אויבי הציבור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אויבי הציבור
מכר
מאות
עותקים
אויבי הציבור
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מישל וולבק

מישל וולבק (צרפתית: Michel Houellebecq; נולד ב- 26 בפברואר 1958 או 1956‏), סופר, איש קולנוע ומשורר צרפתי שנוי במחלוקת. הוא זכה בפרסים רבים ביניהם פרס אנטראלייה ופרס גונקור.

ספריו של וולבק כתובים בסגנון פורנוגרפי ומתארים באופן גרפי מין ואלימות. הוא מלעיג את תרבות ההיפים של שנות הששים, את הניו אייג' ואת תרבות הבידור. וולבק גם מתבטא בספריו כנגד הפמיניזם, האסלאם, ההומניזם והדמוקרטיה. דברים אלו עוררו עליו ביקורת עזה והוא זכה לביקורות שליליות לספריו. עם זאת ספריו זוכים לפופולריות רבה ותורגמו לשפות רבות.

ברנאר–אנרי לוי

ברנאר-אנרי לוי (צרפתית: Bernard-Henri Lévy או BHL; נולד ב-5 בנובמבר 1948) הוא אינטלקטואל, פילוסוף, סופר, קולנוען ואיש עסקים צרפתי-יהודי.

תקציר

"ברנאר-אנרי לוי היקר,
 
אין לנו שום דבר במשותף, כמו שאומרים, למעט נקודה אחת, מהותית: שנינו אנשים מאוסים למדי ... יחד אנחנו מהווים סמל מופתי להתנוונות המחרידה של התרבות והאינטליגנציה הצרפתיות, כפי שציין לאחרונה, בחוּמרה שצִדקתה עמה, המגזין 'טיים' ... תנאי הדיון מוכנים".
 
כך נפתחת חליפת המכתבים בין מישל וולבק והפילוסוף ברנאר-אנרי לוי, שהתנהלה ב-2008 וכוללת 28 מכתבים.
 
ה מכתבים עוסקים בנושאים שונים ומגוונים: הקריירה הספרותית לעומת הקריירה של אינטלקטואל מעורב, עלייתן של הדתות במערב, מקורות ההשראה הספרותיים של השניים, פוליטיקה, יחס התקשורת אליהם, ועוד.
 
מתוך המכתבים מצטיירות דמותיהם של שני האנשים השנואים ביותר בצרפת, ואיתן חיי התרבות והרוח של צרפת במאה ה-21.

פרק ראשון

בריסל, 26 בינואר 2008.
 
ברנאר–אנרי לוי היקר,
אין לנו שום דבר במשותף, כמו שאומרים, למעט נקודה אחת, מהותית: שנינו אנשים מאוסים למדי.
כפוזאיסט מקצועי ומומחה בלהטוטי תקשורת ־ אתה מבזה אפילו את החולצות הלבנות שאתה לובש. מתחכך בשררה, טובל מילדות בעושר מגונה ־ אתה התגלמותו של מה שמגזינים ירודים דוגמת ״מריאן״ ממשיכים לכנות השמאל–קוויאר, ושהפובליציסטים הגרמנים מכנים ביתר עידון סיעת טוסקנה (Toskana-Fraktion). פילוסוף עקר–מחשבה אבל עתיר קשרים ־ אתה גם יוצרו של הסרט הנלעג ביותר בתולדות הקולנוע.
כניהיליסט, ריאקציונר, ציניקן, גזען ושונא נשים נקלה; יהיה זה מעל לכבודי להיות חלק מהמשפחה הדוחה של האנרכיסטים של הימין; ביסודי אני רק כפרי נבער. כסופר שטוח וחסר סגנון קניתי לי מוניטין ספרותיים בעקבות טעות–שיפוט תמוהה שעשו לפני כמה שנים מבקרים פזורי דעת. למרבה המזל, הפרובוקציות המאומצות שלי כבר לא מרגשות אף אחד.
יחד אנחנו מהווים סמל מופתי להתנוונות המחרידה של התרבות והאינטליגנציה הצרפתיות, כפי שציין לאחרונה, בחוּמרה שצִדקתה עמה, המגזין ״טיים״.
לא נקפנו אצבע לחידוש סצנת האלקטרו בצרפת. אנחנו אפילו לא מופיעים ברשימת הקרדיטים של ״רטטוי״.
תנאי הדיון מוכנים.
 
