לגדל ילד חברותי

הורים – מודל לחברותיות של ילדם

 

 

אנחנו לא מחנכים, אנחנו מתנהגים

ילדינו יורשים את הגנים שלנו, אבל התנהגותם מושפעת בעיקר מחייהם במחיצתנו. הם גדלים במרחב שלנו ופעמים רבות משקפים את הערכים שלנו, את התנהגותנו, את הרגשות שלנו ואת שמחת החיים שלנו או את היעדרה. לפעמים אפילו הבעות פניהם דומות מאוד לשלנו.

לעתים אנו מרוצים מהדמיון בינינו לבין ילדינו, אך לא פעם היינו רוצים שחייהם יהיו טובים ומאושרים משלנו. אם היו לכם קשיים חברתיים בילדות ואם חוויתם דחייה או קושי במציאת חברים, אני בטוחה שאתם חוששים מכך שילדכם יחווה את אותם קשיים ומקווים שילדותו תהיה אחרת. כשאנחנו רואים את הכאב והצער של ילדינו, לעתים אנחנו סובלים יותר משסבלנו כשהדברים קרו לנו.

כדי להשפיע על החברותיות של ילדינו, עלינו ראשית להבין את ערוצי ההשפעה שדרכם הילד לומד מאיתנו על יחסים חברתיים ועל יחסים בכלל:

הערכים שעל פיהם אנחנו מנווטים את חיינו;

תפיסת עולמנו וגישתנו החינוכית – המודעת והלא מודעת;

אישיותנו;

היחסים החברתיים שהיו לנו בילדותנו;

ההבנה, הידיעה והיכולות שלנו בתחום היחסים החברתיים כיום;

התקשורת הרגשית בינינו לבין הילד.

לפני כמה שנים צפיתי בתכנית טלוויזיה שבה רואיין אב לילדים צעירים. הוא נשאל כיצד הוא ואשתו מחנכים את ילדיהם, וענה בפשטות: "אנחנו לא מחנכים, אנחנו מתנהגים". נדהמתי מהתשובה; הוא הגדיר את הדברים במדויק. אכן אנו משפיעים על ילדינו מעצם היותנו.

 

חוויות הילדות של ההורים

בואו נתחיל מההתחלה, מילדותנו. בין שילדותנו הייתה מאושרת ובין שלא הייתה כזו, היא השאירה עלינו את חותמה וממשיכה להשפיע עלינו בצורה מודעת ולא מודעת עד היום. לכן אם אנחנו רוצים לסייע לילדינו, קודם כול עלינו להיות מודעים לילדים שהיינו.

הפסיכואנליטיקאית סלמה פרייברג כינתה את אחד המרכיבים החשובים ביותר בהשפעה שיש להורים על ילדיהם 'רוחות רפאים בחדר הילדים'. לדבריה, עם לידת ילדנו הראשון מתעוררות בקרבנו רוחות רפאים מהעבר – צפים ועולים הדפוסים וההתנהגויות באישיותנו שהקשו עלינו בתקופות הילדות וההתבגרות.

כבוגרים, הצלחנו במידה זו או אחרת להתמודד עם הדברים, להרחיק אותם, להדחיק אותם או לשנותם. והנה, כשאנו מביטים בדרך שהילד שלנו גדל ומתפתח מבחינה רגשית וחברתית, רוחות הרפאים מהעבר עולות ושבות להטריד אותנו. לא פעם אנו מגיבים לסיטואציות בהשפעת חוויות אלו ודפוסי העבר.

לפניכם נושא שמטריד הורים רבים:

"כשהילד שלי בן השנה וחצי משחק עם ילדים אחרים, הם כל הזמן חוטפים לו צעצועים, והוא מוותר. אני מודאגת מכך שאיננו יכול להגן על עצמו".

האם יש טעם להיות מוטרד? הילד עדיין כה צעיר; יש לו עוד כל כך הרבה מה ללמוד בתחום החברתי, וההורים כבר חוששים שהוא אינו יודע כיצד להגן על חפציו ולעמוד על שלו. החשש והדאגה, שגורמים כאב גדול להורים, לעתים קרובות מגיעים מזיכרונות ומחוויות הילדות של ההורים ולא מהמצב כפי שהוא במציאות.

אני מזמינה אתכם לחקור את המקורות שאתם שואבים מהם את גישת החשיבה שלכם ואת הגישה הרגשית והחברתית שלכם כיום ולבדוק מה מנחה אתכם ואילו חוויות מהעבר עדיין נוכחות בהווה שלכם ומשפיעות עליו.

