולוגיות של תקופת היישוב. למעשה ביקשו אנשי הקבוצה לשבור את המונופול השלטוני של מפא״י ושל בן גוריון, ואת מבנה הכוח הפוליטי האדיר שהקימה תנועת העבודה ההיסטורית. תנועת המשטר החדש קראה לכונן חוקה שתשריין את זכויות היסוד של האזרח; לבטל את החוקים והתקנות המגבילים את חירות האדם, חופש הדיבור, חופש התנועה וההתארגנות, וגם את הממשל הצבאי על ערביי ישראל; להנהיג ביטוח בריאות ממלכתי, המנותק מהשתייכות למפלגה פוליטית כזו או אחרת, ועוד. בתחום המדיני, תמכה תנועת המשטר החדש באיחוד ארץ ישראל כולה בדרכי שלום, תוך כינון בריתות פדרטיביות עם ירדן ועם לבנון, ובפתרון בעיית הפליטים הפלסטינים ממלחמת 56.1948

56 הדברים בקטע זה מבוססים בחלקם על עמוס כרמל, הכול פוליטי, לקסיקון הפוליטיקה הישראלית, לוד 2001, עמ' 305-304.

 

העצני לא היה זר לשאלת ארץ ישראל ולאנשי ארץ ישראל השלמה. אדרבה, היו לו השקפות מוצקות ומאוויים ברורים בעניין, ומלחמת ששת הימים סיפקה לו מקפצה היסטורית למימושם. בשיחתו עם הרב לוינגר אמר העצני, כי הרב יחזקאל סרנא, ראש ישיבת חברון בירושלים, סיפר לאנשים שונים שבאו לשוחח איתו על החזרת הישיבה שחרבה במאורעות תרפ״ט, על פגישה שהיתה לו עם בן גוריון. בפגישה שנערכה ימים אחדים קודם, תהה ראש הממשלה לשעבר, לדברי סרנא, ״מדוע עוד לא עלינו,״ ואמר, כי ״צריך לעלות מיד.״57 חיזוק לדברים אפשר למצוא בהתבטאותו של בן גוריון עוד בעיצומה של המלחמה, בישיבת המזכירות של רפ״י ב־8 ביוני 1967. לחבריו המופתעים אמר בן גוריון, שהתנגד למלחמה קודם שפרצה, כי ״אנו שולטים עכשיו בירושלים, וזה אחד המאורעות הכי גדולים... אחד הדברים הראשונים זה להקים שיכונים... לשכן מיד את הרובע היהודי. אם יש בתים ערביים ריקים גם שם נכניס יהודים. כן גם לגבי חברון... אני בטוח שברוח השוררת עתה בישראל ילכו לשם.״58

57 משה עוזרי, קרית ארבע היא חברון: קובץ מאמרים ותמונות במלאת עשר שנים לחידוש הישוב היהודי בחברון, פסח תשכ״ח — פסח תשל״ח, קרית ארבע תשל״ח, עמ׳ 15.

 

58 אמנון ברזילי, ״צומת ששת הימים — ובעיצומה של המלחמה תיכננו באמ״ן את המדינה הפלשתינית״, הארץ, 5.6.2002.

 

בעוד שמחדשי היישוב בגוש עציון שאבו את הלגיטימציה שלהם מהיישוב היהודי ששכן באותו מקום תשע־עשרה שנה לפני כן, נלקחו הטיעונים לזכות השיבה של העם היהודי לחברון ולישיבתו במקום מן התקופה המקראית, בהיותה מקום קבורת האבות והאמהות של עם ישראל. בצד אותה זיקה קדמונית, נאחזו המתיישבים גם בטראומת תרפ״ט, בבחינת אחוז בזה וגם מזה אל תרפה.59 בדף המידע בהוצאת מדרשת חברון נכתב לימים, כי ״מטרת מתיישבי חברון היא לחדש בה את היישוב היהודי ולחיות בה כיישוב שוחר שלום, למען כבודו של עם ישראל, מניעת הענקת ניצחון לרוצחי תרפ״ט וממשיכיהם, והבאת ביטחון לאזור ולארץ כולה.״60 חדורי תחושה של שליחות כפולה, דתית וביטחונית, תרכובת מנצחת בחברה לאומית מגויסת, פנו באביב 1968 הרב משה לוינגר וקבוצה של צעירים אלמונים אל המושל הצבאי של חברון. הקבוצה שמנתה חיילים שלחמו ביחידות שונות במלחמת ששת הימים, כמו ישראל הראל, בני קצובר, הרב חיים דרוקמן והרב אליעזר ולדמן — מי שהיו לימים לדמויות מרכזיות בגוש אמונים — ביקשה היתר לערוך את סדר פסח בחברון ולעבור את הלילה שם. הם הבטיחו לצאת את העיר למחרת היום. מכיוון שבאותם ימים נאסר על אזרחי ישראל לשהות בתחומי הגדה המערבית לאחר רדת החשכה, נזקקו אנשי קבוצתו של לוינגר לאישור הצבא.

59 ראו פרק 5 בספר זה, על השפעת מאורעות תרפ״ט על תודעת המתנחלים ועל שיחם. כן ראו, מיכאל פייגה, שתי מפות לגדה, ירושלים 2002, עמ׳ 111-107.

 

60 פייגה, שתי מפות לגדה, עמ' 108.

 

הפרת אמון בחברון

על כוונתם של משתתפי ליל הסדר להפר את התחייבותם ולהישאר בחברון היה אפשר ללמוד ממודעות שפורסמו בימי ערב החג בעיתונות. המודעות האיצו במעוניינים ביישוב חברון ״להתקשר ללא דיחוי לתא דואר 4288 בתל־אביב.״ אבל מי שם לב לזוטות כאלה בימי האויפוריה שלאחר המפץ הגדול ובתחושת הגאולה הממשמשת ובאה. כיוון שגם הגאולה זקוקה לסידורים פרקטיים, ניסו אנשי לוינגר לרכוש דירות בעיר, ושכרו את החדרים במלון פארק רק משניסיון הרכישה לא עלה יפה.61 הדעת נותנת שהרמזים הללו לא נעלמו מעיני השלטונות, וכי יש רגליים לגרסתו של המתנחל חגי סגל הטוען, כי בעת שהצבא והדרג המדיני אישרו לקיים את סדר הפסח בחברון, הם ידעו שלוינגר וחבריו אינם מתכוונים לפנות את העיר למחרת החג.62 ראש עיריית חברון, השייח׳ מוחמד עלי ג׳עברי, לעומת זאת, האמין כנראה כי לוינגר ורעיו אכן מתכוונים לעזוב את עירו עם צאת החג, וראה בשכירת החדרים במלון אות לארעיות שהייתם. כך אפשר להסביר את העובדה שלא הביע התנגדות לכניסתם לעיר. הכנסת האורחים של השייח׳ ג׳עברי התפרשה בקרב היהודים החוגגים כהסכמה לנוכחותם בעירו. גלעין ראשון זה, שהיה ראשית הקונפליקט האלים בין יהודים לתושבים הפלסטינים בחברון, שילהב עד מהרה את הרוחות בעיר והניע את ג׳עברי לתבוע את סילוקם של המתנחלים.63

61 חגי סגל, "אחים יקרים״ — קורות ״המחתרת היהודית״, ירושלים 1987, עמ׳ 20.

 

62 שם, עמ׳ 22. בדבריהם השונים ובפרסומיהם, מכחישים ראשוני היישוב בחברון את הטענה כי הערימו על הצבא ועל הממשלה. ביוני 1973, לדוגמה, אמר הרב לוינגר: ״מעולם ולאיש לא אמרנו שאנחנו עולים רק לחגוג את הפסח. הגורמים הממשלתיים ידעו על רצוננו לעלות... לא רצינו להתחכם... [אילו היו] עוקבים אחרינו מקרוב היו רואים שמי שעולה לחברון עם הפריג׳ידרים ומכונות הכביסה שלו — לא מתכוון לטיול... אני לא חושב שזה לכבוד האמת, לכבודו של עם ישראל ולכבודה של חברון להגיד שאם יש היום יהודים בחברון, זה מפני שמרדנו והמרנו את רצון ממשלת ישראל.״ גאולה כהן, ״בארבע עיניים עם מתנחלי חברון״, מעריב, 8.6.1973.

 

63 אריה בראון, חותם אישי, משה דיין במלחמת ששת הימים ואחריה, תל אביב 1997, עמ׳ 135.

 

מצוידים באישור שנשא את חתימתו של אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, הגיעו המתנחלים, בלילה שבין ה־12 ל־13 באפריל, למלון פארק. במעמד שישים איש ואישה וברוב חגיגיות ננעצה השכונה היהודית הראשונה בלבה של עיר ערבית. כבר למחרת ליל הסדר הודיעו החוגגים כי הם ״קבוצת מתנחלים ראשונה הבאה לחדש את היישוב היהודי בחברון.״64 היות שכניסתם לעיר נעשתה באורח חוקי, מתוקף תקנות ההגנה לשעת חירום משנת 1945, היה אפשר להוציאם משם רק מתוקף אותן תקנות.65 ימים אחדים אחרי ליל הסדר, כבר כיבד השר יגאל אלון את מתנחלי חברון בביקור מיניסטריאלי, שהיה מנוגד לרוח החלטות הממשלה. הוא הביע את תמיכתו בהמשך ישיבתם בעיר, דאג לחמשם בנשק שהועבר מגוש עציון, וסיפק להם מכונית סוסיתא ושאר טובין כדי להקל על קליטתם במקום. אחריו התייצבו שרי המפד״ל לביקורים חצי־ממלכתיים אצל המתנחלים החדשים. יגאל אלון, איש תנועת העבודה, התגלה, אף יותר מאנשי המפד״ל, ככוח המניע העיקרי של ההתיישבות היהודית החדשה בחברון. הוא פעל ללא לאות למען העניין. למעשה, עוד לפני שהגיע ראשון המתנחלים לעיר, כבר הגה את הרעיון להקים שכונה יהודית בעיר הערבית. ב־14 בינואר 1968 הגיש אלון למזכירות הממשלה הצעת החלטה ״לעודד הקמת שכונה יהודית בקרבתה הבלתי אמצעית של חברון.״ את ההצעה נימק אלון בבקשתם של קואופרטיבים ושל אנשים פרטיים להתיישבות, בקשה שלטענתו לא היה אפשר לסרב לה. אלון טען, כי עם הפונים נמנו ״הרבנים לוינגר־שטיינר, עשרים ושלוש משפחות וכמה רווקים מ׳אנשי הרב קוק׳, וכיתת תלמידים עם ראש הישיבה הרב דרוקמן.״ משתוכניתו לא הובאה לדיון בממשלה, שלח אלון את עוזרו כעבור שלושה חודשים (13 במרס 1968) עם מכתב המפרט את שמות המעוניינים לעלות ולהתיישב בחברון. גם פנייה זו לא נענתה, ומאותה שעה החליט כנראה אלון לתת את ידו להתיישבות ללא אישור. עצם הצעתו של אלון להקים התיישבות יהודית בקרבת העיר חברון בישרה על השינוי ביחס למגמה שרווחה עד אז, להקים בשטחים יישובים חקלאיים בלבד.66 על הפרק עלתה גם הצעתו של מנחם בגין לממשלה ״לתכנן ולהקים קריות עם תושבים יהודים ביריחו, חברון, בית לחם, רמאללה, שכם, טול כרם, ג׳נין וקלקיליה.״67

64 פדהצור, ניצחון המבוכה, עמ' 233.

 

65 שם, עמ' 232. על המשתתפים בליל הסדר ואופן שכירת חדרי בית מלון ראו סגל, "אחים יקרים״, עמ' 23-20; עדויות על היום הראשון בחברון מפי מרים לוינגר, ראו אצל עוזרי, קרית ארבע היא חברון, עמ׳ 48-47.

 

66 פדהצור, ניצחון המבוכה, עמ׳ 232-231.

 

67 אדמוני, עשור של שיקול דעת, עמ' 58.

 

משקבעו אנשי לוינגר את העובדות הראשונות בשטח, החל אלון ללחוץ על אשכול, בנצלו את הססנותו של ראש הממשלה, לצייד את מתנחלי חברון באישור שהייה רשמי. שרים נוספים באו בעקבות אלון לדרוש בשלומם של מתנחלי חברון, מבלי שראש הממשלה ניסה להניא אותם מצעד הפגנתי זה. השיכון החדש נעשה מוקד לעלייה לרגל, וכל מי שהחשיב את עצמו למישהו בא לברך את המתנחלים החלוצים. למברק איחולים לחג הפסח בחתימת ״מתנחלי חברון״ ששלח לוינגר לשר הביטחון, השיב דיין בנוסח ״אני מודה על ברכותיכם וחג שמח.״ לוינגר ראה בתשובת שר הביטחון ״הכרה ממלכתית״ אם לא אות משמים.68 הפגנתם מול מלון פארק של קומץ פרופסורים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ביניהם יעקב טלמון, יהושע אריאלי ודן פטנקין, שנשאו כרזות ״סיפוח לא! שלום וביטחון כן!״, ושראו במהלך של הרב לוינגר ראשיתו המסוכנת של זרם משיחי פוליטי במרחב הציבורי הישראלי, משכה אמנם תשומת לב תקשורתית, אך היתה נטולת כל השפעה. דפוס אירועים ארוך־ימים נוצר כבר שם ברחוב החברוני. פרופסורים טובי־כוונות מחו בקול ענות חלושה, ושיירת המתנחלים נעה קדימה באין מפריע.

68 עוזרי, קרית ארבע היא חברון, עמ' 17.

 

ניכר היה שאשכול מתחמק מקבלת החלטה מחייבת לאסור על הקמת יישוב יהודי בחברון.69 הוא הסתפק בקבלת דעתו של ישראל גלילי, שביכר להתעלם מן המציאות החדשה המתהווה בחברון, וקבע כי ״גם אם יוקם יישוב יהודי בחברון, עליו להיעשות בצורה חוקית ומסודרת.״70 שאילתה שהגיש אחד משרי מפ״ם אילצה את אשכול להביא את העניין לדיון בממשלה. דיין הציע שעד לקבלת החלטה סופית בעניינם, יתארחו המתנחלים במתקן הממשל הצבאי בחברון. בעקבות הצעתו של דיין, הוקמה ועדה לאיתור מקומות חלופיים לקבוצה.71 היה זה פתרון מאולתר בנוסח דיין, שעיקרו ישיבה על הגדר והימנעות מלקיחת אחריות למהלך טעון והרה תוצאות. המתנחלים לעומת זאת ראו מהלך זה בעין יפה, כיוון שהיה בו לדעתם ביטוי ל״חסות ממלכתית מפורשת״ לעניינם. לפי התוכנית היו המתנחלים אמורים לעבור לבית הממשל בשני שלבים: ראשונות המשפחות שישוכנו ביחידות מגורים בבית הממשל, ואחריהן הרווקים.72 לימים התברר עוד כי לפי הוראות המטכ״ל קיבלו המתנחלים נשק מהצבא, ואף אומנו להשתמש בו, מבלי שחוילו לצה״ל.73 במקביל פתחו המתנחלים בהכנות להפיכתה של חברון ליישוב יהודי פעיל, עם בתי ספר, עם גני ילדים ואף עם מסעדה כשרה בסמוך למערת המכפלה. לפי התוכנית היו מתנחלי חברון אמורים לעבוד בעיקר בגוש עציון ובהמשך גם להתפרנס משירותים שונים הקשורים לממשל הצבאי,74 כך שאלה יצאו נהנים וזה לא נמצא חסר. זה היה החיבור הראשון בין המתנחלים לבין הצבא, חיבור שעיצב לימים את אופי ההתנחלות ואת הכיבוש הזוחל בשטחים בחסות צבא ההגנה לישראל.

69 פדהצור, ניצחון המבוכה, עמ׳ 234.

 

70 שם, עמ' 234-233.

 

71 גזית, פתאים במלכודת, עמ׳ 226-225.

 

72 סופר דבר בירושלים, ״קבוצת המתנחלים מחברון עוברת לבנין הממשל הצבאי״, דבר, 20.5.1968.

 

73 תשובת שר הביטחון משה דיין לשאילתות של אורי אבנרי, דברי הכנסת, כרך 29, ישיבה מיום 12.6.1968, עמ' 2232-2230.

 

74 סופר דבר בירושלים, ״קבוצת המתנחלים מחברון עוברת לבנין הממשל הצבאי״, דבר, 20.5.1968.

 

בתשובה לשאילתה של חבר הכנסת שמואל מיקוניס ממק״י, בנוגע למעמדם של מתנחלי חברון בבית הממשל הצבאי, השיב דיין, כי הם ״לומדי ישיבה, ואליהם נספחים גם מספר אנשים נוספים המשתייכים לקבוצתם.״ דיין ציין עוד כי אינו יודע מי מימן את שהות המתנחלים בחברון, וכי למשרדו אין כל תוכניות לגביהם. בתשובה לשאלתו של חבר הכנסת אורי אבנרי, האם נכון שקבוצת המתנחלים שיקרה לשלטונות צה״ל כאשר נכנסה לחברון באומרה שהיא באה לארבעים ושמונה שעות בלבד, והפרה את התחייבויותיה, השיב דיין, כי אינו ״בוחן כליות ולב.״ הוא הוסיף עוד, כי בשעת בואה של הקבוצה לחברון לא היה קיים החוק האוסר שהיית לילה בשטחים ללא אישור מיוחד של המפקד הצבאי. חברי הקבוצה מילאו טופס בקשה להכרה בהם כיושבי קבע בחברון. ״הממשל אישר את בקשתם לפי החלטת הממשלה,״ אמר דיין.75 לוינגר ואנשיו ידעו היטב מה הם עושים. ההחלטה לא להחליט, והעברתם של המתנחלים למתחם הממשל הצבאי כדי להגביר את ביטחונם האישי היו בבחינת מתן הכשר ממשלתי לישיבתם בחברון. כעבור שבועיים החליטה ועדת השרים שלא להורות למתנחלים לעזוב את העיר. המתנחלים לא היו זקוקים ליותר מזה כדי לבסס עוד את אחיזתם במקום. ההתבססות היתה מהירה ומושכלת. בדרך להכשר הממסדי של ההתנחלות בחברון, הניחה להם הממשלה לקבוע עובדה אחרי עובדה. הרב לוינגר עצמו תיאר לימים את שיטת הפעולה של ההתפשטות ההדרגתית, מוסד אחר מוסד, גן אחרי בית ספר אחרי ישיבה. הקמת בית הספר הראשון במלון פארק, מוסד חינוכי לא־חוקי שלא הוכר על ידי משרד החינוך, היתה שלב ראשון. לצד בית הספר נחנכה גם ישיבה ובה עשרה תלמידים מישיבת מרכז הרב וקבוצת אברכים שהגיעו מישיבת אור עציון. התנועה למען ארץ ישראל השלמה ויהודי אמריקני עתיר ממון בשם שמואל ואנג סייעו במימון הפעולות ומוסדות החינוך הראשונים שנחנכו במקום.76 הפרטים האלה הם בעלי חשיבות, משום שכאן, בחברון, עוצב דפוס הפעולה של ההתנחלויות לדורותיהן. דפוס זה הועתק למעשה מן הימים של טרם הקמת המדינה, כאשר האי־לגליות של פעולות הקהילה היהודית בארץ ישראל היתה אתוס, השקפת עולם ופרקטיקה יומיומית מול השלטון הבריטי ה״זר״.

