השיר הזה יציל אותך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
השיר הזה יציל אותך
הוספה למועדפים

השיר הזה יציל אותך

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    לאליס נמאס להיות לא מקובלת, ולקראת כיתה י"א היא מחליטה לעשות הכול כדי להיות מגניבה. אבל התוכניות שלה משתבשות. מאוד. דווקא כשהיא נמצאת בשפל, ולא נראה שדבר יעזור לה להרגיש טוב יותר, היא מגלה את סטארט, מועדון לילה מחתרתי, שבו האהבה שלה למוזיקה מוצאת ביטוי מוחשי.
     
    לא רק מוזיקה יש במועדון הזה, אלא גם את ויקי, הזמרת טובת הלב, ואת צ'אר, הדי.ג'יי. שאי אפשר לעמוד בפניו, ויותר מכול – הזדמנות אמתית להגשים את עצמה ולכונן זהות חדשה וייחודית.
     
    השיר הזה יציל אותך הוא רומן נעורים שכתוב בקצב מסחרר ומלהיב. ברגישות, חוכמה ועם לא מעט אירוניה והפתעות עלילתיות, מצליחה הסופרת המוערכת ליילה סיילס לתאר את המסע של נערה בודדה ואת הכוח הגדול שטמון במוזיקה.

    פרק ראשון

    את בטוחה שלשנות את עצמך זה ממש פשוט.
    את בטוחה שזה פשוט, אבל זה לא נכון.
    מה את צריכה לעשות כדי להמציא את עצמך מחדש כמישהי אחרת לגמרי, מישהי מובנת, שייכת? להחליף את הבגדים שאת לובשת, לשנות תסרוקת, את הפרצוף? קדימה. נראה אותך. תחוררי את האוזניים, תסתפרי, תקני תיק חדש. הם עדיין יִראו דרכך, יראו אותך, נערה מבוהלת מדי, חכמה מדי, שלא עומדת בקצב, טועה כל הזמן. תשתני כמה שאת רוצה; אֶת זה אַת לא יכולה לשנות.
    אני יודעת כי ניסיתי.
    נולדתי להיות לא מקובלת. לא היתה לי אפשרות אחרת. אִילו היתה לפחות נקודה אחת בזמן — הנקודה שבה הכול השתבש לראשונה, הייתי יכולה לחלום לחזור אחורה, למצוא את עצמי ולהגיד, "תקשיבי, אֶליס בת העשר, אל תלבשי את הסוודר האדום הענק הזה עם גדילי הצמר שבולטים כמו פונפונים. אני יודעת שזה הסוודר הכי אהוב עלייך, כי הוא מיוחד כל כך, אבל אל תלבשי אותו. אל תהיי מיוחדת."
    זה מה שהייתי אומרת לאליס הצעירה לוּ יכולתי לבודד את הרגע שבו תעיתי בדרך. אבל לא היה רגע אחד כזה. תמיד תעיתי.
    אני לומדת בבית הספר עם אותם ילדים מהגן. והם ידעו הרבה לפָנַי מי אני. כבר בכיתה ד' הייתי לא מגניבה. איך בכלל אפשר להיות לא מגניבים בכיתה ד'? כולם קלעו צמידי חברוּת וחלמו על סוסים והעמידו פנים שהם פותרים תעלומות, לא?
    אבל איכשהו, כבר בכיתה ד', הם ידעו. ילדה חדשה הגיעה אלינו ממישיגן באותה שנה. ישבנו יחד בחצר בהפסקות כששאר הבנות שיחקו תופסת גובה, ודיברנו על מועדון מכשפות שרציתי להקים כי קראתי ספר על מועדון מכשפות ואבא שלי נתן לי קטורת שחשבתי שנוכל להשתמש בה. ואז יום אחד בחצר, לִיזי רירדוֹן ניגשה אלינו ואמרה לחברה החדשה שלי כבדרך אגב, "אל תבלי יותר מדי עם אליס. בסוף עוד תהיי כמוה." ואני ישבתי ממש שם. זה לא היה סוד. הייתי סיכון חברתי.
    זה היה בכיתה ד'.
    עלינו לחטיבת ביניים, בית ספר כפול בגודלו מהיסודי, ואחר כך עלינו לתיכון שהיה כפול בגודלו מחטיבת הביניים. אבל איכשהו כל הילדים החדשים — כל אחד ואחד מהם — גילו מיד מי אני. איכשהו זה היה ברור כל כך.
    כשהייתי קטנה אמא שלי קבעה לי פגישות עם כל מיני ילדות: קלי, ראקל, ברנדט. ואז, בכיתה ה', קלי עברה לדֶלאווֵר, ראקל הזמינה את כל הבנות חוץ ממני למסיבת רוֹלֶרבּליידס לכבוד יום ההולדת שלה, וברנדט שלחה לי פתק בו הודיעה לי שהיא נפגשת איתי רק כי ההורים שלה מכריחים אותה.
    כשהייתי ילדה אהבתי לשחק גם עם הבנים בשכונה. בנינו מבצרים בקיץ ואנשי שלג בחורף. אבל בערך כשעברנו לחטיבת הביניים כולם התחילו לחשוב על בנות, מה שאמר שאף אחד כבר לא העז להיראות בחברתי בשלג, כדי שלא יחשבו בטעות שהוא מאוהב בי. כי להיות מאוהב באליס דֶמבּוֹבסקי זה הדבר הכי פָּתֶטי שנער בן אחת־עשרה יכול לעשות.
    אז עד סוף כיתה ז' כבר לא היה לי אף אחד. טוב, היו עדיין ילדים ששיחקתי איתם בבית הקיץ של אִמי על שפת האגם. ילדים של החברים של ההורים שלי, שלא היו בגילי והגיעו לפעמים לארוחות משפחתיות. אבל לא היה מישהו שלי באמת.
    בקיץ האחרון, בסוף כיתה י', החלטתי שאני לא יכולה להמשיך ככה יותר. פשוט לא יכולה. לא שרציתי להיות ליזי רירדון, קפּטן קבוצת הכדורגל; או אֶמילי ווֹלאס, דוגמנית נוער בחצי משרה; או בְּרוּק פֶלדשטיין, שיכלה לצאת (ויצאה) עם כל נער בבית הספר. לא הרגשתי צורך להיות הנערה הכי מלהיבה, הכי יפה, הכי אהובה בעולם. פשוט הייתי מוכרחה להפסיק להיות אני.
    אז את בטוחה שלשנות את עצמך זה ממש פשוט. כמו מהפך בסרטים, מוזיקת פופ מלווה את המהפך של הנערה המכוערת — מברווזונת ממושקפת לברבורה בנבחרת המעודדות. את בטוחה שזה קל כל כך, אבל עבדתי על זה קיץ שלם. צפיתי בלי סוף בטלוויזיה כאילו אני מכינה שיעורים: כתבתי הערות על המאפיינים של הדמויות בתוכניות, הכנתי טבלאות של מי שייך לאיזו תוכנית. קראתי מדי שבוע מדורי רכילות ועיתוני נשים, בחנתי את עצמי בתור לקופה בחנות: "מי מופיעה על שער מגזין מארי קְלֵייר? באיזו תוכנית ריאליטי היא השתתפה?" שעות של בילוי בשמש נזנחו מדי יום לטובת רכינה מעל המחשב, קריאת בלוגים של אופנה ובלוגים של מפורסמים ובלוגים של בשׂמים. ידעתם בכלל שיש אתרי בושם? לְמה זה טוב?
    הדבר היחיד שלא הצלחתי לעשות הוא להאזין למוזיקה. ניסיתי, כמעט שעה. ואז ויתרתי. המוזיקה היתה גרועה. אפילו לא גרועה־מעניינת, כמו סרטי קומדיה רומנטית שהלכתי לראות לבד וציינתי לעצמי את המשפטים שגרמו לקהל לצחוק. המוזיקה הפופולרית לא היתה גרועה־מעניינת, היא היתה גרועה־גרועה. זמרים אוטומטיים שלא באמת יודעים לשיר; נגינה פשטנית להחריד; לחנים גסים. הם כאילו חושבים שאנחנו מטומטמים.
    הייתי נותנת כמעט הכול כדי להשתנות, אבל לזה לא יכולתי להיכנע. שנאתי את המוזיקה הזאת יותר מששנאתי להיות כל הזמן אני. אז פשוט קראתי ברשת על מוזיקאים פופולריים והכנתי כרטיסיות מידע עד שהרגשתי מוכנה לדבר עליהם. אבל לא להקשיב להם.
    את כל הקיץ הקדשתי לזה. עשרה שבועות, בלי הפסקה, חוץ מהזמן שהקדשתי לקניית דיסקים, וסוף השבוע שבו ניסיתי לתקן את המחשב של אבא שלי, ושבוע שנאלצתי לבלות בבית שעל שפת האגם שבו אין טלוויזיה ואין אינטרנט. אז, טוב, היו כנראה כמה הפסקות, אבל תאמינו לי שבשאר הזמן עבדתי קשה כדי להיות מגניבה.
    בדיעבד אני מבינה שזה היה צריך להדליק אצלי נורה אדומה. לעבוד קשה כל כך על משהו זה ממש לא מגניב.
    שבוע לפני תחילת הלימודים עשיתי קניות. לא סתם יצאתי לקניות, הלכתי לקניון. הייתי מוכנה. ידעתי מה אני אמורה ללבוש — באותו שלב כבר קראתי כל כך הרבה גיליונות של סֶבֶנטין, שיכולתי לנקוב בשמות חמשת מותגי המַסקָרה הטובים ביותר בלי להניד עפעף.