התחילו בכך שתנסו להיזכר בילד או בילדה שהייתם. כִתבו עשר תכונות שאפיינו כל אחד מכם בילדותו – איזה ילדים הייתם? שמחים, ביישנים, זריזים, עצובים, סקרנים, פעלתנים, תוקפנים, מתבודדים, חברותיים, נדיבים, אמפתיים, כעסנים? אלו רק מעט מהתכונות שעשויות לאפיין אתכם. חִשבו על תכונות נוספות וכִתבו אותן. כשתעשו זאת יחד, תוכלו לסייע זה לזה בהבנת הרגישויות המתבטאות בקשר עם ילדכם.

כשרשימת התכונות לפניכם, בִדקו אותן לאור השאלות הבאות:

כיצד לדעתכם התפתחו תכונות אלו?

האם בסביבה שגדלתם בה היו מודלים לתכונות אלו?

האם תכונות אלו קידמו את ההשתלבות החברתית שלכם או הפריעו לה?

האם הן סייעו לכם בתחומי ההתפתחות האחרים או הפריעו?

האם כשהייתם ילדים רציתם להיות מישהו אחר? אם כן, מי?

 

לא קל להשיב על שאלות אלו. ההסתכלות שלנו כבוגרים דרך ראי העבר חושפת דפוסי התנהגות מרכזיים שכילדים לא היינו מודעים להם.

אני מציעה שכעת תתבוננו בילדכם בשעה שהוא משחק עם ילדים אחרים ותענו על השאלות הבאות:

איזו התנהגות שלו אתם הכי אוהבים?

עם איזו מההתנהגויות שלו הכי קשה לכם?

האם ההתנהגויות האלו של ילדכם מאפיינות גם אתכם?

ואיך אתם מתמודדים אתן בקשרים שלכם עם אנשים אחרים.

 

זכרו – הילדים שלכם הם לא אתם. הקשיים שלהם הם הקשיים שלהם, והם יפגשו אותם בלי חוויות העבר השליליות שלכם, אבל אתם תוכלו להיות שם עבורם כדי לסייע להם בהתמודדות.

 

בואו נדבר על ערכים

ערכים הם רעיונות או אידאלים המכוונים את ההתנהלות שלנו בכל התחומים. גם אם לעתים קשה לנו להתנהג על פיהם, אנו ערים לקיומם ולחשיבותם. בכל צעד שאנו עושים בחיינו, אנו פועלים על פי הערכים שלנו, גם כשאנו לא מודעים לכך.

לרוב, הערכים הופנמו בנו בילדותנו, ואנחנו פועלים על פיהם כמעט באופן אוטומטי ובדרך כלל בלי לבחון אותם מחדש. הערכים שלנו מתבטאים באופן הבולט ביותר במערכות היחסים שלנו, ובייחוד ביחסים עם בני הזוג שלנו ועם ילדינו. הערכים חשובים מאוד לדרך שבה אנחנו רוצים לגדל את ילדינו בכלל ובתחום החברתי בפרט.

 

ביטוי הערכים בחינוך ילדינו

עם הולדת הילד הראשון, אתם, ההורים, עוברים מהפך גדול. בין השאר, אתם מחדדים את המודעות לערכים שלכם ולדרך שהייתם רוצים לחנך את הילד על פיהם. לדוגמה, מה חשוב בעיניכם יותר – שהילד יעמוד על שלו או שיתחשב יותר באחרים? שיהיה ממושמע או שיבטא את יכולותיו בלי חשש?

ילדכם לומד מכם את הערכים שאתם מדברים עליהם, אך יותר מכך – הוא מפנים את הערכים שלפיהם אתם מתנהגים גם כשאינכם מודעים לכך. לכן אם נדיבות חשובה בעיניכם והייתם רוצים שילדכם יהיה נדיב, לא די בכך שתסבירו לו עד כמה הנדיבות חשובה. חשוב שתנהגו בנדיבות בחיי היום יום ותעשו מחוות קטנות וגדולות של נדיבות כלפי אחרים. אם אמירת אמת היא נר לרגליכם, הקפידו על אמירת אמת. אין טעם להרבות בדיבורים בנושא עם הילד, לכעוס עליו ולהעניש אותו כשאינו אומר אמת ובמקביל לספר, פה ושם, 'שקרים לבנים' או חצאי אמיתות. הילד שלכם קולט את הדברים ומפנים אותם.

