המשאלה שביקשתי ליום הולדתי
(או: למה הכישלון הוא השיעור החשוב ביותר בדרך אל היעד).
יום הולדתי ה-29 היה יום ההולדת העצוב ביותר שחגגתי בחיי.
מעולם לא הייתי הטיפוס שמקפיד לחגוג לעצמו ימי הולדת, אבל בשנה המאתגרת ההיא הרגשתי צורך לבלות את היום הזה במחיצת חברי הקרובים ביותר. חודשים ספורים לפני כן סיימתי בקול נפץ את מערכת היחסים הרומנטית הבוגרת הראשונה שחוויתי, שעד אז הסתמנה כ״הדבר האמיתי״. באותו הזמן התפטרתי ממשרת-חלומות-עיתונאית במגזין הבידור ״פנאי פלוס״, שריפדה אותי בחוזה כספי שמן, כולל עדכון שכר אוטומטי מדי שנה. עשיתי זאת רק מפני שהרגשתי שהחירות היצירתית שעורכַי איפשרו לי הולכת ומצטמצמת.
ואם כל זה לא מספיק, הרי המחזמר ״גריז״, הפקת תיאטרון מדוברת ורבת-משתתפים, שבו הייתי אמור לקחת חלק כשחקן, נגנז כחודש לפני עליית המסך הצפויה, וזאת בגלל התרסקותו הכלכלית המפתיעה של המפיק.
ללא ספק, ערמת צרות שהיתה קוברת תחתיה גם את הגדול שבחולמים. אבל היא לא נעצרה כאן.
בעל הדירה שבה התגוררתי פדה במפתיע ובלי הודעה מוקדמת את צ׳ק הפיקדון על סך 15 אלף שקלים, שמסרתי לו למשמרת במעמד חתימת החוזה. התעוררתי לבור כלכלי בחשבון הבנק המצומק גם כך, והוא מצדו טען שנקט את הצעד החריג הזה כדי להגן על עצמו. לפני פירוק הזוגיות שלי היינו שניים שחתומים על החוזה מולו, שנסגר בעת הכניסה לדירה, וכעת, לאחר שמערכת היחסים שלי התפרקה, חשש בעל הדירה שאקום ואברח בלי לשלם את שכר הדירה. זו גם היתה הסיבה לכך שהוא הודיע לי באופן מיידי וחד-צדדי על סיום החוזה בינינו. והוסיף שיש לי 30 ימים בלבד לחפש לעצמי מקום מגורים אחר.
לסיכום, בתוך פרק זמן קצר מצאתי את עצמי בלי זוגיות, בלי עבודה, בלי דירה (ולא סתם דירה, אלא דירת גג מרשימה ומפנקת, עם ג׳קוזי, במרכז תל אביב), וכמובן, בלי כסף שנכנס באופן סדיר לחשבון הבנק. ולא רק שההכנסה פסקה, אלא שהוראות הקבע והחזרי ההלוואות המשיכו לרדת מהחשבון מדי חודש (הייתי חייב במצטבר כ-170 אלף שקלים, כולל חובות בכרטיסי אשראי והלוואות מיותרות, שלקחתי כמה שנים קודם לכן בפזיזות המאפיינת צעירים קלי ראש). המציאות החדשה והאפורה חייבה אותי לחפש פתרונות מיידיים ולצאת למרדף נואש אחר ראיונות עבודה (שבמשך תקופה ארוכה לא הניבו שום תוצאה משביעת רצון) ואחר משרות שיכניסו לי כסף מיידי, וכמובן, הייתי חייב לצמצם מאוד את תקציב המחיה.
עברתי לגור בדירה צנועה יחסית לזו שגרתי בה עד עכשיו, וקיצצתי בכל מה שאפשר לקצץ: ניתקתי את המנוי לכבלים, החזרתי לחברה המייצרת את מתקן המים המינרליים, גלשתי באינטרנט מקרטע על חשבון המנוי של שכני החדשים מעבר לקיר, ויתרתי על בילויים במסעדות ובפאבים, עברתי לתזונה שהיתה מבוססת על ירקות וקינואה (זו ללא ספק היתה גם השנה הרזה בחיי), והקצבתי לעצמי שתי כוסות קפה שבועיות בבתי קפה כדי להרגיש שאני גם חוגג, לעתים, את החיים האלה.