    אז ידעתי מה אני אמורה לעשות, אבל לא הצלחתי לעשות את זה. לא התכוונתי לבזבז 150 דולר על זוג מכנסי ג'ינס. לא רציתי לזרוק 300 דולר על תיק. בחייך, קֵייט ספֵּייד, את לא יכולה לעבוד עלי — זה תיק. סְיֵירה קלאבּ שולחים לי תיקים בחינם כל הזמן. נו, טוב, בתמורה לתרומה של 25 דולר, אבל הכסף נועד בעצם להצלת יערות, לא ליצירת תיקי גב שלייצר אותם לא עולה לדעתי יותר מדולר או שניים.
    ההורים שלי נתנו לי כסף לקנות בגדים לכבוד שנת הלימודים החדשה, וגם חסכתי קצת כסף בעצמי, אבל הרגיז אותי לבזבז הכול על בגדים שלא באמת רציתי. כלומר, כן רציתי להיראות מגניבה, אבל לא רציתי להתרושש מזה.
    זה בטח שונה אצל בנות שמאז ומתמיד היו מגניבות. כשהן עושות קניות הן בטח צריכות רק להשלים את המלתחה שלהן בזוג נעלי ספורט או בחגורה חדשה. אבל אני ממציאה את עצמי מאפס.
    עברתי על כל פריט בארון שלי. איזה מהם אני יכולה לקחת איתי לחיי החדשים? לא את מכנסי הטרנינג, לא את הסווצ'רטים. אולי את מכנסי הג'ינס האלה, אפילו שהמכפלת שלהם לא מתאימה. אולי את הסוודר הזה, אילו רק היה לו צווארון אחר.
    לטעמי, כל הבגדים שלי היו בסדר. אפילו אהבתי אותם. יש בהם הצהרה. הסארי ההודי שהפכתי לשמלת קיץ. החולצה של להקת הראמוֹנס שקניתי בחנות יד שנייה ברחוב תֵ'יֵיר — בלויה כל כך שהיא בלי ספק שריד אותנטי משנות השבעים. המגפיים הלבנים עם הדפס חדי־קרן — אפילו שאני כבר בת חמש־עשרה, אני עדיין חושבת שחד־קרן הוא החיה הכי נפלאה בעולם.
    אבל זאת הרי הבעיה שלי. ממש ככה. לא רק שאֵלו הבגדים שלי, גם אהבתי אותם. ועוד אחרי עשרה שבועות שבהם למדתי מה אנשים אמיתיים אוהבים — עדיין אהבתי את הבגדים הלא נכונים שלי.
    אז אספתי את הבגדים הלא נכונים שלי בשקיות אשפה וקשרתי את השקיות הכי חזק שאפשר — כאילו מגפי חד־הקרן שלי עלולים לנסות לברוח. החבאתי את השקיות בעליית הגג בבית של אמא שלי. אחר כך יצאתי למסע קניות בטארגֶט כדי למצוא חיקויים זולים לבגדים מסֶבֶנטין. גם כך הסכום הכולל עלה בהרבה על כל סכום שהוצאתי אי פעם על בגדים בחנויות יד שנייה. הרגשתי רע כשהסתכלתי על הקבלה.
    אבל האם אפשר לנקוב מחיר לאושר? באמת, אם זה המחיר להרגיש טוב עם עצמך, אז זה כדאי, נכון?
    ביום הראשון ללימודים בכיתה י"א, יום חמישי, זינקתי מהמיטה בשש בבוקר. זה לוקח הרבה זמן להיראות מגניבה. אי אפשר לצאת מהמיטה סתם כך ולהיראות מגניבים, לפחות לא במקרה שלי.
    אז קמתי. חפפתי שיער בשמפו ובמרכך. גילחתי את הרגליים — מה שלא ידעתי שצריך לעשות עד למסיבת בריכה כיתתית מצערת בסוף כיתה ח'. לבשתי את בגדי היום הראשון ללימודים שכבר מדדתי מיליון פעמים: נעלי בובה, ג'ינס צמוד, חולצת טריקו בלי כיתובים ובלי דוגמה, סרט שיער. סרטי השיער חזרו בגדול, כידוע. קראתי על זה במגזין.
    "אני הולכת לבית ספר," צעקתי לאבא שלי.
    הוא הציץ מעל לעיתון. "בלי ארוחת בוקר?"
    "בלי ארוחת בוקר." מרוב מתח הבטן שלי כאבה; הדבר האחרון שרציתי היה ארוחת בוקר.
    מבטו של אבא שלי נע אל השולחן שהוא ערך בשבילי עם לחמניות, ריבה, בננות, חלב, קנקן מיץ תפוזים וקופסאות דגני בוקר. "את רוצה ארוחת בוקר של קוף?"
    "אבא, די." בבית של אמא שלי אני לא צריכה לעבור את זה כל יום מחדש.
    הוא לקח בננה. "מה קופים אומרים?"
    כשהייתי קטנה ממש אהבתי בננות. אני עדיין אוהבת, אבל בבית ספר יסודי הן היו המרכיב העיקרי בתזונה שלי. אבא שלי חשב שזה מצחיק מאוד לגרום לי לבקש בננות תוך גירוד בתי השחי, קפיצות וקריאות, "אוּ אוּ, אהה אהה." נו, ברור. כמו קוף. גם אני חשבתי שזה מצחיק. כל מה שהצחיק את אבא שלי הצחיק גם אותי.
    מתישהו בחטיבת הביניים עלה בדעתי שמשחק הקוף דבילי. אבל אבא שלי לא ויתר עליו.
    "אוּ אוּ, אהה אהה?" הוא זרק את הבננה מיד ליד.
    "אני צריכה ללכת, אבא." פתחתי את הדלת.
    "בסדר, ילדונת. תַראי להם מה זה." הוא הניח את הבננה וקם לחבק אותי. "את נראית נהדר."
    כאן כנראה היתה צריכה שוב להידלק אצלי נורה אדומה, כי לאבות אין אותו טעם כמו למתבגרים בנוגע למראה נהדר.
    הלכתי לפינת הרחוב לחכות להסעה. בדרך כלל אני צריכה לרוץ כדי לתפוס את ההסעה ממש לפני שהיא עומדת לנסוע, כי אני מתענגת על כל רגע בבית — במקום הבטוח שלי, לפני שאני צריכה להתמודד עם שמונה השעות הבאות.
    אבל באותו בוקר הגעתי לתחנה כמה דקות לפני הזמן. אני אף פעם לא מַקדימה, אז לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הבטתי במכוניות החולפות ובאנשים בחליפות עסקים שיוצאים מהדירות הגדולות שלהם בדרך לעבודה. נלחמתי בצורך הדוחֵק לשים אוזניות. רציתי לשמוע מוזיקה, אבל עם אוזניות נראים מנותקים מהעולם, לא חברותיים. השנה לא רציתי להיות לא חברותית. החלטתי להיות חברותית במיוחד.
    נערים אחדים הגיעו לתחנת האוטובוס, אבל הם לא פנו אלי. למען האמת, היה ממש מוקדם בבוקר. מי רוצה לשוחח בשעה כזאת?
    לבסוף ההסעה הגיעה, וכולנו עלינו עליה. לא ישבתי מלפנים. הלוּזֶרים יושבים שם, ואני כבר לא לוּזֶרית. התיישבתי באמצע האוטובוס — מקום מגניב יחסית, אפילו שלא הרגשתי מגניבה. הרגשתי מבוהלת וחנוקה, אבל בכל זאת ישבתי שם. האוטובוס נסע. ישבתי על ריפוד מתקלף בצבע זית, נשמתי עמוק, וניסיתי לא לחשוב על מה שקרה בפעם האחרונה שישבתי באמצע האוטובוס.
    זה קרה באפריל שעבר, כשמשום־מה לא התיישבתי כהרגלי בשורה הראשונה. לפתע צ'אק בֵּנינג וג'ורדן דיצֶ'קה התיישבו לידי, והתרגשתי כל כך, אפילו שנדחקתי לחלון כדי לפַנות לשניהם מקום.
    זה לא שהתרגשתי בגלל שהם חתיכים כל כך — למרות שזה נכון, התרגשתי כי הם דיברו איתי, הסתכלו עלי, כאילו אני בן אדם אמיתי. הם שאלו אותי לְמה אני מאזינה באייפוד שלי. הם באמת התעניינו בי. וזה סחרר אותי לגמרי.
    "אַת תמיד עם אוזניות," ג'ורדן אמר ורכן קרוב אלי, וזה החמיא לי שלמישהו אכפת ממני מספיק כדי לשים לב שאני תמיד עם משהו.
    "כן," אמרתי ולא פירטתי שאני תמיד עם אוזניות כדי שלא אצטרך לשמוע את העולם מסביבי.
    "מה את שומעת?" שאל צ'אק.
    "הקְיוּר," אמרתי.
    ג'ורדן הנהן. "מגניב, אני אוהב אותם."
    וגם זה היה מרגש, שאלוף הכדורגל השזוף ואני אוהבים אותה להקה גותית משנות השמונים. אני מאמינה שטעמו של אדם במוזיקה אומר עליו המון. לפעמים זה אומר כל מה שצריך לדעת. באותו רגע חשבתי שאם ג'ורדן אוהב את הקְיוּר, אז הוא לא ילד טוב של אמא כפי שחשבתי. ודמיינתי שבאותו רגע הוא חושב, שאם אני אוהבת את הקיור אז אני לא הלוזרית חסרת התקנה שהוא חשב שאני. שנינו היינו הרבה יותר מהסְטיגמוֹת שהדביקו לנו — אולי נוכל אפילו להיות חברים וללכת יחד להופעות.
    אז כשג'ורדן המשיך ואמר, "תני לי לראות," נתתי לו את האייפוד.