 

היחיד או החברה – מי במרכז?

במשך אלפי שנים ועד לפני עשורים אחדים, ההתנהלות החברתית של מרבית החברות בעולם נבעה מתפיסת עולם קולקטיבית. במרכז תפיסה זו עמד רעיון השיתוף – החברה נמצאת במרכז, ורצון היחיד כפוף לטובת הכלל. לפי גישה זו, הגישה הקולקטיבית, ילדים נולדים וגדלים כדי לעזור להוריהם, להיות כוח עבודה ולתרום באופן פעיל למשק הבית.

בדור האחרון נוצר בחברות מערביות רבות מערך חיים חדש, ובו הילד נמצא במרכז תשומת הלב של הוריו. גישה חדשה זו היא הגישה האינדיבידואלית, שנובעת בייחוד מהשינויים במבנה הכלכלה בעולם. במקומות רבים בעולם החברה משופעת כיום בעושר חומרי רב. אתם, ההורים, עובדים ומפרנסים, ואילו הילדים משחקים ולומדים.

חברת השפע יצרה מערכת חברתית וכלכלית המעודדת צריכה של מוצרים ושירותים כערך מרכזי. במערכת הזו, הקפיטליסטית, ההורים עובדים שעות ארוכות, ממעטים לראות את ילדיהם ולכן מפצים אותם במוצרים חומריים. הורים מייחסים היום חשיבות רבה להצלחה הכלכלית ולמימוש העצמי ו'עושים קריירה', אבל קשיי הפרנסה והדיור והעומס הפיזי והרגשי הנובע משאיפות אלו גורמים למצב שהזמינות הרגשית של ההורים כלפי ילדיהם הולכת ופוחתת. הגישה האינדיבידואלית גרמה לאובדן תחושת הקהילתיות, השבטיות והערבות ההדדית בחברה העירונית והשפיעה באופן משמעותי על אופן גידול הילדים שלנו.

 

חינוך ילדים על פי הגישה הקולקטיבית

הורים שמגדלים ילד על פי הגישה הקולקטיבית רוצים בילד שמתנהג כמו כולם, ילד צייתן, ממושמע, פשרן, ילד שמכיר בהיררכיה ומכבד אותה; ילד שמחקה במדויק את התנהגות הוריו; ילד 'משפחתי', שעצמאי בתפקוד (לא בחשיבה), עוזר לזולת ומוותר על האינטרסים שלו לטובת האינטרס של הכלל.

גידול ילד בהתאם למטרות אלו דורש ציות ומשמעת, ואין מקום לערעור על סמכות המבוגרים. לכן קל יותר לגדל ילדים רבים בהתאם לגישה הקולקטיבית. פעמים רבות אנו רואים משפחות חרדיות שיש להן עשרה ילדים או יותר, ואנו תוהים איך הם מסתדרים כאשר משפחה חילונית ממוצעת, שיש לה שניים-שלושה ילדים, מתמודדת בקושי עם גידולם.

בגישה זו יש גם הלימה בין החינוך בבית לחינוך בגן, וגם היא מקלה מאוד את גידול הילדים. עם זאת, פועל יוצא של הגישה הקולקטיבית הוא אובדן הייחודיות של הילד. אין מי שיעמוד על היכולות שלו, על ההצלחות שלו ועל הייחודיות שלו. להורים המגדלים ילד על פי השיטה הקולקטיבית אין עניין בחידושים. הם רוצים שהילד 'ישכפל' אותם, כי הם חושבים שהם מציעים את דרך החיים הנכונה.

 

 

 

 

צפיתי במעון חרדי בבני ברק בילדים בני שנתיים וחצי-שלוש במהלך מפגש בוקר עם הגננת. תוך כדי המפגש הגיעה אימא של אחת הילדות, אישה חרדית. היא נעמדה מאחוריי והתבוננה בילדים ואחר כך רכנה לעברי ואמרה לי: "אני אימא של רבקהל'ה", והוסיפה כשהיא מחייכת חיוך ענק: "תראי איזה ילדה צייתנית". חייכתי אליה בהסכמה והרהרתי בגישתה. פניה אמרו אושר כאילו אמרה: "הצליח לנו. גידלנו ילדה צייתנית, איזה יופי".

 

איך אתם הייתם מרגישים אילו הגננת הייתה אומרת לכם שהילד שלכם צייתן או ממושמע?