75 תשובת שר הביטחון משה דיין לשאלותיו של אורי אבנרי, דברי הכנסת, כרך 29, ישיבה מיום 12.6.1968, עמ׳ 2232-2230.

 

76 עוזרי, קרית ארבע היא חברון, עמ׳ 18.

 

השיטה המשיכה לפעול. ב־8 באוגוסט 1968 הרחיבו המתיישבים את הטריטוריה שלהם בהקימם דוכן לממכר משקאות בסמוך למערת המכפלה. על הדוכן, שהוקם בלא רישיון, הניפו דגל עם הכתובת ״מתנחלי חברון״. המושל הצבאי במקום, סגן אלוף עופר בן דוד, הורה לחייליו לפרק את הדוכן, ומתאם הפעולות בשטחים, אלוף משנה שלמה גזית, ביטל את אישורי השהייה של שלושה מהמתנחלים שהיו מעורבים במעשה ההתגרות. אלא שהמציאות בחברון סתרה את המדיניות של ירושלים, והוראה פוליטית סיכלה פקודה צבאית. כך אירע שהוראתו של גזית לפרק את הדוכן בוטלה מכוח החלטת ממשלה שיזמו אלון וגלילי, יחד עם שרי המפד״ל וגח״ל, ובניגוד לעמדתו של שר הביטחון משה דיין.77 ראש הממשלה אשכול, המתון, הפרגמטי, שידע דבר או שניים על ״גדיים ההופכים לתיישים״, ראה בעיניים כלות כיצד מתבססת ומתרחבת שלוחה יהודית לא מתוכננת בלב יישוב ערבי גדול, צפוף וקנאי, אך לא עשה דבר כדי לעצור את התהליך. האופן שבו ננטש על ידי חבריו ועמיתיו ערב המלחמה, כאשר הודח בעזרתם מתפקיד שר הביטחון, הותיר אותו חשדן וקצוץ כנפיים, ובעיקר נטול מוסד מהימן וקבוע להתייעצויות, לקביעת מדיניות ולהשמתה. דבריו בוועדה המדינית של המערך, באוגוסט 1967 כבר מעידים על תחושתו שההיסטוריה חומקת בין אצבעותיו, ורומזים לאי־הנחת שלו מ״עצמאותו״ של דיין, יורשו במשרד הביטחון. ״הייתי רוצה כי בישיבה זו נקיים בירור ונגבש עמדה כיצד אנו נוהגים עם מה שקרוי אצלנו ׳הגדה המערבית׳,״ אמר אשכול. ״בתוך שרינו יש דעות שונות, זה הדבר הגרוע ביותר. ישנם הרואים עצמם חופשיים... בשבוע שעבר בא דיין וגם הוא העלה מחשבות והצעות לגבי הגדה המערבית... אנו צריכים לגבש עמדה...״78

77 עוד על הדיונים באשר לגורלם של שלושת המתנחלים, ראו אצל פדהצור, ניצחון המבוכה, עמ' 241-237; סגל, "אחים יקרים״, עמ' 24-23.

 

78 לוי אשכול בוועדה המדינית של מפא״י, מצוטט אצל פדהצור, ניצחון המבוכה, עמ׳ 33.

 

דיין מצדו לא ראה באשכול מנהיג בעל שיעור קומה הראוי ומסוגל להנחות את ישראל בימים כה הרי משמעות, וטען בפומבי כי רפ״י מתאחדת עם מפא״י לא כדי לתמוך במפלגה זו, אלא כדי להביא לשינוי בצמרתה. ניסיונו של דיין להקים עוד לפני תום המלחמה ״ועדה מדינית״ בתוך משרד הביטחון, שתתווה את מדיניות ישראל בשטחים, נתפס אצל אשכול כניסיון להפקיע מן הממשלה את הטיפול בפירות המלחמה, והוא הגיב בהקמתו של ״מטבח״ נגדי.79 ״ועדת הפרופסורים״ שהקים אשכול עוד ביולי 1967, לעיצוב תוכנית פיתוח של האזורים ״המוחזקים״,80 וגופים נוספים, שנועדו להתמודד עם שאלת השטחים, לא יכלו להציב סכר מול פעילותם הלא־נלאית של המתנחלים הראשונים מזה ומול האמביציות והתוכניות האישיות והאינטרסים המתנגשים של חברים בממשלתו מזה.

79 להרחבה ראו פדהצור, ניצחון המבוכה, עמ׳ 47-39.

 

80 על הוועדה ראו, שלמה גזית, המקל והגזר, המימשל הישראלי ביהודה ושומרון, תל אביב 1985, עמ' 91-90.

 

אשר לחברון עצמה, אשכול סלד בבירור מדרכי הפעולה של אלון וממעורבותו בהתנחלות של לוינגר. בדיון שהתקיים ב־20 באפריל 1968 בוועדה המדינית של מפלגתו, ביקר ראש הממשלה בגלוי את ״שר העבודה, יקירנו אלון״, שבא לחברון עם ״סטאף [צוות] שלם... והבטיח להם עבודה.״ כך, אמר אשכול, ״אנחנו [הממשלה] עושים מעצמנו צחוק.״ הוא הודה כי בלבו הוא ״רותח כדוד של מאה מעלות״ על ההרפתקה של חברון, אך הוסיף בהיפוך אופייני, כי ״אם צריך ליישב את חברון צריך להחליט על כך בממשלה...״81 במלאת עשרים שנה למלחמת ששת הימים אמרה אלמנתו של אשכול בראיון ל״מבט״ בטלוויזיה, כי אשכול התנגד להתנחלות בחברון, אך נכנע לעמדת הרוב והסכים להקמתה של קרית ארבע. ״שרהל׳ה עשתה חיים,״ נהג אשכול לומר, ״ואני צריך לשלם.״82 לדברי אלמנתו, אשכול התנגד עקרונית לשליטה ישראלית בשטחים, והיה מוכן להחזיר את רובם תמורת שלום אמת ולאחר תיקוני גבול שיבטיחו את ביטחון המדינה. אולם בסופו של דבר ובזמן אמת, לא אזר אשכול עוז להתעמת עם מי שגרמו לו לרתוח כמו ״דוד של מאה מעלות.״ וכמו מפא״יניק טוב, נראה שיותר מעצם ההתיישבות היהודית בחברון, הרגיזו אותו ה״תיישים״ הצעירים בממשלתו, דיין ואלון, שכבר השתעשעו בתוכניות משלהם לעתיד הגדה המערבית, וניהלו, כל אחד בנפרד ותוך תחרות זה עם זה, מדיניות משלהם. על עמדתו המהוססת של ראש הממשלה כלפי ההתיישבות בחברון אפשר ללמוד מהתייחסותו לשאלת דוכן המשקאות שהקימו המתנחלים ללא היתר בפתח מערת המכפלה. בדברים שנשא בכנסת באוגוסט 1968 אמר אשכול, כי ״הם לא ביקשו ולא קיבלו רשות לכך משום מוסד, לא צבאי ולא אזרחי. הם נתבקשו מטעם הממשל הצבאי לסלק את הדוכן, וסירבו לעשות זאת, סירוב הפגנתי. וסוף דבר שהדוכן סולק בידי חיילי צה״ל... הבחורים האלה, שהם בוודאי טובים — ואני מכיר אישית כל אחד ואחד — הם אשר גרמו לכך... אף לא ניאותו להבטיח שלא יעשו דברים כאלה בעתיד.״ עוד אמר ראש הממשלה, כי ״המתנחלים נכנסו למקום כמבקרים והעמידו את כולנו לפני עובדה. לא טוב, אבל כך קרה. הפיכת ההתנהגות הזאת לשיטה, בכל עניין — קטן כגדול — תערער את עצם סמכותו של הממשל, אם לא למעלה מזה.״ ראש הממשלה הוסיף כי מליאת הכנסת אינה המקום המתאים לבירור עקרוני מתי ישראל תיישב את חברון, אם תיישב את חברון, ואיך. ״כשיהיה צורך לברר את הדבר הזה ויהיה לי מה להגיד — צריך לעשות זאת בגילוי לב, שאיננו אפשרי אלא במסגרת מתאימה יותר, אם לא חשקה נפשכם בדמגוגיה.״83

81 לוי אשכול בוועדה המדינית, 20.4.1968, מצוטט אצל פדהצור, ניצחון המבוכה, עמ' 234-233.

 

82 יריב בן־אליעזר, ״׳שרהל׳ה אמנו עשתה חיים, ואני צריך לשלם׳ הגיב אשכול — לדברי אלמנתו — על ההצעה להקים ישוב בחברון״, מעריב, 7.6.1987.

 

83 לוי אשכול במליאת הכנסת, דברי הכנסת, כרך 38, ישיבה מיום 14.8.1968, עמ׳ 3325-3324.

 

בסוף ספטמבר 1968, חצי שנה אחרי שהדרג המדיני התיר לקומץ מתנחלים לחגוג את ליל הסדר בחברון, החליטה ועדת שרים לענייני חברון וגוש עציון על הקמת שכונה יהודית בלב העיר חברון. הוועדה קבעה גם כי יש לבדוק את האפשרויות לנצל חלקות קרקע אחרות בחברון הנמצאות בבעלות יהודית. מכאן ואילך הדרך נסללה להתיישבות מוכרת בחברון. המתנחלים קיבלו היתר להקים מפעלים קטנים, ישיבה ויחידות דיור בבנייה קשיחה במתחם הממשל. הקיוסק במבואות מערת המכפלה התפתח והיה למסעדה, ולצדה גלריה וחנות למזכרות ולתשמישי קדושה.84 בשטח החל להתעצב דפוס היחסים העוינים, האלימים, עם התושבים המקומיים, ודגם התגובה הישראלית.

84 אדמוני, עשור של שיקול דעת, עמ׳ 60-58; פדהצור, ניצחון המבוכה, עמ׳ 241.

 

תחילה התיישבו המתנחלים בלב האוכלוסייה ערבית; תושבי העיר מקדמת דנא, שמטבע הדברים לא ראו בעין יפה את חדירת היהודים למקום מושבם, ניסו להדוף את האורחים הלא רצויים, התפתחו תגרות מקומיות, כוחות צבאיים גדולים נדרשו להגן על קומץ המתנחלים, וכדי להגן על היהודים מפני סכנת העימות האלים, הורחקו חברונים ותיקים מבתיהם ומבתי העסק שלהם.

קריה של מעלה

העימות האלים הבלתי נמנע, שהיה גלום בעצם ההתיישבות היהודית בלב עיר ערבית שנודעה בקנאותה הדתית, גרם ליגאל אלון לשקול ויתור על ההתנחלות בתוך חברון עצמה והקמת מעין חברון עילית שתפקח ותשלוט על היישוב הערבי הצפוף בחברון. קבוצה ממתנחלי חברון, החילונים בראשותו של אליקים העצני, שביקשו להיבדל מקבוצת לוינגר הדתית־הקנאית, תבעה אף היא לייסד קריה נפרדת במבואות העיר.85 ב־25 בספטמבר הגיש ״הצוות לבחינת האפשרויות להקמת יישוב יהודי באזור חברון״, שמינה שר הביטחון, את המלצותיו. מתוך האפשרויות שסקר, המליץ הצוות על הקמת מרכז עירוני מצפון־מזרח לחברון, שישיק לשטח השיפוט העירוני של העיר, או על הקמת יישוב עירוני בגוש עציון, המרוחק כ־15 קילומטרים מהעיר חברון.86 כעבור ימים אחדים, התכנסה ועדת השרים לענייני חברון וגוש עציון (שבראשה עמד ראש הממשלה אשכול, וחבריה היו שרי הביטחון, המשפטים והדתות) לדון בהמלצות. הוועדה החליטה להקים שכונה יהודית בלב העיר חברון, והטילה על מתכנן מטעם משרד השיכון ועל הממשל הצבאי להגיש לוועדת השרים תוכנית להקמת השכונה היהודית, תוך התחשבות בצורכי הצבא ובחינת אפשרות ניצול של נכסים בתוך העיר הנמצאים בבעלות יהודית.87 ב־10 בדצמבר 1968, הגיש אלון לוועדת השרים לענייני חברון הצעת החלטה שמשמעותה היתה ויתור על התיישבות יהודית בתוך חברון וניסיון לאמץ את דגם נצרת. בעקבות הצעתו של אלון, החליטה ועדת השרים לאתר שטח שיוכל להתאים לשכונה יהודית נבדלת מצפון־מזרח לעיר חברון או מדרום־מזרח לה, ובמרחק סביר ממנה. נציגי משרד השיכון ומשרד הביטחון וצה״ל נדרשו להכין לוועדת השרים תוכנית מתאר לשכונה זו. כן החליטה הוועדה להמשיך במשא ומתן, שכבר החל, עם הכנסייה הרוסית, לצורך רכישת שטח של 150 דונם בסביבות חברון; לבחון את הפרויקטים הכלכליים המתוכננים להר חברון ולקבוע מי יופנה לגוש עציון ומי יופנה לחברון החדשה, בהתאם לאופיים החברתי.88

85 חגי הוברמן, ״קרית ארבע־חברון: חלוצי ההתיישבות היהודית העירונית ביו״ש מוחקים את חרפת תרפ״ט״, בתוך אברהם שבות (עורך), העלייה אל ההר: ההתיישבות היהודית המתחדשת ביהודה ושומרון, ירושלים 2002, עמ' 41.

 

86 שלמה גזית, המקל והגזר, עמ׳ 176; הוברמן, ״קרית ארבע־חברון", בתוך אברהם שבות (עורך), העלייה אל ההר, עמ' 44.

 

87 אדמוני, עשור של שיקול דעת, עמ' 59-58.

 

88 שם, עמ' 59.

 

יום קודם, ב־9 בדצמבר 1968, אמר אלון בישיבת הממשלה, כי ישראל הרגילה את עצמה ״ואת העולם כולו, להתייחס למעשה ההתיישבות כאל עובדות בעלות משקל מיוחד במינו. דבר זה הפך להיות חלק מאמצעי הלחימה של תנועת התחייה הלאומית שלנו. יש לכן להניח, שלא יטעו בהבנת חשיבותו של המעשה הזה.״89 המחלוקת שנפלה בין אלון לדיין בעניין חברון, מחלוקת שניזונה מהתנגשות התוכניות שעיצב כל אחד מהם והעמיד להכרעת הממשלה באותו זמן, היתה לא על העיקרון עצמו אלא על מיקומה של חברון עילית. הצעתו של אלון, להקים את השכונה ממזרח לעיר, היא זו שהתקבלה בממשלה.90 היא היתה חלק מתוכניתו הגדולה ״לחבר למדינת ישראל, נוסף לירושלים רבתי, את כל הר חברון על האוכלוסייה שבו, לצרף לישראל את דרום הגדה המערבית, לרבות הערבים שבה, במעמד דומה לערביי הארץ בגליל הערבי ובמשולש הקטן.״ הרחבת ירושלים, טען אלון, ״מצרפת לישראל הרבה ערבים, כך שהתוספת שייתן לנו הר חברון איננה כל כך פנטסטית... הדבר הזה נחוץ לנו גם כדי להרחיב טריטוריה, גם כדי להבטיח יותר את עתידה של ירושלים בשטח כולו... ואין אנו מעמיסים על עצמנו אוכלוסייה ערבית בסדר גודל שמאיים על המאזן הדמוגרפי.״91

89 יגאל אלון, 9.12.1968, מצוטט אצל פדהצור, ניצחון המבוכה, עמ' 164.

 

90 שלמה גזית טען כי דווקא ידו של דיין היתה על העליונה, וכי הוא השיג את רצונו בעניין חברון. גזית, המקל והגזר, עמ׳ 169.

 

91 יגאל אלון, תוכנית אלון, מצוטט אצל פדהצור, ניצחון המבוכה, עמ׳ 130.

 

התפיסה הציונית הישנה והמוכחת, שימיה כימי ״חומה ומגדל״ משנות ה־30 במאה שעברה, של הקמת יישובי־שליטה יהודיים — כמעין מוצבי תצפית נישאים, מוגני גדרות וחומות, בלב אוכלוסייה ערבית — הועתקה עתה אל ההקשר החברוני. הסתמכות על המקורות העבריים העתיקים הקנו לַמעשה הילה של קדמוניות וקדושה. הזכות הדתית ההיסטורית וציוויי הביטחון, מאושיות הציונות האקטיביסטית, היו שני הטיעונים המוצקים שעליהם הוקמה לה חברון היהודית בדמותה של קרית ארבע. ב־5 בפברואר 1970 החליטה ועדת השרים לענייני חברון לגשת לתכנון המתאר של ״חברון עילית״. ההחלטה כללה אישור בנייה של 250 יחידות דיור למתנחלים הנמצאים זה כבר בחברון באתר הקבע של היישוב המתוכנן. ביצוע ההחלטה הועבר למשרד השיכון.92 ב־25 במרס 1970 אישרה הכנסת, ברוב גדול (48 בעד, 5 נגד, 7 נמנעים) את החלטת הממשלה להקים את קרית ארבע. חבר הכנסת מסיעת העולם הזה, אורי אבנרי, הציע לפני ההצבעה להוריד את הנושא מסדר יומו של הבית, בטענה שהחלטת הממשלה ״פוגעת בסיכויי השלום במרחב.״ הצעתו נדחתה. דיבורים על שלום היו קול תועה בכנסת באותה עת. ״עובדה היא שהתיישבותם של מתנחלי חברון באותו בית מלון,״ אמר יגאל אלון, אז כבר שר חינוך וסגן ראש הממשלה, בתשובה לאבנרי, ״לא היה בה משום עבירה על החוק... אסור לנו להשלים עם העובדה שבגלל פוגרום רצחני באב תרפ״ט אנו, מרצוננו, נעשה את חברון נקייה מיהודים.״93

92 אדמוני, עשור של שיקול דעת, עמ' 61-60.

 

93 דברי הכנסת, ישיבה מיום 25.3.1970, כרך 57, עמ' 1341, 1342.

 

לדיון בכנסת קדם מסע לחצים של מתנחלי חברון ושל התנועה למען ארץ ישראל השלמה להאיץ את התהליכים להקמתה של הקריה. דוברי המתנחלים דיווחו על מאות משפחות המבקשות להעתיק את ביתן לחברון ולבנות את עתידן ״בעיר האבות״, ועל בעלי הון המבקשים להשקיע במקום.94 כל דחייה בהקמת הקריה תתפרש כנסיגה, העלולה להתנקם בסופו של דבר בישראל, איימה התנועה. בישיבת המועצה המורחבת של התנועה, שהתקיימה בירושלים, סיפר הרב לוינגר, כי הכרזתו האחרונה של יגאל אלון בעניין הקמת הקריה עשתה רושם עז על ערביי חברון. הוא טען, כי התרשם שהם מצפים לאלפי מתיישבים יהודים. בדחיית ההתנחלות עתה הם יראו קבורה סופית של רעיון חידוש היישוב היהודי בעיר, אמר לוינגר, והדבר יגרום לכך שהערבים שוב ״ירימו ראש״ ויפתחו בפעולות אלימות נגד היהודים המעטים הנמצאים עתה בחברון.95

94 יוסף צוריאל, ״156 משפחות מוכנות להתיישב בקריית חברון״, מעריב, 10.3.1970.

 

95 צבי לביא, ״ייערך מסע ציבורי להפעלת לחץ על הממשלה בעניין קריית חברון", מעריב, 17.3.70.