פריז, 27 בינואר 2008.
 
דיון?
שלושה נתיבים אפשריים, מישל וולבק ידידי.
נתיב ראשון. כל הכבוד. אמרת הכול. הבינוניות שלך, האפסות שלי והריק שמהדהד בראשינו במקום מחשבה. חיבתנו למשחק, שלא לומר להתחזוּת. כבר שלושים שנה אני שואל את עצמי איך אדם כמוני הצליח, ועודנו מצליח, לתעתע כך באנשים. כבר שלושים שנה, תשוש מרוב המתנה לקורא הנכון שיידע לחשוף את התרמית שלי, אני מכביר ביקורת עצמית פחדנית, נטולת כישרון, תפלה. והנה אנחנו כאן. בזכותך, בעזרתך, אולי אצליח לעשות זאת. היוהרה שלך ושלי. הפריצוּת שלי ושלך. כפי שאמר פעם טיפוס שפל לא פחות ־ אם כי מליגה אחרת, חייבים להודות ־ אתה תגלה לי את הקלפים שלך, ואני אגלה לך את אלה שלי. איזו הקלה!
 
נתיב שני. אתה, ניחא, אבל מדוע אני? למה לי, עם כל הכבוד, לקחת חלק בתרגיל כזה של השמצה עצמית? למה לי לאמץ את הנטייה שלך להרס עצמי מתלקח, משתלח, מיוסר? אני לא אוהב ניהיליזם. אני מתעב את המרירות והמלנכוליה שנלוות לו. ואני מאמין שכל ערכהּ של הספרות טמון בהתנגדותה לדיכאוניוּת הזאת, שכיום, יותר מתמיד, היא סיסמת התקופה. הייתי יוצא מגדרי כדי להסביר שיש גם יצורים מאושרים, יצירות מוצלחות, חיים הרמוניים יותר מכפי שסבורים משביתי השמחות ששונאים אותנו. הייתי מגלם את תפקיד הנבל האמיתי, את התפקיד של פילינט מול אלצסט, ופוצח בדברי תהילה נרגשים על ספריך, ובעת הצורך על ספרי. זאת דרך נוספת לפתוח את הדיון.
 
דמויות ממחזהו של מולייר ״המיזנטרופ״. פילינט הוא ידידו שוחר השלום של אלצסט, בעל הזעם היוקד, שרואה במחוות כולן ביטוי לצביעותו של המין האנושי (כל ההערות נכתבו על ידי המתרגמת).
ולבסוף, הנתיב השלישי. בתשובה לשאלה ששאלת באותו ערב, במסעדה, כשצץ במוחנו הרעיון לקיים את הדיאלוג הזה. על מה כל השנאה הזאת? מנין היא באה? ומנין לה, כשמדובר בסופרים, נימה וארסיוּת קיצוניוֹת כל כך? מן העוינות כלפיך, בלי ספק. כלפי. אבל יש גם מקרים אחרים, חמורים יותר. המקרה של סארטר, שהוקא מקרב בני זמנו... המקרה של קוקטו, שמעולם לא הצליח לראות סרט עד סופו מפני שתמיד חיכה לו מישהו ביציאה כדי להחטיף לו מכות... פאונד בתוך הכלוב שלו... קאמי בתוך הקופסה שלו... בודלר, שתיאר במכתב נורא את ״הגזע האנושי״ שחורש מזימות נגדו... והרשימה עוד ארוכה. הרי נצטרך לבחון את ההיסטוריה של הספרות לכל דורותיה. ואולי ־ זאת תהיה התיאוריה שלי ־ נצטרך לנסות לבדוק את כמיהתם של הסופרים עצמם. איזו כמיהה? הכמיהה להיות שנוא, כמובן. הנהִייה אחר הגינוי. שכרון החושים, התענוג שבחרפה.
הבחירה שלך.