בערב יום הולדתי ה-29 שלחתי מייל ל-20 מחברי הקרובים והזמנתי אותם לארוחת ערב חגיגית בדירה החדשה שאליה עברתי. בבוקר החגיגה הלכתי לסופרמרקט כדי לקנות מצרכים, מילאתי את העגלה עד אפס מקום, וכשהגעתי לקופה, נאלצתי להתמודד עם חוויה משפילה: כרטיס האשראי שלי לא קיבל אישור תשלום. זה קרה, כמובן, בתום רבע שעה ארוכה שבמהלכה תיקתקה הקופאית את כל אחד מעשרות המוצרים ששכבו בעגלה, ואחרי שארזתי אותם בתוך שקיות, וכבר הנחתי אותם בארגזים המיועדים למשלוח. שלפתי מיד כרטיס אשראי נוסף, בעודי בוחן את התור המשתרך מאחורי ומקווה שאיש מהעומדים בו לא באמת שם לב לפרטי האירוע. גם הכרטיס הזה קיבל סירוב מהמערכת הממוחשבת. באצבעות חלקלקות מזיעה שלפתי את הכרטיס השלישי, כשאני מחייך חיוך נבוך וממלמל, ״זה לא הגיוני, אולי יש לך איזו תקלה בקופה? רק אתמול עשיתי עסקה של 500 שקלים, והכרטיס עבר ללא שום בעיה,״ והגשתי אותו לקופאית. השניות המעטות שחלפו עד לקבלת התשובה הממוחשבת הרגישו כמו נצח. גם הכרטיס השלישי נדחה. שלפתי מהארנק את הכרטיס האחרון. כן, גם הוא סירב לשתף פעולה. הלב שלי הלם, זיעה כיסתה את כל גופי, ובתנועות מגושמות החזרתי את כל המצרכים מהארגזים לעגלת הסופר, כשאני ממלמל בבושת פנים לעבר הקופאית שאני משאיר את המצרכים ליד הקופה הראשית והולך להוציא כסף מהכספומט. גם היא וגם אני ידענו שלא אשוב לשם לעולם. ולא רק בגלל המבוכה שתקפה אותי, אלא משום שידעתי שלא יהיו לי מזומנים לשוב עמם.
חזרתי הביתה מיואש ומתוסכל, התחלתי לקושש שקלים ואגורות ששכבו בכל מיני צלוחיות ומגירות והתאמצתי לייצר לעצמי הון קטן, שיממן את חגיגת יום ההולדת שתיכננתי ושהפכה מייגעת ומסויטת מרגע לרגע. הצלחתי לאתר 73 שקלים. כשעברתי על ארון המעילים שלי וחיטטתי בכיסי המעילים החורפיים, מצאתי שטר של מאה פאונד ששכב באחד מהם, כזיכרון לטיול שקיימתי בלונדון רק שנה לפני כן. בדרך למכולת השכונתית דאגתי להמיר לשקלים את השטר הבריטי בעמדה להמרת כספים, ועם תקציב מוגבל והרבה יצירתיות שלא היתה מביישת את מרתה סטיוארט, מלכת האירוח האמריקאית, הרמתי שולחן חגיגי אך צנוע לארוחת יום ההולדת.
למחרת קיבלתי טלפון מהסוכנת שלי.
״מחפשים תסריטאים לכתיבה של טלנובלה חדשה. הצלחתי לארגן לך קופי טסט. מדובר בהשתתפות בכתיבה של 120 פרקים ובפוטנציאל להרבה כסף, אם תקבל את העבודה. אני מעבירה לך למייל את ההנחיות לכתיבת התסריט שהגיעו מיוצר הסדרה. תקרא היטב את ההוראות ותשלח לי עד מחר בעשר בבוקר את הקופי שלך.״
אופטימי ומלא התלהבות, התיישבתי מול המחשב השולחני שעמד בקצה הסלון. הדלקתי את המחשב, ועל המסך הירקרק הדהוי (במשך חודשים היה המסך בתהליכי גסיסה ופרפור בין חיים למוות) ריצדה ההודעה האופטימית מהסוכנת שלי, שקינחה את המייל ב״אני סומכת עליך! תעבוד על המסמך טוב-טוב כי זה פתח לעבודות נוספות באחד ממשרדי ההפקות הנחשבים בתעשייה״.