 

כמו כל אירוע שנוי במחלוקת, גם הסיפור והזיכרון של אירוע הקמתו של היישוב היהודי בחברון־קרית ארבע נהפכו לשדה התגוששות בין המספרים והזוכרים השונים. לימים, כאשר קרית ארבע וחברון היו לעובדה וגם לחממה של מפעל ההתנחלויות כולו, על חתרנותו והתרסתו כלפי החוק והמשטר הדמוקרטי בישראל, הודו מי שבתוקף תפקידם נגעו בראשית תהליך היווצרותו של המקום, כי המהלך היה טרגדיה של טעויות והיגררות השלטון אחר כזביהם של המתנחלים ותעלוליהם. ״קרית ארבע היתה טרגדיה,״ אמר ראשון מתאמי הפעולות בשטחים, שלמה גזית, כעבור חמש־עשרה שנים. ״המתנחלים הערימו עלינו... כשהחליטו להישאר, המערכת הביטחונית היתה למעשה משותקת... אני מניח שאילו דיין ואני היינו מתפקדים באותו שבוע היינו מביאים משאית צבאית למלון פארק ומיד אחרי צאת החג מצווים עליהם לעזוב את המקום.״96 בספרו המקל והגזר כתב גזית, כי ״הסיבוב הראשון בשיג ושיח בין מתנחלי חברון לממשל הצבאי ולממשלת ישראל הסתיים בניצחון המתנחלים. אף שלא נתקבלה עמדתם להתמקם במרכז העיר חברון, הרי שבכל זאת ניתן לומר שהשיגו הישג של ממש.״97 עוזי נרקיס, מי שבתפקידו כאלוף פיקוד המרכז אישר למתנחלים לקיים את הסדר בחברון, כתב: ״בכוח התמדתם [של המתנחלים] ודבקותם במטרה, ותוך ניצול מחוכם של הסיטואציה הפוליטית, עלה בידם להגיע מליל הסדר במלון לקרית ארבע של ימינו. התרגיל הקטן שעשה לי [אלוף משנה] יהושע ורבין היה עתיד להגיע רחוק מאוד.״98

96 אריה דיין, ״גזית: ׳קריית ארבע קמה כי דיין היה בבית חולים'״, כותרת ראשית, 29.5.1985.

 

97 גזית, המקל והגזר, עמ' 177 (ההדגשה במקור).

 

98 עוזי נרקיס, חייל של ירושלים, תל אביב 1991, עמ' 357.

 

וכאשר ביקשו ותיקי המתיישבים בחברון, בשלהי 1996, לכבד את זכרו של מיטיבם הראשון ולקרוא בעירם רחוב על שמו של יגאל אלון, נזדעקו ידידיו וחבריו לדרך, ותבעו מהם להרפות משמו של אלון. ״במזיד או בטעות, מתוך חשבון או מתוך בורות, נעשים באחרונה ניסיונות נואלים לעוות את דמותו של יגאל אלון ולקרב אותה לעדת תומכי המתנחלים, מתנגדי תהליך השלום,״ כתבו מולה כהן, אליהו חסין וחיים בר־און במודעה שפירסמו ב־5 בדצמבר 1996 בהארץ. ״כשהתברר בשעתו כי מטרתם האמיתית של ראשי המתנחלים בקרית ארבע היא לחזור אל תוככי האוכלוסייה הערבית הצפופה בלב חברון, הפך להם יגאל ליריב פוליטי מושבע. מעשה פסול בתכלית הוא לנסות לגרור את דמותו של יגאל אלון במותו למחוזות שהוקיע בחייו, או לבקש לנצל את זכרו למטרות הנוגדות את מורשתו... הניחו ליגאל אלון בשקט במקומו.״99 במודעת תגובה, שבה מנו את כל שבחי אלון ופירטו את העזרה שהגיש להם במשך השנים, כתבו ותיקי המתנחלים כי אלון סייע להם בנשק, ברכש ובעבודה. ״המעשים נעשו — זמן רב לפני שחשבו כלל להקים את קרית ארבע. לכן — ראוי יגאל אלון ז״ל שייקרא בחברון או בקרית ארבע רחוב על שמו, להנציח את פעלו.״ על המודעה היו חתומים צבי קצובר, ראש מועצת קרית ארבע, הרב משה לוינגר, הרב אליעזר ולדמן, שרה נחשון ואליקים העצני.100 כולם היו שם בראשית הדרך, והכירו מקרוב את אלון ואת מפעלותיו.

99 מודעה, ״הניחו לזכרו של יגאל אלון", הארץ, 5.12.1996.

 

100 מודעה, ״אל תשכחו את פועלו של יגאל אלון״, הארץ, 9.12.1996. במודעה נוספת כתבו ידידי אלון, כי ״גם אם בשלב הראשון שלאחר מלחמת ששת הימים נפגשו לקטע קצר דרכיהם של יגאל אלון וראשוני המתנחלים, אין הם רשאים לעוות את דמות פועלו ולנסות לנכסה לצרכיהם. 17 שנים מאז נפטר הם ניהלו את מערכותיהם מבלי להזדקק לזכרו. ירפו נא מזכרו של יגאל אלון גם להבא.״

 

אידיליה של כובשים

השטח בן תשעים הדונמים שאותר לצורכי הקריה החדשה השתרע על גבעה נישאה, נטועה כרמים ועצי פרי, ממזרח לעיר חברון. למעשה היה מדובר ברמה אסטרטגית בגובה 980 מטרים מעל פני הים, שהשקיפה על חברון העתיקה, במרחק רבע שעה ממערת המכפלה, וחלשה על כל סביבות הר חברון.101 ההר היפה נתפס תחילה על ידי הממשל הצבאי, ל״צורכי צבא״. חלקות הכרמים שהיו נטועות עליו נעקרו, ובתי תושבים פלסטינים שהתגוררו על פסגתו ומורדותיו הופקעו, פונו ונהרסו, בטיעון של ״צרכים צבאיים״. בעלי הקרקע והבתים קיבלו פיצויים סמליים, לצאת ידי חובה, על עקירתם ממקומם. לפני שנבנו בנייני הדירות הראשונים בקריה, הוקם במקום מחנה צבאי שפורק לאחר שהסתיימו בנייתן ואכלוסן של 250 יחידות הדיור הראשונות של קרית ארבע, והותיר אחריו על ההר את הקריה האזרחית.102 טיעון ״הצרכים הצבאיים״, שבית המשפט הגבוה לצדק בירושלים עמד, באיחור רב, על הכזב הגלום בו, יצא כאן לדרך. ובעוד בנייתן של 250 הדירות הראשונות מתנהלת בקצב מהיר, תבע לוינגר מהממשלה להרחיב עוד ולבסס את היישוב היהודי ״בעיר האבות״, ולהכין תוכניות למאות דירות נוספות. הוא טען כי יותר משלוש מאות משפחות מוכנות להעתיק את משכנן למקום ברגע שתסתיים בניית יחידות הדיור.103

101 יהושע ביצור, ״בניית הקריה מתנהלת בקצב מהיר״, מעריב, 15.9.1970.

 

102 אליקים העצני, ״מכתב גלוי אל רב אלוף (מיל.) חיים בר־לב״, מעריב, 28.6.1979.

 

103 יהושע ביצור, ״בניית הקריה מתנהלת בקצב מהיר״, מעריב, 15.9.1970.

 

המתנחלים העתידיים שבחרו, לדבריהם, בקריה החדשה ממניעים אידיאולוגיים ודתיים, דאגו גם ללבנים ולחומר. בכנס הנרשמים לדירות החדשות דרשו החלוצים של קרית ארבע זכויות של אזור פיתוח. מי מהם שהועסקו במוסדות ממשלתיים, ציבוריים ופרטיים תבעו שיראו במעברם לקרית ארבע שליחות בעלת ערך ביטחוני והיסטורי.104 במחצית יוני 1971 נערך טקס מסירתו של בניין המגורים הראשון במקום, ובערב ראש השנה 1971 נכנסו חמישים המשפחות הראשונות להתנחלות החדשה.105 הכול נעשה ברשות ובסמכות הממשלה ובכספי משלם המסים. מכיוון שאדמות קרית ארבע הופקעו מבעלים מקומיים, ולהפקעה זו לא היה תוקף משפטי כל עוד לא הוברר מעמדם המדיני של השטחים, המשתכנים לא רכשו את הדירות אלא הפקידו במשרד השיכון סכום סמלי, ושילמו שכר דירה חודשי, סמלי גם הוא.106 מתנחלי חברון הוותיקים, ש״התענו״, כלשונם, במשך יותר משלוש שנים ב״כלא״ שבלב העיר, העדיפו עתה את הדירות החדשות המרווחות, ועברו אליהן בדממה. אל הגרעין המקורי הזה חברו עוד כעשרים משפחות חדשות. עם בואן המתוכנן של שלושים משפחות נוספות, נועד היישוב למנות חמש מאות נפש, והרכבו האנושי היה אמור להיות צעיר ומגוון.107 למן ההתחלה ביקשו מתנחלי הקריה ליצור תמונה של אידיליה מקומית, הן בינם לבין עצמם, כלומר בין דתיים לחילוניים, הן בינם לבין הערבים, תושבי חברון. אבל מתחת למעטה הרוגע החיצוני רחשו מתחים. כאשר משרד השיכון התנגד להעניק למקום מעמד מוניציפלי, כתביעת התושבים ומשרד הפנים, בטענה הלא־רשמית כי הקריה עלולה ליהפך למשהו בסגנון ״קרית צאנז״ או ״בתי ורשה״ במאה שערים, בגלל הגלעין הדתי הקשה של התושבים, נעלבו החילונים. הם הודו כי הם מיעוט, אבל הוסיפו, איזו אירוניה, כי הרב לוינגר וחבריו, שהם בוגרי ישיבת מרכז הרב וחניכיו של הרב קוק, ״התחנכו לסובלנות.״108

104 יוסף צוריאל, ״120 משפחות שיתנחלו בחברון ביקרו באתר הבנייה של הקרייה״, מעריב, 20.10.1970.

 

105 סגל, "אחים יקרים״, עמ' 25.

 

106 צבי לביא, ״משרד הפנים מחפש דרך להעניק לחברון מעמד מוניציפאלי ואילו משרד השיכון מעוניין ב׳צוות הקמה׳ קבוע שיפעל בהשראתו — הרקע למחלוקת: ׳דתי־חילוני״׳, מעריב, 12.11.1971.

 

107 שם.

 

108 שם.

 

העימות לא היה אדמיניסטרטיבי בלבד — האם המתנחלים עצמם ינהלו את קרית ארבע וישלטו בתקציביה, או שהממשלה תעשה זאת באמצעות ״צוות ניהול״ של משרד השיכון — זה היה מאבק על דמותה ועל אופייה של הקריה, ועל המשאב הפוליטי שהיה גלום בה. ועד המתנחלים בראשותו של לוינגר תבע בעלות על היישוב וניהול אוטונומי שלו, ונהנה מגיבוי משרד הפנים בראשות השר יוסף בורג מהמפד״ל, ומכספי המשרד.109 הוא האשים את משרד השיכון בניסיון ״לדחוק את רגלינו מהניהול המקומי... מתוך ניסיון לזרוע פירוד בין תושבי המקום,״110 וטען כי אנשי מפלגת העבודה חוששים מפני האפשרות שבבחירות הבאות תימצא עיר בישראל שבקלפיות שלה יהיו רק פתקי האות ב׳ (המפד״ל). שרי העבודה, לעומת זאת, שנגררו בעבר הלא־רחוק אחרי שגיונות המתנחלים, טענו כי יש לקבוע גבול לגחמותיהם ולתת להתנחלות צביון מסודר ומאורגן ככל יישוב בישראל.111 בדצמבר 1971, בעקבות הצעה דחופה לסדר היום של חבר הכנסת ומנהיג צעירי המפד״ל, זבולון המר, להעניק שלטון עצמי למתנחלים, הודיע שר השיכון לכנסת כי צוות של משרד השיכון ינהל את קרית ארבע, כמו שהדבר נעשה בהצלחה בנצרת עילית, בערד ובכרמיאל. הוא הוסיף כי קרית ארבע מצויה בשטחים המוחזקים על ידי צה״ל, ולכן הקמת צורה כלשהי של שלטון מקומי שם אינה עניינו של משרד השיכון אלא של הממשל הצבאי.112 חודש אחר כך, ב־30 בינואר 1972, החליטה הממשלה כי הקריה תמשיך להתנהל על ידי הממשל הצבאי.113

109 דני רובינשטיין, ״מי ישלוט בהתנחלות בחברון״, דבר. 16.11.1971; צבי לביא, ״שניים אוחזין בקרית ארבע״, מעריב, 12.11.1971.

 

110 כתב עתי״ם, ״מתנחלי חברון קוראים להקים מועצה מקומית״, מעריב, 14.12.1971.

 

111 דני רובינשטיין, ״מי ישלוט בהתנחלות בחברון״, דבר, 16.11.1971.

 

112 יהושע ביצור, ״צוות לניהול קרית ארבע״, מעריב, 23.12.1971.

 

113 כתב עתי״ם, ״מעמדה של קרית ארבע״, מעריב, 31.1.1972.

 

סיפור דומה לדו קיום שלֵו ורוגע בין יהודים ליהודים נרקם גם בהקשר היהודי־הערבי. ״על כל הקשיים מחפה הביטחון. שקט בחברון. פה ושם צפויה אמנם התנכלות מחבלים, אך ברוב הימים החיים שלווים,״ נכתב במעריב. ערביי חברון בנו את קרית ארבע. התעשייה החברונית המקומית הזינה קצת את מפעל הבנייה, וניזונה ממנו. בתי המסחר התפרנסו מהתושבים היהודים החדשים שמספרם גדל. הורגשה גאות כלכלית מסוימת, והמתנחלים החלו להתנאות בקשרי הידידות שפיתחו עם ראשי ציבור מקומיים. נדמה היה שיחסי שכנות טובים נרקמים גם עם המשפחות המתגוררות סמוך לבתי הקריה.114 אבל היתה זו אידיליה מדומה של כובשים. מדינת ישראל המשיכה להפקיע את אדמות החברונים בטענה של ״צרכים צבאיים״.115

114 צבי לביא, ״משרד הפנים מחפש דרך להעניק לחברון מעמד מוניציפאלי ואילו משרד השיכון מעוניין ב׳צוות הקמה׳ קבוע שיפעל בהשראתו — הרקע למחלוקת: ׳דתי־חילוני׳״, מעריב, 12.11.1971.

 

115 יעקב ארז, ״הופקעו 230 דונאם ליד קרית־ארבע בחברון״, מעריב, 6.10.1971.

 

תקריות בין המתנחלים היהודים לבין התושבים הערבים לא היו נדירות. על הטענה כי תושבי חברון אינם עוינים את המתנחלים, אמר ראש עיריית חברון, השייח׳ ג׳עברי, בפברואר 1972, כי ההתנחלות היהודית התקבלה במחאות חריפות מצד התושבים ובעלי הקרקעות שהופקעו. ״אם לא היו תקריות אלימות מצד נושאי נשק נגד היישוב [היהודי], הרי זה מפני שהערבים ידעו כי התנגדות כזאת תוביל להריסת השכונות הערביות הסמוכות.״116 את האמת של המתנחלים על חברון הערבית ותושביה היה אפשר ללמוד ממכתב ששלחו לראש הממשלה, לאחר שמצאו דפים קרועים של ספר תורה במערת המכפלה, טענה שלא אומתה. ״ליד עיר ערבית בעלת 50,000 נפש (הכוללת הרבה תושבים עוינים),״ כתבו מתנחלי חברון, ״יש צורך בקריה יהודית בעלת 100,000 נפש. לכן אנו קוראים לממשלה להחליט על מעבר משכונה לעיר, ולגשת מייד להקמתן של 5,000 יחידות דיור בקרית ארבע. לדעתנו, שכונה קטנה המוקפת בגדר ומגדלי שמירה אינה משאירה רושם בלב אוכלוסייה של 50 אלף תושבים. לעומת זאת, עיר של 100 אלף נפש הכוללת מפעלי תעשייה, תיירות וקיט, כביש גישה רחב וקו חשמל מרכזי יביאו עיר חיה ותוססת אשר תעמיד את העיר הערבית בצל העיר היהודית, והמצב הביטחוני ישתנה מהקצה אל הקצה.״117

116 השייח׳ ג׳עברי, פברואר 1972, מצוטט אצל יהודה ליטני, ״אבות רבים מדי לקריית ארבע״, הארץ, 14.3.1973.

 

117 יהודה ליטני, ״יש צורך בקריה ובה 100 אלף תושבים״, הארץ, 26.11.1972.

 

ההתנחלות הגדולה הראשונה בשטחים לא משכה את האלפים שציפו להם, על אף האקלים הנפלא, הדיור הזול, ומצוות השליחות הדתית והלאומית. פחות מחמש שנים אחרי כניסתם של המשתכנים הראשונים של קרית ארבע לדירות בבתי המידות המצופים אבן חברונית, התברר כי החזון היה גדול על המציאות. עם ישראל, לרבות יהודים המאמינים במצוות יישוב הארץ כולה, לא נהר בהמוניו. הממשלה עמדה בדיבורה ובנתה עיר מבצר במדבר, והדירות נותרו ריקות. מתוך 887 הדירות שנבנו בקריה עד סוף 1977, 400 בלבד, פחות ממחצית, היו מאוכלסות. הקהילה המצומצמת והמבודדת הסתגרה יותר ויותר בתוך עצמה. קרית ארבע נהפכה לעיירת פיתוח קשת יום ונרגנת.118 משפחות שנמנו עם ראשוני המתיישבים עזבו והלכו למקומות אחרים. ״לא ראיתי את העתודות של ׳גוש אמונים׳ ממלאים את הדירות הפנויות בקרית ארבע,״ אמר יושב ראש ועדת השרים לענייני התיישבות, ישראל גלילי, פטרון המתנחלים המאוכזב, במאי 1976. ״הלוואי ויתגלה ב׳גוש אמונים׳ פוטנציאל עם פאתוס של הגשמה אישית. בינתיים מפציעה שם אש זרה.״119 ברוב שעות היום, נראו ברחובות הקריה כמעט רק פועלים ערבים. הם ביצעו את רוב העבודות במקום, טרחו בענפי השירותים השונים, ובבניין הארץ השלמה, על הפיגומים, בעוד שראשי המשפחות היהודים הוסיפו למצוא את פרנסתם בירושלים. ״כשתושלם קרית ארבע,״ אמר קצין בכיר, ״יעבדו הגברים בירושלים וצה״ל יצטרך לשמור על המקום כדי שהערבים לא יתנכלו לנשים ולילדים.״120 מי שלא נמנו עם מעריציו של לוינגר, קבלו על עריצותו ועל השתלטותו על אורחות החיים בקריה. במועדון התרבות נאסר על ריקודים מעורבים של גברים ונשים יחד. הצעה של ארגון ויצו להחזיק את פעוטון הילדים בתנאים נוחים וברמה גבוהה יותר נדחתה, והועדף הניהול הכושל והיקר של תנועת האישה הדתית הלאומית של המפד״ל. רמת ההוראה בבית הספר היתה ירודה, ולעומת זאת גבוהה היתה תחלופת המורים.121

118 דן מרגלית, ״הר געש בהר חברון״, הארץ, 7.12.1977.

 

119 דב גולדשטיין בראיון השבוע עם השר גלילי, ״הממשלה לא תסבול שום אולטימטום מאנשי קדום ויש לה הסמכות והאמצעים לסלק אותם ממקומם הנוכחי״, מעריב, 14.5.1976.