 

חינוך ילדים על פי הגישה האינדיבידואלית

הורים שמגדלים ילד על פי הגישה האינדיבידואלית רוצים לגדל ילד מאושר, מצליחן, שאפתן, יוזם, הישגי, יצירתי; ילד שיש לו חשיבה עצמאית, אסרטיבי, בטוח בעצמו ומרוצה מעצמו; ילד שאינו 'פראייר'. על פי גישה זו, הילד נמצא במרכז, ותשומת הלב ניתנת לצרכיו, לרצונותיו ולמאווייו. ההורים לא מסתפקים ברצון שהילד ידמה להם, אלא שואפים שהוא יהיה דגם משופר שלהם.

הגישה האינדיבידואלית דוגלת בדמוקרטיה – כולם שווים ואין היררכיה. יש לכך השלכות חינוכיות רבות. לעתים קרובות ילדכם מתקשה לקבל מרות וסמכות כיוון שהמושג 'היררכיה' (בבית או בגן) לא ברור לו. הוא ממוקד בעצמו ובצרכים שלו ועושה רק מה שטוב לו.

להבדיל מהחברה הקולקטיבית, שבה הילד לומד כבר בגיל צעיר (שנתיים-שלוש) לדאוג לעצמו ואף מקבל תפקידים לטובת הכלל (ילד בן ארבע-חמש נחשב כבר מספיק מבוגר כדי לקבל תפקיד בכיר כמו לטפל באח קטן), הילד המתחנך על פי הגישה האינדיבידואלית הרבה יותר תלותי מילד המתחנך על פי הגישה הקולקטיבית.

לקליניקה שלי מגיעים ילדים רבים בני ארבע וחמש שעדיין לא מתלבשים בכוחות עצמם, לא מצחצחים שיניים לבדם, לא מתרחצים לבדם וזקוקים לעידוד ולעזרה כמעט בכל פעולה שלא לדבר על העובדה שאינם עוזרים בבית. נוסף על כך, ילדים אלו כמעט אינם מקבלים כלים שמכשירים אותם להיות ילדים חברותיים.

כדי לחיות בחברה שיש בה התחשבות, שיתוף פעולה, אחווה, הבנה בין אדם לרעהו ולכל הקבוצות השונות ועם זה לשמור על הייחוד של הפרט, יש ליצור איזון בין שתי הגישות – בין זו הרואה את החברה במרכז לזו הרואה את הילד במרכז.

התפקיד שלנו כהורים הוא לתת לילד כלים לבטא את עצמו ואת הייחודיות שלו בלי לפגוע בחברה; לעזור לו להבין את הצרכים שלו, אך ללמד אותו גם להבין ילדים אחרים ולהקשיב לצרכים שלהם; לעזור לו 'לצאת מעצמו', לראות את האחר ולהיות חלק פעיל ומעורב בקהילה; להשתלב בחברה ולתרום לה.

 

אילו תכונות הייתם רוצים שיהיו לילדכם?

לעתים אנו מתייחסים לערכים החשובים לנו כאל תכונות. ההתייחסות הזו מקלה עלינו להבין את משמעותם של הערכים ולממש אותם. לפניכם רשימה של תכונות. בחנו כל תכונה וכִתבו באיזו מידה חשוב לכם שתכונה זו תאפיין את ילדכם.

הישגי ______________

הרפתקן ______________

רגיש ______________

צנוע ______________

צייתן ______________

פעלתני ______________

בעל יוזמה ______________

יצירתי ______________

מסור ______________

אכפתי ______________

סבלני ______________

עצמאי ______________

מתחשב ______________

נחוש ______________

סלחן ______________

אסרטיבי ______________

 

כעת שאלו את עצמכם:

אילו מהתכונות המופיעות ברשימה מאפיינות אותנו?

מהיכן נובעים ערכים אלו ?

האם יש הבדלים בינינו, בני הזוג, בהתייחסות שלנו לערכים השונים?

אילו מהתכונות שברשימה יכולות לסייע לילד שלנו ביחסיו עם ילדים אחרים?

האם יש תכונות נוספות שיעזרו לו להצליח יותר מבחינה חברתית?

 

האם אתם הורים חברותיים?

כשהורים מגיעים אליי לקבל ייעוץ והדרכה לגבי ילדם המתקשה מבחינה חברתית בגן, תחילה אני בוחנת יחד איתם את דפוסי ההתנהגות החברתית שלהם. כשהם מתבוננים בדפוסים האלו, הם יכולים להתחיל להבין מה עובר על הילד שלהם ולמה הוא מתקשה. לכן אני מציעה לכם לבחון את ההתנהגות החברתית שלכם, התנהגות שילדכם רואה ולומד מכם.