פתחתי את הקובץ המצורף, קראתי את ההנחיות והתחלתי לתקתק דיאלוגים דרמטיים מופרכים שרקחתי במוחי. הייתי בטראנס כתיבה, עד כדי כך שלא שמתי לב שהמסך הירקרק החליף צבע לצהוב ומשם לאפור, עד שלפתע התחילו לרצד השורות במהירות על המסך הגוסס, ופתאום הכול החשיך. המסך כבה. הייתי כל כך עצבני, שנדמה לי שקיללתי אותו ואז עברתי לטון אחר והתחננתי בפניו, בקול רם, שיחזור לחיים.
זה לא עזר. גם לא המהלומה שהנחַתּי עליו באגרוף כף ידי. גם לא הניעור, הניתוק מהחשמל והמשחק עם הכבלים שהיו מחוברים לאחורי המחשב. המסך שבק בטרם עת, ועמו גם התקווה שלי לעבודה מיידית ורווחית בטלוויזיה.
הייתי יכול לדפוק לשכני על הדלת ולבקש להשתמש במחשב שלו, אבל ידעתי שעלי לעבוד במשך יממה שלמה על מסמך ההגשה, ושלא אוכל להפקיע את המחשב שלו למשך שעות ארוכות. בזמן אחר הייתי מרים טלפון לבנק, כפי שכבר עשיתי בעבר, ומבקש הגדלה זמנית של מסגרת חשבון העובר ושב או של מסגרת כרטיסי האשראי, או שהייתי לוקח הלוואה קטנה כדי לקנות מחשב נייד – רכישה שגם כך תיכננתי לבצע מזמן. אך ויתרתי על האפשרות הזאת, שכן ידעתי שתשובתה של הבנקאית שלי תהיה שלילית. ניצלתי עד תום את כל ההטבות ומשיכות-היתר הבנקאיות האפשריות, ובהיעדר מרחב פעולה, כמו גם משכורת קבועה ובטוחה, לא היה כל טעם שאפנה לבנק. הייתי כל כך מיואש, שהתקשרתי לסוכנת ועידכנתי אותה בכך שהתקלקל לי המחשב, אבד לי מצב הרוח ואיתו גם המוזה, ושלא תצפה ממני לטקסט המיוחל.
באותם הימים התרוצצו בראשי כמה רעיונות מצוינים לעסקים - החל מפתיחת חנות שמוקדשת כולה לעיר תל אביב, דרך הקמת אתר אינטרנט בשם ״שואו-ביזנס״ שישדך בין בעלי מקצוע בתעשיית הבידור, תפעול מוקד טלפוני שיספק שירותי בייביסיטר מיידיים להורים שנתקעו ללא עזרה רגע לפני יציאה לבילוי, וכלה בייצור קופסת משחק מקורית במיוחד לכל המשפחה. בד בבד ידעתי שבמצבי הכלכלי הירוד אין כל סיכוי שאוכל להפוך אותם למציאות. התפיסה (המוטעית, כך למדתי בהמשך) שעליה התחנכתי במשך שנים ארוכות היתה שכדי להפוך חלומות ורעיונות עסקיים למציאות, זקוק החולם להון התחלתי משמעותי ביותר. הפעם, בהיעדר כל סיכוי למימון שכזה ועם מינוס תפוח, ויתרתי במהירות על הוצאתם לפועל של חלומותי העסקיים והתמסרתי למצב הרוח השפוף שעטף אותי כשמיכת צמר דוקרנית מעקצצת.
היממה המדכאת שעברתי היתה הפעם הראשונה בחיי שהתוודעתי לתחושת חוסר אונים כלכלי. בהיותי נתון במרה שחורה, הפנמתי, אולי לראשונה בחיי, שלמעשה אין לי על מי להישען מבחינה פיננסית, ושאין לי שום סיכוי לקבל עזרה כלכלית. הייתי צעיר יחסית, עם ערמת חובות וללא כל ביטחונות או חסכונות, בן למשפחה שאיננה משופעת בכסף, ומרבית חברי התמודדו בעצמם עם מציאות כספית סבוכה, כך שלא יכולתי לבקש את עזרתם.