 

120 יהודה ליטני, ״מפעלים יהודים — פועלים ערבים״, הארץ, 11.3.1973.

 

121 יהודה ליטני, ״אבות רבים מדי לקריית ארבע״, הארץ, 14.3.1973.

 

דומה כי הענף היחיד שפרח בקרית ארבע היה ענף הישיבות והכוללים. ישיבות ובתי מדרש מסוגים שונים ובטעמים מגוונים התנחלו בקריה, ואתם רבניהם ומלמדיהם, שמשיהם ותלמידיהם, עם גדול ורב שהיה סמוך על שולחנות משרד הדתות ומשרדי ממשלה אחרים. מתוך שש מאות וארבעים המבוגרים שמנתה אוכלוסיית קרית ארבע ב־1977, מאה וארבעים היו תלמידי ישיבה,122 ועשרות רבות טרחו סביבם בתפקידים השונים בישיבות. הרב משה לוינגר, והרבנים אליעזר ולדמן ודב ליאור שעמדו בראש ישיבת קרית ארבע, הם שקבעו את הטון בקריה, שהקצין והלך. ימי משיח והגאולה הממשמשת ובאה היו חלק מהתפריט היומי של קהילה זו. הרב ולדמן, ממשתתפי ליל הסדר במלון פארק ב־1968, ראה עצמו חלק מתוכנית אלוהית ושליחה, וחינך על אמונה זו את תלמידיו. משנשאל על חששו מפני נסיגה כפויה, אמר כי פחד זה אינו קיים אצלו כלל, שכן ״מעולם לא עלתה על לבי מחשבה שיכולה להיות נסיגה... האמנתי אז [1967] ואני מאמין היום, שמה שהתגשם לעינינו נעשה על פי התוכנית האלוקית. הדחף להתנחל בחברון נבע בעיקר מהרצון להשתלב במעשי השם ולזכות לקחת חלק בעשייה של הגאולה.״123 מבתי המדרש של ולדמן ושל ליאור יצאו לימים אנשי המחתרת היהודית, שהזכירו את מוריהם ורבניהם בעדויותיהם במשטרה. ליאור נחשב גם אחד הרבנים שתמכו בפיגוע המוני בערבים,124 או לחלופין, בטרנספר לערביי השטחים. ״העברת התושבים הערביים מיהודה ושומרון ועזה היא משימה ממלכתית,״ הוא קבע, ובכנס רבנים שנערך ב־1992, אמר כי ״יש לקחת את כל הערבים שם, מגיל 16 ועד 60, ולהעביר אותם למקום אחר — לגן העדן.״125 לאחר הטבח שביצע בפברואר 1994 הד״ר ברוך גולדשטיין, איש קרית ארבע, במתפללים ערבים במערת המכפלה, העלה אותו הרב ליאור למעלת צדיק וקדוש, והשווה אותו לקדושי השואה. הרב אבינועם הורוביץ, ראש הישיבה התיכונית בקרית ארבע, אמר בראיון כי הוא מסביר לתלמידיו, שיש להבחין בין חיי המופת של גולדשטיין לבין המעשה האחרון שעשה בחייו, שרק הקדוש ברוך הוא, והוא בלבד, יכול לשפוט אותו. יחידים אינם צריכים לעשות מעשה כגון זה שעשה גולדשטיין, אמר הרב הורוביץ לתלמידיו, ״רק ממשלה יכולה לעשות דברים כאלה, ואין לי ספק שממשלה צריכה וחייבת לעשות מעשים כאלה.״126 מן הישיבות של קרית ארבע יצאו גם פסקי ההלכה הרבניים לסרב פקודה ביום בוא פינוי התנחלויות.127

122 דן מרגלית, ״הר געש בהר חברון״, הארץ, 7.12.1977.

 

123 גאולה כהן, ״בארבע עיניים עם מתנחלי חברון״, מעריב, 8.6.1973.

 

124 טיירי ארד, הרבנים: מרץ 1994־ינואר 1996, ללא תאריך, ארכיון מרכז יצחק רבין לחקר ישראל, אוסף אהוד שפרינצק, מכל 2, תיק 14, עמ׳ 48.

 

125 ארבל אלוני, אייל לוי ושלמה צזנה, ״הרב נחום רבינוביץ האשים את הממשלה בעידוד הטרור ובחיזוק ערפאת״, מעריב, 13.11.1995.

 

126 צבי זינגר, ״גולדשטיין, בקרוב הסרט״, ידיעות אחרונות, 17.2.1995.

 

127 ארד, הרבנים: מרץ 1994־ינואר 1996, ללא תאריך, ארכיון מרכז יצחק רבין לחקר ישראל, אוסף אהוד שפרינצק, מכל 2, תיק 14, עמ׳ 20-19.

 

״בקרית ארבע יש דמויות תורניות מובהקות, בעלות סמכות והשפעה, שממשיכות ללמד ולחנך תלמידים צעירים... שעצם הריגת גוי ערבי, בוודאי במצב של טרור ומלחמה, או שזו מצווה או שעל כל פנים לא עברה ובוודאי לא עברה חמורה,״ אמר יואל בן נון בתקופת המאבק נגד ״הסכם אוסלו״. ״רבנים חשובים וגדולים יוצאים נגד התופעה,״ אמר בן נון, ״אבל המסר לא מועבר בצורה חדה, ברורה וחד משמעית בעולם התורני... לרבנים האלה יש תלמידים, ואם הממסד הרבני בארץ, ראשי הישיבות והרבנים הגדולים, לא ימצאו דרך לגרום לכך שהתופעה תיעלם, זה עלול לפוצץ את כל מפעל ההתיישבות ביש״ע, ולפגוע קשות בכל עולם הישיבות בארץ וגם בשיפוט הרבני במדינת ישראל,״ הזהיר בן נון.128

128 נדב שרגאי. ״הרב בן נון: ׳יש רבנים המלמדים צעירים שעצם הריגת ערבי. איננה עבירה״׳. הארץ. 21.9.1994; נדב שרגאי. ״תיקון קטן לדיבר השישי״, הארץ, 28.10.1994.

 

למחוק חרפת שומרון

קרית ארבע תרמה לישראל גם את גרעין אלון מורה, אבי אבות ההתנחלות המסיבית בשומרון, שצמח בקרב מייסדי הקריה, ושמקימיו אומרים כי ממנו קם והיה גוש אמונים. הגרעין קיבל גוף ולבש צורה בשיחות הממושכות שקיימו ביניהם שניים מראשוני קרית ארבע, בני קצובר ומנחם פליקס. השניים היו ״חברותא״ בישיבה בקריה, וימי הקטנות של הקריה שבאו אחרי ההתרגשות של ההקמה, הביאו אותם להרהור שהגיעה העת לקום ולעשות מעשה נוסף. בני קצובר, בוגר ישיבת בני עקיבא ברעננה, שירת בחיל האוויר וקידש את אשתו מתחת לחופה שהוקמה בחצר הממשל הצבאי בחברון, חתונה יהודית ראשונה בעיר האבות. יחד עם חברו מנחם פליקס, בוגר מדרשיית נועם שבפרדס חנה ותלמיד מרכז הרב בירושלים — המסלול האצילי, המחייב, של מי שינהיגו לימים את גוש אמונים — הם הגיעו למסקנה ב־1973, כי המלאכה ביהודה נעשתה, וכי הגיעה השעה להסתער על גבעות השומרון. ״נשמעו אצלנו דברים בסגנון ש׳משהו׳ בהנהגה ובכיוון ההנהגה של הכיפות הסרוגות לא בסדר,״ סיפר בני קצובר כעבור עשר שנים. ״כשנה שלמה לפני שהוזכרה המילה אמונים, בשלה בתוכנו ההחלטה להקים גרעין לשכם... ׳סגרנו את הגמרות׳ והחלטנו, הולכים על המאבק על אחיזה יהודית בשומרון...״129

129 חוה פנחס־כהן, ״גוש אמונים: ימים ראשונים״, נקודה, מס׳ 69, 3.2.1984, עמ׳ 5.

 

השניים החלו לרכז סביבם משפחות שהיו מוכנות לעזוב את בתיהן בקרית ארבע ולצאת למסע אל הגבעות. ״שאלנו את עצמנו מי אנחנו בכלל,״ סיפר קצובר. ״אבל מצד שני צברנו ניסיון לא מבוטל בעקבות המאבק על קרית ארבע מבחינת היערכויות, מבחינת לובי פוליטי ומבחינת היכרויות עם אישים במדינה.״ גם שאלת המנהיגות הטרידה את שני החברים. ״איך נחזיק מעמד ללא אישיות מרכזית, אישיות שהציבור יקבל אותה כמעט ללא עוררין.״ לוינגר היה חיוני לקרית ארבע ולחברון. חנן פורת היה ״מוכן להתגייס למערכה, אך את כפר עציון הוא לא מוכן לעזוב אף פעם.״ מלחמת יום הכיפורים טרפה הכול, והיתה יריית הפתיחה למהלך הגדול. כשחזרו מהמלחמה ומשירות מילואים לאחריה, כבר נשמעו דיבורים על הסדרי ביניים בסיני. ״באותם ימים הגענו להכרה שנגמרו המשחקים. לא מו״מ פוליטי ולא רומן עם גלילי אלא — יוצאים לשטח!״ אמר קצובר.130 ״הייתי במילואים כששמעתי על העלייה הראשונה [יוני 1974] של גרעין ׳אלון מורה׳ לחווארה, ליד שכם,״ אמר המורה למתמטיקה אורי אליצור. ״בעיתון התפרסמה תמונה ובה חיילים גוררים מתנחלים. בשבילי זה היה הלם... ביום השחרור נסענו לקרית ארבע כדי לחפש את ראשי הגרעין על פי השמות בעיתון... הייתי ישראלי מצוי בעל עמדות פוליטיות העוסק בשלו. אנשים עסקו בשלהם... רעיון ההתיישבות בשומרון על יד שכם היה מעשי ותפס אותי.״131

130 שם.

 

131 שם, עמ' 7-6.

 

המאבק על גבעות השומרון החל. הוא סחף הפעם מאות אנשים מכל הארץ. פרטנו על ״מיתר אמיתי״, אמר חנן פורת. קצובר ופליקס החליטו להודיע מראש לממשלה על העלייה המתוכננת שלהם על הקרקע, ועל מועדה. זה היה בתקופת התפר שבין גולדה מאיר ליצחק רבין בראשות הממשלה. חברי הגרעין כבר התרכזו במחולה שבבקעת הירדן, ומשם תכננו לצאת לדרך, כאשר שליחי הרב צבי יהודה קוק ביקשו שיעצרו. שר הביטחון שמעון פרס ״זומן״ לאותו יום אל הרב, וזה ניסה לשכנעו לאפשר לאנשי הגרעין לעלות לחווארה בהסכמה. פרס אמר שהממשלה כולה צריכה להחליט על אישור התיישבות ליד שכם. והם בשלהם. הרב, יחד עם גאולה כהן, אריאל שרון, זבולון המר ויהודה בן־מאיר, באו למחולה להזדהות עם העולים.132 הפינוי היה מהיר ורגוע יחסית. אבל תמונות המתנחלים הצעירים חובשי הכיפות הנאבקים בחיילים, השתכנו בארכיון התודעה הקולקטיבית הישראלית, וגייסו מצד אחד עוד תומכים למהלך, וחישלו מצד אחר מתנגדים נחושים. ״מה אתם חושבים, שהממשלה תלך אחר כל שיגעון של כל מאה חבר׳ה,״ הפטיר ראש הממשלה יצחק רבין שזה מקרוב נכנס לתפקיד.133 ניסיון ההתנחלות השני — בתחנת הרכבת הישנה בסבסטיה, כעבור חודש וחצי, בסוף יולי 1974 — כבר היה סיפור אחר. חברי כנסת רבים, עיתונאים, ואלפי אוהדים ליוו אותו. אחרי הפינוי הסוער, הטראומתי מתחנת הרכבת הטורקית הישנה, שהמתנחלים נאחזו באבניה כאילו היו אלה אבני המקדש, נפגשו לראשונה ראשי אלון מורה עם ראשי גוש אמונים. שתי המסגרות אוחדו, תוך הסכמה שהתנועה תהיה לא מפלגתית, כלומר לא חלק מהמפד״ל, ונקבעה הדרך המשותפת — ״התיישבות פיסית בשטח״.134 כל הפעולות בשטח, העליות על הקרקע (ארבע פעמים לסבסטיה, וכן למעלה אדומים, לשילה ולעפרה) בשנים 1976-1975, ה״הקפות״, הצעדות וההפגנות שהלכו וצברו משתתפים, תומכים ואוהדים, נעשו כבר בשם הדגל של גוש אמונים (ראו פרק 4).135

132 שם, עמ' 7.

 

133 שם.

 

134 שם, עמ' 10.

 

135 דני רובינשטיין, מי לה׳ אלי, גוש אמונים, תל אביב 1982, עמ' 67-64.

 

המחסום שבלם ניסיונות התיישבות בלב האוכלוסייה הפלסטינית בשטחי הגדה נפרץ באפריל 1975, עם הקמתה של התנחלות עפרה בחבל בנימין.136 עפרה היתה המפעל הגדול הראשון של גוש אמונים, ודגם מנצח של אופן פעולת הארגון הפוליטי־המשיחי שקם זה עתה. היא יצאה לדרך בעיצומה של המערכה על אלון מורה, וסללה את התקדים לפשרת סבסטיה ומשם להתנחלות בכל רחבי השטחים הכבושים. מקור השם עפרה באתר תנ״כי, השוכן כשמונה קילומטרים דרומית מערבית לאתר הנחשב לשילה הקדומה. עפרה היתה בירת האזור שהועבר מממלכת שומרון לממלכת יהודה בשנת 145 לפני הספירה, ויישוב חשוב בתקופת המכבים.137 ואולם, שלא כמתיישבי גוש עציון או מתנחלי חברון, חלוצי עפרה לא נשאו עיניהם לחידוש פניו של יישוב יהודי קודם או קדום ולבניית אתר זיכרון בדמות בתי מידות אדומי גגות. הרעיון להקים יישוב במקום נולד, מספר חגי סגל, דווקא במוחה של רחל ינאית בן צבי, מן האימהות המייסדות של תנועת העבודה. בעודה מסיירת באזור בחברתו של חנן פורת, העלתה רעייתו של הנשיא השני, יצחק בן צבי, את הרעיון לעשות זאת באמצעות הקמתה של ״קבוצת עבודה״. פורת הביא את העניין לדיון בפני מזכירות גוש אמונים,138 ושיכנע את הקבלן הראשי של עבודות הפיתוח באתר הצבאי הסמוך להזמין פלוגת עבודה מאנשי הגרעין של ״מאוכזבי אפשרויות ההתיישבות באלון מורה״, לביצוע עבודות גידור באתר.

136 אדמוני, עשור של שיקול דעת, עמ׳ 150.

 

137 David Newman, The Role of Gush Emunim and the Yishuv Kehillati in the West Band 1974-1980, (Thesis submitted for Ph.D., Durham: Durham University, 1981), pp. 295-296.

 

138 סגל. ״אחים יקרים״, עמ' 34.

 

עפרה, מקום מושבה של אצולת המתנחלים, ממוקמת בגב ההר, בתוך נוף יפה ושופע במיוחד, על הכביש מרמאללה לבקעת הירדן, והיא מהנקודות הנישאות באזור דרום השומרון. כללי קבלה נוקשים, שמירה קפדנית על אחידות הבנייה במקום וניהול קהילתי מתקדם ומשוכלל, יצרו בעפרה יישוב לדוגמה הן בחזותו החיצונית הן באיכותו האנושית והרעיונית, ״כפר קהילתי דתי משימתי״ כהגדרת תושביו,139 שמספר המתדפקים על שעריו ורוצים להתקבל כתושבים בו רב ממספר הנקלטים. הביוגרפיות של קרית ארבע ועפרה, שני יישובים כמעט סמליים, המייצגים את שני הקצוות של אוכלוסיית המתנחלים המגוונת, ואשר הוקמו בסמיכות זמנים זה לזה, מעידות עד כמה לא היה אפשר לחזות את סיפור ההתנחלויות המסועף. קרית ארבע שהוקמה בריש גלי, בהחלטת ממשלה שבהנהגת תנועת העבודה, בתכנון מראש ובתקציבים נדיבים, היתה אמורה להיות עיר ואם בישראל, חלק מאסטרטגיית כיבוש ושליטה גדולה יותר. תחת זאת היא נהפכה לעיירה קטנה, סהרורית וכושלת, עתירת מוסדות קודש אבל שכוחת אל ושטופה פולחני קברים ומוות, שתושביה חיים בצל פיגועים רצחניים. לעומתה עפרה, שהוקמה בתחבולות ובכזב, פרחה ושגשגה אל תוך הקונסנזוס הישראלי משום חזותה המכובדת, מוסדות הדגל של המתנחלים הממוקמים בה, והשיח התקני של כמה מתושביה היותר מפורסמים.140

139 פייגה, שתי מפות לגדה. עמ' 132.

 

140 לדיון סוציולוגי נרחב על שני היישובים ראו, שם, הספר כמכלול.

 

סיפורה של עפרה החל כמו עשרות סיפורי ההתנחלות בשטח שבאו אחריה. גרעין של תנועת גוש אמונים שזה עתה קמה, החליט להתיישב בסביבת שילה, שבין שכם לרמאללה, בלב אזור מיושב בצפיפות, ועבר את המסלול המוכר לרוצים להתיישב בשטחים: פניות חוזרות ונשנות לממשלה ולשר הביטחון, שנענו בשלילה או לא נענו כלל, ושלוש עליות על הקרקע ללא רשות, שהסתיימו בפינוי. למעשה היה זה דיין שהגה, עוד לפני 1973, את הרעיון להקים על גב ההר נקודת התיישבות. אך הרעיון לא התגבש לכלל תוכנית ממשית, אף לא לפעולה בשטח, עד לכניסת גוש אמונים לתמונה.141 בגוש אמונים עצמו שררו אז חילוקי דעות בין מתונים לקיצונים בנוגע לדפוסי הפעולה. לפי גרסה אחרת, יהודה עציון, מראשי הזרם האקטיביסטי בגוש ולימים מדוחקי הקץ של המחתרת היהודית, נחל תבוסה בדיונים האסטרטגיים שקיימה התנועה, ולנוכח מגמת המזכירות להטיל וטו על כל פעולה התיישבותית גדולה קצרה רוחו, והוא החל לדחוף את הרעיון להקים פלוגת עבודה, בנוסח העלייה השלישית המיתולוגית. התוכנית היתה להשיג עבודה באזור, רצוי במסגרת צה״ל, ובהמשך למצוא דרך להישאר ללון באתר העבודה, וכך ליצור עובדות בשטח. עציון גיבש סביבו את פלוגת העבודה ופנה לקבלן ירושלמי, שביצע עבודות למחנה הצבאי בעל חצור שבשומרון. כמתוכנן, קיבלו אנשי הפלוגה עבודה כקבלני משנה של עבודות גידור. יועצו של שר הביטחון לענייני התיישבות, משה נצר, בנם של ותיקי מפא״י שרגא ודבורה נצר, הוא זה שחתם על האישור הרשמי לפלוגת העבודה של גוש אמונים לעבוד במקום. הימים היו ימי ערב חנוכה, והאישור נתפס כנס קטן, הד מן הימים ההם בזמן הזה, וההתרגשות בגוש אמונים היתה גדולה. בסיור חנוכה של אנשי הגוש באזור, הצביע פנחס ולרשטיין, שנודע כאחד מפעילי השטח הנחושים של גוש אמונים, על בתיו הנטושים של המחנה הירדני הסמוך ואמר לחבריו: ״רבותיי, הכירו את ביתכם החדש!״142

141 Peter Demant, Ploughshares into Swords: Israeli Settlement Policy in the Occupied Territories, 1967-1977, Amsterdam 1988, p. 362.