    לָמה? למה האמנתי שהוא צריך לראות את האייפוד שלי כדי לדעת מה אני שומעת? אמרתי לך, זה הקיור! רוצה לדעת עוד משהו — אומַר לך מה שם השיר! רוצה לדעת עוד משהו — אומר לך לאיזו דקה ושנייה בשיר הגעתי! הייתי אמורה להתפלא שהוא צריך להחזיק את האייפוד שלי, לא?
    העברתי לו אותו, והוא אחז בו ורץ איתו לירכתי האוטובוס יחד עם צ'אק, וכל התלמידים הריעו להם.
    האם באמת כולם הריעו להם? או שכך אני זוכרת את זה עכשיו, כעבור חמישה חודשים? בטח לחֵלק מהתלמידים בהסעה היו דברים אחרים בראש. בטח איזו נערה נפרדה לאחרונה מחבר שלה. מישהו בטח היה מוטרד מהמבחן בביולוגיה. ברצינות, האם כל אחד ואחד בהסעה הזאת נדבק בהתלהבות של גנֵבת האייפוד שלי? באמת?
    כנראה שכן.
    ומה נראה לכם שעשיתי? רצתי אחורה בעיניים רושפות ודרשתי שג'ורדן וצ'אק יחזירו לי את האייפוד כי הוא לא שלהם, כי לא מגיע להם להאזין לקיור בשום אופן ובטח לא ככה? האם מימשתי את זכותי המוחלטת לדרוש את האייפוד שלי, והאם יצאתי מהמאבק הזה מנצחת כשכל האחרים מריעים עכשיו לי?
    לא. בִּמקום זה, נתתי להם לרוץ לאחור עם האייפוד שלי. הנחתי להם. ואחר כך השענתי את הראש על החלון ובכיתי.
    זאת חולשה, לדעתכם? הייתם נוהגים אחרת? בסדר, נִראה אתכם. צריך להבין משהו: לפעמים כשמתישים אתכם, יום אחרי יום, ללא הרף, בלי הקלה, שנים על גבי שנים, אתם מאבדים הכול — חוץ מאשר את היכולת לבכות.
    בסופו של דבר קיבלתי את האייפוד שלי. סיפרתי למחנכת שלי, והיא דיווחה לסגן המנהל, מר וִיט, והוא דרש מהנערים להחזיר לי את האייפוד ולכתוב לי מכתב התנצלות. מר ויט גם סיפר לנהג ההסעה, שאיכשהו לא ידע — או העמיד פנים שאינו יודע — מה קרה באוטובוס שלו, אפילו שהוא בטח ראה במראה. הנהג כעס עלי כי בגללי הוא הסתבך, ונבח עלי, "מעכשיו את יושבת מלפנים, כאן אוכל להשגיח עלייך." וזה מה שעשיתי בחודש וחצי האחרונים של כיתה י'.
    אז עכשיו, ביום הראשון של כיתה י"א, כשהתיישבתי קרוב לאמצע האוטובוס — אמנם בחלק הקדמי של האמצע, אבל בכל זאת — כל גופי רעד, כי ידעתי שאני לוקחת סיכון גדול. כאב הבטן התגבר, וכשהאוטובוס פנה, ממש פחדתי שאקיא. למרבה המזל התגברתי על הדחף, וזה טוב, כי להקיא ביום הראשון ללימודים זה לא מגניב. נכון שגם לא מגניב להתנדנד קדימה ואחורה בישיבה בהסעה, להתנשף בקולי קולות ולנגב את הידיים המיוזעות על מכנסי הג'ינס המזויפים החדשים. אבל אפילו זה מגניב יותר מלהקיא.
    מאחר שהתחנה שלי היא אחת הראשונות במסלול, כמעט כל המושבים היו ריקים. אבל הם התמלאו במהירות. בכל תחנה עלו תלמידים, צורחים מהתרגשות למראה תספורת חדשה, תיקים חדשים, לַק חדש בציפורניים. צ'אק וג'ורדן והחבורה שלהם לא הופיעו, תודה לאל, מה שגרם לי לחשוב שהעיפו אותם מבית הספר או שהמשפחות שלהם הוכנסו למחנות מעצר. או שהם פשוט מכירים מישהו שיש לו רישיון ומכונית.
    אפשר היה לחשוב שהיעדר גנבי האייפוד יהפוך את הנסיעה לנעימה, אבל זה לא נחשב מספיק. המטרה שלי השנה אינה "נסי לעבור שעה אחת בלי להתייסר", אלא "תהיי נורמלית. תתחברי עם כמה תלמידים. תהיי מאושרת".
    רציתי שמישהי תשב לידי. אפילו דמיינתי איך היא תיראה. היא תהיה מגניבה, אבל מגניבה־רגועה. אמנותית כזאת, עם תיק כתף רקום ושיער ארוך פרוע. אולי יהיו לה משקפיים. היא ישר תקלוט את הפרודיה האיומה של התיכון.
    אבל הנערה הדמיונית הזאת לא התיישבה לצדי. אף אחד לא התיישב לצדי. האוטובוס התמלא, תחנה אחרי תחנה, עד שלבסוף כל המושבים נתפסו ושלוש בנות הצטופפו ביחד מצדו השני של המעבר, ואני נשארתי לבד. אסור לשבת שלוש במושב, וקיוויתי שנהג האוטובוס יצעק על אחת מהן לעבור למושב הפנוי לידי. לפעמים הוא צועק בעניינים כאלה. אבל הוא לא צעק, ואיש לא עבר מקום, וישבתי לבד כל הדרך לבית הספר.
    אבל זה בסדר, נכון? אל תשכחו שהיה מוקדם בבוקר. ממש אמצע הלילה. מי רוצה לנהל שיחה ארוכה עם חברים חדשים בשעה כזאת? אף אחד.
    האוטובוס נעצר בחזית תיכון גְלֶנדֵייל, וכולם מיהרו לרדת — כי בית הספר הרי נפלא כל כך מבחינתם, אתם יודעים. הם מתים לרדת כבר מהאוטובוס כדי להתחיל לשלוח פתקים ולתכנן מסיבות ולהתמזמז.
    ירדתי מהאוטובוס לבד, והלכתי לכיתה לבד, ולקחתי את מערכת השעות שלי ולא השוויתי אותה למערכת השעות של אחרים. הפעמון צלצל והלכתי לבד לשיעור ספרדית, וכשהפעמון צלצל שוב הלכתי לבד לשיעור גיאומטריה. שוב, אני יודעת שעדיף להיות לבד מאשר שיציקו לי, אבל רציתי יותר השנה. את כל הקיץ הקדשתי להכנות, ורציתי יותר.
    בשיעור ספרות אמריקאית, אָמֶליה קינדל ביקשה שאשאיל לה עט. היא אפילו פנתה אלי בשמי. היא רכנה אלי מהשולחן הסמוך ולחשה, "הי, אליס, את יכולה להשאיל לי עט?"
    אמרתי, "בטח," וחייכתי אליה, כי קראתי במחקר פסיכולוגי שאוהבים אותך יותר כשאת מחייכת.
    היא אמרה, "תודה," וחייכה בחזרה. אחר כך הפנינו את תשומת לבנו למורה, כך שזאת לא ממש היתה התחלה של שיחה ארוכה ומספקת, אבל זה היה משהו. זאת היתה הכרה בקיומי. כי אם אני לא קיימת, לָמה שיהיו לי עטים?
    חיבבתי את אמליה. מאז ומתמיד, עוד כשפגשתי אותה לראשונה, בחטיבת הביניים. היא נראתה חכמה אבל לא חנונית, אמנותית אבל לא מוזרה, וחברותית כלפי כולם. אמליה לא היתה פופולרית ברמה של ליזי רירדון, אבל היתה לה חבורת חבֵרות, ודמיינתי אותן עורכות מסיבות פיג'מה בכל סוף שבוע, מכינות פופקורן, עושות פרויקטים אמנותיים וצופות בסרטים. הייתי רוצה להיות מישהי כמו אמליה.
    כשהשיעור נגמר עשיתי טעות וחלפתי על פני ליזי רירדון במסדרון. בשנה שעברה הכרתי בעל־פה את מערכת השעות של ליזי והלכתי במסלולים עוקפים, או התחבאתי בשירותים עד שאיחרתי לשיעור — רק כדי לחמוק ממנה. עכשיו זו שנה חדשה, עם מערכת שעות חדשה, אז לא ידעתי עדיין מה קורה עם ליזי. היא יכלה להיות בכל מקום. כמו במסדרון בין ספרות אמריקאית לבין כימיה.
    הבטתי קדימה והשתמשתי בגישת היָעֵן: אם את לא רואה אותה, היא לא רואה אותך. אבל ליזי ערמומית יותר מיען.
    "אליס!" היא נעמדה לי מול הפרצוף. ניסיתי להתעלם ממנה, להמשיך ללכת. "אליס!" היא קראה שוב במין זִמרה כזאת. "אל תהיי מגעילה. אני מדברת איתך."
    נעצרתי ועמדתי במקום. זאת הגישה של הארנבת: אם את לא זזה, היא לא רואה אותך.
    ליזי סקרה אותי מלמעלה למטה, ושוב למעלה כדי להביט לתוך עיני כשאמרה, "וואו, את נראית כמו רוח רפאים. יצאת בכלל מהבית בקיץ הזה?"
    זה ממש לא היה הדבר הכי גרוע שליזי אמרה לי אי פעם. עם קצת דמיון, זה היה אפילו הדבר הכי נחמד שהיא אמרה לי.
    אבל זה פגע בי, כי ליזי תמיד ידעה איך לפגוע בי. הבנתי עכשיו שכל רגע שהשקעתי בתוך הבית, בצפייה בסרטים פופולריים ובקריאת בלוגים של רכילות על מפורסמים, הייתי צריכה בעצם לבלות בחוץ, להשתזף. למרות כל מה שעשיתי, היה משהו חשוב לא פחות שלא עלה בדעתי לעשות.
