העולם עד אתמול

פתח דבר 

בנמל התעופה

 

 

תמונת נמל תעופה

30 באפריל 2006, 7:00 בבוקר. אני באולם הקבלה של נמל תעופה, אוחז בעגלת מטען, נהדף בין המוני אנשים אחרים שגם הם מבצעים רישום לטיסות הראשונות של הבוקר הזה. התמונה מוכרת: מאות נוסעים נושאים מזוודות, תיקים, צרורות ותינוקות, עומדים בטורים מקבילים בתור לפני דלפק ארוך, שמאחוריו עומדים עובדים של חברת תעופה במדים לפני המחשבים שלהם. אנשים אחרים במדים פזורים בקהל: טייסים ודיילות, סורקי המטען ושני שוטרים המוקפים המוני אדם ואינם עושים דבר חוץ מלהיראות בשטח. הסורקים סורקים את המטען בקרני X, עובדי חברות התעופה מדביקים מדבקות על המזוודות, ועובדי המטענים שמים את המזוודות על סרט נע הנושא אותם הלאה, בתקווה שיגיעו אל המטוסים הנכונים. לאורך הקיר מול דלפקי הרישום לטיסה יש חנויות שמוכרות עיתונים ומזון מהיר. עוד דברים מוּכּרים שנמצאים סביבי הם שעוני הקיר, הטלפונים, הבנקומטים, המדרגות הנעות לקומה שלמעלה וכמובן המטוסים על המסלולים שנראים מבעד לחלונות הטרמינל.

עובדי חברות התעופה מזיזים את אצבעותיהם על מקלדות של מחשבים ומביטים בצגים, ובין לבין מדפיסים קבלות של כרטיסי אשראי במסופים של כרטיסי אשראי. בקהל שוררת המזיגה הרגילה של רוח טובה, סבלנות, רוגז, המתנה מתחשבת בתור וברכות של חברים. כשאני מגיע אל ראש התור, אני מראה פיסת נייר (מסלול הטיסה שלי) לאישה שלא ראיתי מעולם ומן הסתם לא אראה שוב לעולם (פקידת קבלה). היא נותנת לי אישור לטוס מאות קילומטרים אל מקום שלא ביקרתי בו מעולם ושתושביו אינם מכירים אותי, ואף על פי כן יקבלו את בואי בסובלנות.

לנוסעים מארצות הברית, מאירופה או מאסיה התכונה הראשונה שתיראה מיוחדת בתמונה הזאת, שמכל בחינה אחרת היא מוכרת, היא שכל האנשים באולם, חוץ ממני ומכמה תיירים אחרים, הם ניו גינאים. עוד יבחינו הנוסעים הללו שהדגל הלאומי מעל הדלפק הוא הדגל השחור, אדום וזהב של מדינת פַּפּוּאָה נְיוּ גִינִי, המציג ציפור גן עדן ואת קבוצת הכוכבים ״הצלב הדרומי״; השלטים מעל דלפקי חברות התעופה אינם של ״אמריקן איירליין״ או ״בריטיש איירווייס״ אלא של ״אייר נְיוּגִינִי״; ולשמות יעדי הטיסה על הצגים יש צליל אקזוטי: וֶפֵּנָמַנדָה, גוֹרוֹקָה, קִיקוֹרִי, קוּנְדִיאָוָה וִיוָאק.

נמל התעופה שנרשמתי בו לטיסה הוא נמל התעופה של פּוֹרט מוֹרְסְבּי, בירת פַּפּוּאָה ניו גיני. בשביל כל מי שבקיא בתולדות ניו גינאה — ובכלל זה אני, שבאתי אל פַּפּוּאָה ניו גיני לראשונה בשנת 1964, כשעדיין היתה בניהולה של אוסטרליה — התמונה מוכרת, מדהימה ונוגעת ללב כאחד. מצאתי את עצמי משווה בראשי את התמונה הזאת לתצלומים שצילמו האוסטרלים הראשונים. הם שהגיעו אל רמת ניו גינאה ו״גילו״ אותה בשנת 1931, שבה חיו בצפיפות מיליון כפריים ניו גינאים שעדיין השתמשו אז בכלי אבן. בתצלומים האלה בני ההרים, שחיו אלפי שנים בבידוד יחסי ועם ידע מוגבל על העולם החיצון, בוהים באימה באירופים הראשונים שראו מימיהם (תמונות 30, 31). הסתכלתי בפרצופיהם של הנוסעים, של עובדי חברות התעופה ושל הטייסים הניו גינאים האלה בנמל התעופה פורט מוֹרְסְבּי בשנת 2006 וראיתי בהם את פרצופי הניו גינאים שצולמו ב־1931. האנשים שעמדו סביבי בנמל התעופה לא היו כמובן אותם אנשים שצולמו 1931, אבל פניהם היו דומים, וכמה מהם היו אולי ילדיהם ונכדיהם.