 

142 א"ש גמר, "עפרה: הערמה", על המשמר, 23.2.1976; Demant, Ploughshares into Swords, p. 362.

 

שמונה חודשי עבודה עקשנית חיכו לפועלי הפלוגה בטרם תתגשם נבואה זו. יום־יום עלו האנשים לשומרון, חצבו באדמת הסלעים של ההר, ועם ערב היו חוזרים הביתה לירושלים.143 בערב יום העצמאות 1975, החליטה הקבוצה שהגיעה השעה. התפתחויות בשטח ורמזים, או כדבריהם, ״חוש ריח״, הביאו אותם למסקנה ששר הביטחון שמעון פרס מחפש דרך לאשר את ישיבתם באזור; וכי אם יהיה כיסוי של ״מחנה עבודה״ שיאפשר לאשר את ישיבתם בלי לדבר על יישוב קבע, ואם ייעשה המהלך בשקט וללא פרסום — יש סיכוי שיורשו להישאר. הם החליטו להמתין עד אחרי יום העצמאות כדי שלא יתקבל רושם שכוונתם לפעולה הפגנתית. תחילה חשבו להישאר ללון בהר. אחד מהם נזכר בעין יברוד — מחנה הצבא הירדני שננטש באמצע בנייתו, וכלל מבנים אחדים גמורים כמעט. עין יברוד היתה נקודה גיאוגרפית אופטימלית, שמונה קילומטרים צפונית־מזרחית לרמאללה, בכביש ליריחו, בשולי אזור ערבי כפרי מיושב בצפיפות. מבצע הלינה בשטח תוכנן בקפידה, ותוך תיאום מראש עם אישים אוהדים בעלי השפעה, ולפיו בשעה חמש לפנות ערב בדיוק, המועד שבו ייכנסו לבתים, ידווחו אותם אישים לשר הביטחון על המהלך. התזמון היה חיוני להצלחה. אנשי הגוש חששו שדיווח מוקדם מדי לשר עלול ליצור דחייה וסחבת, ואילו דיווח מאוחר יותר עלול לגרום לכך שגורמי צה״ל באזור יקדימו וידווחו על כך לשר. ב־20 באפריל 1975, בשעה חמש לפנות ערב, נכנסו אנשי הגרעין לבתים. הקבוצה הראשונה מנתה עשרים ושלושה איש, בהם שלוש נשים.144

143 שלמה צזנה, ״עפרה בת 25, חוגגים ומתלבטים״, מעריב, 7.7.2000.

 

144 א״ש גמר, ״עפרה: הערמה״, על המשמר, 23.2.1976.

 

המושל הצבאי הישראלי של רמאללה הגיע למקום תוך זמן קצר וביקשם להתפנות מרצונם כדי למנוע עימות. ״נתפנה,״ אמרו לו, ״בתנאי שתדווח עד לדרג של שר הביטחון, כך תמנע עימות.״ תשובת שר הביטחון שניתנה כעבור שעות אחדות לחנן פורת היתה שלילית. ״אתם רוצים לרמוס ולדכא,״ הגיב פורת בכעס באוזני איש הצבא הבכיר שהביא את תשובת פרס, ״האם אינכם מבינים שאינכם יכולים שלא לתת מוצא לצעקת ארץ ישראל?״ הקצין השיב כי ידבר עם פרס. התשובה שהגיעה בשעת לילה מאוחרת מפי מושל רמאללה היתה לא לגעת במתנחלים מטוב ועד רע עד למחרת בבוקר. למחרת קיבל המושל הוראה מחודשת לא לעזור להם — אבל גם לא להפריע.145 מאחורי הקלעים התחוללה דרמה קטנה. איש הקשר של גוש אמונים אל שר הביטחון פרס, חנן פורת, פעל להביא לפתרון שקט למשבר, כלומר, להשאיר את המתנחלים בשטח מבלי לעורר את תשומת הלב של הממשלה או של התקשורת. יחד עם אורי אליצור, מראשוני עפרה, נסע פורת ללשכת שר הביטחון בתל אביב. השניים ביקשו מפרס לאשר את לינתם של עשרה עד תריסר אנשי גוש אמונים בעין יברוד. פרס, שהיה טרוד בעניינים אחרים, לא היה ערני דיו למשמעות העתידית של בקשת פורת. ״מה אני אמור לעשות? לשלוח בתשע או בעשר בלילה כוחות לעין יברוד כדי לפנות אותם בכוח?״ הציג פרס ליועצו, נפתלי לביא, אחת מאותן שאלות רטוריות שכה התמחה בהן. ״אז שיישארו שם, אבל תרשה להם להביא גנרטור. אם חס וחלילה הם יותקפו ומשהו יקרה להם, תהיה זעקה בארץ ש׳עשרה יהודים הופקרו׳ — תן להם מינימום של ביטחון.״ לאחר התייעצות עם ראש הממשלה רבין, אישר פרס לאנשי גוש אמונים להישאר בעין יברוד, בתנאי שידאגו בעצמם לגנרטור ושיהיו כפופים להנחיות הצבא. עוד הורה פרס לא לספק תשתית למתנחלים.146

145 שם.

 

146 Demant, Ploughshares into Swords, pp. 362-363.

 

בספרו "אחים יקרים״ תיאר חגי סגל את הפגישה בין פורת לפרס, מפי פורת עצמו. ״אדוני השר,״ דרש המתנחל בן השלושים באוזני שר הביטחון המנוסה והמבוגר ממנו בשנים רבות, ״בין אם אתה מסכים לעמדותינו ובין אם לאו, לא תוכל להתכחש לרוח ההתעוררות האמיתית העומדת ביסוד ניסיונותינו החוזרים ונשנים להתיישב בשומרון. אתם חייבים לתת איזה שהוא פורקן להתעוררות הזאת, מוצא חיובי מסוים. אחרת, לא תאחר לבוא התנגשות חריפה. אישור להקמת מחנה עובדים בעפרה יכול להביא להרגעת מה. בסך הכול מדובר פה באנשים שעובדים ביום במחנה צבא ולנים בלילה במקום.״ איך אוכל להבטיח, שאל פרס למוד התרגילים, ״שהדבר הזה לא יתפרש על ידיכם, בקול תרועה גדולה, כניצחון על הממשלה?״ חנן פורת התחייב בפני שר הביטחון כי המהלך ייעשה ״בפרופיל הנמוך ביותר.״147 פרס נכנע.

147 סגל, "אחים יקרים״, עמ' 35-34.

 

לימים כתב סגל בפרודיה מבריקה על ״הנטייה הגוש אמונית לסגור עניינים עם שועי ארץ בלבד.״ בספרו התנחלות דמה, בקטע שנקרא ״תשיגי לי את ראש הממשלה״, כתב סגל, כי ״מזכיר חוץ רציני ביישוב בן 35 משפחות בממוצע לא ישחית את זמנו היקר מפז במשאות ומתנים קטנים ומייגעים עם פקידים זוטרים בסוכנות ובמנהל מקרקעי ישראל. אנשינו נושאים ונותנים רק עם מנכ״לים ומעלה, רצוי עם שרים חברי קבינט... ובסוגיות ביטחוניות... רק עם שר הביטחון.״ ״אוי, זה מזכיר לי משהו,״ אומרת מזכירתו של המתנחל המזכיר של ה״התנחלות דמה״, ״ממשרד החוץ התקשרו וביקשו לארח לצהריים את סגן הקונסול האמריקני בתל אביב ולפרוש בפניו את עמדת המתנחלים בעניין התהליך המדיני.״ ״את מה שיש לי להגיד לאמריקאים בנושאי מדיניות,״ אומר המתנחל למזכירתו, ״אני מעדיף להגיד ישירות לנשיא ארה״ב. תתאמי לי...״ ״אי אפשר,״ משיבה המזכירה, ״הוא טס השבוע למוסקבה לפגישת פסגה עם נשיא רוסיה.״ ״יופי,״ אומר המתנחל, ״נוכל לתפוס שם את שניהם במכה אחת.״148

148 חגי סגל, ״תשיגי לי את ראש הממשלה״, בתוך חגי סגל, התנחלות דמה, בית אל 1992, עמ' 13-12.

 

אנשים מהירים במלאכתם

חייליו של המשיח, אנשים מהירים במלאכתם, דילגו בקלילות על פני מזכירות, פקידים ויועצים, חתכו פינות וקיצרו מסדרונות פוליטיים, כדי להתייצב בפני שרים ושועי ארץ. אחד החוקרים הראשונים של גוש אמונים, העיתונאי דני רובינשטיין, כתב בספרו מי לה׳ אלי, כי עשרות השיחות והפגישות שקיימו, באביב ובקיץ 1974, הרב לוינגר, חנן פורת, הרב חיים דרוקמן, יואל בן נון, בני קצובר, גרשון שפט ופעילים אחרים של גוש אמונים עם שרי ממשלה, חברי כנסת ועסקנים של כל המפלגות, לא הותירו פרוטוקולים. שני הצדדים של הפגישות הללו העדיפו לשמור על חשאיות ועל עמימות. רובינשטיין כתב עוד, כי אנשי הגוש שמעו באותן פגישות ״הרבה דברי תוכחה וביקורת לצד דברי שבח והערכה, ואף ניתנו להם עצות ׳טקטיות׳ טובות. בתקופת הדיכאון של אחרי המלחמה ראו בהם גילוי מרענן, אפילו מלהיב, של נכונות להגשמה לאומית והתנדבות... הרגשות המעורבים של התנגדות ושנאה מצד אחד ושל נוסטלגיה וקירבה מצד שני כלפי גוש אמונים, גרמו למבוכה ולהתרוצצות, ובסופו של דבר — להיעדר עמדה חד־משמעית של הממשלה.״149

149 רובינשטיין, מי לה׳ אלי, עמ' 73-72.

 

מרגע שניתן האישור הראשוני של שר הביטחון ללינת לילה בעין יברוד, ארגנו אנשי גוש אמונים במהלך מרשים סיוע נרחב ממשקים ומיחידים מכל רחבי הארץ. בתוך ימים ספורים נערמו במקום אוהלים, נשק ״מימי 48״׳, גנרטור קטן ועוקב מים ממבוא חורון. הגיעו גם מיטות שדה. המתיישבים קנו יריעות ניילון לאיטום החלונות, ואת פתחי החדרים סגרו בשמיכות. נשים ראשונות הצטרפו אל בני־זוגן, ובמלאת שבוע למחנה עפרה, כבר נשמעה בו המיית קולו של התינוק הראשון.150 השמועות התפשטו והלכו במעגלים רחבים יותר בין חברי הגוש ואוהדיו. מישהו הביא דלתות ישנות. משאית עמוסת לבנים הגיעה מהרצליה עם תעודת משלוח ודמי הובלה משולמים. התורם נותר אלמוני. קבלנים, מתנדבים, סטודנטים, תלמידי ישיבות ותלמידי תיכון הציעו לתרום כמה ימי עבודה. תושבים מירושלים התנדבו למשימות שמירה. בשער הוצב שלט ״עפרה — מחנה עובדים״, ובמחנה שופצו הדירות, הוכשרו דרכים, הועברו קווי מים וחשמל והותקנו מבני ציבור. הכול בוצע ״בעזרת עם ישראל בלבד,״ כדברי המתנחלים, מתוך ״חדווה ומסירות נפש,״ ללא עזרה מהמוסדות המיישבים.151

150 א״ש גמר, ״עפרה: הערמה״, על המשמר, 23.2.1976.

 

151 שם.

 

קיומו של יישוב מתנחלים חדש בלב השומרון נחשף רק כעבור חודש וחצי, בין היתר בגלל פליטת פה של חברת הכנסת גאולה כהן. בראשית יוני 1975 גילה עיתון הארץ את דבר קיומו של מחנה העבודה בעפרה. ״נקודת התנחלות קבע של גוש אמונים קיימת מזה חודש וחצי צפונית־מזרחית לרמאללה, בלי אישור הממשלה ואף בלי שהדבר יובא לדיון במוסדות מוסמכים כלשהם,״ כתב רן כסלו. ״היישוב, המוכר בשם בעל חצור או מחנה עפרה, מאוכלס כיום ע״י כמה עשרות איש, חברי גוש אמונים, מביניהם כ־25 עובדים קבועים ששמונה מהם הם בעלי משפחות המתגוררים במקום יחד עם משפחותיהם... היישוב הוקם בטקטיקה החדשה של הגוש: להימנע מפעולות ראווה וליצור עובדות בשטח... המתנחלים אמרו ששמרו את דבר קיום המחנה בסוד, מחשש שפרסום הדבר יוכל להביא לכישלון הרעיון.״152

152 רן כסלו, ״התנחלות אמונים הוקמה מזרחית לרמאללה בחשאי — לפני חודש וחצי", הארץ, 4.6.1975.

 

חבר הכנסת מטעם העבודה, יוסי שריד, עדיין תמים למדי כמו כולם בענייני המתנחלים, לא האמין למראה עיניו בביקור שערך ב״מחנה העבודה״ הסמוי למחצה. ״קשה להבין כיצד קמה התנחלות לכל דבר, בלי החלטת ממשלה,״ אמר שריד. בעקבות שאילתה שהגיש, הגיעה לעפרה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שנתנה למקום בעצם ביקורה גושפנקה נוספת. ״אנשיה התרשמו והתפעלו ממראה עיניהם. ח״כ תלמי ממפ״ם אף אמר: איפה משיגים נוער כזה היום? הוועדה הקפיאה את טיפולה בנושא,״ נכתב בעלון גוש אמונים שנשא את השם ״עפרה — גדר שהקימה יישוב.״153 חבר הכנסת הצעיר של השמאל הציוני נדהם, ואילו ההתנחלות שנולדה מתוך גדר יצאה לדרך והוסיפה להתפתח. כבר בשלב הראשון אוכלס כל חדר אפשרי במשפחה, רווקים ומתנדבים גרו באוהלים, ומשפחות נוספות מהגרעין חיכו להשלמת מבנים, כדי שיוכלו לעבור ליישוב. מן הימים הראשונים פעלו במקום מטבח ובית כנסת, ועם בוא הילדים הראשונים נחנך גם פעוטון. לאחר חמישה חודשים, הושלם שלב השיפוצים הראשון. המשפחות עברו מן החדרונים נטולי השירותים ליחידות דיור משפחתיות קטנות.154

153 א״ש גמר, ״עפרה: הערמה״, על המשמר, 23.2.1976.

 

154 שם.

 

אבל כמו שידעו המתנחלים כבר בראשית הדרך, ״עזרת עם ישראל״ לבדה לא היה בה די. נדרש גם סיוע הרשויות והשלטון, והוא ניתן ביד רחבה. תחילה על דרך השלילה, כלומר, באי־מניעה ובאי־הפרעה למתחולל בשטח, ובהדרגה בעזרה של ממש, שהרי איך אפשר להפקיר יהודים טובים בעלי כוונות נעלות על הר קירח. מי שמילא תפקיד מרכזי במהפך הזוחל שחל בעפרה, מאתר לינה לפועלים להתנחלות של ממש, היה משה נצר, יועץ שר הביטחון, שחש אהדה רבה לאנשי גוש אמונים, ועל כן נתן בידם את האישור הראשון להביא את נשותיהם וילדיהם. לדברי נצר, פרס וגלילי תמכו בהפיכת המקום להתנחלות של ממש, בעוד שראש הממשלה יצחק רבין היה מסויג יותר, אם כי נמנע מלהטיל וטו. שר המשפטים, חיים צדוק, הסתפק בכך שהמקום יישאר מוגדר ״מחנה עבודה צבאי״, הואיל ומחנה צבאי אפשר תמיד להזיז על פי חוק. אולם ההתפתחות המואצת בעפרה סיכלה כל סיכוי לפינוי ה״מחנה״, והדבר אף לא נדון ברצינות. הקמת עפרה היתה, אם כן, תרגיל מושלם נוסח ״חומה ומגדל״ — שחזור של דגם פעולה שדווקא אנשי תנועת העבודה העלו אותו על נס כמה עשורים קודם כמופת למימוש הזכות על הארץ. כאשר התעוררו במערכת הפוליטית להרהר בטיבו של ״מחנה העבודה״ שהוקם בלב אזור מיושב פלסטינים, כבר התגוררו במקום חמישים משפחות על כל אשר להן. מאחז עפרה חשף את הכוונות האמיתיות של גוש אמונים, כלומר — התיישבות בכל מקום, דווקא במקומות אסטרטגיים בלב אוכלוסייה פלסטינית, ולא בהכרח רק באתרי קודש וזיכרון. התנחלות עפרה, שהיתה בבחינת חידוש גם לחברים אחדים בגוש אמונים, לא התקבלה ללא עוררין בתוך התנועה עצמה. חברים בגרעין אלון מורה כינו את אנשי עפרה ״גנבים בלילה.״155

155 Demant, Ploughshares into Swords, pp. 362-363.

 

שר הביטחון שמעון פרס היה האיש הטוב והמיטיב של עפרה. חברי הדור הצעיר של מפ״ם, שערכו תחקיר בסוף 1975 ובתחילת 1976 על שיטת ההתנחלות הבלתי־חוקית של גוש אמונים, שהתבצעה במסווה של מחנות עבודה מבלי שהעניין נדון בממשלה, גילו כי השכר המשולם לאנשי עפרה גבוה מן המקובל, וכי הוא מועבר למזכירות היישוב לצורך בנייה ופיתוח במקום. התחקיר חשף עוד כי הוקמו בעפרה שלושה מפעלים: מסגרייה, נגרייה לייצור צעצועי ילדים ומפעל לניקוב, ומתוכננים עוד מפעל למבנים טרומיים, מסדרת־דפוס ומוסדות חינוך. התברר כי המתנחלים תפסו חמישים דונמים בלתי מעובדים ויצרו תנאים לגידול דובדבנים ובצלי־נרקיסים. מן התחקיר עלה כי אנשי גוש אמונים ושר הביטחון מתואמים ביניהם. לדברי הרכז הארצי של הדור הצעיר במפ״ם, אנשי גוש אמונים התנחלו בשיטות אלה גם במעלה אדומים ובקדום. הוא הוסיף כי כששאלו המתנחלים את פרס מתי יעלה את נושא עפרה בממשלה, הוא השיב: ״כאשר התנאים יתאימו.״156 ופרס דאג לכך ש״התנאים יתאימו״. הגורם הממשלתי שהיה אמור לטפל בנושא היה ועדת השרים לענייני התיישבות. ועדה זו, שהממשלה הקימה ב־1974, הורכבה משבעה שרים ומשבעה נציגים בכירים של ההסתדרות הציונית העולמית. עד עליית הליכוד לשלטון עמד בראשה השר ללא תיק, ישראל גלילי. אף שהמנדט שלה הקיף את כל שטחי ״ארץ ישראל״, והיא היתה מוסמכת להחליט על פעולות התיישבות ברחבי הארץ כולה, יוחדו רוב החלטותיה להתנחלויות. משלא ערער איש מהשרים על החלטות הוועדה, הן נהפכו להחלטת ממשלה.157 אלא שהוועדה לא יכלה לדון בעפרה, מכיוון שזו לא הוגדרה נקודת התיישבות אלא מחנה עבודה צבאי, כלומר לא היתה קיימת כלל מבחינת הוועדה. פלפולים סמנטיים מן הסוג הזה ממשיכים ללוות את מפעל ההתנחלויות עד עצם היום הזה, בעיקר בהקשר של המאחזים. במקרים רבים טען משרד הביטחון כי אינו יכול לטפל בפינוי מאחזים שאינם ״קיימים״, בשעה שהללו תופחים והולכים בחסותם של כוחות הביטחון. שר הקליטה ממפ״ם, שלמה רוזן, דרש לדון בעניין עפרה בממשלה, אך קיבל מרבין תשובה בנוסח ״מה אני יכול לעשות. אני לא אחראי!״ בסופו של דבר, כאשר לא היה אפשר להתעלם עוד ממה שמתרחש בשטח, הוטחה סוגיית עפרה על שולחנה של ועדת השרים להתיישבות. רענן וייץ, ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, התנגד לכל סיוע למחנה העבודה. גם ועדת השרים להתיישבות הסתייגה מתמיכה בעפרה, בעיקר משיקולים כלכליים. אולם שרי המפד״ל, ובראשם זבולון המר, לחצו ושמעון פרס לא ויתר. הוא הכיר בפומבי בקיומו של ״מחנה עבודה אזרחי״ בעפרה, והדגיש את חשיבותו של המחנה להגנה המרחבית על ירושלים. לבסוף, בעקבות תביעתו של פרס ובתמיכת גלילי ואלון, הכירה ועדת השרים ביישוב עפרה. החלטת הוועדה הביאה למעשה ל״הלבנה״ של ההתנחלות המדומיינת. מרגע שהוכרה כנקודת התיישבות אזרחית היתה עפרה זכאית באופן רשמי לתמיכה ממשלתית, שעד אז ניתנה בחשאי ובדרכי עקיפין.158

156 כתבנו לענייני מפלגות, ״התנחלויות במסווה מחנות עבודה בעופרה, קדום ומעלה אדומים״, על המשמר, 19.2.1976.