מישל וולבק

מישל וולבק (צרפתית: Michel Houellebecq; נולד ב- 26 בפברואר 1958 או 1956‏), סופר, איש קולנוע ומשורר צרפתי שנוי במחלוקת. הוא זכה בפרסים רבים ביניהם פרס אנטראלייה ופרס גונקור.

ספריו של וולבק כתובים בסגנון פורנוגרפי ומתארים באופן גרפי מין ואלימות. הוא מלעיג את תרבות ההיפים של שנות הששים, את הניו אייג' ואת תרבות הבידור. וולבק גם מתבטא בספריו כנגד הפמיניזם, האסלאם, ההומניזם והדמוקרטיה. דברים אלו עוררו עליו ביקורת עזה והוא זכה לביקורות שליליות לספריו. עם זאת ספריו זוכים לפופולריות רבה ותורגמו לשפות רבות.

ברנאר–אנרי לוי

ברנאר-אנרי לוי (צרפתית: Bernard-Henri Lévy או BHL; נולד ב-5 בנובמבר 1948) הוא אינטלקטואל, פילוסוף, סופר, קולנוען ואיש עסקים צרפתי-יהודי.

סקירות וביקורות

שניים אוחזין ההתכתבות המרתקת בין מישל וולבק לברנאר־אנרי לוי מוכיחה שיש עדיין דבר כזה "אנשי רוח" הן מישל וולבק והן ברנאר-אנרי לוי מגגלים את שמם. כך מתברר ב'אויבי ‭ .'הציבור‬ אמנם, לכאורה, רק כדי להתעדכן בהתקפות עליהם, להכין את מתקפות הנגד, ובכל זאת, זו דוגמה לכנות ולחושפנות המסוימות (גם אם מוגבלות) שיש בקובץ המכתבים הזה ‭ .2008-מ‬ ועוד דוגמה אחת: וולבק מספר שהוא אוהב לעשות אהבה מתוך נמנום, תוך כדי שינה כמעט. לכך הוא מוסיף באירוניה קורצת "פרט אישי‭"!!!‬ השניים גם מתכתבים באריכות על הפרשה שהתפוצצה בעיצומה של ההתכתבות ביניהם, סביב ספר שכתבה אמו של וולבק וההתבטאויות הנוראות שלה נגדו. עוד בעניינים האישיים:
כשהם מדברים על אנשי רוח כסלבריטאים, כלומר על מעמדם שלהם עצמם, ומסכימים שניהם שהיו
מעדיפים לוותר על פרסומם בציבור הרחב לטובת הכרה אצל קהל מצומצם יותר של משוררים ומלומדים - אני מאמין שחלק בנפשם אכן משתוקק לכך.

אבל עיקר העניין בספר נוגע לא לחייהם האישיים של וולבק ולוי אלא לרעיונותיהם. ליתר דיוק, קודם כל לאופן שבו הספר ממחיש עד כמה חייהם של אנשי רוח ספוגים רעיונות ויצירות. זה האוויר שהם נושמים. אלה בני אדם קוראים שחיים על קריאתם, ותענוג לקרוא את חוות דעתם היצרית על סופרים דגולים יותר או פחות בהיסטוריה של הספרות והרעיונות. וולבק ולוי משכנעים שהם אכן אנשי רוח כאלה, ויש בזה משהו מעורר השראה - למרות הנטייה להתהדר בהשכלה ובשמות גדולים שניכרת אצל לוי.