    לא אמרתי דבר בקול, ובהבלחה של רחמים או שעמום, ליזי הניחה לי והלכה לכיתה.
    עד מהרה הגיעה שעת הפסקת האוכל. אף אחד עדיין לא פנה אלי באופן ישיר, חוץ מליזי ואמליה שביקשה ממני עט. אולי הבגדים שלי לא נכונים. אולי התספורת שלי לא נכונה. אולי סרט השיער שלי לא נכון.
    או שאולי, הרגעתי את עצמי, כולם עדיין שקועים בהתעדכנות אחרי שנפרדו בקיץ. אולי מציאת חברים חדשים לא עלתה בדעתם עדיין.
    הלכתי לקפטריה — המקום הכי גרוע בעולם. כמו כל שאר תיכון גלנדייל, גם הקפטריה מלוכלכת, רועשת, והתקרה שלה נמוכה. כמעט אין בה חלונות. לא רוצים כנראה שנביט החוצה וניזכר שיש עולם אמיתי שלא תמיד נראה ככה.
    נכנסתי לקפטריה, אחזתי בשקית החומה של ארוחת הצהריים חזק כל כך שפרקי האצבעות שלי הלבינו. עמדתי בחדר מלא אנשים ששנאו אותי או שלא הכירו אותי. אלו היו שתי האפשרויות היחידות. אם אתה מכיר אותי, אתה שונא אותי.
    אבל לא התכוונתי לתת לזה להבהיל אותי. לא התכוונתי לוותר. זאת שנה חדשה, אני נערה חדשה, ואת שלושים וחמש הדקות הבאות אנצל למציאת חברים חדשים.
    ראיתי את אמליה מתיישבת באותו שולחן כמו בשנה שעברה. היא היתה אחת מעשר נערות בעלות שיער מבריק, לבושות סוודרים ולא מאופרות. אחת מהן היתה הצלמת של העיתון, תיכון גלנדייל הֶראלד. שתיים מהן היו במקהלת אָקָפֶּלה של בית הספר, ואחת זכתה תמיד לפטור משיעורי ספורט כי היה לה אישור שהיא עושה יוגה שלושה ערבים בשבוע. הרגשתי שאם יכולה להיות לי קבוצת חברות בחדר הזה, זו הקבוצה.
    אז עשיתי צעד ועוד צעד וניגשתי לשולחן של אמליה. עמדתי שם רגע, ממש מעל לבנות היושבות. הכרחתי את עצמי לדבּר, כמעט לראשונה מאז יצאתי מהבית בבוקר. הקול שלי נשמע חורק, כמו גלגל שזקוק לשימון. "אפשר לשבת כאן?" שאלתי.
    כל הבנות בשולחן הפסיקו את מעשיהן — הפסיקו לדבּר, הפסיקו ללעוס, הפסיקו לנגב דיאט קולה שנשפך. הן שתקו הרבה זמן.
    "בטח," אמרה אמליה לבסוף. אילו היתה מחכה עוד רגע אחד, הייתי מפילה את האוכל שלי ובורחת. אבל היא וארבע חברותיה הצטופפו, והתיישבתי לידן על קצה הספסל.
    אז זה כל כך קל? חשבתי והסתכלתי סביבי. כל כך קל להתחבר?
    ברור שלא, טיפשה שכמותך. אצלך הכול קשה.
    הבנות חזרו מיד לשיחתן והתעלמו ממני. "ליסה נשבעה שהיא בחיים לא היתה שם לפני כן," אמרה אחת מהן.
    "טוב, אז היא שיקרה," אמרה אחרת. "היא היתה שם איתי."
    "אז למה היא אמרה שהיא לא היתה?" שאלה הנערה הראשונה.
    "כי זאת ליסה," הסבירה נערה שלישית.
    "זוכרות שהיא סיפרה לנו שהיא הלכה עם אחיה החורג למסיבה ההיא?" אמרה אחת הבנות. "המסיבה ב... נו..."
    "מסיבת סוף השנה של קֵייסי," תרמה מישהי אחרת.
    "רגע, את רוצה להגיד לי שהיא לא הלכה?" שאלה הנערה הראשונה.
    "היא לא הלכה," גנחו כולן.
    ואני הקשבתי לכל מילה שלהן, וצחקתי קצת אחרי שהן צחקו, וגלגלתי עיניים ברגע שהן גלגלו עיניים — אבל הבנתי שאיכשהו לא התכוננתי למצב הזה. בכל לימודי קורות המפורסמים והאופנה וכוכבי הפופ, לא עלה בדעתי שהחברות הפוטנציאליות שלי עשויות לשוחח על אנשים שאני לא מכירה ועל דברים שלא עשיתי. וזה לא משהו שאפשר לעשות עליו תחקיר. אלה פשוט החיים שלהן.
    כובד משקלה של האמת הזאת רבץ עלי עד שהרגשתי שאני נחנקת. איך מתחברים פתאום עם אנשים? זה מגוחך. יש להן שנים על גבי שנים של חוויות וזיכרונות משותפים. אי אפשר לצנוח פתאום לתוך זה ולצַפות לדעת מה קורה. הן לא יוכלו להסביר לי הכול גם אם ינסו. והן לא ניסו.
    הנערה שישבה מולי הוציאה מבין שיניה נבט שעועית ואמרה משהו שנשמע כמו, "שלחנו את החטופים לעמוס ביום שישי."
    צחקקתי, ואז השתתקתי כשהיא הצמידה שפתיים והרימה לעומתי גבות.
    "מצטערת," אמרתי. "פשוט אמרת... כלומר, מי זה עמוס?"
    דרך אגב, אנשים גם אוהבים אותך יותר כשאתה שואל עליהם שאלות. הם אוהבים שמחייכים וכשמבקשים מהם לדבר על עצמם.
    "פרַס גאלוס לתלמידים יוצרים של הסרט התיעודי הטוב ביותר," הסבירה הנערה.
    "אה, הבנתי. מגניב. ומה הקשר לחטופים?"
    "עטופים," אמרה. "זה הסרט שלי על אנשים שהולכים לוועידות מוּמיות."
    כמות הדברים העצומה שלא ידעתי על הבּנות האלה, ושלא היתה להן כוונה לספר לי, הבהילה אותי. כמו כשאמא שלי ואני נסענו לחופשה בספרד וחשבתי שאני יודעת לדבר ספרדית כי למדתי ספרדית בבית ספר במשך שלוש שנים, אבל לא ידעתי. לא ידעתי כלום.
    אבל זה מובן למה אני רוצה להיות חברה של בנות מהסוג הזה, נכון? אם זה בכלל אפשרי? הן עשו דברים כמו סרטים תיעודיים על ועידות מומיות! גם אני רציתי לעשות את זה!
    טוב, לא בדיוק את זה. לא הבנתי כלום ביצירת סרטים, והרעיון של ועידות מומיות נשמע לי מחריד. אבל רציתי לעשות דברים כאלה.
    הייתי שקועה כל כך במאמץ להבין את השיחה, בניסיון להיראות שייכת, שלא שמתי לב שהפסקת האוכל כמעט נגמרה, עד שכל הבנות סביב השולחן נגעו באפים שלהן.
    "את," אמרה הנערה עם הצעיף הפרחוני והצביעה עלי.
    "כן?" אמרתי וחייכתי אליה. לא לשכוח, החיוך גורם לאנשים לחבב אותך יותר.
    היא הביטה לתוך עיני, והתרגשתי כמו כשג'ורדן וצ'אק שאלו אותי לאיזו מוזיקה אני מאזינה. כאילו, הֵי, היא מסתכלת עלי! היא רואה אותי!
    מתי אלמד שתחושת ההתרגשות הזאת היא סימן רע? שאף פעם לא רואים אותי?
    "את," אמרה שוב. "תנקי."
    ואז הפעמון צלצל וכולן קמו, ביחד, והלכו, ביחד, והשאירו אחריהן פחיות ושקיות ניילון ושאריות סלט ביצים שלכלך את השולחן.
    נשארתי לשבת שם כשהקפטריה התרוקנה סביבי. אמליה התמהמהה רגע, הניחה לחברותיה להתרחק. "אנחנו תמיד עושות את זה," אמרה לי וגבותיה התכווצו בדאגה קלה. "את יודעת, האחרונה ששמה את האצבע על האף צריכה לנקות. זה הכלל שלנו. אז היום זאת את."
    אמליה חייכה אלי בהתנצלות — המחקר ההוא כנראה נכון, כי החיוך שלה באמת גרם לי לחבב אותה יותר. יכולתי לומר, זה כלל דפוק. או לומר, אבל לא ידעתי. או אתן באמת עושות את זה תמיד? או שעשיתן את זה רק עבורי? יכולתי לומר, אולי תעזרי לי?
    יכולתי לומר כל דבר, אבל בִּמקום זה אמרתי, "בסדר."
    ואמליה הלכה, והתחלתי לזרוק זבל של אחת־עשרה בנות לפח.
    כשאספתי פירורי צ'יפס, הבנתי אמת חשובה מאוד: יש אלפי, מיליוני, אינספור כללים כמו זה שאמליה סיפרה לי עליו עכשיו. צריך לגעת באף בסוף הארוחה. צריך לנעול נעליים עם עקב מסוים. צריך להכין שיעורים על נייר מסוים. צריך לשמוע את הלהקה הזאת. צריך לשבת בצורה כזאת. יש כל כך הרבה כללים לא ידועים, ולא משנה כמה תִלמדו, אי אפשר ללמוד את כולם. הבוּרות שלכם תפיל אתכם שוב ושוב.