 

157 מבקר המדינה, דו״ח שנתי 34 לשנת 1983 ולחשבונות שנת הכספים 1982, ירושלים 1984, עמ׳ 81.

 

158 Demant, Ploughshares into Swords, pp. 365-367

 

פרס נוטע עץ

בדצמבר 1975 נחנכו בעפרה בטקס חגיגי חדר אוכל וכביש פנימי ראשון. בט״ו בשבט 1976 בא פרס לחגוג אתם, עודד אותם וכובד בנטיעת עץ. באחד מביקוריו החוזרים באותה שנה, סיפרו אנשי עפרה, אמר פרס, כי ״הגיע הזמן להפסיק את המשחק הזה ששמו מחנה עבודה.״159 בה בעת תבע השר זבולון המר להכיר בעפרה ובמעלה אדומים יישובי קבע. את חשבון עפרה עשה השמאל לא עם זבולון המר, שתמיכתו ביישוב היתה לדידם טבעית, אלא עם שמעון פרס, שהואשם כי במו ידיו הקים התנחלות חדשה שלא על פי החלטת הממשלה. בתגובה טען פרס מעל בימת הכנסת עוד ביוני 1975 כי אישר את הלינה בעפרה ״לאחר שנועצתי במי שחשבתי שעליי להיוועץ... הודענו לאנשים שאנו לא מכירים את המקום הזה — לא כהתנחלות ולא כהתיישבות.״ פרס הוסיף כי להחלטה על לינת לילה בשטחים די היה בהסכמת שניים־־שלושה מהשרים הנוגעים בדבר.160 לפי מחקרו של פיטר דימנט, השר הנוסף שאיתו נועץ פרס, היה ראש הממשלה יצחק רבין.161 לימים אמר פרס, כי תמך בהקמת עפרה, ״כי במקום היה מחנה מכ״מ והיה מחסור בכוח אדם לאחזקתו. הרעיון היה להקים התנחלות שתסייע בתחזוק המקום. זו הפעם היחידה שבה תמכתי בהתיישבות בשומרון.״162 שוב, כמו בחברון לפני כן, נעשה החיבור בין הצבא להתנחלות ונוצקה התלות ההדדית והפרדוקסלית בין טענת ביטחון המדינה לבין אינטרס הכיבוש וההתנחלות.

159 יהודה ליטני, ״עופרה מ׳לינת לילה', ל'יישוב קבע׳", הארץ, 29.12.1976; Demant, Ploughshares into Swords, pp. 367.

 

160 יהודה ליטני, ״עופרה מ׳לינת לילה׳ ל׳יישוב קבע'", הארץ, 29.12.1976. בהשיבו להצעות לסדר היום בכנסת אמר פרס, כי האישור לנוכחותם של אזרחים במחנה ניתן ״לאחר התייעצות וקבלת אישור מגורמים מוסמכים,״ וזאת ״כדי לעבות את אזור ירושלים.״ בראיונות מאוחרים הסביר כי ״היאחזויות נח״ל זה דבר חצי ארעי ולכן הוא לא נורא.״ ועוד אמר, כי ״במקום היתה תחנת מכ״מ ומחמת מחסור בכוח אדם היה מקום להקים התנחלות שתסייע בתחזוק המקום.״ ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית יחיאל אדמוני טען, שלא היה צורך בשירותים אזרחיים במחנה וכי עפרה לא היתה חלק מהתוכנית לעיבוי ירושלים. כעבור פחות משנה, בינואר 1976, במענה לשאילתא של ח״כ מאיר פעיל, אמר השר ישראל גלילי כי במחנה מתגוררות 18-16 משפחות וכ־20 רווקים/ות שעיקר תעסוקתם בעבודה במחנות צה״ל שבאזור. הוא הכחיש כי בכוונתו לאשר הקמת בית ספר שדה לצורך ביסוס ההתנחלות. פרס הוסיף שהממשלה אישרה את העסקתם של אנשי עפרה בפרויקטים ביטחוניים, וציין כי למעשה היתה כוונה להקים מחנה בתוך הבסיס הצבאי לצורך מגורי העובדים, ומטעמי מצוקה תקציבית, הוחלט ״לנצל את הבתים הקיימים בעפרה״. לימים, כשהתברר שעפרה ממוקמת בלב השטח המיועד להקמת מדינה פלסטינית, פרס נטל על עצמו את מלוא האחריות להקמתה והודה כי לא צפה את הנולד.

 

161 יהודה ליטני, ״עופרה מ׳לינת לילה', ל'יישוב קבע׳", הארץ, 29.12.1976; Demant, Ploughshares into Swords, p. 363.

 

162 שיחה עם שמעון פרס, 10.4.2003.

 

האמת של גוש אמונים על הקמתה של עפרה היתה שונה מן הגרסה שדאגו להפיץ בכל דרך לציבור. היא הובאה בדף מידע מס׳ 3 גוש אמונים, מחודש סיון תשל״ה, שסווג כ״פנימי — לחברים בלבד״, ואשר הגיע לידי כתב הארץ יהודה ליטני. ״לפני מספר שבועות גמלה ההחלטה, כי הגיעה העת להפוך את פלוגת העבודה למציאות של ישוב בעל מירקם חיים שאינו מצטמצם רק בתחומי העבודה,״ נאמר בדף המידע הפנימי של הגוש.163 ״וכך נכנסו החברים ביום א׳, י״א באייר, לאחר סיום עבודתם בהר למחנה הירדני הנטוש עין יברוד... וקבעו את משכנם באחד הבניינים... הכניסה לשם נעשתה ללא פרסומת, אך מאידך הודענו על כך לשר הביטחון וביקשנו ממנו לאפשר לנו להמשיך לשהות במחנה הנטוש שהינו בבעלות המימשל הצבאי. לאחר יומיים של מו״מ עדין וסבוך, בו נטלו חלק אישים וגורמים שונים, אושרה הכניסה בדיעבד על ידי שר הביטחון תוך ניסוח זהיר הקובע כי ׳לא נמנע המשך לינה מהעובדים במקום׳, אך מאידך לא אושרו בשלב זה אפילו סידורים אלמנטריים העשויים להתפרש כהכרה ביישוב... וכן לא ניתן תקציב כלשהו לשיפוץ המחנה ולהחזקתו.״

163 יהודה ליטני, ״עפרה בבעל־חצור אינה מחנה עבודה אלא ישוב״, הארץ, 15.7.1975.

 

עוד נאמר ב״דף״ כי ״במכוון״ לא קיים הגוש ״מגעים מדיניים נוספים למתן אישור והגדרה מחייבת יותר למקום, תוך שיקול, כי דווקא בשל חשיבותו ההתיישבותית־מדינית המכרעת של המקום, השוכן בלב הכפרים הערביים וחולש על כביש רמאללה־יריחו, אין הממשלה, בהרכבה הנוכחי, בשלה די הצורך להכיר באופן רשמי ביישוב. ולפיכך מוטב, בשלב זה, לאפשר לעפרה להתפתח באופן עצמאי ומדורג, ולבסס קמעה קמעה את ההכרה בציבור ובממשלה בדבר אופיו הקבוע.״164 אנשי גוש אמונים ידעו כבר בשלב זה, כי ״לאור אורח חייהם ורצונם של החברים״ ישא ״המקום״ אופי של ״יישוב כפרי פתוח״ שחלק מחבריו יתפרנסו במקום, מענפי תעשייה, חינוך ושירותים, וחלק יגורו במקום ויעבדו בירושלים.״ יש לשים לב לראייה למרחקים ולתכנון ארוך־הטווח הגלומים בניסוח התמים יחסית של ה״דף״, החושפים את כוונתו של הגוש לא להסתפק ביישוב ראשון זה, אלא להקים טבעת צפופה של יישובים יהודיים סביב ירושלים, מצפון, מדרום וממזרח לה. ״ערכה הגדול של עפרה,״ נאמר בדף, ״בהיותה יישוב נחשוני ראשון בדרום השומרון, בנקודת מפתח על כביש רמאללה־יריחו ובהיותה חוליה ראשונה יחד עם כוכב השחר בהקמת ׳גוש שילה׳ אשר הוצע על־ידנו מכבר כגוש יישובים יהודי... במשמעותו הגיאוגרפית־המדינית מקביל הרעיון להקמת גוש יישובים זה בהר שומרון להתיישבות גוש עציון בהר חברון; ואכן עפרה השוכנת בק״מ ה־22 מירושלים צפונה זהה מבחינת ריחוקה מירושלים לגוש עציון הנמצא בק״מ ה־22 מירושלים דרומה.״ בהחלטת שר הביטחון לאפשר לאנשי עפרה להישאר במקום ראו אנשי גוש אמונים ״צעד ראשון של שינוי היחס כלפי יהודים המבקשים לשבת בשומרון גם בהיעדר אישור ליישוב קבע.״165

164 שם.

 

165 שם.

 

כמו שלא מיהרו לחשוף את האמת על כוונותיהם ודרכי הפעולה שלהם, כך גם לא הזדרזו חלוצי עפרה לחלוק את פרי ניצחונם הגדול עם כל דיכפין. היישוב ה״דתי משימתי״, שייעודו היה, לפי אמנה, תנועת ההתיישבות של הגוש, ״ישוב ארץ ישראל, קליטת עלייה, עידוד אוכלוסייה חלשה (פער חברתי)״,166 שמר מאוד על צביונו האנושי־החברתי ההומוגני. חבריו היו תובעניים ברף הקבלה שהעמידו בפני המבקשים להצטרף לשורותיהם, ומיינו בקפידה כל מתנחל ומתנחלת שביקשו להתיישב לצדם על אדמת המריבה שניתנה להם בחצי חינם (כל משפחה שילמה אז 700 לירות בחודש בעבור דירה חדשה שגודלה ארבעים מטרים רבועים).167 לא כל אחד היה יכול לעלות על ספינת הדגל של גוש אמונים. המועמדים נדרשו להתייצב בפני ועדות אכלוס ולהצטייד בחוות דעת של גרפולוג ובאישור מיוחד מהסוכנות היהודית.168 מי שלא נמנו עם הגרעין המייסד נחשבו תמיד ״עולים חדשים״.169 הרבה יותר מאוחר, ובעקבות חשבון נפש ״נוקב״ שעשו, קלטו אנשי עפרה בשנים 1989 עד 2001, חמישים ושישה עולים מאתיופיה וחמישים וחמישה עולים מחבר המדינות.170 התנחלויות אחרות, ביניהן גם ותיקות ונחשבות כמו שבי שומרון או קדומים, לא היו בררניות כמו עפרה בקבלת משתכנים חדשים, ואוכלוסייתן מגוונת יותר.

166 פייגה, שתי מפות לגדה, עמ' 132.

 

167 אהרן דולב, ״בתחבולות תעשה לך ישוב״, מעריב, 15.4.1975.

 

168 שם.

 

169 אבנר אברהמי ורלי אברהמי, ״משפחת ברוכי״, הארץ, 4.6.2004.

 

170 דן סואן ומיכאל שפר (עורכים), שנתון סטטיסטי ליהודה ושומרון 2002, אריאל 2003.

 

התנחלות נגד גזענות

בעוד עניינו של היישוב החדש עפרה מתגלגל מן ההר אל מישור החוף ובחזרה, ובין המתנחלים לבין הרשויות, פסע ב־10 בנובמבר 1975, חנוכה תשל״ו, שגריר ישראל באו״ם חיים הרצוג, אל דוכן הנואמים באולם העצרת הכללית. יציע האורחים היה גדוש בדיפלומטים ישראלים ובפעילים יהודים, שביקשו למחות בעצם נוכחותם נגד אחת ההחלטות החמורות ביותר בגנותה של ישראל שנתקבלו באו״ם מיום שקיבל הארגון לשורותיו את מדינת היהודים. הצעת ההחלטה הזכירה את החלטה 3151 מ־14 בדצמבר 1973, שהוקיעה את ״הברית הבלתי קדושה בין הגזענות הדרום־אפריקנית לבין הציונות״. היא רשמה לפניה גם את ההחלטה מס׳ 77 שנתקבלה בוועידת ראשי המדינות והממשלות של הארגון לאחדות אפריקה, שהתקיימה בקמפאלה בסוף יולי 1975. אותה החלטה קבעה כי ״למשטר הגזעני בפלסטין הכבושה ולמשטרים הגזעניים בזימבבואה ובדרום־אפריקה יש מקור אימפריאליסטי משותף, ומבנה גזעני זהה, הקשור באופן אורגני למדיניותם, שמטרתה לדכא את כבוד האדם.״ העצרת נתבקשה לרשום לפניה גם את ההצהרה המדינית, שנתקבלה בחודש אוגוסט בוועידת שרי החוץ של המדינות הבלתי מזדהות בלימה שבפרו. ההצהרה הוקיעה את הציונות, הגדירה אותה איום על שלום העולם וקראה לכל המדינות החברות בארגון להתנגד לתורה גזענית ואימפריאליסטית זו. שבעים ושתיים מדינות חברות הצביעו בעד ההצהרה, שלושים וחמש מדינות התנגדו ושלושים ושתיים נמנעו.171

171 סופר הארץ, ״כך הצביעה העצרת", הארץ, 12.11.1975.

 

האלוף בדימוס, בנו של מי שהיה הרב הראשי הראשון לישראל, ידע דבר או שניים בתורת הנאום. לאחר שלחש פסוק מתפילת יום הכיפורים, ״אלוהינו ואלוהי אבותינו, היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל,״ אמר הרצוג, כי ״סמלי הדבר שהדיון הזה, העלול להתגלות כנקודת מפנה בגורלו של ארגון האו״ם וכגורם מכריע ביחס לעצם האפשרות להמשך קיומו של הגוף הזה, נערך דווקא בליל 10 בנובמבר, הלילה שנכנס להיסטוריה לפני שלושים ושבע שנים כ׳ליל הבדולח׳,״172 ועשה בכך את הקישור המוכיח עצמו תמיד בין ישראל לשואה. ״ההצבעה של כל משלחת תרשום בהיסטוריה את העמדה של המדינה הניצבת מאחוריה בכל הנוגע לגזענות אנטישמית ואנטי־יהודית. אתם עצמכם תישאו באחריות לעמדתכם בפני ההיסטוריה, מפני שההיסטוריה תשפוט אתכם בתור שכאלה. אנחנו, העם היהודי, לא נשכח. בשבילנו, בני העם היהודי, אין זו אלא אפיזודה חולפת בהיסטוריה עשירה ועמוסה במאורעות... בעינינו, בני העם היהודי, הצעת ההחלטה הזאת, שיסודה בשנאה, בכזב וביוהרה, משוללת כל ערך מוסרי או משפטי.״ בעודו מבטא את המילים האחרונות, אחז השגריר בהצעת ההחלטה וקרע אותה בהפגנתיות לנוכח העצרת הכללית. בזיכרונותיו כתב הרצוג לימים, כי ״השפעתה של ההחלטה בגנות הציונות על היהודים בכל רחבי העולם היתה מחשמלת. כבודנו העצמי הועמד בסכנה, והמאבק להגנתו נגע בבירור בעצבים חשופים. הוצפתי במברקים ובשיחות טלפון מישראל, ומבול מכתבים ירד על השגרירות. יהודים בכל אתר ואתר ענדו כפתורים שהכריזו ׳אני ציוני׳, או ׳אני גא להיות ציוני׳.״173

172 ״ליל הבדולח״, הפוגרום המאורגן שביצעו הנאצים ביהודי גרמניה ואוסטריה, התרחש בליל 9 בנובמבר 1938.

 

173 חיים הרצוג, דרך חיים, סיפורו של לוחם, דיפלומט ונשיא, תל אביב 1997, עמ׳ 270-268.

 

רוח האירוע באו״ם נתנה תנופה לעלייה של גוש אמונים לסבסטיה, בשעה שברחבי ישראל נמחק שמו של האו״ם מרחובות ומכיכרות, ושמותיהם הוסבו לנגזרות כאלה או אחרות של הציונות. ועידת הזדהות יהודית עולמית מיוחדת שכינסו הממשלה והנהלת הסוכנות הכריזה כי ״לעם היהודי יש זכות היסטורית על ארץ ישראל.״ לשעת כושר מעין זו המתינו אנשי הגרעין מאז ניסיונות הפלישה הכושלים של הגוש למקום, שסוכלו בידי הצבא בקיץ 1974. תלמידיו של הרב קוק למדו היטב את נקודות התורפה של הממסד הפוליטי שעמד בדרכם, אנשי דור תש״ח. חובשי הכיפות הסרוגות ידעו שלבם של נושאי אתוס יישוב ארץ ישראל לא ייתנם לקום בשעה קשה כזו לציונות על ״חלוצים״ צעירים ונמרצים. בצעירים הללו הם מצאו את הלהט והתקווה שהתדלדלו אצלם מאז אסון מלחמת יום הכיפורים. הפעלת צה״ל נגד המתנחלים, בעת שיהודים מרחבי העולם באו לבירת ישראל להפגין סולידריות ושותפות־גורל, היתה ממקדת את תשומת הלב אל המחלוקת והניגוד שבין יהודים בארצם — ומסבה נחת רוח לשונאינו, חשב ראש הממשלה רבין.174 ואמנם, המתנחלים השכילו למתוח קו ישר בין מפעל ההתנחלות שלהם לבין המפעל הציוני ״המקורי״. בגילוי דעת שפירסמו אנשי גוש אמונים בחודש פברואר נאמר, כי ״התיישבות אלון מורה היא המשך ישיר של הגשמה והתמדה ציונית, דוגמת הקמת עין גב, גדות, חולתא ומושבי כביש הצפון האחרים.״ תוכנית העלייה לשומרון זכתה הפעם לכינוי ״מבצע התמדה ציונית״.175 ובסיוע ההחלטה העוינת הוקם לתחייה אתוס המדינה־שבדרך על ידי המתנחלים, נוכס והועתק על ידם אל מעבר לגבולות המדינה, אל ״ארץ ישראל השלמה״.