"אין לנו שום דבר במשותף, כמו שאומרים, למעט נקודה אחת, מהותית: שנינו אנשים מאוסים
למדי‭,"‬ פותח וולבק את ההתכתבות, ומפרט בחן, בכישרון העלבה וביזוי עצמי כאחד: "כפוזאיסט
קיצוני ומומחה בלהטוטי תקשורת‭,"‬ הוא כותב על לוי, "אתה מבזה אפילו את החולצות הלבנות שאתה
לובש. מתחכך בשררה, טובל מילדות בעושר מגונה - אתה התגלמותו של השמאל-קוויאר ‭ ]...[‬ פילוסוף עקר מחשבה אבל עתיר קשרים‭."‬ על עצמו מונה וולבק את ההשמצות הבאות: ניהיליסט, ריאקציונר, ציניקן, גזען, שונא נשים, כפרי נבער, סופר שטוח וחסר סגנון.

במובן מסוים, אכן אין דבר במשותף לפילוסוף הצרפתי-יהודי ולסופר הפרובוקטור. מחלוקת עקרונית אחת מצויה בכמה מכתבים בלב הספר, והיא שהופכת אותו למעניין במיוחד; מחלוקת שנוגעת בסוגיית ההומניזם, אף כי הם אינם מנסחים אותה בדיוק כך. המושג "הומניזם" כולל בתוכו כמה השקפות עולם: מותר האדם על שאר הבריאה, אהבת מין האדם וחמלה כלפי בני האדם. לוי נמצא בעמדה הפחות סקסית בוויכוח הזה. הוא אכן הומניסט שלם, ולמרות שהוא מעט נפוח ו"תרבותי" במובן הסנובי של המילה, למרות התהדרותו בציטוטים ממקורות יהודיים, למרות הסנטימנטליות הלוינסית שהוא מבטא - בכל זאת יש בעמדתו משהו מרשים. נכון, הוא מודה, במשיכה שלו לדיווחים ממקומות אסון ברחבי הגלובוס (יוגוסלביה, אפריקה) יש בהחלט מניעים אישיים לא טהורים במיוחד (יצר הרפתקה והתבלטות‭,(‬ אבל יש בה גם משהו אידיאליסטי ואכפתי באמת. כך לפחות השתכנעתי אני. וולבק, לעומתו, מציג עמדה מיזנתרופית מעט, שונהאוארית, ובכל מקרה לא סבור שמין האדם הוא מציאה גדולה, ושמותרו משמעותי. וולבק קרוב לעמדות מדעיות עכשוויות שעורכות רדוקציה ביוכימית לבני האדם. בדומה לשופנהאואר, הוא קרוב מאוד לכלבו, ואילו לוי מצהיר שאינו אוהב במיוחד בעלי חיים.

אבל הסיבה שוולבק הוא וולבק, כלומר הסופר החשוב בדורנו, היא שלמרות המיזנתרופיות וחוסר האהבה למין האנושי, יש בו בהחלט חמלה גדולה על בניו של המין הזה. כך צריך לקרוא את ספריו: כהצבעה חומלת על כאבי העידן הנוכחי. כלומר, גם הוא הומניסט, ולו חלקי, למרות שהוא מנסה להתנער מזה. בראיון שנתן לפני שנים אחדות ל'פריז ריוויו' אמר וולבק שתפיסת העולם העכשווית המקובלת במערב היא מטריאליסטית, ו"מטריאליזם, הבה נודה, הוא השקפת עולם מדכאת‭."‬ זו, בעיניי, גדולתו של וולבק על רגל אחת: מצד אחד ההכרה הלא מתחמקת שבעולם ללא אלוהים או מטפיזיקה - כפי שהוא העולם המערבי החילוני - אנחנו נותרים עם המטריאליזם. ובו-זמנית הכרה שיש משהו מדכא בהשקפת העולם הזו.