    וכשאספתי מפיות נייר רטובות מחלב, הבנתי עוד משהו: השנה הזאת לא תהיה שונה. עבדתי קשה כל כך ורציתי מאוד שהמצב ישתפר. אבל זה לא קרה, וזה לא יקרה. אני יכולה לקנות מכנסי ג'ינס חדשים, אני יכולה לשים סרט שיער או להוריד אותו, אבל אני מי שאני. נוטים לחשוב שקל מאוד להשתנות, אבל זה בלתי אפשרי.
    אז החלטתי לעשות את הצעד ההגיוני הבא: להתאבד.

    עוד על הספר

    השיר הזה יציל אותך ליילה סיילס
    את בטוחה שלשנות את עצמך זה ממש פשוט.
    את בטוחה שזה פשוט, אבל זה לא נכון.
    מה את צריכה לעשות כדי להמציא את עצמך מחדש כמישהי אחרת לגמרי, מישהי מובנת, שייכת? להחליף את הבגדים שאת לובשת, לשנות תסרוקת, את הפרצוף? קדימה. נראה אותך. תחוררי את האוזניים, תסתפרי, תקני תיק חדש. הם עדיין יִראו דרכך, יראו אותך, נערה מבוהלת מדי, חכמה מדי, שלא עומדת בקצב, טועה כל הזמן. תשתני כמה שאת רוצה; אֶת זה אַת לא יכולה לשנות.
    אני יודעת כי ניסיתי.
    נולדתי להיות לא מקובלת. לא היתה לי אפשרות אחרת. אִילו היתה לפחות נקודה אחת בזמן — הנקודה שבה הכול השתבש לראשונה, הייתי יכולה לחלום לחזור אחורה, למצוא את עצמי ולהגיד, "תקשיבי, אֶליס בת העשר, אל תלבשי את הסוודר האדום הענק הזה עם גדילי הצמר שבולטים כמו פונפונים. אני יודעת שזה הסוודר הכי אהוב עלייך, כי הוא מיוחד כל כך, אבל אל תלבשי אותו. אל תהיי מיוחדת."
    זה מה שהייתי אומרת לאליס הצעירה לוּ יכולתי לבודד את הרגע שבו תעיתי בדרך. אבל לא היה רגע אחד כזה. תמיד תעיתי.
    אני לומדת בבית הספר עם אותם ילדים מהגן. והם ידעו הרבה לפָנַי מי אני. כבר בכיתה ד' הייתי לא מגניבה. איך בכלל אפשר להיות לא מגניבים בכיתה ד'? כולם קלעו צמידי חברוּת וחלמו על סוסים והעמידו פנים שהם פותרים תעלומות, לא?
    אבל איכשהו, כבר בכיתה ד', הם ידעו. ילדה חדשה הגיעה אלינו ממישיגן באותה שנה. ישבנו יחד בחצר בהפסקות כששאר הבנות שיחקו תופסת גובה, ודיברנו על מועדון מכשפות שרציתי להקים כי קראתי ספר על מועדון מכשפות ואבא שלי נתן לי קטורת שחשבתי שנוכל להשתמש בה. ואז יום אחד בחצר, לִיזי רירדוֹן ניגשה אלינו ואמרה לחברה החדשה שלי כבדרך אגב, "אל תבלי יותר מדי עם אליס. בסוף עוד תהיי כמוה." ואני ישבתי ממש שם. זה לא היה סוד. הייתי סיכון חברתי.
    זה היה בכיתה ד'.
    עלינו לחטיבת ביניים, בית ספר כפול בגודלו מהיסודי, ואחר כך עלינו לתיכון שהיה כפול בגודלו מחטיבת הביניים. אבל איכשהו כל הילדים החדשים — כל אחד ואחד מהם — גילו מיד מי אני. איכשהו זה היה ברור כל כך.
    כשהייתי קטנה אמא שלי קבעה לי פגישות עם כל מיני ילדות: קלי, ראקל, ברנדט. ואז, בכיתה ה', קלי עברה לדֶלאווֵר, ראקל הזמינה את כל הבנות חוץ ממני למסיבת רוֹלֶרבּליידס לכבוד יום ההולדת שלה, וברנדט שלחה לי פתק בו הודיעה לי שהיא נפגשת איתי רק כי ההורים שלה מכריחים אותה.
    כשהייתי ילדה אהבתי לשחק גם עם הבנים בשכונה. בנינו מבצרים בקיץ ואנשי שלג בחורף. אבל בערך כשעברנו לחטיבת הביניים כולם התחילו לחשוב על בנות, מה שאמר שאף אחד כבר לא העז להיראות בחברתי בשלג, כדי שלא יחשבו בטעות שהוא מאוהב בי. כי להיות מאוהב באליס דֶמבּוֹבסקי זה הדבר הכי פָּתֶטי שנער בן אחת־עשרה יכול לעשות.
    אז עד סוף כיתה ז' כבר לא היה לי אף אחד. טוב, היו עדיין ילדים ששיחקתי איתם בבית הקיץ של אִמי על שפת האגם. ילדים של החברים של ההורים שלי, שלא היו בגילי והגיעו לפעמים לארוחות משפחתיות. אבל לא היה מישהו שלי באמת.
    בקיץ האחרון, בסוף כיתה י', החלטתי שאני לא יכולה להמשיך ככה יותר. פשוט לא יכולה. לא שרציתי להיות ליזי רירדון, קפּטן קבוצת הכדורגל; או אֶמילי ווֹלאס, דוגמנית נוער בחצי משרה; או בְּרוּק פֶלדשטיין, שיכלה לצאת (ויצאה) עם כל נער בבית הספר. לא הרגשתי צורך להיות הנערה הכי מלהיבה, הכי יפה, הכי אהובה בעולם. פשוט הייתי מוכרחה להפסיק להיות אני.
    אז את בטוחה שלשנות את עצמך זה ממש פשוט. כמו מהפך בסרטים, מוזיקת פופ מלווה את המהפך של הנערה המכוערת — מברווזונת ממושקפת לברבורה בנבחרת המעודדות. את בטוחה שזה קל כל כך, אבל עבדתי על זה קיץ שלם. צפיתי בלי סוף בטלוויזיה כאילו אני מכינה שיעורים: כתבתי הערות על המאפיינים של הדמויות בתוכניות, הכנתי טבלאות של מי שייך לאיזו תוכנית. קראתי מדי שבוע מדורי רכילות ועיתוני נשים, בחנתי את עצמי בתור לקופה בחנות: "מי מופיעה על שער מגזין מארי קְלֵייר? באיזו תוכנית ריאליטי היא השתתפה?" שעות של בילוי בשמש נזנחו מדי יום לטובת רכינה מעל המחשב, קריאת בלוגים של אופנה ובלוגים של מפורסמים ובלוגים של בשׂמים. ידעתם בכלל שיש אתרי בושם? לְמה זה טוב?
    הדבר היחיד שלא הצלחתי לעשות הוא להאזין למוזיקה. ניסיתי, כמעט שעה. ואז ויתרתי. המוזיקה היתה גרועה. אפילו לא גרועה־מעניינת, כמו סרטי קומדיה רומנטית שהלכתי לראות לבד וציינתי לעצמי את המשפטים שגרמו לקהל לצחוק. המוזיקה הפופולרית לא היתה גרועה־מעניינת, היא היתה גרועה־גרועה. זמרים אוטומטיים שלא באמת יודעים לשיר; נגינה פשטנית להחריד; לחנים גסים. הם כאילו חושבים שאנחנו מטומטמים.
    הייתי נותנת כמעט הכול כדי להשתנות, אבל לזה לא יכולתי להיכנע. שנאתי את המוזיקה הזאת יותר מששנאתי להיות כל הזמן אני. אז פשוט קראתי ברשת על מוזיקאים פופולריים והכנתי כרטיסיות מידע עד שהרגשתי מוכנה לדבר עליהם. אבל לא להקשיב להם.
    את כל הקיץ הקדשתי לזה. עשרה שבועות, בלי הפסקה, חוץ מהזמן שהקדשתי לקניית דיסקים, וסוף השבוע שבו ניסיתי לתקן את המחשב של אבא שלי, ושבוע שנאלצתי לבלות בבית שעל שפת האגם שבו אין טלוויזיה ואין אינטרנט. אז, טוב, היו כנראה כמה הפסקות, אבל תאמינו לי שבשאר הזמן עבדתי קשה כדי להיות מגניבה.
    בדיעבד אני מבינה שזה היה צריך להדליק אצלי נורה אדומה. לעבוד קשה כל כך על משהו זה ממש לא מגניב.
    שבוע לפני תחילת הלימודים עשיתי קניות. לא סתם יצאתי לקניות, הלכתי לקניון. הייתי מוכנה. ידעתי מה אני אמורה ללבוש — באותו שלב כבר קראתי כל כך הרבה גיליונות של סֶבֶנטין, שיכולתי לנקוב בשמות חמשת מותגי המַסקָרה הטובים ביותר בלי להניד עפעף.
    אז ידעתי מה אני אמורה לעשות, אבל לא הצלחתי לעשות את זה. לא התכוונתי לבזבז 150 דולר על זוג מכנסי ג'ינס. לא רציתי לזרוק 300 דולר על תיק. בחייך, קֵייט ספֵּייד, את לא יכולה לעבוד עלי — זה תיק. סְיֵירה קלאבּ שולחים לי תיקים בחינם כל הזמן. נו, טוב, בתמורה לתרומה של 25 דולר, אבל הכסף נועד בעצם להצלת יערות, לא ליצירת תיקי גב שלייצר אותם לא עולה לדעתי יותר מדולר או שניים.