עמדתי מול המראה הישנה שבחדר הרחצה בדירתי השכורה, הבטתי לעצמי בלבן של העיניים והבטחתי לאיש החבוט שנשקף אלי שזאת הפעם האחרונה שאנחנו מרגישים כך. הכרזתי בפני עצמי שאסור שהרגע הזה יחזור על עצמו, ושעלי ללמוד מכל הטעויות והמשגים הכלכליים שהיו מנת חלקי רק מפני שהייתי חסר הבנה פיננסית. הודעתי לעצמי שאני מתכוון ללמוד איך להפוך את שלל הרעיונות העסקיים שמסתובבים לי בראש למציאות מניבת ממון.
אם קראתם את ספרי ״הרשימה״, שנפתח גם הוא באירוע מכונן - סיפור התאונה שעברתי ובעקבותיה הנכות הזמנית ששינו את חיי - ודאי כבר הבנתם שמבחינתי כל כישלון הוא רק השיעור החשוב ביותר בדרך אל היעד הבא, ושאני מתמיד לחבק את התקלות שקורות לי, ומקפיד לצמוח מהן.
ההחלטה הראשונה שקיבלתי כדי לחזור לעמוד על הרגליים היתה ללמוד מושגים בסיסיים בכלכלה ובניהול פיננסי, וכמתנת יום הולדת איחלתי לעצמי להפוך את רשימת הרעיונות והחלומות העסקיים שלי למעיין מזומנים, כזה שיאפשר לי להמשיך לחלום, להגשים את חלומותי וגם לחיות בענווה אך ברווחה, ובעיקר, ללא תלות במעסיקים חיצוניים.
מעולם לא ביקשתי לעצמי ממון רק כדי שאהפוך לאדם עשיר המתבוסס בנכסיו. ביקשתי כסף כדי להיות אדם המסוגל להמשיך לחלום חלומות. וכמובן, להפוך אותם למציאות.
תקופת הצמצום הכפויה היתה לא פשוטה, אך היא לימדה אותי רבות על חשיבות ההסתפקות במועט, ההתאהבות בקיים, חדוות האלתור והיצירתיות, ולא מעט על משמעות הכסף בחיינו.
אבל השיעור החשוב ביותר שלמדתי באותה התקופה, ושאותו ארצה להעביר אליכם באמצעות הספר הזה, הוא העובדה שלכל אדם באשר הוא ישנה הזכות לחלום, ולכל אחד, ללא קשר ליכולתו הכלכלית, ישנה היכולת להפוך רעיון טוב למציאות חיה, בועטת וכלכלית.
עשר שנים חלפו מאז אותו אירוע מכונן מבחינה כלכלית, ואני כבר מתקרב לגיל 39. אני כותב את השורות הללו בחדר מלון מפנק בברלין, במחשב נייד משוכלל שמסכו מתפרק בלחיצת כפתור והופך לטאבלט מהיר גלישה. כעת, עשר שנים אחרי עידן הצנע הכפוי, לאחר אותה התרסקות כלכלית, אני נמצא במה שאפשר בהחלט להגדיר כשנת השפע שלי, ולא רק מהבחינה הכלכלית, אלא שפע שנובע מכך שחיי נראים בדיוק כפי שתמיד חלמתי שייראו. אני מתפרנס כיום רק ממה שאני אוהב באמת לעשות, ועושה זאת בדרכי שלי. למדתי איך להפוך רעיונות טובים למציאות (בכל יום שחולף אני מקדיש כמה דקות של מחשבה לפיתוח רעיון ״הרשימה״), ואני אף מתפרנס ממתן רעיונות לאחרים במסגרת פגישות אישיות חד-פעמיות או ליווי שנתי.
כאשר שואלים אותי כיום, ״במה אתה עובד?״ תשובתי, בחצי חיוך, היא: ״אני עובד בלהגשים את החלומות שלי.״
אלה יכולים להיות חלומות קטנים (שיש מי שיכנה אותם מטלות שחורות), כמו לרוקן את הטלפון הנייד שלי מתמונות, למיין אותן במחשב, לשלוח להדפסה ולסדר באלבומים, או לעצב מחדש את חדר השינה שלי; חלומות גדולים עסקיים, כמו להפוך את ״הרשימה״ לחברה בינלאומית, המציעה שפע מוצרים להעצמה ולהגשמה אישיות, ושתמכור את מוצריה בארץ ומעבר לים; חלומות יצירתיים, כמו כתיבת הספר הזה שאתם קוראים כעת, או עבודה על מחזה פרי עטי או על הצגת יחיד, שיצאו לאוויר העולם במהלך השנתיים הקרובות; או סתם היכולת להחליט שיום מסוים באמצע השבוע מוקדש לבילוי עם חברים, בנותי ובני ביתי, מה שנקרא – ״יום חופשה״, רק שאינני זקוק לאישור מאף אחד כדי לקבוע לעצמי יום כזה.