בלעתי את הספר הזה. טרפתי אותו. למעט הדפים האחרונים, הוא מסעיר ולכל הפחות מעניין. וולבק, בעל חוש ההומור והאירוניה הממזריים (לוי מואשם שהוא חסר הומור, והקובץ מוכיח שהאשמה לא מופרכת‭,(‬ כותב שהוא ולוי "מהווים סמל מופתי להתנוונות המחרידה של התרבות והאינטליגנציה הצרפתיות, כפי שציין לאחרונה, בחומרה שצדקתה עימה, המגזין '‭."'טיים‬ אבל הספר הזה הוא דווקא עדות שכנגד לפסק הדין של ‭ .'טיים'ה‬ גם בנוגע לוולבק וגם בנוגע ללוי; אם כי במכתביו של לוי המתנתי מעט חסר סבלנות לשובו של וולבק. ולמרות שחוזרת ומהדהדת בראשי שאלתו הספקנית של חבר, אם אני חושב שיקראו את וולבק בעוד 50 שנה - הרי שבהווה איני מכיר סופר מעמיק יותר ביחס להווה הזה, או לכל הפחות, מי שמצליח להפוך את תמונת ההווה הזה לטרגית מסעירה יותר, כפי שעולה גם מ'אויבי הציבור‭ .'‬

עוד 3 התכתבויות של סופרים:
כאן ועכשיו > פול אוסטר, ‭ .'ג‬ מ. קוטזי
השפעה בלתי הוגנת > רונית מטלון, אריאל הירשפלד
התכתבות > פאול צלאן, נלי זק"ש
אריק גלסנר 7 לילות 22/01/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
אפשרות של עימות עלית קרפ הארץ 04/09/2012 לקריאת הסקירה המלאה >
הכי נבזים בצרפת: מישל וולבק ברנאר אנרי לוי מתכתבים טים אדמס nrg 23/12/2011 לקריאת הסקירה המלאה >
שילוב כוחות מפתיע בין שניים מהילדים הרעים של הספרות הצרפתית: סוכנויות הידיעות עכבר העיר 25/09/2008 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

שניים אוחזין ההתכתבות המרתקת בין מישל וולבק לברנאר־אנרי לוי מוכיחה שיש עדיין דבר כזה "אנשי רוח" הן מישל וולבק והן ברנאר-אנרי לוי מגגלים את שמם. כך מתברר ב'אויבי ‭ .'הציבור‬ אמנם, לכאורה, רק כדי להתעדכן בהתקפות עליהם, להכין את מתקפות הנגד, ובכל זאת, זו דוגמה לכנות ולחושפנות המסוימות (גם אם מוגבלות) שיש בקובץ המכתבים הזה ‭ .2008-מ‬ ועוד דוגמה אחת: וולבק מספר שהוא אוהב לעשות אהבה מתוך נמנום, תוך כדי שינה כמעט. לכך הוא מוסיף באירוניה קורצת "פרט אישי‭"!!!‬ השניים גם מתכתבים באריכות על הפרשה שהתפוצצה בעיצומה של ההתכתבות ביניהם, סביב ספר שכתבה אמו של וולבק וההתבטאויות הנוראות שלה נגדו. עוד בעניינים האישיים:
כשהם מדברים על אנשי רוח כסלבריטאים, כלומר על מעמדם שלהם עצמם, ומסכימים שניהם שהיו
מעדיפים לוותר על פרסומם בציבור הרחב לטובת הכרה אצל קהל מצומצם יותר של משוררים ומלומדים - אני מאמין שחלק בנפשם אכן משתוקק לכך.

אבל עיקר העניין בספר נוגע לא לחייהם האישיים של וולבק ולוי אלא לרעיונותיהם. ליתר דיוק, קודם כל לאופן שבו הספר ממחיש עד כמה חייהם של אנשי רוח ספוגים רעיונות ויצירות. זה האוויר שהם נושמים. אלה בני אדם קוראים שחיים על קריאתם, ותענוג לקרוא את חוות דעתם היצרית על סופרים דגולים יותר או פחות בהיסטוריה של הספרות והרעיונות. וולבק ולוי משכנעים שהם אכן אנשי רוח כאלה, ויש בזה משהו מעורר השראה - למרות הנטייה להתהדר בהשכלה ובשמות גדולים שניכרת אצל לוי.

