אלה שלום,
אני מת לראות את הפנים שלך עכשיו. כמה זמן לא דיברנו? בטח שנה או משהו כזה. מה שלומך? את עדיין עובדת קשה? עדיין מלמדת? תראי אותי, איך לקחתי את כל החתיכות הקטנות שהשארת לי במערה והדבקתי אותן, עד שיצא לי משהו שאני יכול לעבוד אתו. אבל אחרי כל הקולאז' הזה, הדבר הראשון שעולה לי כשאני חושב עלייך זה הסיפור שמסתובב אצלנו, שהיה לך משהו עם רובן מהחבורה. וזה צובע את הכול, כמעט הכול, בטיזינג האינסופי שלך. ושוב את דוחפת אותי לדבר על מין. זה לא שאני לא יודע שיש לך שתי בנות ושהתגרשת ושאת בת יחידה, אני יודע את זה, אבל כשאני נזכר בך, איך היית יושבת עם הציפורניים המושלמות שלך, הלק שנח עליהן כאילו היה שם מבריאת העולם, אדום אלא מה, והעור הרך שלך סביב הציפורניים ועל השוקיים, אני חושב על הרומן העלוב שלך. איך הייתי נרעד כשהייתי מתבונן במקום שבו הרגליים שלך משוכלות, עוד שנייה מושיט יד כדי להיות מחובר לנהר החלב שזורם לו לידי, ועוצר, תמיד עוצר.
את בטח אומרת: עכשיו חזרה התוקפנות, ואת צודקת, אפילו לא שאלתי אותך אם נוח לך שאכתוב לך. אבל את יכולה להירגע — אני רחוק רחוק בניו יורק, וכמו בכל הדברים שקורים לי ביחס אלייך וקשורים בך, אני מרגיש שאת היא שדחפת אותי לשלוח את המייל הזה. יש לך מין כוח כזה להפעיל אותי, את יכולה לעשות את זה אפילו ממרחק, כמו מאגר מים שמטפטף לבנאדם ליד האוזן לאט-לאט ומטריף אותו, עד שהוא עושה את מה שהתכוונת שיעשה. אבל אני אנסה להתעלם מזה וגם אשא קצת באחריות, כמו שאת עצמך אמרת לי. הימים פה בניו יורק נפלאים, ואני משתדל לרוץ בפרוספקט פארק פעמיים בשבוע, ואני אומר לעצמי, זה אתה איתמר, זה אתה, וזה הגוף שלך, ואלה האובססיות שלך, ואלה הפחדים שלך ולא של אף אחד אחר. אז זה אני שכותב לך, זה שרצה להיראות אתך מחוץ למערה, בלי הרשימות שלך וההערות שלך, אישה וגבר. לא עובר יום שבו אני לא חושב איך זה היה יכול להיות בינינו, איך היינו שוכבים, איך הייתי מזיין אותך עד שהיית מבקשת להפסיק מרוב כאב ועונג. תראי מה את עושה לי. חודשים אני כבר חושב מה אכתוב לך מהמקום הזה, ובסוף מה שיוצא לי זה אותו דבר שיצא אתך תמיד, התפרצות געשית וחוסר יכולת לשלוט על מה שיוצא לי. אני יכול לערוך את זה עכשיו. למחוק הכול ולרשום כמה שורות כמו: ״אהלן אלה, מה שלומך? איך הילדות? והעבודה? אני בסדר, עובד קשה אבל בסך הכול מרוצה ויציב. אני מרגיש שהפסקנו לא טוב ואני רוצה לעשות איזה קלוֹזֶ'ר, מתאים לך לדבר קצת?״ כן, אם הייתי כותב ככה בטח הייתי הרבה פחות מאיים, אבל כמו שאני מכיר אותך — ואני מכיר, אני יודע בדיוק ממה את נדלקת — אני חושב שזה לא היה עובד, ועדיף פשוט להגיד לך את האמת, את כל האמת. ואם כבר מדברים על האמת, רק אל תספרי לעצמך את השקר ששמרת על הגבולות במערה. אני יודע, את שונאת שאני קורא לזה מערה, אבל לא שמרת. כמעט בכל מילה שלך נחצה הגבול. אז נכון שלא סיפרת יותר מדי על עצמך ונכון שלא הזדיינו, אבל את חושבת שאפשר להפעיל בנאדם כמו שאת הפעלת בלי לחצות גבול? הדיבורים המצחיקים שלך ושל הקולגות שלך, העברה-שמברה — כאילו מדובר במנגנון מכני שפועל באיזו מעבדת מחקר, ולא בחדר עם קירות ושטיח וכיסאות ואנשים עם ציפורניים וידיים והפרשות, ומה שבאמת קורה שם זה הזדווגות אינסופית, והזדווגות זה האִמאימא של חציית הגבולות.
ואני רואה את כל האינטלקטואלים המטומטמים האלה מגחכים: נו נו, העברה, זאת בדיוק העברה! כמה שקרים הם מספרים לעצמם, חושבים שאפשר לשלוט בזה, מכמתים מגע ומילים ומידע, ולא מבינים שכששׂמים שני אנשים בחדר והם מתחילים לדבר, אין גבול, אין גבול בכלל, ולא משנה אם הם ירדו אחד לשני או יתנשקו, הגלגלים נעים ונעים והחומרים שלהם מתערבבים, פיזיקה פשוטה. תארי לעצמך כמה משאיות הברחתי מעבר לגבול הזה כשהייתי מתבונן בך, כמה זמן נדרש לי עד שאזרתי אומץ לעשות את זה, לשתוק ולהסתכל בך, לראות בפרטי פרטים איך בחרת את השמלה שלבשת, איך עמדת מול הראי והרגשת שזו השמלה שאת רוצה ללבוש באותו יום, וקווי החזייה שבחרת מבצבצים מהמחשוף, והשפתיים שלך, ימים שלמים שבהם השפתיים שלך היו חוצות גבול ומגיעות אלי מן העבר השני, מאותה ארץ יפהפייה ועשירה ומטופחת, אל הסבך הפראי, חסר הצורה שלי.
אז מה, אלה, היה לך כבר יומולדת ארבעים ואחת, לא? מעניין איך את נראית, מה עשית עם השיער, ומה עם השדיים שלך, עדיין תפוחיים כאלה? לא, לא לזה התכוונתי, התכוונתי לשאול מה עבר עלייך בשנה האחרונה, והאם את מאושרת, ומסופקת, ושמחה. תכתבי לי?
איתמר