    ההורים שלי נתנו לי כסף לקנות בגדים לכבוד שנת הלימודים החדשה, וגם חסכתי קצת כסף בעצמי, אבל הרגיז אותי לבזבז הכול על בגדים שלא באמת רציתי. כלומר, כן רציתי להיראות מגניבה, אבל לא רציתי להתרושש מזה.
    זה בטח שונה אצל בנות שמאז ומתמיד היו מגניבות. כשהן עושות קניות הן בטח צריכות רק להשלים את המלתחה שלהן בזוג נעלי ספורט או בחגורה חדשה. אבל אני ממציאה את עצמי מאפס.
    עברתי על כל פריט בארון שלי. איזה מהם אני יכולה לקחת איתי לחיי החדשים? לא את מכנסי הטרנינג, לא את הסווצ'רטים. אולי את מכנסי הג'ינס האלה, אפילו שהמכפלת שלהם לא מתאימה. אולי את הסוודר הזה, אילו רק היה לו צווארון אחר.
    לטעמי, כל הבגדים שלי היו בסדר. אפילו אהבתי אותם. יש בהם הצהרה. הסארי ההודי שהפכתי לשמלת קיץ. החולצה של להקת הראמוֹנס שקניתי בחנות יד שנייה ברחוב תֵ'יֵיר — בלויה כל כך שהיא בלי ספק שריד אותנטי משנות השבעים. המגפיים הלבנים עם הדפס חדי־קרן — אפילו שאני כבר בת חמש־עשרה, אני עדיין חושבת שחד־קרן הוא החיה הכי נפלאה בעולם.
    אבל זאת הרי הבעיה שלי. ממש ככה. לא רק שאֵלו הבגדים שלי, גם אהבתי אותם. ועוד אחרי עשרה שבועות שבהם למדתי מה אנשים אמיתיים אוהבים — עדיין אהבתי את הבגדים הלא נכונים שלי.
    אז אספתי את הבגדים הלא נכונים שלי בשקיות אשפה וקשרתי את השקיות הכי חזק שאפשר — כאילו מגפי חד־הקרן שלי עלולים לנסות לברוח. החבאתי את השקיות בעליית הגג בבית של אמא שלי. אחר כך יצאתי למסע קניות בטארגֶט כדי למצוא חיקויים זולים לבגדים מסֶבֶנטין. גם כך הסכום הכולל עלה בהרבה על כל סכום שהוצאתי אי פעם על בגדים בחנויות יד שנייה. הרגשתי רע כשהסתכלתי על הקבלה.
    אבל האם אפשר לנקוב מחיר לאושר? באמת, אם זה המחיר להרגיש טוב עם עצמך, אז זה כדאי, נכון?
    ביום הראשון ללימודים בכיתה י"א, יום חמישי, זינקתי מהמיטה בשש בבוקר. זה לוקח הרבה זמן להיראות מגניבה. אי אפשר לצאת מהמיטה סתם כך ולהיראות מגניבים, לפחות לא במקרה שלי.
    אז קמתי. חפפתי שיער בשמפו ובמרכך. גילחתי את הרגליים — מה שלא ידעתי שצריך לעשות עד למסיבת בריכה כיתתית מצערת בסוף כיתה ח'. לבשתי את בגדי היום הראשון ללימודים שכבר מדדתי מיליון פעמים: נעלי בובה, ג'ינס צמוד, חולצת טריקו בלי כיתובים ובלי דוגמה, סרט שיער. סרטי השיער חזרו בגדול, כידוע. קראתי על זה במגזין.
    "אני הולכת לבית ספר," צעקתי לאבא שלי.
    הוא הציץ מעל לעיתון. "בלי ארוחת בוקר?"
    "בלי ארוחת בוקר." מרוב מתח הבטן שלי כאבה; הדבר האחרון שרציתי היה ארוחת בוקר.
    מבטו של אבא שלי נע אל השולחן שהוא ערך בשבילי עם לחמניות, ריבה, בננות, חלב, קנקן מיץ תפוזים וקופסאות דגני בוקר. "את רוצה ארוחת בוקר של קוף?"
    "אבא, די." בבית של אמא שלי אני לא צריכה לעבור את זה כל יום מחדש.
    הוא לקח בננה. "מה קופים אומרים?"
    כשהייתי קטנה ממש אהבתי בננות. אני עדיין אוהבת, אבל בבית ספר יסודי הן היו המרכיב העיקרי בתזונה שלי. אבא שלי חשב שזה מצחיק מאוד לגרום לי לבקש בננות תוך גירוד בתי השחי, קפיצות וקריאות, "אוּ אוּ, אהה אהה." נו, ברור. כמו קוף. גם אני חשבתי שזה מצחיק. כל מה שהצחיק את אבא שלי הצחיק גם אותי.
    מתישהו בחטיבת הביניים עלה בדעתי שמשחק הקוף דבילי. אבל אבא שלי לא ויתר עליו.
    "אוּ אוּ, אהה אהה?" הוא זרק את הבננה מיד ליד.
    "אני צריכה ללכת, אבא." פתחתי את הדלת.
    "בסדר, ילדונת. תַראי להם מה זה." הוא הניח את הבננה וקם לחבק אותי. "את נראית נהדר."
    כאן כנראה היתה צריכה שוב להידלק אצלי נורה אדומה, כי לאבות אין אותו טעם כמו למתבגרים בנוגע למראה נהדר.
    הלכתי לפינת הרחוב לחכות להסעה. בדרך כלל אני צריכה לרוץ כדי לתפוס את ההסעה ממש לפני שהיא עומדת לנסוע, כי אני מתענגת על כל רגע בבית — במקום הבטוח שלי, לפני שאני צריכה להתמודד עם שמונה השעות הבאות.
    אבל באותו בוקר הגעתי לתחנה כמה דקות לפני הזמן. אני אף פעם לא מַקדימה, אז לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הבטתי במכוניות החולפות ובאנשים בחליפות עסקים שיוצאים מהדירות הגדולות שלהם בדרך לעבודה. נלחמתי בצורך הדוחֵק לשים אוזניות. רציתי לשמוע מוזיקה, אבל עם אוזניות נראים מנותקים מהעולם, לא חברותיים. השנה לא רציתי להיות לא חברותית. החלטתי להיות חברותית במיוחד.
    נערים אחדים הגיעו לתחנת האוטובוס, אבל הם לא פנו אלי. למען האמת, היה ממש מוקדם בבוקר. מי רוצה לשוחח בשעה כזאת?
    לבסוף ההסעה הגיעה, וכולנו עלינו עליה. לא ישבתי מלפנים. הלוּזֶרים יושבים שם, ואני כבר לא לוּזֶרית. התיישבתי באמצע האוטובוס — מקום מגניב יחסית, אפילו שלא הרגשתי מגניבה. הרגשתי מבוהלת וחנוקה, אבל בכל זאת ישבתי שם. האוטובוס נסע. ישבתי על ריפוד מתקלף בצבע זית, נשמתי עמוק, וניסיתי לא לחשוב על מה שקרה בפעם האחרונה שישבתי באמצע האוטובוס.
    זה קרה באפריל שעבר, כשמשום־מה לא התיישבתי כהרגלי בשורה הראשונה. לפתע צ'אק בֵּנינג וג'ורדן דיצֶ'קה התיישבו לידי, והתרגשתי כל כך, אפילו שנדחקתי לחלון כדי לפַנות לשניהם מקום.
    זה לא שהתרגשתי בגלל שהם חתיכים כל כך — למרות שזה נכון, התרגשתי כי הם דיברו איתי, הסתכלו עלי, כאילו אני בן אדם אמיתי. הם שאלו אותי לְמה אני מאזינה באייפוד שלי. הם באמת התעניינו בי. וזה סחרר אותי לגמרי.
    "אַת תמיד עם אוזניות," ג'ורדן אמר ורכן קרוב אלי, וזה החמיא לי שלמישהו אכפת ממני מספיק כדי לשים לב שאני תמיד עם משהו.
    "כן," אמרתי ולא פירטתי שאני תמיד עם אוזניות כדי שלא אצטרך לשמוע את העולם מסביבי.
    "מה את שומעת?" שאל צ'אק.
    "הקְיוּר," אמרתי.
    ג'ורדן הנהן. "מגניב, אני אוהב אותם."
    וגם זה היה מרגש, שאלוף הכדורגל השזוף ואני אוהבים אותה להקה גותית משנות השמונים. אני מאמינה שטעמו של אדם במוזיקה אומר עליו המון. לפעמים זה אומר כל מה שצריך לדעת. באותו רגע חשבתי שאם ג'ורדן אוהב את הקְיוּר, אז הוא לא ילד טוב של אמא כפי שחשבתי. ודמיינתי שבאותו רגע הוא חושב, שאם אני אוהבת את הקיור אז אני לא הלוזרית חסרת התקנה שהוא חשב שאני. שנינו היינו הרבה יותר מהסְטיגמוֹת שהדביקו לנו — אולי נוכל אפילו להיות חברים וללכת יחד להופעות.
    אז כשג'ורדן המשיך ואמר, "תני לי לראות," נתתי לו את האייפוד.
    לָמה? למה האמנתי שהוא צריך לראות את האייפוד שלי כדי לדעת מה אני שומעת? אמרתי לך, זה הקיור! רוצה לדעת עוד משהו — אומַר לך מה שם השיר! רוצה לדעת עוד משהו — אומר לך לאיזו דקה ושנייה בשיר הגעתי! הייתי אמורה להתפלא שהוא צריך להחזיק את האייפוד שלי, לא?
    העברתי לו אותו, והוא אחז בו ורץ איתו לירכתי האוטובוס יחד עם צ'אק, וכל התלמידים הריעו להם.