"אין לנו שום דבר במשותף, כמו שאומרים, למעט נקודה אחת, מהותית: שנינו אנשים מאוסים
למדי‭,"‬ פותח וולבק את ההתכתבות, ומפרט בחן, בכישרון העלבה וביזוי עצמי כאחד: "כפוזאיסט
קיצוני ומומחה בלהטוטי תקשורת‭,"‬ הוא כותב על לוי, "אתה מבזה אפילו את החולצות הלבנות שאתה
לובש. מתחכך בשררה, טובל מילדות בעושר מגונה - אתה התגלמותו של השמאל-קוויאר ‭ ]...[‬ פילוסוף עקר מחשבה אבל עתיר קשרים‭."‬ על עצמו מונה וולבק את ההשמצות הבאות: ניהיליסט, ריאקציונר, ציניקן, גזען, שונא נשים, כפרי נבער, סופר שטוח וחסר סגנון.

במובן מסוים, אכן אין דבר במשותף לפילוסוף הצרפתי-יהודי ולסופר הפרובוקטור. מחלוקת עקרונית אחת מצויה בכמה מכתבים בלב הספר, והיא שהופכת אותו למעניין במיוחד; מחלוקת שנוגעת בסוגיית ההומניזם, אף כי הם אינם מנסחים אותה בדיוק כך. המושג "הומניזם" כולל בתוכו כמה השקפות עולם: מותר האדם על שאר הבריאה, אהבת מין האדם וחמלה כלפי בני האדם. לוי נמצא בעמדה הפחות סקסית בוויכוח הזה. הוא אכן הומניסט שלם, ולמרות שהוא מעט נפוח ו"תרבותי" במובן הסנובי של המילה, למרות התהדרותו בציטוטים ממקורות יהודיים, למרות הסנטימנטליות הלוינסית שהוא מבטא - בכל זאת יש בעמדתו משהו מרשים. נכון, הוא מודה, במשיכה שלו לדיווחים ממקומות אסון ברחבי הגלובוס (יוגוסלביה, אפריקה) יש בהחלט מניעים אישיים לא טהורים במיוחד (יצר הרפתקה והתבלטות‭,(‬ אבל יש בה גם משהו אידיאליסטי ואכפתי באמת. כך לפחות השתכנעתי אני. וולבק, לעומתו, מציג עמדה מיזנתרופית מעט, שונהאוארית, ובכל מקרה לא סבור שמין האדם הוא מציאה גדולה, ושמותרו משמעותי. וולבק קרוב לעמדות מדעיות עכשוויות שעורכות רדוקציה ביוכימית לבני האדם. בדומה לשופנהאואר, הוא קרוב מאוד לכלבו, ואילו לוי מצהיר שאינו אוהב במיוחד בעלי חיים.

אבל הסיבה שוולבק הוא וולבק, כלומר הסופר החשוב בדורנו, היא שלמרות המיזנתרופיות וחוסר האהבה למין האנושי, יש בו בהחלט חמלה גדולה על בניו של המין הזה. כך צריך לקרוא את ספריו: כהצבעה חומלת על כאבי העידן הנוכחי. כלומר, גם הוא הומניסט, ולו חלקי, למרות שהוא מנסה להתנער מזה. בראיון שנתן לפני שנים אחדות ל'פריז ריוויו' אמר וולבק שתפיסת העולם העכשווית המקובלת במערב היא מטריאליסטית, ו"מטריאליזם, הבה נודה, הוא השקפת עולם מדכאת‭."‬ זו, בעיניי, גדולתו של וולבק על רגל אחת: מצד אחד ההכרה הלא מתחמקת שבעולם ללא אלוהים או מטפיזיקה - כפי שהוא העולם המערבי החילוני - אנחנו נותרים עם המטריאליזם. ובו-זמנית הכרה שיש משהו מדכא בהשקפת העולם הזו.