״אם אדם קם בבוקר, הולך לישון בלילה, ובין לבין עושה את מה שהוא רוצה ואוהב – זאת הצלחה,״ אמר היוצר בוב דילן, ואני, כמובן, חותם על כל מילה. אבל היה זה תהליך ארוך מאוד שנפרש על פני כעשור, עד שהגעתי ליום שבו אני מתפרנס ללא פשרות.
כן, אני עדיין זוכר היטב את חוסר האונים שחשתי, כאשר חלמתי להגשים את הרעיון שלי ולהקים חנות עיצוב, המוקדשת כולה לעיר תל אביב ולארץ ישראל. הייתי אבוד מרוב שאלות: איך מקימים חנות? איפה קונים סחורה? איפה מוצאים בעלי מקצוע? כמה כסף צריכים? מאין מגייסים מקורות מימון לרעיון? איך מנהלים קבוצת ספקים? ובעיקר, איך מחברים את כל חלקי הפאזל? ידעתי שיש לי רעיון מבריק ביד, אבל היו לי אפס תשובות.
הספר הזה יספק לכם, אני מאמין, את מרבית התשובות שיעזרו לכם לממש את הרעיון שלכם, בין שמדובר בהקמת חנות ממשית ובין שווירטואלית, במכירה של מוצר פיזי או של ידע, או בשירות שאתם מעוניינים לתת. התהליך ילוּוה, כמובן, בהרבה מאוד למידה של כלים מרעננים ובלא מעט רשימות שבעזרתן תדייקו, תשפרו ותמקסמו את הרעיון שלכם, עד שתהפכו אותו להכי טוב שיש.
נכון, יהיו מהמורות בדרך, תעשו שגיאות ולפעמים גם קשות, תיפלו, תקומו, תמשיכו ללכת, תיפלו שוב, תקומו, תלכו קצת יותר מהר, אבל העיקר שתהיו בתנועה, והעיקר שתתחילו בעשייה כבר היום. כבר עכשיו.
הספר הזה נולד, כאמור, מתוך אלפי שיחות עם חולמים שיש להם ביד רעיון מבריק, וכבר משתוקקים להפוך אותו למציאות אבל לא יודעים איך; ומתוך אינסוף שיחות עם בעלי עסקים תקועים או כאלה שנמצאים בבעיה כלכלית, המבקשים לשפר את מצבם; או אנשים רבים שפוטרו מעבודתם בגלל קיצוצים, חוסר הערכה של הבוס או בשל אפליית הגיל שמשתלטת על עולמנו; או אנשים שפשוט רוצים להיות הבוס של עצמם, ולא למכור את כישרונם ומרצם למישהו אחר, לא לבקש ימי חופשה או להציג אישור לימי מחלה, אלא להיות אלו שמחליטים ושולטים בחייהם.
ספר זה יספק לכם, בשלב ראשון, יותר שאלות מאשר תשובות.
כמה מהתשובות תמצאו בהמשך בין דפי הספר, וכמה מהן תצטרכו לצאת ולחפש במסע ״הרעיון״ שלכם. הגיע הזמן לקום מהכורסה ולהפוך את הרעיון שלכם למציאות.
הגיע הזמן להבין שלא די לבטא את הרעיון בקול רם כדי להפוך אותו לסטארט-אפ.
כדי שמשהו יקרה, כדי שהרעיון שלכם יהפוך למציאות, עליכם לפעול.
מוכנים? זוז!