האם אתם מביעים את רגשותיכם באופן שתואם את הסיטואציה (שמחים באירועים שמחים, מגיבים באופן חיובי על מעשה טוב, מגיבים במתינות כשמשהו משתבש)?

האם אתם מנהלים את הקונפליקטים ביניכם או ביניכם לבין אנשים אחרים באופן שמאפשר לכם להמשיך ביחסים?

האם אתם קרובים לבני המשפחה המורחבת? האם אתם מרבים להיפגש איתם? האם אתם נהנים בחברתם?

האם שניכם חברותיים באותה מידה? אם יש הבדלים בתחום החברתי ביניכם, איך ההבדלים משפיעים על חיי החברה שלכם?

האם יש לכם חברים? האם אתם מארחים חברים? איך נשמעת שיחה שלכם עם חבריכם? האם אתם נהנים לארח?

איך אתם מדברים על חברים שלא בנוכחותם?

כשאתם מתארחים אצל אחרים יחד עם ילדכם, האם אתם מביאים מתנה למארחים? איך אתם מודים להם כשאתם מקבלים מתנה מהם? איך אתם מגיבים כשהם מודים לכם?

האם הילד שומע אתכם מנהלים שיחות בטלפון שבהן אתם מזמינים ומוזמנים? 

איך אתם מתנהגים כלפי אנשים זרים? האם הילד יכול לראות את ההבדל בין היחס שלכם לאנשים קרובים לבין יחסכם למי שהיכרותכם עמו היא שטחית בלבד?

האם אתם נהנים כשילדים באים לשחק עם ילדכם?

האם יש לילדכם הזדמנות להכיר רמות שונות של יחסים?

האם אתם נוהגים בנימוס בסיטואציות שונות במשך היום יום?

 

האם אפשר להקנות כישורים חברתיים בלי לתת דוגמה אישית?

אם לילד בן ארבע וחודשיים שואלת:

"אני אם יחידנית מבחירה, וזהו ילדי היחיד. אין לי שום אפשרות ריאלית כרגע להוות לו דוגמה אישית מבחינת קשרים חברתיים/משפחתיים. אני כמעט לא בקשר עם אף אחד מחוץ לשעות העבודה. אין לי זמן או רצון ליצור קשרים חברתיים בעצמי בשלב זה בחיים שלי. האם אפשר להפריד בין שני הדברים? ובבקשה בלי עצות כמו להזמין חברים של הבן הביתה או תנסי ליזום פעילות משותפת איתם לאחר שעות הגן. גם לא הפניה לייעוץ פרטני. אני מודעת שזה בעייתי, אבל שוב, השאלה שלי היא האם ניתן להקנות כישורים חברתיים מבלי לתת דוגמה אישית כהורה.

"אני מאוכזבת מאנשים ואין לי רצון בחברתם. אני רק רוצה שהילד שלי יהיה חברותי. האם זה מחייב שגם אני אהיה חברותית? כי אני לא מרגישה שאני מסוגלת לכך. לא מתחשק לי לארח. אני יודעת שאני לא אשתנה וגם אין לי שום רצון להשתנות. אני מעדיפה את הבדידות שלי על חברת אנשים ורק רוצה שילדי יחווה חברות. הפנטזיה שלי שיהיו לו הרבה חברים שיזמינו אותו לביתם, ורק לאחר שזה יקרה גם אנחנו נזמין את אותם החברים למרות חוסר החשק שלי בעניין. האם איחרתי את הרכבת? כל העניין של חיזור אחרי ההורים זה לא בשבילי. אני לא מוצאת בזה עניין אפילו שאני יודעת שזה למען הבן שלי. צר לי שאני נשמעת אגואיסטית אבל זה המצב".

זו הודעה אמיתית שנכתבה בפורום של 'אתר הגיל הרך'. אני יודעת שקשה להאמין, אבל לצערי, זה נכון, ויותר מכך – אם יש אם אחת ששואלת, יש ודאי עוד עשר שחיות כפי שמתואר לעיל, ואולי לא רואות בדרך חיים כזו שום בעיה. תשובתי לאם: לצערי, אין לי פתרונות קסם בשבילך. בלי מסגרת שתאפשר לילד להתאמן בחברותיות, הוא יתקשה לרכוש יכולות חברותיות.