בלעתי את הספר הזה. טרפתי אותו. למעט הדפים האחרונים, הוא מסעיר ולכל הפחות מעניין. וולבק, בעל חוש ההומור והאירוניה הממזריים (לוי מואשם שהוא חסר הומור, והקובץ מוכיח שהאשמה לא מופרכת‭,(‬ כותב שהוא ולוי "מהווים סמל מופתי להתנוונות המחרידה של התרבות והאינטליגנציה הצרפתיות, כפי שציין לאחרונה, בחומרה שצדקתה עימה, המגזין '‭."'טיים‬ אבל הספר הזה הוא דווקא עדות שכנגד לפסק הדין של ‭ .'טיים'ה‬ גם בנוגע לוולבק וגם בנוגע ללוי; אם כי במכתביו של לוי המתנתי מעט חסר סבלנות לשובו של וולבק. ולמרות שחוזרת ומהדהדת בראשי שאלתו הספקנית של חבר, אם אני חושב שיקראו את וולבק בעוד 50 שנה - הרי שבהווה איני מכיר סופר מעמיק יותר ביחס להווה הזה, או לכל הפחות, מי שמצליח להפוך את תמונת ההווה הזה לטרגית מסעירה יותר, כפי שעולה גם מ'אויבי הציבור‭ .'‬

עוד 3 התכתבויות של סופרים:
כאן ועכשיו > פול אוסטר, ‭ .'ג‬ מ. קוטזי
השפעה בלתי הוגנת > רונית מטלון, אריאל הירשפלד
התכתבות > פאול צלאן, נלי זק"ש
אריק גלסנר 7 לילות 22/01/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
אפשרות של עימות עלית קרפ הארץ 04/09/2012 לקריאת הסקירה המלאה >
הכי נבזים בצרפת: מישל וולבק ברנאר אנרי לוי מתכתבים טים אדמס nrg 23/12/2011 לקריאת הסקירה המלאה >
שילוב כוחות מפתיע בין שניים מהילדים הרעים של הספרות הצרפתית: סוכנויות הידיעות עכבר העיר 25/09/2008 לקריאת הסקירה המלאה >
אויבי הציבור מישל וולבק, ברנאר–אנרי לוי
בריסל, 26 בינואר 2008.
 
ברנאר–אנרי לוי היקר,
אין לנו שום דבר במשותף, כמו שאומרים, למעט נקודה אחת, מהותית: שנינו אנשים מאוסים למדי.
כפוזאיסט מקצועי ומומחה בלהטוטי תקשורת ־ אתה מבזה אפילו את החולצות הלבנות שאתה לובש. מתחכך בשררה, טובל מילדות בעושר מגונה ־ אתה התגלמותו של מה שמגזינים ירודים דוגמת ״מריאן״ ממשיכים לכנות השמאל–קוויאר, ושהפובליציסטים הגרמנים מכנים ביתר עידון סיעת טוסקנה (Toskana-Fraktion). פילוסוף עקר–מחשבה אבל עתיר קשרים ־ אתה גם יוצרו של הסרט הנלעג ביותר בתולדות הקולנוע.
כניהיליסט, ריאקציונר, ציניקן, גזען ושונא נשים נקלה; יהיה זה מעל לכבודי להיות חלק מהמשפחה הדוחה של האנרכיסטים של הימין; ביסודי אני רק כפרי נבער. כסופר שטוח וחסר סגנון קניתי לי מוניטין ספרותיים בעקבות טעות–שיפוט תמוהה שעשו לפני כמה שנים מבקרים פזורי דעת. למרבה המזל, הפרובוקציות המאומצות שלי כבר לא מרגשות אף אחד.
יחד אנחנו מהווים סמל מופתי להתנוונות המחרידה של התרבות והאינטליגנציה הצרפתיות, כפי שציין לאחרונה, בחוּמרה שצִדקתה עמה, המגזין ״טיים״.
לא נקפנו אצבע לחידוש סצנת האלקטרו בצרפת. אנחנו אפילו לא מופיעים ברשימת הקרדיטים של ״רטטוי״.
תנאי הדיון מוכנים.
 