    האם באמת כולם הריעו להם? או שכך אני זוכרת את זה עכשיו, כעבור חמישה חודשים? בטח לחֵלק מהתלמידים בהסעה היו דברים אחרים בראש. בטח איזו נערה נפרדה לאחרונה מחבר שלה. מישהו בטח היה מוטרד מהמבחן בביולוגיה. ברצינות, האם כל אחד ואחד בהסעה הזאת נדבק בהתלהבות של גנֵבת האייפוד שלי? באמת?
    כנראה שכן.
    ומה נראה לכם שעשיתי? רצתי אחורה בעיניים רושפות ודרשתי שג'ורדן וצ'אק יחזירו לי את האייפוד כי הוא לא שלהם, כי לא מגיע להם להאזין לקיור בשום אופן ובטח לא ככה? האם מימשתי את זכותי המוחלטת לדרוש את האייפוד שלי, והאם יצאתי מהמאבק הזה מנצחת כשכל האחרים מריעים עכשיו לי?
    לא. בִּמקום זה, נתתי להם לרוץ לאחור עם האייפוד שלי. הנחתי להם. ואחר כך השענתי את הראש על החלון ובכיתי.
    זאת חולשה, לדעתכם? הייתם נוהגים אחרת? בסדר, נִראה אתכם. צריך להבין משהו: לפעמים כשמתישים אתכם, יום אחרי יום, ללא הרף, בלי הקלה, שנים על גבי שנים, אתם מאבדים הכול — חוץ מאשר את היכולת לבכות.
    בסופו של דבר קיבלתי את האייפוד שלי. סיפרתי למחנכת שלי, והיא דיווחה לסגן המנהל, מר וִיט, והוא דרש מהנערים להחזיר לי את האייפוד ולכתוב לי מכתב התנצלות. מר ויט גם סיפר לנהג ההסעה, שאיכשהו לא ידע — או העמיד פנים שאינו יודע — מה קרה באוטובוס שלו, אפילו שהוא בטח ראה במראה. הנהג כעס עלי כי בגללי הוא הסתבך, ונבח עלי, "מעכשיו את יושבת מלפנים, כאן אוכל להשגיח עלייך." וזה מה שעשיתי בחודש וחצי האחרונים של כיתה י'.
    אז עכשיו, ביום הראשון של כיתה י"א, כשהתיישבתי קרוב לאמצע האוטובוס — אמנם בחלק הקדמי של האמצע, אבל בכל זאת — כל גופי רעד, כי ידעתי שאני לוקחת סיכון גדול. כאב הבטן התגבר, וכשהאוטובוס פנה, ממש פחדתי שאקיא. למרבה המזל התגברתי על הדחף, וזה טוב, כי להקיא ביום הראשון ללימודים זה לא מגניב. נכון שגם לא מגניב להתנדנד קדימה ואחורה בישיבה בהסעה, להתנשף בקולי קולות ולנגב את הידיים המיוזעות על מכנסי הג'ינס המזויפים החדשים. אבל אפילו זה מגניב יותר מלהקיא.
    מאחר שהתחנה שלי היא אחת הראשונות במסלול, כמעט כל המושבים היו ריקים. אבל הם התמלאו במהירות. בכל תחנה עלו תלמידים, צורחים מהתרגשות למראה תספורת חדשה, תיקים חדשים, לַק חדש בציפורניים. צ'אק וג'ורדן והחבורה שלהם לא הופיעו, תודה לאל, מה שגרם לי לחשוב שהעיפו אותם מבית הספר או שהמשפחות שלהם הוכנסו למחנות מעצר. או שהם פשוט מכירים מישהו שיש לו רישיון ומכונית.
    אפשר היה לחשוב שהיעדר גנבי האייפוד יהפוך את הנסיעה לנעימה, אבל זה לא נחשב מספיק. המטרה שלי השנה אינה "נסי לעבור שעה אחת בלי להתייסר", אלא "תהיי נורמלית. תתחברי עם כמה תלמידים. תהיי מאושרת".
    רציתי שמישהי תשב לידי. אפילו דמיינתי איך היא תיראה. היא תהיה מגניבה, אבל מגניבה־רגועה. אמנותית כזאת, עם תיק כתף רקום ושיער ארוך פרוע. אולי יהיו לה משקפיים. היא ישר תקלוט את הפרודיה האיומה של התיכון.
    אבל הנערה הדמיונית הזאת לא התיישבה לצדי. אף אחד לא התיישב לצדי. האוטובוס התמלא, תחנה אחרי תחנה, עד שלבסוף כל המושבים נתפסו ושלוש בנות הצטופפו ביחד מצדו השני של המעבר, ואני נשארתי לבד. אסור לשבת שלוש במושב, וקיוויתי שנהג האוטובוס יצעק על אחת מהן לעבור למושב הפנוי לידי. לפעמים הוא צועק בעניינים כאלה. אבל הוא לא צעק, ואיש לא עבר מקום, וישבתי לבד כל הדרך לבית הספר.
    אבל זה בסדר, נכון? אל תשכחו שהיה מוקדם בבוקר. ממש אמצע הלילה. מי רוצה לנהל שיחה ארוכה עם חברים חדשים בשעה כזאת? אף אחד.
    האוטובוס נעצר בחזית תיכון גְלֶנדֵייל, וכולם מיהרו לרדת — כי בית הספר הרי נפלא כל כך מבחינתם, אתם יודעים. הם מתים לרדת כבר מהאוטובוס כדי להתחיל לשלוח פתקים ולתכנן מסיבות ולהתמזמז.
    ירדתי מהאוטובוס לבד, והלכתי לכיתה לבד, ולקחתי את מערכת השעות שלי ולא השוויתי אותה למערכת השעות של אחרים. הפעמון צלצל והלכתי לבד לשיעור ספרדית, וכשהפעמון צלצל שוב הלכתי לבד לשיעור גיאומטריה. שוב, אני יודעת שעדיף להיות לבד מאשר שיציקו לי, אבל רציתי יותר השנה. את כל הקיץ הקדשתי להכנות, ורציתי יותר.
    בשיעור ספרות אמריקאית, אָמֶליה קינדל ביקשה שאשאיל לה עט. היא אפילו פנתה אלי בשמי. היא רכנה אלי מהשולחן הסמוך ולחשה, "הי, אליס, את יכולה להשאיל לי עט?"
    אמרתי, "בטח," וחייכתי אליה, כי קראתי במחקר פסיכולוגי שאוהבים אותך יותר כשאת מחייכת.
    היא אמרה, "תודה," וחייכה בחזרה. אחר כך הפנינו את תשומת לבנו למורה, כך שזאת לא ממש היתה התחלה של שיחה ארוכה ומספקת, אבל זה היה משהו. זאת היתה הכרה בקיומי. כי אם אני לא קיימת, לָמה שיהיו לי עטים?
    חיבבתי את אמליה. מאז ומתמיד, עוד כשפגשתי אותה לראשונה, בחטיבת הביניים. היא נראתה חכמה אבל לא חנונית, אמנותית אבל לא מוזרה, וחברותית כלפי כולם. אמליה לא היתה פופולרית ברמה של ליזי רירדון, אבל היתה לה חבורת חבֵרות, ודמיינתי אותן עורכות מסיבות פיג'מה בכל סוף שבוע, מכינות פופקורן, עושות פרויקטים אמנותיים וצופות בסרטים. הייתי רוצה להיות מישהי כמו אמליה.
    כשהשיעור נגמר עשיתי טעות וחלפתי על פני ליזי רירדון במסדרון. בשנה שעברה הכרתי בעל־פה את מערכת השעות של ליזי והלכתי במסלולים עוקפים, או התחבאתי בשירותים עד שאיחרתי לשיעור — רק כדי לחמוק ממנה. עכשיו זו שנה חדשה, עם מערכת שעות חדשה, אז לא ידעתי עדיין מה קורה עם ליזי. היא יכלה להיות בכל מקום. כמו במסדרון בין ספרות אמריקאית לבין כימיה.
    הבטתי קדימה והשתמשתי בגישת היָעֵן: אם את לא רואה אותה, היא לא רואה אותך. אבל ליזי ערמומית יותר מיען.
    "אליס!" היא נעמדה לי מול הפרצוף. ניסיתי להתעלם ממנה, להמשיך ללכת. "אליס!" היא קראה שוב במין זִמרה כזאת. "אל תהיי מגעילה. אני מדברת איתך."
    נעצרתי ועמדתי במקום. זאת הגישה של הארנבת: אם את לא זזה, היא לא רואה אותך.
    ליזי סקרה אותי מלמעלה למטה, ושוב למעלה כדי להביט לתוך עיני כשאמרה, "וואו, את נראית כמו רוח רפאים. יצאת בכלל מהבית בקיץ הזה?"
    זה ממש לא היה הדבר הכי גרוע שליזי אמרה לי אי פעם. עם קצת דמיון, זה היה אפילו הדבר הכי נחמד שהיא אמרה לי.
    אבל זה פגע בי, כי ליזי תמיד ידעה איך לפגוע בי. הבנתי עכשיו שכל רגע שהשקעתי בתוך הבית, בצפייה בסרטים פופולריים ובקריאת בלוגים של רכילות על מפורסמים, הייתי צריכה בעצם לבלות בחוץ, להשתזף. למרות כל מה שעשיתי, היה משהו חשוב לא פחות שלא עלה בדעתי לעשות.
    לא אמרתי דבר בקול, ובהבלחה של רחמים או שעמום, ליזי הניחה לי והלכה לכיתה.
    עד מהרה הגיעה שעת הפסקת האוכל. אף אחד עדיין לא פנה אלי באופן ישיר, חוץ מליזי ואמליה שביקשה ממני עט. אולי הבגדים שלי לא נכונים. אולי התספורת שלי לא נכונה. אולי סרט השיער שלי לא נכון.