לילד שלכם יש הזדמנויות רבות להביט בכם ולבחון כיצד אתם מתנהלים בעולם. ברוב המקרים, הלמידה שלו נעשית בדרך של התבוננות וחיקוי, אך הוא לומד גם מההסברים שאתם נותנים לו. אני מציעה שתסבירו בקצרה ובבהירות את התנהגותכם, למשל, הסבירו לו מדוע אתם מחייכים או שואלים לשלומו של שכן במעלית או נותן שירות המוכר לכם אך אינו מוכר לילד.

ילדכם נחשף למערכות היחסים השונות שיש לכם עם אחרים – עם בני משפחה וחברים קרובים; עם אנשים שקרבתם פחותה (בני משפחה רחוקים, מכרים ושכנים); עם אנשים שמוכרים לכם, אך הילד רואה אותם לראשונה; עם אנשים שאינכם מכירים כמו אדם שמבקש הדרכה ברחוב, שליח או נותן שירות; עם מבוגרים בעמדות סמכות שונות, כמו הגננת והצוות החינוכי בגן.

צורת הפנייה לזרים או למכרים רחוקים היא עניין תרבותי. למשל בשפה הערבית יש שבעה כינויים שונים לאנשים על פי מעמדם. השפה העברית ממעיטה בכינויי כבוד. הילד יכול לשמוע בייחוד פניות כמו אדוני או גברתי, 'דוקטור', ואם המשפחה נמנית עם המגזר הדתי, הוא ישמע את הפנייה 'כבוד הרב'. במשפחות מסוימות פונים גם אל אנשים מבוגרים בדרך של כבוד. האם במשפחה שלכם מכנים את הסבתא רק בשמה הפרטי או על פי תוארה – 'סבתא רבקה'?

הכרתי משפחה שבה ההורים הקפידו מאוד שילדיהם יקדימו לשם הדודים את הכינוי דוד ודודה – דודה אורית ודוד סער, זאת כדי לעשות סדר ולהקנות לילד הבנה במערך המשפחתי הסבוך. אורית בת העשרים וחמש הרגישה שהכינוי 'דודה' הופך אותה לזקנה. לעומתה, האחות של אשתו של הדוד, שאין לה עדיין אחיינים משלה, מיהרה לאמץ את הכינוי 'דודה' בחום. הוא נתן לה הרגשת קרבה הדדית אל הילדים החמודים.

הילד מכיר צורות של קרבה גם בקשר שלו עם בני גילו. הרי הוא נפגש עם ילדים מהשכונה או מהבניין; עם ילדים מהגן, עם עמיתים? (ילדים שהוא משחק עמם, אך הם אינם חבריו הקרובים) ועם חברים. ויש, כמובן, החבר הכי טוב. עם כל אחד מאלו הוא מקיים צורת יחסים אחרת.

במהלך השנים, הילד לומד לדעת מי קרוב אליו יותר, מי קרוב פחות ומי הם כל האנשים שמקיפים אותו, והוא מפתח יכולת לקיים מערכות יחסים שונות עמם. את אלו הוא לומד מצפייה מדוקדקת בכם, מהקשבה להסברים שלכם ותוך כדי כך שהוא מחקה אתכם ומבין את הפרשנות שאתם נותנים למצבים חברתיים שונים. במערכים המשפחתיים הסבוכים שמאפיינים את המשפחות בעשורים האחרונים – משפחות מורכבות, הורים גרושים, נישואים שניים ושלישיים, הורות יחידה מבחירה ואימוץ – כדאי לפתח אצל הילד מודעות והבנה למערכות היחסים השונות.

 

מודל הזוגיות ההורית

מכירים זוגות הורים המכנים זה את זה 'אבא' ו'אימא'? בחברה החילונית של ימינו זו תופעה נדירה, אבל פעם היא הייתה נפוצה. כשבני זוג מכנים כך זה את זה, ייתכן שהתפקיד ההורי השתלט על מערכת היחסים שלהם. במשפחה כזו, הילדים רואים את ההורים רק כאבא ואימא, והמחשבה שלהורים יש חיים שלא כוללים ילדים אינה אפשרית מבחינתם.