174 יצחק רבין, פנקס שירות, כרך 2, תל אביב 1979, עמ' 550.

 

175 סופר הארץ, ״מתנחלים מלווים אלפי אוהדים ניסו להיאחז אתמול בשומרון״, הארץ, 1.12.1975.

 

בגוש אמונים לא הסתפקו בניצול סמיכות הזמנים להחלטת האו״ם ולאירוע ההיסטורי של ״ליל הבדולח״. חבריו החליטו להמתין לחג החנוכה, שבו מתרפק הציבור על גבורות ישראל במאבקו בגויים. אז גם מצויים ילדיהם בחופשה מלימודים. היש תשובה ציונית הולמת יותר מהקמת יישוב יהודי, בעיצומם של ימי החנוכה, על חורבותיה של שומרון המקראית ושל העיר סבסטיה שבנה הורדוס? בערב שבת חנוכה פורסם בעיתונים קול קורא של גוש אמונים לאוהדים: ״אליך, הרואה כיצד עם ישראל מופקר במסדרונות האו״ם ולגרזני אש״ף, הכואב את עלבון חבלי ארץ ישראל הריקים מיהודים, הרואה את ממשלת ישראל בחולשתה ובאוזלת ידה לנוכח תוכנית המדינה הפלשתינאית המתבשלת בשומרון — אנחנו קוראים לך: בוא עמנו. צא מהבית, דחה את כל עיסוקיך, הצטרף למהלך הגדול של עם ישראל השב הביתה.״176 במודעה הובא מידע מפורט על מבצע העלייה. בניגוד למבצעים הקודמים שהוכנו בחשאי היה הפעם גוש אמונים נחוש להפוך את סבסטיה לזירה של מאבק גלוי בממשלה.

176 גרשון שפט, גוש אמונים, הסיפור שמאחורי הקלעים, בית אל 1995, עמ׳ 181-180.

 

״ההכנות לעלייה לסבסטיה היו בעיצומן, ודמו להתארגנות לקראת מבצע צבאי ענקי,״ כתב מאיר הרנוי, מראשי הגוש. ״היו צוותים רבים שטיפלו בכל המערך המנהלתי, החל ממיפוי השטח וכלה בעיקר — כלומר גיוס הכספים למבצע... מערך ההסעות, ההכנה לשהייה ארוכה בשטח, מכשירי קשר, מסלולי צעידה, מסלולים חלופיים, ולא פחות חשוב — מפקדה עורפית שתעקוב ותסייע לכל אורך המבצע.״177 ואולם דווקא הפעם לא סחפו הפרסום הנרחב וההכנות המדוקדקות את ההמונים אל גבעות השומרון. ״ציפינו לאלפים רבים, וכך גם כוחות הביטחון. גם העיתונים דווחו על המוני צועדים,״ כתב הרנוי, ״אך למחרת בבוקר התברר שהגיעו הרבה פחות משדווח — אלפים אחדים.״178 באורח מפתיע עם זאת, אף שבפיקוד הצבא ובמערכת הפוליטית ציפו להמון רב ועצום והתכוננו להתמודדות אתו, קבוצת המתנחלים הקטנה יחסית נתקלה רק בהתנגדות מועטה. ״הנסיעה עד בית לִיד שליד נתניה עברה בלי בעיות,״ כתב הרנוי, ״וכך המשכנו עד הכניסה לטול כרם. כל מטר חשוב, מפני שמנקודת העצירה יש להמשיך ברגל... גשם חזק ירד לאורך כל הדרך. איש לא התלונן על הרטיבות, איש לא התלונן כי קשה לו — העיקר להגיע ליעד, לסבסטיה. במקביל לצועדים היו צריכים להגיע למקום המפגש בתחנת הרכבת גם כלי רכב, ג׳יפים וטנדרים...״179

177 מאיר הרנוי, המתנחלים, אור יהודה 1994, עמ' 46.

 

178 שם, עמ' 48.

 

179 שם, עמ' 48-43.

 

בספרו פנקס שירות כתב יצחק רבין לימים, כי רבים מאנשי גוש אמונים הצליחו להסתנן מבעד למחסומי צה״ל, אף כי ״ידענו מראש על כוונות אנשי ׳הגוש׳ ותומכיהם וניתנו הוראות למנוע מהם להפר את החלטות הממשלה.״180 הרושם של ראש הממשלה רבין היה שהוראותיו של שר הביטחון פרס לצה״ל לעצור את פעילי גוש אמונים ״ניתנו בחצי לב או שנתבצעו ברשלנות.״ ואמנם, החיילים לא הפגינו כוונות למאבק נחוש נגד אזרחים מבני עמם. הם התגייסו לצה״ל כדי להילחם באויביה של המדינה שלהם, לא לדלוק אחרי נערים ונערות יהודים המבקשים ליישב את ארצם. המפקדים, ובראשם הרמטכ״ל מרדכי גור, הקרינו אי־רצון וחוסר נחת. בתשובה לשאלת ראש הממשלה אמר גור, כי יהיה צורך בלא פחות מחמשת אלפים חיילים כדי לפנות את הפולשים, וכי הפינוי יימשך ״ימים אחדים״. אף שהרמטכ״ל לא אמר זאת במפורש, ראש הממשלה התרשם, כי יהיה זה למורת רוחו להורות לצה״ל לפנות את המתנחלים.181 ביום השני לפלישה לסבסטיה, משנודע שהסכר נפרץ בנקל, החלו ההמונים לזרום לאתר. לפנות ערב הגיעה מירושלים שיירה של כארבע מאות אוהדים, בראשם מנחם בגין, אריאל שרון וגאולה כהן. הרב משה צבי נריה, ראש ישיבת בני עקיבא בכפר הרא״ה, שחצה את המחסומים בעזרת אישור מיוחד לצורך העברת ציוד, הביא ספר תורה. משלחות מהקיבוץ המאוחד ומקיבוצי עמק יזרעאל והגליל, וגם חברים אחדים מהשומר הצעיר, באו להביע את תמיכתם במתנחלים. המשוררת נעמי שמר חילקה סופגניות.182 צירים מכנס ההזדהות היהודית הצטרפו לטקסים של קביעת המזוזות. גרשון שפט, מראשי הגוש, כתב שהחלטתו של רבין להימנע מגירוש המתנחלים בעת ועידת ההזדהות היא שנתנה שהות להתארגן ולבצר את ההתנחלות, הן מבחינה פיזית הן מבחינה פוליטית.183

180 רבין, פנקס שירות, כרך 2, עמ׳ 550.

 

181 שם.

 

182 שפט, גוש אמונים, עמ' 201-180.

 

183 שם, עמ' 188.

 

אשמת סבסטיה

חנוק מזעם נוכח זימון הנסיבות שנוצר — קיומו של כנס ההזדהות והסולידריות היהודית, והתנהגותם החתרנית של גורמים במערכת הביטחון, ובראשם שמעון פרס — הגיע רבין למסקנה שאין ברירה אלא לנקוט צעדים אחרים, ושלח את שר הביטחון לנהל משא ומתן עם המתנחלים. במקביל הטיל על יועצו, אריאל שרון, להיות אחראי על פינוים של המתנחלים בסבסטיה למחנה צבאי. הם רצו את מחנה שומרון, ראש הממשלה העדיף את מחנה קדום.184 ביום השביעי לעלייה לסבסטיה, בשעה שבהתנחלות הזמנית נפוצו שמועות שהפינוי מתוכנן ליום המחרת, נחת שם מסוקו של שר הביטחון. פרס דילג מפתח המסוק והסתגר עם הפולשים במבנה הנטוש של תחנת הרכבת הישנה.185 רוח תזזית אחזה במתנחלים. הם רקדו, שרו את המנונם הקבוע לנסיבות כגון אלו, ״עוצו עצה ותופר״, קרעו את בגדיהם, והיו כאלה שאף פצעו את עצמם. לפגישה עם שר הביטחון נכנס הרב לוינגר ופניו מכוסים דם משריטות שגרם לעצמו.186 המשורר וסופר העיתון דבר, חיים גורי, איש הפלמ״ח, חבר קרוב של ראש הממשלה ובעל מעמד ומהלכים חברתיים ופוליטיים, נקרא אף הוא לדיון, אחד מני רבים, שזימן שר הביטחון עם ראשי גוש אמונים. היו שם חנן פורת, הרב משה לוינגר, פרופסור מרדכי חן, בני קצובר, מנחם פליקס ואמנון וייס. לצדו של שר הביטחון ישבו האלופים יונה אפרת ורפאל ורדי, יועץ השר נפתלי לביא וראש לשכת השר, אלוף משנה אריה בראון. מכאן נחלקות הגרסאות על מה שאירע בפגישה. לפי גרסתו של פרס, הציעו שרון וגורי, כפשרה, שהמתנחלים יפנו לאלתר את האתר, וכי שלושים אנשים יעברו למחנה צבאי סמוך, וימתינו לדיון מחודש בממשלה בנושא ההתיישבות. רעיון דומה, שהועלה במהלך ניסיון התיישבות בחווארה הסמוכה, נדחה אז בידי הרב צבי יהודה קוק. הפעם הצביעו ראשי המתנחלים בעד הפשרה. ״הפשרה היא הישג גדול ובחזקת פתח להתיישבות בכל יהודה ושומרון,״ ניבאו פורת, קצובר ופליקס, ולא ידעו מה ניבאו, או אולי ידעו בדיוק מה ניבאו.187

184 רבין, פנקס שירות, כרך 2, עמ' 550.

 

185 שפט, גוש אמונים, עמ׳ 188.

 

186 Matti Golan, Shimon Peres: A Biography, London 1982, p. 173.

 

187 שלמה נקדימון ואריה צימוקי, ״הפרוטוקולים של מתווכי קדום", ידיעות אחרונות, 30.4.1976.

 

גרסתו של חיים גורי שונה. במאמר שפירסם לימים בעיתון הארץ, הוא הטיל את מרב האחריות בפרשת סבסטיה על פרס. הוא סיפר כי אחדים מהמתנחלים פנו אליו והפצירו בו להצטרף לפגישה עם שר הביטחון ומלוויו. ״תחילה סירבתי. אחר כך, גם בשל סקרנות עיתונאית להימצא במקום ההתרחשות הדרמטית, נכנסתי פנימה... התרשמתי שהמתנחלים רוצים לרדת מהעץ וגם השר והאלוף מחפשים דרך למניעת התנגשות אלימה עם אלפי אנשים ובהם נשים הרות... חשבתי כי יש לקבוע חוקי משחק אחרים שישימו קץ לחזיונות האלה... הצעתי שהכול מתפנים מיד מסבסטיה ומשאירים 30 אנשים במחנה צבאי סמוך. תוך כמה חודשים תדון הממשלה בנושא... הגעתי הביתה בשעת ערב מאוחרת. טלפנתי לישראל גלילי, מסרתי את סיפור המעשה. הוא כעס ואמר לי ׳מי ביקש אותך להתערב! הם ירמו אותך!׳ ובכל זאת העלה את ההצעה לדיון בממשלה, שאישרה זאת... לימים מסר לי החוקר ד״ר ראובן פדהצור את המסמך הכתוב בכתב ידו של שר הביטחון, שבו נאמר בסעיף 2, ׳גרעין אלון מורה המונה כשלושים משפחות יעבור למחנה צבאי וייהנה מחופש תנועה. הצבא ידאג לתעסוקה... יחי ההבדל הקטן! מ־30 איש ל־30 משפחות.״188 גורי הזכיר עוד כי פרס היה באותם ימים ממקורביו של משה דיין, שדגל ב״פשרה פונקציונלית״ ובהקמתן של שש ערים על גב ההר, וכי היה זה הוא שקלט את הגרעין הראשון של הגוש שהיה ליישוב עפרה. לימים טען פרס ש״אם הממשלה מקפיאה ומונעת התיישבות במקומות הראויים ליישוב, הרי זאת כתיבת ספר לבן על עצמנו,״ וציין ש״ההתיישבות בשיפולים המערביים של הרי שומרון ויהודה היא שתגאל אותנו מחרפת המותניים הצרים של ישראל.״189 חדור רגשות אשמה על חלקו שלו בפרשת סבסטיה, ומכה על חטא קוצר הראות שלו בסוגיה הגדולה של השטחים שמלחמת ששת הימים זיכתה את ישראל בהם, כתב גורי, ״אינני פוטר עצמי משייכותי לסיפור הזה. אך הפשרה שהתקבלה על ׳דעת המתנחלים׳ היתה כולה שלו [של פרס].״190

188 חיים גורי, ״בחזרה לסבסטיה״, הארץ, 30.9.2003 (ההדגשות במקור).

 

189 שמעון פרס, כעת־מחר, ירושלים 1978, עמ׳ 48-47.

 

190 חיים גורי, ״בחזרה לסבסטיה״, הארץ, 30.9.2003.

 

אריאל שרון, לעומת זאת, לא התחרט על חלקו. על תרומתו לפשרה התקדימית בסבסטיה הוא אמר אז, כי אם אמנם היה לו חלק בהשגת הפשרה, הרי שרק בשביל זה היתה כדאית ישיבתו במשרד ראש הממשלה. הדבר שימש לו תמריץ, אמר, לדחות את כוונתו להתפטר מתפקיד יועץ ראש הממשלה. כתב הארץ העריך, כנראה בהשראת שרון עצמו, כי ״מכיוון שמר שרון צופה שפרשת ההתנחלות, בה הוא תומך, עדיין לא נסתיימה, הוא מתכנן להישאר לפי שעה בתפקידו, תוך הנחה, כי יוכל להשפיע בכיוון של החלטות בעד התיישבות נרחבת בשומרון.״191 האיש ששרון שימש לו יועץ, ראש הממשלה רבין, כינס את ממשלתו כדי לאשר את הצעת הפשרה. רבין החילוני, הרציונליסט לעילא, תיעב את תופעת המתנחלים. בגוש אמונים ראה ״תופעה חמורה ביותר — סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית.״ תפיסת עולמם ודרכי הפעולה שלהם, טען, נוגדים את עצם הבסיס הדמוקרטי של ישראל, ויש לנהל נגדם מאבק אידאי שיחשוף את המשמעות האמיתית של עמדות גוש אמונים ודרכי פעולתו. מאבק כזה, חשב רבין, אינו יכול להתנהל רק על כידוני צה״ל, ואין לו סיכוי כל עוד מפלגת העבודה חצויה בגישתה לגוש אמונים, וכל עוד שר הביטחון רואה באנשיו ״אידיאליסטים אמיתיים״.192 לעת עתה הציע רבין לנקוט כלפי המתנחלים גישה טקטית רכה יותר. ״הפינויים רק מחזקים אותם,״ אמר, ״בואו נאשר להם להיכנס למחנה קדום, ואחרי שלושה שבועות כולם ילכו הביתה,״ והעיד בכך עד כמה היו הוא וחבריו לממסד הפוליטי הישן עיוורים לאנרגיות ולכוחות המשיחיים־הפוליטיים מן הסוג החדש בתכלית שהתפרצו בקבוצה החברתית שממנה יצא גוש אמונים. רוב השרים הסתייגו מאפשרות השארתם של המתנחלים בשטח. אחדים הזהירו כי התיישבות בשומרון תצמצם את מרחב התמרון הישראלי בבוא השעה לקיים משא ומתן מדיני עם הצד הערבי. אחרים התריעו מפני תקדים הכניעה ללחצם של מפירי חוק. הפשרה אושרה לאחר שרבין איים בהתפטרות אם חברי הממשלה יסרבו לתמוך בה. בדיון שקיימה סיעת המערך בכנסת, ב־9 בדצמבר 1975, לא נערכה הצבעה, לאחר שרבין שב ואיים כי החלטת סיעה המנוגדת לעמדת הממשלה לא תאפשר לממשלה להישאר בתפקידה.193 המתנחלים, מצדם, ראו במהלך שכפו על הממשלה ניצחון עצום שאין ממנו חזרה. ״הבלתי ייאמן הושג, וכמעט לא התייחסנו לכך כאל אישור זמני — עצם האישור הסב לנו שמחה אדירה,״ כתב מאיר הרנוי. ״ראשי גוש אמונים שהגיעו לשטח הצטרפו לריקודים ונישאו על כתפי החברים — כמנהיגים שהצליחו במשימה ומקבלים מהציבור את הכבוד המגיע להם... לרבים, ובהם לי, היתה הרגשה של מהלך נוסף, כהמשך ליום הקמת המדינה. עתה יכולתי להבין בחוויה בלתי אמצעית את שמחת הרוקדים שיצאו לרחובות בכ״ט בנובמבר.״194

191 סופר הארץ בירושלים, ״שרון דחה כוונתו להתפטר מתפקידו כיועץ״, הארץ, 15.12.1975.

 

192 רבין, פנקס שירות, כרך 2, עמ' 551.

 

193 שלמה נקדימון ואריה צימוקי, ״הפרוטוקולים של מתווכי קדום״, ידיעות אחרונות, 30.4.1976.

 

194 הרנוי, המתנחלים, עמ׳ 51.

 

חילופי הדברים בישיבה של סיעת המערך היו מאלפים. היה זה סוג של חשבון נפש שאינו שגור בישיבות סיעה בכנסת. עלו בו שאלות עקרוניות והיסטוריות, ואנשים דיברו מנהמת לבם. יצחק נבון, ראשון הדוברים, אמר כי לא היה נבהל ״אילו הממשלה היתה מחליטה להקים יישוב בסבסטיה. מותר לה. כך שאם אני מדבר עכשיו, זה לא על הצד הפוליטי, אלא [על] מה [ש]קורה כאן בארץ מבחינת המשטר ומבחינת הסמכות של הממשלה... הממשלה ערערה באופן חמור את סמכותה, את השפעתה, את כוחה...״ יגאל אלון, ממייסדי חברון הלא־חוקית, דיבר על סמכותם ועל חובתם של ראש הממשלה ושל שר הביטחון. ״[הם] היו צריכים להחליט כיצד לנהוג... אני חושב שהם החליטו את ההחלטה הנכונה. אבל יש בלבי דאגה עמוקה איך הרשינו לעצמנו בממשלה להגיע לאין ברירה כזה.״ עוד הוסיף השר, שהיה שותף מלא לפריעת סדרי ממשל ונתן יד למעשה ההטעיה של מתנחלי חברון שנים אחדות קודם, כי ה״בעיה איננה רק דמוקרטית. הבעיה היא כולה בעיה מדינית ממדרגה ראשונה ובעיית סדרי ממשל תקין בישראל.״ שר המשפטים, חיים צדוק, הדביק לפרשת סבסטיה את הכינוי ״אלטלנה 1975״, וטען שאם ספינת הנשק אלטלנה נועדה לערער את המשטר כלפי פנים, סבסטיה מכוונת לערער את הממשלה כלפי פנים וכלפי חוץ גם יחד.195 שושבין הפרשה, שמעון פרס, הדף את הביקורת בחריפות. ״זה לא היה רק גוש אמונים,״ הוא אמר. ״בתוך המחנה [בסבסטיה] היו אנשי התיישבות מכל הזרמים: מהקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ הארצי ותנועת המושבים... היו גם מבית אלפא... משטר דמוקרטי צריך לכבד חוק, אבל ישנם חוקים, והם רבים מאוד, שהממשלה מוסמכת על ידי המחוקק להפעיל את שיקול דעתה איך לבצע אותם. אין החוק מצווה על הממשלה באופן עיוור ואוטומטי רק להשתמש בו... היות ואף אחד לא יאמר שבן־גוריון לא מכובד עלי, הרי שאפשר לומר: לפעמים צריך ׳אלטלנה׳ ולפעמים צריך בחורי ישיבה. ואף על פי שהחוק אומר שצריך לגייס כל אדם לצה״ל, מוצא שר הביטחון, לא בגלל סעיפים שישנם בחוק, אלא בגלל טעמים שיורדים לנשמתה של האומה, לוותר על גיוסם לצה״ל... לפי דעתי קיבלתי סמכות, לא במצב בלתי נודע אלא על רקע הידוע, לנהל את העניין. וכמי שאינו מזלזל ברצונם ובלחצם של גוש אמונים — אני חושב שהם אזרחים טובים ומתיישבים טובים — כן אינני חושב שגוש אמונים צריך להכתיב מדיניות לממשלה.״196

195 יוסף ולטר, ״ביטויים חריפים בממשלה״, מעריב, 8.1.1976.