כסף אף פעם לא הניע אותי או היה שיקול בבחירת תפקיד מקצועי או פרויקט שאליו הצטרפתי, אלא היה אמצעי כדי להתקרב אל החלומות שלי ולדברים שרציתי. אני לא מיליארדר, אבל אני בהחלט יכול לומר בגאווה שפרצתי את תקרת הזכוכית הכלכלית כמו גם את תקרת הפחד הפרטית, ולמדתי איך לייצר כסף מהחלומות שלי.
כאמור, מאז ימי הקינואה והגזר הקמתי במתחם התחנה שבנווה צדק את ״Made in TLV״, חנות העיצוב התל אביבית שעליה חלמתי, ומיד אחריה חנות נוספת בשם ״ממגנטת״ למכירת מגנטים ברחוב שינקין בעיר; בית ספר לכתיבה, שאותו הקמתי לפני כשלוש שנים, כבר הוציא לדרך 250 תלמידים (מחציתם מתפרנסים כיום, באופן זה או אחר, מכתיבה. לאחרונה נפרדתי ממנו כדי לפנות זמן לטובת רעיונות חדשים שמתרוצצים בראשי, וגם כדי ללמד כתיבה ויצירה בזמני החופשי בחצר ביתי. בעל רעיון צריך לדעת גם מתי לנשק לשלום את הגולם שהפך לפרפר ולהמשיך הלאה); אני שותף שקט בכמה מיזמים, ויש לי עסק רב-ענפים ומוצרים שנקרא ״הרשימה״ (ספר זה הוא מהלך נוסף בפיתוחו).
את אף אחד מהעסקים הללו לא הקמתי מפני שחשבתי על דרכים לעשות כסף. הקמתי אותם כי בערה בי תשוקה לממש אותם. הרי אלה תמיד הרעיון, המיזם, המוצר, החלום שמעיפים אותי קדימה. ועם זאת, אני מודה שככל שהתבגרתי, הפכתי לבעל משפחה ולאדם חולם, שאוהב להגשים את הרשימות הפרטיות שלו ולהפוך אותן למציאות, למדתי את חשיבות החופש הכלכלי כאלמנט המאפשר לי להגשים עוד ועוד רצונות שלי ושל השותפים לדרך.
במסגרת מסע ״הרשימה״ שאליו יצאתי לפני כחמש שנים, מאז שפתחתי בלוג בינלאומי בשם זה, אני נחשף על בסיס יומיומי, באמצעות הרצאות שאני מעביר, סדנאות שאני מקיים ומיילים שאני מקבל, לעשרות אלפי רשימות שנכתבות כמעט בכל שפה קיימת. כמה מהרשימות עמוסות בחלומות מקוריים ביותר (״ללמוד לעשות שפגט בגיל 30״, ״לצייר סרט אנימציה באורך מלא״, ״להקים בית הארחה בתאילנד״), אך ברובן חוזרים על עצמם החלומות בניסוחים כאלו ואחרים, כאשר שלושת החלומות הנפוצים ביותר, בכל העולם ובכל הגילים, הם:
״להיות רזים יותר״, ״למצוא זוגיות אוהבת ותומכת״ ו״להקים עסק״.
בשביל להיות רזים יותר, צריך לאכול בצורה מושכלת (רשימות אוכל, אגב, הן כלי נהדר לתזונה נבונה. מניסיון), להירשם לחדר הכושר או לרוץ על שפת הים.
כדי למצוא אהבה, צריך לעבוד ולברוא לעצמנו דייטים והזדמנויות שיקרבו אותנו אל האדם הנכון לנו.
ובשביל ״להפוך את הרעיון העסקי למציאות״, צריך הרבה מאוד כסף להשקעה. זאת לפחות הדעה הרווחת בקרב חולמים רבים. ובכן, יש לי חדשות בשבילכם: בעזרת יצירתיות, תעוזה, יסודיות, למידה, קשרים, עצות מבעלי ניסיון והרבה אמונה - תוכלו להפוך את הרעיון העסקי שלכם למציאות גם בלי כיסים מלאים במזומנים.
נכון, כל מי שמקים עסק צריך שיהיה לו בהישג יד סכום התחלתי, אבל התפיסה שלפיה זה חייב להיות סכום אסטרונומי של חמש ספרות לפחות - שגויה מיסודה. אפשר לפתוח עסק גם בהשקעה של מאות או של אלפי שקלים בלבד, תלוי, כמובן, לאיזה סוג עסק אתם מכוונים. כמו כן לא כל מי שפותח עסק מצויד באבא עשיר (הרוב, לדעתי, מצוידים דווקא באבא עני).