אני רוצה להציע לכם להסתכל על הזוגיות שלכם כעל מודל לחברות עבור ילדכם ולהדגיש את החשיבות של ניהול המערכת הזוגית כמערכת נפרדת ממערכת היחסים הורים־ילדים. התנהגותכם הזוגית היא מודל ללמידה ולחיקוי, וממנה לומד ילדכם על טיבן של מערכות יחסים – איך הן פועלות, וכיצד מתנהגים בהן. שימו לב לתקשורת ביניכם. כיצד אתם מדברים ביניכם – האם אתם קשובים זה לזה? אמפתיים? נוהגים בכבוד אחד כלפי האחר? ערים לצרכים של בן הזוג? או אולי אתם עוקצניים וחסרי סבלנות? לכולנו יש קשת רחבה של רגשות המובעים כלפי האחר. חשוב לזכור כי לעתים הילד חווה את הרגשות שאתם מביעים בעוצמה רבה יותר מזו שאתם עצמכם חווים.

המערכת הזוגית מורכבת, וגם הורים שאוהבים מאוד זה את זה לא פעם דורשים במקום לבקש, ומתווכחים ונוהגים בחוסר סבלנות אחד כלפי האחר. הילד קולט התנהגויות אלו, והוא ייתן להן ביטוי במערכות היחסים שלו עם חבריו ובעתיד גם במערכת היחסים הזוגית שלו.

סיפרה לי אם: "אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי בביתה של חברה טובה את אבא שלה מנשק את אימא שלה כששב מהעבודה. הייתי המומה. אצלנו בבית לא ראיתי זאת מעולם למרות שההורים שלי היו ביחסים מצוינים. אני עוד זוכרת איך הוא הניח את התיק שלו על הרצפה וחיבק אותה. זה היה כל כך רומנטי..."

ילדכם לומד מכם הרבה גם על יחסי מגדר ועל תפקידי נשים וגברים. גם ביחסים האלה כדאי שתחליטו איזה מודל אתם רוצים להציג לילד. כשאבא מלגלג על כישורי הנהיגה של אימא, או כשאימא מספרת בלעג שאבא לא מבין מסר, היא משפיעה על התייחסותו של הילד לענייני מגדר.

כדאי להדגים בפני הילד התנהגות אדיבה ומתחשבת כלפי כל אדם, ובייחוד כלפי בן הזוג. כאשר אתם עושים מחווה כלפי בן זוגכם, למשל כשאימא עורכת שולחן לארוחה שאבא בישל, או כשאבא מכין לאימא קפה, ספרו לילד עד כמה הדבר נעים לכם. עשו זאת לעתים קרובות, ותצאו נשכרים. הילד ילמד כיצד להתנהג אל אנשים הקרובים אליו וגם ילמד לכבד אתכם כפי שאתם מכבדים זה את זה.

 

ריבים בין הורים

המערכת הזוגית, כמו כל מערכת יחסים, נעה בין הרמוניה לקונפליקט. תנו מקום גם להרמוניה וגם לקונפליקטים שביניכם, אבל השתדלו להבליט את ההרמוניה ולא לריב בנוכחות הילד ובמיוחד אל תערבו אותו במריבות שלכם. עם זאת, אל תסתירו מילדכם ריבים וחוסר הסכמה; ילדים רגישים מטבעם. הם חשים את המתח הקל ביותר באוויר ומגיבים אליו. ניסיון להסתיר מילדכם את המצב יגרום לו לבלבול ולחוסר הבנה, הוא ירגיש זאת ועלול להתרחק מכם בשל כך.

אנו יודעים שילדים נכנסים ללחץ כשהוריהם רבים בנוכחותם. ממחקרים שבדקו תגובות של תינוקות למצבי לחץ עולה כי תינוקות בני פחות משישה חודשים חווים שינויים פיזיולוגיים כמו עלייה בלחץ הדם ובקצב הלב וייצור של הורמוני מתח כשהוריהם רבים בסביבתם. באמצעות בדיקת שתן שעושים לתינוק, אפשר להעריך את כמות המריבות בין ההורים במהלך עשרים וארבע השעות האחרונות. תינוקות וילדים קטנים לא תמיד מבינים את מהות המריבה, אבל הם מבינים היטב שמשהו לא בסדר.

עדיף שתהיו גלויים עם ילדכם. אם רבתם בנוכחותו, הקפידו אחר כך גם להשלים ולהתפייס בנוכחותו. בעקבות זאת הילד ילמד שרגשות הם דבר משתנה, ושיש רגשות שונים ועוצמות שונות של רגש. חשוב שהוא יראה אתכם מביעים אמפתיה אחד כלפי האחר, וחשוב לא פחות שהוא ילמד שיש לעתים גם מקום להצטער ולבקש סליחה כאשר פוגעים במישהו.