 

196 שלמה נקדימון ואריה צימוקי, ״הפרוטוקולים של מתווכי קדום״, ידיעות אחרונות, 30.4.1976.

 

דברי שר הביטחון עשו רושם על השומעים אבל לא על חבר הכנסת הצעיר יוסי שריד. הוא פתח בדין ודברים קשה ומר עם הממשלה, ועם ראשה. ״הממשלה צריכה לברר לעצמה האם היא עוסקת בפרובוקציה פוליטית או באמונה יוקדת,״ אמר שריד. ״במקרה הזה יש רמיסה של העיקרון שאין מנהלים משא ומתן קודם לפינוי. ברגע שנרמס העיקרון, נפרץ הסכר להתנחלות.״ ראש הממשלה רבין שאל, ״מתי היה העיקרון שלא לנהל משא ומתן?״ ושריד, שראה יותר מאחרים את הנולד, השיב כי ״במקרה הזה הכריעו המתנחלים, מפני שהם רצו לקבוע נוכחות בלב השומרון שלא היתה קודם, והם קבעו אותה. ולא משנה כהוא זה, אם הם קבעו אותה 12 קילומטרים מסבסטיה, או באיזו נקודה אחרת... אתה מאמין [פנה שריד אל ראש הממשלה] שבעוד שלושה חודשים, אחרי שהם יושבים במחנה צבאי, אתה תפנה אותם בלי אלימות? איזה נימוק הוא זה בלי אלימות? ההפך הוא הנכון. ככל שמשהים את זה יותר יסתבר, בסופו של דבר, שלא היתה זו אלא אשליה. וזה יהיה דבר חמור פי כמה.״197 רבין כמובן לא היה עיוור לסכנה הטמונה בתקדים סבסטיה. ״אני רואה את הבעיה כבעיית התמודדות מן החמורות ביותר שידענו,״ הוא אמר באותו דיון בסיעת המערך. ״הקבוצה הקוראת לעצמה גוש אמונים, כקבוצה, כתפיסה וכדרך, מאיימת על אורח החיים הדמוקרטי במדינת ישראל, וההתמודדות אתה היא בכל המישורים... אין לי כל אשליה שבהסכם גמרנו את ההתמודדות... כי המטרה היא שימוש בהפרת חוק לכפיית דרך.״ ככל שהיתה מרה, כך היתה אבחנתו של רבין קולעת, אך ראש הממשלה לא מצא את נחישות הדעת ואת אומץ הלב, כדי להציב את הכלים הראויים להתמודדות ההיסטורית הזאת. המנהיג שנחשב לבשורה הרעננה בזירה הפוליטית התפתל בין האיום של המפד״ל לפרוש מהקואליציה אם יפנה את המתנחלים, לבין איומו של יגאל אלון להתפטר מהממשלה אם ישאיר את המתנחלים במקומם, לבין ההתנהלות הלא־לגמרי ברורה לו של שמעון פרס. הפשרה נוסח מפא״י הישנה, שרבין התפתה לה, גררה אחריה עוד פשרה, וכך מחווה גררה מחווה, מאחז גרר עובדה בשטח, והתנחלות גררה התנחלות.

197 שם.

 

עם גבור ההכרה שכניעת סבסטיה היתה ראשית התגלגלותו של כדור שלג, החלו הפוליטיקאים לגלגל את האשמה איש על רעהו. רבין הסתער על חברי כנסת מסיעות הליכוד והמפד״ל ואף על חבריו, אנשי תנועת העבודה, ובמיוחד על שמעון פרס. הוא טען שפרס חיפש את קרבתם של אנשי גוש אמונים ואף עודדם בעקיפין לעלות לסבסטיה בהצהרות כמו ״אינני מסכים עם הלכה שמותר להתיישב ליד יריחו ואסור להתיישב ליד כפר סבא. אינני מבין מדוע מותר בבקעה ואסור בהרי שומרון. [מנהיג מפ״ם יעקב] חזן אמר שההתיישבות בגולן מותרת מפני שיש שם הרים גבוהים. גם בשומרון יש הרים גבוהים וגם מתחתיהם יש ישוב יהודי שצריך להגן עליו. אני מכיר בכך שאין להתיישב על ידי נישול ערבים ועל ידי התעלמות מרגשותיהם. אבל אינני מבין מדוע מותר להתיישב ליד שכם ואסור ליד קלקיליה. אינני מבין מדוע התיישבות ברמת הגולן נחשבת לדבר שמאלני וההתיישבות בעפרה שליד ירושלים למעשה ימני. חלוקה זו לשמאל וימין נראית לי חשודה.״198 לימים טען רבין בכנס של תנועת שלום עכשיו ש״גייס חמישי״ מבית, בתוך מפלגת העבודה, מנע את הפינוי מסבסטיה, ושהיעדרה של תנועת רחוב נוסח שלום עכשיו הקשה על המאבק הפנימי.199 שלום עכשיו אמנם קמה שנתיים מאוחר יותר, באביב 1978, כתנועת־נגד לגוש אמונים, ובתביעה מהממשלה לבלום את ההתנחלויות ולהאיץ את תהליך השלום.

198 חיים איזק, ״ראיון עם שמעון פרס״, דבר, 30.4.1976.

 

199 רובינשטיין, מי לה׳ אלי, עמ׳ 67.

 

פרס לא נותר חייב. בדין וחשבון שהגיש לסיעת המערך באותו הדיון הוא גילגל את האשמה בחזרה לפתחם של כל שרי הממשלה, שלא העזו ״להפר את תחושת האחדות של כינוס ירושלים״ בעקבות הזיהוי שיצר האו״ם בין הציונות לגזענות.200 לימים טען, בספריו ובראיונות שונים,201 כי מעולם לא תמך בהתיישבות בשומרון, וכי שרון, שהיה אז יועץ מיוחד לראש הממשלה, הוא זה שתמרן את רבין להיכנע למתנחלים. דווקא רחבעם זאבי, גם הוא אז יועץ לראש הממשלה, השמיע ביקורת חריפה נגד ההתנחלות הפראית. הוא דיבר על הצורך לממש את זכותו של עם ישראל להתיישב בכל מקום בארץ, תוך הקפדה על שלטון החוק. תחת לחץ הודה פרס שהוא לא שיער כי כמה אלפי מתנחלים יתרבו לכדי יותר ממאתיים אלף איש, וייעשו מכשול מרכזי לשלום.202 אחדים משרי המערך, בראשם יגאל אלון, הוסיפו לתבוע את פינוי המתנחלים. השר משה קול מהליברלים העצמאים עשה לעצמו מנהג לומר מדי שבוע בישיבת הממשלה, כי ״יש להשמיד את קרתגו, ומה יהיה על פינוי קדום (סבסטיה)?״203 באותה שעה, סייעו שרי המפד״ל, שר הביטחון פרס ויועץ ראש הממשלה שרון למתנחלים להתבסס במחנה הצבאי.

200 יהושע ביצור, ״ה׳יונים׳ במערך הסתערו על ה׳ניצים׳ בדיון על הפשרה עם המתנחלים״, מעריב, 10.12.1975.

 

201 שיחה עם שמעון פרס, 10.4.2003.

 

202 שם.

 

203 הרנוי, המתנחלים, עמ׳ 51.

 

ב־9 במאי 1976, יותר מחצי שנה אחרי שהיישוב עלה על הקרקע, הגיעה שעתה של הממשלה לדון בעצם קיומו ובעתידו. ברוב של ארבעה־עשר קולות הוחלט כי ״לא יוקם יישוב בקדום.״ עוד הוחלט כי ״במועד קרוב שייקבע על ידי הממשלה יעבור הגרעין מקדום להתיישבות של קבע שתוצע לו במסגרת תוכניתה המאושרת של הממשלה. עד אז לא ייעשה בקדום דבר העשוי לעשות את המקום ליישוב קבע.״ היה ברור כי היעדר תאריך מחייב להעתקת ההתנחלות ממקומה מבטיח למעשה שהפרשה הגיעה לסיומה. שני שרי מפ״ם, ויקטור שם טוב ושלמה רוזן, התנגדו להחלטה. שר הסעד, זבולון המר, הדגיש כי הממשלה לא החליטה שהשומרון אינו מקום להתיישבות יהודית. כעבור עשרה ימים קיימה הממשלה דיון במדיניות ההתנחלות בגדה. יגאל אלון הודה כי אילו יכול, היה ״מנסה לשנות כמה החלטות שהתקבלו בעת פרשת סבסטיה.״204 שמעון פרס הציע מצדו להקים מחנה אזרחי ליד המחנה הצבאי ושהתושבים יעבדו במרכז הארץ. ״אני מעדיף,״ אמר, ״שיהיה לו (למתיישב) בית בקדום ובתל אביב מאשר בקיסריה ובתל אביב... אין בהתיישבות העכשווית בקדום ׳דבר פראי׳. שיישארו במקום עד שהממשלה תחליט תוך חודשיים־שלושה על גורל ההתיישבות מעבר לקו הירוק.״ השר יוסף בורג אמר, ״...אין אני מעריך כל כך את הישיבה בקדום. שלושים מתנחלים לכאן או לכאן לא ישנו את פני ההיסטוריה היהודית, אך הורדה בכוח היא מעשה נגד התבונה ונגד אחדות העם...״205

204 אדמוני, עשור של שיקול דעת, עמ' 165.

 

205 שם, עמ' 167-163.

 

אהרון ידלין הגדיר את מעשה קדום כ״הפגנה״, והוסיף מיד, ״אני נגד פיזור בכוח של הפגנה.״ כתמיד היה זה ישראל גלילי, האקטיביסט ולוליין הניסוח, שהציע את לשון ההחלטה: ״הממשלה תגביר את מאמצי ההתנחלות משני צדי הקו הירוק, בהתאם להחלטת הממשלה, ועל בסיס קווי היסוד המדיניים אשר אושרו בכנסת... הממשלה תמנע ניסיונות התנחלות שלא יקבלו את אישורה, המנוגדים לחוק והמנוגדים למדיניות הביטחון והשלום של ישראל... הממשלה תמשיך בנוהל קבלת ההחלטות בנושאי התיישבות באמצעות הוועדה להתיישבות המורכבת מחברי הממשלה והסוכנות היהודית, ועדת השרים לענייני ירושלים, והצורך בקבלת אישור הממשלה.״206 כאשר נשאל גלילי מדוע מתנגדת הממשלה להתיישבות בשומרון, עירפל ואמר, ״הממשלה לא אימצה לעצמה אידיאולוגיה משותפת ומחייבת בדבר אי־התיישבות בשומרון, כשם שלא קיבלה החלטה הסוגרת חבל ארץ זה או אחר.״ מאז המלחמה, אמר גלילי, הממשלה מחליטה היכן מתיישבים ולא היכן אין מתיישבים. כאשר נתבקש להגיב על הודעה של מחלקת המדינה של ארצות הברית מ־12 במאי 1976, המביעה התנגדות להתנחלות ישראלית בכל שטח שהוא בשטחים הכבושים, אמר גלילי כי אינו רוצה לייחס לפרשת סבסטיה וקדום את האחריות לעמדה האמריקנית, אך הוסיף בדרכו הפתלתלה, ״עלינו לדבוק בהבחנה חדה בין הצרכים הבסיסיים המצדיקים התיישבות, לבין יוזמות או תגובות בלתי אחראיות, שסופן הכבדה על ההתיישבות ואזעקת גורמים עוינים לנקיטת אקטיוויות מדינית נגדנו, אם לא למעלה מזה.״207 דקות אחדות לפני ההצבעה בישיבת הממשלה, נרשמו בפרוטוקול דבריו הנבואיים של שר המשפטים חיים צדוק. ״אני מקווה שסבסטיה וקדום לא ייכנסו להיסטוריה כדוגמה שהממשלה ויתרה על סמכותה.״ ביוני 1976 כבר מנתה קבוצת המתנחלים שלושים משפחות, בהן חמישים ושלושה ילדים וחמישה־עשר רווקים. ובתוך שנה הוקמו חדר אוכל, בית כנסת, חדרי לימוד ומערכת חשמל. פעמיים ביום הגיע אוטובוס מתל אביב.208

206 אדמוני, עשור של שיקול דעת, עמ׳ 168-167.

 

207 דב גולדשטיין, ״ראיון עם השר גלילי״, מעריב, 14.5.1976.

 

208 David Newman, The Role of Gush Emunim, pp. 298-302.

 

אם בשלב ההתבססות הילכו אנשי קדום כלוליינים בשטח האפור שבין החוק להפרתו, הרי שבעה חודשים לאחר החלטת הממשלה שקבעה, כי ״לא יוקם ישוב קבע בקדום וכי במועד קרוב יעבור גרעין המתנחלים ממקומו...״, התפאר בני קצובר ש״משרד הביטחון מכיר בקיומנו, ואפילו משתתף אתנו בהוצאות השמירה במקום. גם משרד התקשורת ׳הכיר׳ בנו והתקין לנו טלפון אחד. אך מאידך אגרת רדיו וטלוויזיה אין גובים מאתנו. על פי הוראות משרד התחבורה, הפעיל ׳דן׳ קו אוטובוס יומי מתל אביב לקדום, ומדברים על קו נוסף מירושלים דרך עפרה. לשכת הבריאות בפתח תקווה נצטוותה להעניק לנו את שירותיה וקופת חולים פתחה אצלנו מרפאה.״ אבל למתנחל הצעיר היו כבר אז טענות לממשלה. ״לגבי משרד החינוך, למשל, איננו קיימים,״ קבל קצובר. ״עוד משרד שאינו מכיר באלון מורה הוא משרד האוצר. בקדום ׳מתים׳ לשלם מס הכנסה — ואין מקבלים מהם...״209 שהרי איך אפשר לגבות מסים מתושבים וירטואליים במקום שאינו קיים. מאיר הרנוי הוסיף פרשנות משלו לפשרת סבסטיה־קדום־אלון מורה, כאשר כתב, ״צריך לעיין היטב בהסכם שהושג בתחנת הרכבת. בהסכם סוכם כי הממשלה תדאג לדיור ולתעסוקה של ארבעים משפחות, אך אין פירוש הדבר כי למשפחות נוספות אסור להתיישב כאן.״210

209 אביעזר גולן, ״קדום: עובדה בשטח״, ידיעות אחרונות, 19.3.1976.

 

210 שם.

 

כעבור אחד־עשר חודשים מאותה החלטת ממשלה, ב־17 באפריל 1977, אישרה ממשלת רבין את הקמתו של יישוב חדש בשטחים, סמוך לבסיס הצבאי קדום. שמו בישראל ״קדומים״. פרשת סבסטיה היתה מאורע מכונן בתולדות גוש אמונים ובתולדות ההתנחלות היהודית כולה. ״כאן, במקום הזה ובשעה הזאת, נתקעה היתד הראשונה למהפך בתפישת ההתיישבות בארץ ישראל,״ כתב הרנוי. ״כאן, לדעתי,״ הוא הוסיף, ״גם נתקעה היתד למהלך הפוליטי שהיה בשנת 1977, שבו הליכוד קיבל את השלטון, לראשונה מאז קום המדינה.״211 האבחנה ההיסטורית של הרנוי היתה מדויקת. ככל שפרס ואחרים בתנועת העבודה ניסו לחלות את פני המתנחלים ולרצותם, ״מפני שהיו אזרחים טובים ומתיישבים טובים,״ ומפני ״טעמים שיורדים לנשמתה של אומה,״ כדברי פרס,212 לא היססו ״אזרחים טובים״ אלה בבוא יום תמורה להפנות את גבם לאנשים שעמדו לצדם בעפרה ובסבסטיה, ותמכו בהמוניהם ביריב ההיסטורי של תנועת העבודה. את ניצחון הליכוד בבחירות של 1977 ייחסו אנשי גוש אמונים במידה לא קטנה של צדק לעצמם ולהשפעתם הגוברת בפוליטיקה של ישראל. ואכן, ב־17 במאי 1977, העביר הבוחר את השלטון למפלגות הימין ובראשן הליכוד בהנהגתו של מנחם בגין. לא זו בלבד שהאשליה שאפשר גם להשביע את המתנחלים וגם להשאיר בשלמותה את אופציית הפשרה והשלום טפחה על פניהם של אבות האתוס של מפא״י; תוצאות הבחירות חשפו גם את קיומו של כוח פוליטי חדש בישראל, עדיין סמוי־למחצה, ומפתיע בדרכי הפעולה שלו וביעילותו. מעתה ואילך לא היה עוד מאבק פוליטי או דיון ציבורי בישראל בדבר עתידה של המדינה, גורלם של השטחים, ותוחלת חייהם של פוליטיקאים, שלא נגזרו מדבריהם ומפעולותיהם של המתנחלים. אלה נהפכו לקוטלי ממשלות ולמכונניהן, אף שלא עלה בידם ״להתנחל בלבבות״, כדבריהם, והם נותרו מיעוט. ימים אחדים לפני מותו, אמר יגאל אלון, מאבות ההתנחלות בשטחים, למכרו ישראל הראל, איש עפרה ומראשי ההתנחלות, כי ״לעולם לא נסלח לכם על שהורדתם אותנו מהשלטון.״213 הפילוסופיה הפרגמטיסטית של ״עוד דונם ועוד עז״, שהדריכה את חלוצי ההגשמה הציונית־החילונית הסוציאליסטית והקימה את המדינה, הופקעה עתה על ידי הברית החדשה של רוויזיוניסטים ודתיים־לאומיים, ונהפכה לכלי העבודה שלהם.

211 הרנוי, המתנחלים, עמ' 51.

 

212 שלמה נקדימון ואריה צימוקי, ״הפרוטוקולים של מתווכי קדום״, ידיעות אחרונות, 30.4.1976.

 

213 יגאל אלון, מצוטט אצל סגל, "אחים יקרים״, עמ' 35.