סכומי כסף ריאליים אפשר לגייס גם מהבנק, מחברים, מקרובי משפחה או באמצעות פרויקטים של ״מימון המון״, המקובלים כיום באינטרנט. בדיוק כפי שהספר הזה קרם עור וגידים הודות למאות קוראים, שרכשו אותו ברכישה מוקדמת במשך 45 ימים והניבו צ׳ק מקדמה על סך 253,237 שקלים, שבעזרתו הפקתי את הספר הכי טוב שיכולתי.
ניתן למצוא גם פתרונות יצירתיים, זולים ואפילו חינמיים לצורך שיווק ופרסום. למשל, את השיווק של כל אחד מספרי הקודמים קידמתי באמצעות סכומי כסף קטנים מאוד, שהובילו את הספרים במהירות לרשימות רבי-המכר.
גם את תהליך הקמתן של חנויות למדתי עם השנים, כך שהפער בין ההוצאות שהיו לי כאשר הקמתי את החנות הראשונה לאלה שנדרשו ממני כאשר הקמתי את השלישית, היה ניכר ובא לידי ביטוי בחיסכון של יותר מ-90 אחוזים (!) מהתקציב. אשתף אתכם בגילוי לב במספרים ובתהליכים בהמשך.
בעצם, למה בהמשך? הנה כבר עכשיו סיפור אמיתי על האופן שבו אנשים בעלי אינטרסים רוצים שנאמין שהדברים פועלים, ומדוע כדאי לנו להשתחרר מהמוסכמות השקריות הכובלות הללו.
נכון שכולנו חושבים בטעות שכדי להקים עסק דרושים עשרות ומאות אלפי שקלים? מדוע אנו חושבים כך? מכיוון שזה מה שרוצים שנחשוב. מי רוצה? מיד תגלו.
במשך שנים בכל פעם שקראתי מוסף כלכלי, שפורסמה בו כתבה על חנות בגדים חדשה או על מסעדת יוקרה שנפתחה, חוויתי תסכול עצום נוכח המספרים המרשימים, שלא לומר אסטרונומיים, שפורסמו בכתבה. ״100 אלף דולר הושקעו בפתיחת חנות הבגדים״, ״רשת המסעדות קמה בהשקעה של מיליון שקלים״ וכותרות דרמטיות נוספות. הרגשתי, כמו רבים אחרים, תסכול וחוסר אונים.
במשך שנים שמעתי, כמו רבים וטובים, על פועלם של ״אנג׳לים״ (מלאכים-משקיעים, המזרימים כסף לפרויקט שהם מאמינים בו, כנגד חלקים מהרווחים), ״כרישים״ (הם בהחלט משקיעים נדיבים, אך גם יודעים לנגוס באכזריות ברווחים שלכם בבוא העת), משקיעים ושותפים ועל גיוס כספים מקרנות, ממלגות וממענקים - אך במציאות מעולם לא מצאתי עדות לקיומם של הגורמים הללו, ולא ידעתי איך לאתר את האנשים או את מקורות הכסף העומדים מאחוריהם כדי להצליח לממן את החלומות שלי.
״אין סיכוי בעולם שאצליח לגייס סכומי כסף עצומים כאלה כדי להקים את התשתית לחנות הראשונה שלי,״ חשבתי לעצמי בכל פעם שקראתי כתבה כזו.
אתם יודעים מה גיליתי עם השנים? שלא מעט מהידיעות העיתונאיות ומהכותרות הכלכליות הן מופרכות ומוגזמות במכוון, ושכל מטרתן לייצר עבור העומדים מאחוריהן תדמית של מצליחנים.