 

לדבר 'מעל הראש' של הילדים

פעמים רבות אנו מדברים על ילדינו בנוכחותם כאילו הם לא נמצאים. יש הורים שמדברים בנוכחות הילדים באנגלית. אכן, עד גיל שנה-שנתיים תינוקות לא מבינים חלק גדול ממה שאומרים, אבל כבר מגיל שנתיים הם מבינים וקולטים.

אחרי גיל זה, אני ממליצה שתשימו לב לתכנים שאתם משמיעים ליד הילדים. לעתים אני שומעת הורים המדברים בנוכחות ילדיהם על הקושי הכלכלי, על אנשים מאוסים, על בוסים מעצבנים, על שכנים טרחנים, על ממשלה מטומטמת ואפילו על סקס. אחר כך אין זה פלא שבגיל ארבע הילד מוטרד מהפנסיה...

נוסף על כך, לעתים הורים משווים בין ילדיהם בנוכחות הילדים. הם מדברים על הילד 'הפחות מוצלח' בנוכחותו בגוף שלישי: "האח שלך...", "האחות שלך..."; "הוא מפונק", "הוא מסורבל", "תמיד הוא מפיל ושובר", "הוא לא מפסיק לאכול שטויות...". חִסכו מהילד דיבורים כאלו, ובעיקר חִסכו ממנו את הדעה השלילית שלכם עליו. נוסף לפגיעה בערך העצמי של הילד, אתם יוצרים סטראוטיפים ונותנים לאחיו או לילדים אחרים לגיטימיות ליחס שלילי כלפיו. ומעל לכול, הילד מפנים שמותר לדבר על אנשים בנוכחותם בלי להתייחס אליהם, וינהג כך גם כלפי ילדים אחרים.

 

ארוחת ערב משפחתית

ארוחת הערב המשפחתית היא הזדמנות מצוינת לעודד שיחה נעימה ביניכם לבין ילדיכם בנושאים חברתיים ולהדגים להם את התכונות 'הקשבה' ו'אמפתיה', שאתם רוצים להנחיל להם.

בשנות החמישים, כשהייתי ילדה, היה נהוג בארץ לאכול ארוחת ערב משפחתית. משפחות מכל שכבות העם ומכל העדות נהגו לשבת לאכול יחד בשעה שבע בערב. הארוחה כללה, בדרך כלל, תפריט אחיד וקבוע – חביתה מביצה אחת, סלט ירקות חתוך דק ופרוסת לחם עם גבינה וזיתים. בסיום הארוחה הילדים שתו קקאו, והמבוגרים שתו קפה או תה.

הארוחה המשפחתית הייתה מקור חשוב להנחלת ערכים, לחברות, להקשבה, לשיתוף וללימוד כללי התנהגות ונימוסי שולחן.

היום המצב שונה: מצד אחד, השולחן מלא וגדוש במיני מעדני חלב, סלטים ולחמים. מצד אחר, הרבה פעמים בני המשפחה אינם יושבים לאכול יחד, וגם כשיושבים יחד לשולחן, לא תמיד משתפים או מקשיבים ובדרך כלל ממעטים לקדם את החברותא המשפחתית.

חִשבו על כך. אולי תצליחו להחזיר את הארוחה המשפחתית למקום הראוי לה.

 

הקשר ביניכם לבין ילדכם

הקשר ביניכם לבין ילדכם מתפתח ממש מרגע הולדתו. לכל מבט, לכל חיוך ולכל חיבוק יש משמעות רגשית עמוקה עבורו. כל הפעולות היום יומיות שאתם מבצעים יחד אינן מכוונות למטרות חברתיות דווקא, אבל תוך כדי הפעולות האלו נבנים היחסים הרגשיים ביניכם לבין ילדכם.

את דפוס היחסים שהילד מקיים איתכם הוא מרחיב אחר כך לעבר אחרים בסביבתו. אם הילד חווה בקשר איתכם הנאה וביטחון, הוא יהיה חיובי ובוטח באינטראקציות שלו עם אחרים.

גם אם אינכם מנחים או מדריכים את ילדכם באופן מכוון לנושא החברתי, הילד יפנים את צורות התקשורת איתכם ודרכן ירכוש את הידע החברתי ואת הכישורים החברתיים שהוא זקוק להם. אם קיים ביניכם קשר רגשי עמוק, הילד ישאף להמשיך להיות ביחסים משמעותיים עם אנשים אחרים. את האינטימיות שהילד חווה בקשר הראשוני איתכם הוא יעביר אחר כך לקשרים הזוגיים האינטימיים שייצור, ובבוא הע