פריז, 27 בינואר 2008.
 
דיון?
שלושה נתיבים אפשריים, מישל וולבק ידידי.
נתיב ראשון. כל הכבוד. אמרת הכול. הבינוניות שלך, האפסות שלי והריק שמהדהד בראשינו במקום מחשבה. חיבתנו למשחק, שלא לומר להתחזוּת. כבר שלושים שנה אני שואל את עצמי איך אדם כמוני הצליח, ועודנו מצליח, לתעתע כך באנשים. כבר שלושים שנה, תשוש מרוב המתנה לקורא הנכון שיידע לחשוף את התרמית שלי, אני מכביר ביקורת עצמית פחדנית, נטולת כישרון, תפלה. והנה אנחנו כאן. בזכותך, בעזרתך, אולי אצליח לעשות זאת. היוהרה שלך ושלי. הפריצוּת שלי ושלך. כפי שאמר פעם טיפוס שפל לא פחות ־ אם כי מליגה אחרת, חייבים להודות ־ אתה תגלה לי את הקלפים שלך, ואני אגלה לך את אלה שלי. איזו הקלה!
 
נתיב שני. אתה, ניחא, אבל מדוע אני? למה לי, עם כל הכבוד, לקחת חלק בתרגיל כזה של השמצה עצמית? למה לי לאמץ את הנטייה שלך להרס עצמי מתלקח, משתלח, מיוסר? אני לא אוהב ניהיליזם. אני מתעב את המרירות והמלנכוליה שנלוות לו. ואני מאמין שכל ערכהּ של הספרות טמון בהתנגדותה לדיכאוניוּת הזאת, שכיום, יותר מתמיד, היא סיסמת התקופה. הייתי יוצא מגדרי כדי להסביר שיש גם יצורים מאושרים, יצירות מוצלחות, חיים הרמוניים יותר מכפי שסבורים משביתי השמחות ששונאים אותנו. הייתי מגלם את תפקיד הנבל האמיתי, את התפקיד של פילינט מול אלצסט, ופוצח בדברי תהילה נרגשים על ספריך, ובעת הצורך על ספרי. זאת דרך נוספת לפתוח את הדיון.
 
דמויות ממחזהו של מולייר ״המיזנטרופ״. פילינט הוא ידידו שוחר השלום של אלצסט, בעל הזעם היוקד, שרואה במחוות כולן ביטוי לצביעותו של המין האנושי (כל ההערות נכתבו על ידי המתרגמת).
ולבסוף, הנתיב השלישי. בתשובה לשאלה ששאלת באותו ערב, במסעדה, כשצץ במוחנו הרעיון לקיים את הדיאלוג הזה. על מה כל השנאה הזאת? מנין היא באה? ומנין לה, כשמדובר בסופרים, נימה וארסיוּת קיצוניוֹת כל כך? מן העוינות כלפיך, בלי ספק. כלפי. אבל יש גם מקרים אחרים, חמורים יותר. המקרה של סארטר, שהוקא מקרב בני זמנו... המקרה של קוקטו, שמעולם לא הצליח לראות סרט עד סופו מפני שתמיד חיכה לו מישהו ביציאה כדי להחטיף לו מכות... פאונד בתוך הכלוב שלו... קאמי בתוך הקופסה שלו... בודלר, שתיאר במכתב נורא את ״הגזע האנושי״ שחורש מזימות נגדו... והרשימה עוד ארוכה. הרי נצטרך לבחון את ההיסטוריה של הספרות לכל דורותיה. ואולי ־ זאת תהיה התיאוריה שלי ־ נצטרך לנסות לבדוק את כמיהתם של הסופרים עצמם. איזו כמיהה? הכמיהה להיות שנוא, כמובן. הנהִייה אחר הגינוי. שכרון החושים, התענוג שבחרפה.
הבחירה שלך.