כעבור זמן, כשהקמתי ביפו העתיקה את החנות השנייה ברשת ״Made in TLV״, חנות העיצוב התל אביבית (את החנות הזאת סגרתי כעבור שנה בגלל בחירת לוקיישן גרוע ונטול מבקרים), שכרתי את שירותיה של אשת יחסי ציבור ותיקה, המנוסה בטיפול בעסקים ובחברות ענק המגלגלים מיליונים. ביקשתי ממנה להוציא הודעה למדורי הכלכלה שתבשר שפתחתי חנות נוספת, ובכך הפכתי להיות בעליה של רשת חנויות. ישבנו לנהל שיחת היכרות מקצועית, שטחתי בפניה את החזון העסקי על רשת החנויות והוספתי מעט נתונים כלכליים שיסייעו לה לנסח הודעה לעיתונות. אחרי יומיים היא שלחה לי טיוטת הודעה לעיתונות, שכותרתה ״רשת ״Made in TLV״ משיקה חנות נוספת בהשקעה של חצי מיליון שקלים, ועתידה לפתוח השנה עוד שלוש חנויות״.
הבטתי במסמך שבמחשב שלי, ולא ידעתי איך להגיב.
״יש לך טעות,״ אמרתי לאשת יחסי הציבור בשיחת טלפון בהולה, ״ההשקעה בהקמת החנות השנייה שלי תעמוד על 100 אלף שקלים בלבד. וזה, אגב, חיסכון עצום ביחס לעלות ההקמה של החנות הראשונה שלי, שהיתה כרבע מיליון שקלים שהושגו באמצעות הלוואה מלאה מהבנק. למדתי מהניסיון איך לצמצם עלויות הקמה. חשוב לי שאנשים כמוני, שאין להם שום רקע בעסקים ובכספים, ידעו שאפשר להקים עסק בעלות סבירה יחסית ובמימון עצמי.״
״אתה לא מבין את העניין?״ היא צחקה מעברו השני של הקו, ״ככה זה עובד אצל כולם. כ-ו-ל-ם מנפחים מספרים. אתה באמת חושב שלהקים מסעדה עולה מיליון דולר? אתה באמת מאמין שדוגמנית שמצטלמת במשך יומיים לקמפיין אופנה מקבלת חצי מיליון שקלים? היא בקושי מקבלת 50 אלף שקלים. וגם זה אם היא ממש מפורסמת. זה הכול עניין של מיתוג. כשמפרסמים בתקשורת מספרים גדולים, זה מרשים את הלקוחות, זה ממקם אותך לצד עסקים מצליחים אחרים, ובעיקר זה ממתג אותך כמצליחן.״
״אבל זה שקר מוחלט,״ דחיתי על הסף את ההסבר המלומד שלה, ״ובעיקר, זה גורם לאנשים שחולמים להקים עסק לחשוב שזאת משימה בלתי אפשרית. אני גאה בכך שהקמתי את העסק שלי בעלות הגיונית, והייתי רוצה שכולם ידעו את זה.״
אשת יחסי הציבור הסבירה לי שככה היא לא עובדת, ואני הסברתי לה שככה אני לא עובד. בנקודה הזאת הסתיימה עבודתנו המשותפת, ובכל ריאיון שהשגתי מאז בכוחות עצמי, באמצעות פנייה ישירה לגופי תקשורת ולעיתונאים שאיתרתי בפייסבוק, הקפדתי לספר בגאווה על כך שהקמתי חנות בעלות כספית הגיונית. את החנות השלישית שלי, אגב, כבר הקמתי בעלות נמוכה בהרבה. בואו אגלה לכם סוד: יש לי חנות שנראית מיליון דולר, אך עלות הקמתה עומדת על 25 אלף שקלים בלבד, בשל העובדה שהיא עשויה כולה מקרטון קשיח. יש לי חנות צבעונית בזכות שלל מוצריה המעוצבים וירוקה לסביבה מכיוון שרהיטיה עשויים מחומרים ממוחזרים. את הטריק הקטן הזה, וטריקים נוספים שאחשוף בפניכם, למדתי תוך כדי תנועה.
וזאת גם אחת הסיבות העיקריות לכתיבת הספר הזה.
״הרעיון״ הוא לא רק ספר המתמקד בחלומות עסקיים ובהפיכת רעיונות למציאות, אלא הוא המשך מתבקש למי שרוצה להגשים ולקדם את חלומותיו, רעיונותיו ורשימותיו כפי שגיבש אותם באמצעות הספר ״הרשימה״. ובעיקר, ״הרעיון״ יחשוף בפניכם את האמת על עולם העסקים, אותה אמת פשוטה שלפעמים נדמה לי שאנשי העסקים הגדולים לא רוצים שנדע. למה? אולי הם פשוט לא רוצים עוד מתחרים.