    או שאולי, הרגעתי את עצמי, כולם עדיין שקועים בהתעדכנות אחרי שנפרדו בקיץ. אולי מציאת חברים חדשים לא עלתה בדעתם עדיין.
    הלכתי לקפטריה — המקום הכי גרוע בעולם. כמו כל שאר תיכון גלנדייל, גם הקפטריה מלוכלכת, רועשת, והתקרה שלה נמוכה. כמעט אין בה חלונות. לא רוצים כנראה שנביט החוצה וניזכר שיש עולם אמיתי שלא תמיד נראה ככה.
    נכנסתי לקפטריה, אחזתי בשקית החומה של ארוחת הצהריים חזק כל כך שפרקי האצבעות שלי הלבינו. עמדתי בחדר מלא אנשים ששנאו אותי או שלא הכירו אותי. אלו היו שתי האפשרויות היחידות. אם אתה מכיר אותי, אתה שונא אותי.
    אבל לא התכוונתי לתת לזה להבהיל אותי. לא התכוונתי לוותר. זאת שנה חדשה, אני נערה חדשה, ואת שלושים וחמש הדקות הבאות אנצל למציאת חברים חדשים.
    ראיתי את אמליה מתיישבת באותו שולחן כמו בשנה שעברה. היא היתה אחת מעשר נערות בעלות שיער מבריק, לבושות סוודרים ולא מאופרות. אחת מהן היתה הצלמת של העיתון, תיכון גלנדייל הֶראלד. שתיים מהן היו במקהלת אָקָפֶּלה של בית הספר, ואחת זכתה תמיד לפטור משיעורי ספורט כי היה לה אישור שהיא עושה יוגה שלושה ערבים בשבוע. הרגשתי שאם יכולה להיות לי קבוצת חברות בחדר הזה, זו הקבוצה.
    אז עשיתי צעד ועוד צעד וניגשתי לשולחן של אמליה. עמדתי שם רגע, ממש מעל לבנות היושבות. הכרחתי את עצמי לדבּר, כמעט לראשונה מאז יצאתי מהבית בבוקר. הקול שלי נשמע חורק, כמו גלגל שזקוק לשימון. "אפשר לשבת כאן?" שאלתי.
    כל הבנות בשולחן הפסיקו את מעשיהן — הפסיקו לדבּר, הפסיקו ללעוס, הפסיקו לנגב דיאט קולה שנשפך. הן שתקו הרבה זמן.
    "בטח," אמרה אמליה לבסוף. אילו היתה מחכה עוד רגע אחד, הייתי מפילה את האוכל שלי ובורחת. אבל היא וארבע חברותיה הצטופפו, והתיישבתי לידן על קצה הספסל.
    אז זה כל כך קל? חשבתי והסתכלתי סביבי. כל כך קל להתחבר?
    ברור שלא, טיפשה שכמותך. אצלך הכול קשה.
    הבנות חזרו מיד לשיחתן והתעלמו ממני. "ליסה נשבעה שהיא בחיים לא היתה שם לפני כן," אמרה אחת מהן.
    "טוב, אז היא שיקרה," אמרה אחרת. "היא היתה שם איתי."
    "אז למה היא אמרה שהיא לא היתה?" שאלה הנערה הראשונה.
    "כי זאת ליסה," הסבירה נערה שלישית.
    "זוכרות שהיא סיפרה לנו שהיא הלכה עם אחיה החורג למסיבה ההיא?" אמרה אחת הבנות. "המסיבה ב... נו..."
    "מסיבת סוף השנה של קֵייסי," תרמה מישהי אחרת.
    "רגע, את רוצה להגיד לי שהיא לא הלכה?" שאלה הנערה הראשונה.
    "היא לא הלכה," גנחו כולן.
    ואני הקשבתי לכל מילה שלהן, וצחקתי קצת אחרי שהן צחקו, וגלגלתי עיניים ברגע שהן גלגלו עיניים — אבל הבנתי שאיכשהו לא התכוננתי למצב הזה. בכל לימודי קורות המפורסמים והאופנה וכוכבי הפופ, לא עלה בדעתי שהחברות הפוטנציאליות שלי עשויות לשוחח על אנשים שאני לא מכירה ועל דברים שלא עשיתי. וזה לא משהו שאפשר לעשות עליו תחקיר. אלה פשוט החיים שלהן.
    כובד משקלה של האמת הזאת רבץ עלי עד שהרגשתי שאני נחנקת. איך מתחברים פתאום עם אנשים? זה מגוחך. יש להן שנים על גבי שנים של חוויות וזיכרונות משותפים. אי אפשר לצנוח פתאום לתוך זה ולצַפות לדעת מה קורה. הן לא יוכלו להסביר לי הכול גם אם ינסו. והן לא ניסו.
    הנערה שישבה מולי הוציאה מבין שיניה נבט שעועית ואמרה משהו שנשמע כמו, "שלחנו את החטופים לעמוס ביום שישי."
    צחקקתי, ואז השתתקתי כשהיא הצמידה שפתיים והרימה לעומתי גבות.
    "מצטערת," אמרתי. "פשוט אמרת... כלומר, מי זה עמוס?"
    דרך אגב, אנשים גם אוהבים אותך יותר כשאתה שואל עליהם שאלות. הם אוהבים שמחייכים וכשמבקשים מהם לדבר על עצמם.
    "פרַס גאלוס לתלמידים יוצרים של הסרט התיעודי הטוב ביותר," הסבירה הנערה.
    "אה, הבנתי. מגניב. ומה הקשר לחטופים?"
    "עטופים," אמרה. "זה הסרט שלי על אנשים שהולכים לוועידות מוּמיות."
    כמות הדברים העצומה שלא ידעתי על הבּנות האלה, ושלא היתה להן כוונה לספר לי, הבהילה אותי. כמו כשאמא שלי ואני נסענו לחופשה בספרד וחשבתי שאני יודעת לדבר ספרדית כי למדתי ספרדית בבית ספר במשך שלוש שנים, אבל לא ידעתי. לא ידעתי כלום.
    אבל זה מובן למה אני רוצה להיות חברה של בנות מהסוג הזה, נכון? אם זה בכלל אפשרי? הן עשו דברים כמו סרטים תיעודיים על ועידות מומיות! גם אני רציתי לעשות את זה!
    טוב, לא בדיוק את זה. לא הבנתי כלום ביצירת סרטים, והרעיון של ועידות מומיות נשמע לי מחריד. אבל רציתי לעשות דברים כאלה.
    הייתי שקועה כל כך במאמץ להבין את השיחה, בניסיון להיראות שייכת, שלא שמתי לב שהפסקת האוכל כמעט נגמרה, עד שכל הבנות סביב השולחן נגעו באפים שלהן.
    "את," אמרה הנערה עם הצעיף הפרחוני והצביעה עלי.
    "כן?" אמרתי וחייכתי אליה. לא לשכוח, החיוך גורם לאנשים לחבב אותך יותר.
    היא הביטה לתוך עיני, והתרגשתי כמו כשג'ורדן וצ'אק שאלו אותי לאיזו מוזיקה אני מאזינה. כאילו, הֵי, היא מסתכלת עלי! היא רואה אותי!
    מתי אלמד שתחושת ההתרגשות הזאת היא סימן רע? שאף פעם לא רואים אותי?
    "את," אמרה שוב. "תנקי."
    ואז הפעמון צלצל וכולן קמו, ביחד, והלכו, ביחד, והשאירו אחריהן פחיות ושקיות ניילון ושאריות סלט ביצים שלכלך את השולחן.
    נשארתי לשבת שם כשהקפטריה התרוקנה סביבי. אמליה התמהמהה רגע, הניחה לחברותיה להתרחק. "אנחנו תמיד עושות את זה," אמרה לי וגבותיה התכווצו בדאגה קלה. "את יודעת, האחרונה ששמה את האצבע על האף צריכה לנקות. זה הכלל שלנו. אז היום זאת את."
    אמליה חייכה אלי בהתנצלות — המחקר ההוא כנראה נכון, כי החיוך שלה באמת גרם לי לחבב אותה יותר. יכולתי לומר, זה כלל דפוק. או לומר, אבל לא ידעתי. או אתן באמת עושות את זה תמיד? או שעשיתן את זה רק עבורי? יכולתי לומר, אולי תעזרי לי?
    יכולתי לומר כל דבר, אבל בִּמקום זה אמרתי, "בסדר."
    ואמליה הלכה, והתחלתי לזרוק זבל של אחת־עשרה בנות לפח.
    כשאספתי פירורי צ'יפס, הבנתי אמת חשובה מאוד: יש אלפי, מיליוני, אינספור כללים כמו זה שאמליה סיפרה לי עליו עכשיו. צריך לגעת באף בסוף הארוחה. צריך לנעול נעליים עם עקב מסוים. צריך להכין שיעורים על נייר מסוים. צריך לשמוע את הלהקה הזאת. צריך לשבת בצורה כזאת. יש כל כך הרבה כללים לא ידועים, ולא משנה כמה תִלמדו, אי אפשר ללמוד את כולם. הבוּרות שלכם תפיל אתכם שוב ושוב.
    וכשאספתי מפיות נייר רטובות מחלב, הבנתי עוד משהו: השנה הזאת לא תהיה שונה. עבדתי קשה כל כך ורציתי מאוד שהמצב ישתפר. אבל זה לא קרה, וזה לא יקרה. אני יכולה לקנות מכנסי ג'ינס חדשים, אני יכולה לשים סרט שיער או להוריד אותו, אבל אני מי שאני. נוטים לחשוב שקל מאוד להשתנות, אבל זה בלתי אפשרי.
    אז החלטתי לעשות את הצעד ההגיוני הבא: להתאבד.