ההבדל הברור ביותר בין תמונת אולם הקבלה בנמל התעופה ב־2006 שחרותה בזיכרוני ובין תצלומי ״המגע הראשון״ של 1931 הוא שתושבי רמת ניו גינאה ב־1931 לבשו לבוש זעום של חצאיות עשב, על כתפיהם נשאו סלי רשת, וראשיהם היו מעוטרים בכיסויי ראש של נוצות ציפורים, ואילו ב־2006 הם לבשו את התלבושת הבין־לאומית הסטנדרטית: חולצות, מכנסיים, חצאיות, מכנסיים קצרים וכובעי מצחייה. בתוך דור אחד או שניים, ובמשך חייהם של רבים מן האנשים באולם, למדו תושבי הרמה לכתוב, להשתמש במחשבים ולטוס במטוסים. כמה מהאנשים באולם אולי היו הראשונים בשבטם ללמוד קרוא וכתוב. פער הדורות הזה קיבל משמעות סמלית בתמונה של שני ניו גינאים בתוך הקהל בנמל התעופה: הצעיר, במדי טייס, מסביר לי שהוא לוקח את המבוגר, סבו, לטיסה הראשונה בימי חייו של הזקן; והסבא אפור השֵׂער נראָה מבוהל ומבועת כמעט כמו האנשים בתצלומים של 1931.

אבל מתבונן שמכיר את תולדות ניו גינאה היה מזהה הבדלים גדולים יותר בין התמונה של 1931 לתמונה של 2006, מעבר לעובדה שב־1931 לבשו האנשים חצאיות עשב וב־2006 — בגדים מערביים. החברות ברמת ניו גינאה ב־1931 חסרו לא רק בגדים תפורים, אלא גם את כל הטכנולוגיות המודרניות, משעונים, טלפונים וכרטיסי אשראי ועד מחשבים, מדרגות נעות ומטוסים. ובאופן יסודי יותר, תושבי הרמה משנת 1931 חסרו כתב, מתכת, כסף, בתי ספר וממשל ריכוזי. אילולא ראינו את הדבר במו עינינו בהיסטוריה של הזמן האחרון, אולי היינו תוהים: האם חברה נטולת כתב יכולה לרכוש אותו בתוך דור אחד?

צופה דק הבחנה המכיר את תולדות ניו גינאה היה שם לב לתכונות אחרות שהתמונה של 2006 חולקת עם תמונות אחרות של נמלי תעופה מודרניים, אך לא עם התמונות של רמת ניו גינאה ב־1931 שצילמו חוליות הסיור שיצרו את המגע הראשון. התמונה של 2006 מכילה שיעור גבוה יותר של זקנים אפורי שֵׂער, שבחברה המסורתית ברמה רק מעטים מהם שרדו. הקהל בנמל התעופה — אף שלְבֶן תרבות המערב שאין לו ניסיון קודם עם ניו גינאים הוא נראָה כציבור ״הומוגני״; כולם דומים בעורם הכהה ובשְׂערם המסולסל (תמונות 1, 13, 26, 30, 31, 32) — הוא הטרוגני בהיבטים אחרים של חזותו: אנשי שפלת החוף הדרומי בעלי זקנים דלילים ופנים צרות; אנשי הרמה נמוכים יותר, מזוקנים ובעלי פנים רחבות; ואנשי האיים ושפלת החוף הצפוני בעלי תווי פנים הדומים במקצת לתווי הפנים האסיאתיים. ב־1931 לא היתה שום אפשרות לפגוש יחד בכפיפה אחת את אנשי הרמה, את אנשי שפלת החוף הדרומי ואת אנשי שפלת החוף הצפוני; כל התכנסות של ניו גינאים היתה הומוגנית הרבה יותר מזו של הקהל בנמל התעופה ב־2006. בלשן שהיה מאזין לקהל בנמל התעופה היה מבחין בעשרות שפות שמתחלקות לקבוצות שונות מאוד: שפות טונליות בעלות מילים שנבדלות זו מזו בגובה הקול, כמו הסינית; שפות אוסטרונזיות, בעלות הברות ועיצורים פשוטים למדי; ושפות פַּפּוּאניות לא טונליות. ב־1931 היה אדם יכול לפגוש כמה אנשים דוברי כמה שפות שונות יחד, אבל לא התכנסות של דוברי עשרות שפות. שתי שפות נפוצות, אנגלית וטוֹק פִּיסִין (הקרויה גם נֵאו־מֵלנֵזית או אנגלית פִּידגִ׳ין), היו השפות שדוברו ב־2006 בדלפקי הרישום לטיסה וגם ברבות מן השיחות בין הנוסעים, אבל ב־1931 דוברו כל השיחות בהרי ניו גינאה בשפות מקומיות, שכל אחת מהן היתה מוגבלת לאזור קטן.

עוד הבדל דק בין שנת 1931 לשנת 2006 הוא שבקהל ב־2006 היו כמה ניו גינאים בעלי מבנה גוף שנפוץ, למרבה הצער, בין האמריקנים: אנשים בעלי עודף משקל עם ״כרסי בירה״ משתפלות מעל החגורות. התצלומים מלפני 75 שנים לא מראים אפילו ניו גינאי שמן אחד: כולם רזים ושריריים (תמונה 30). אילו יכולתי לראיין את הרופאים של הנוסעים הללו בנמל התעופה, הם היו אומרים לי (אם לשפוט לפי הנתונים הסטטיסטיים של מערכת הבריאות המודרנית של ניו גינאה) שמספר הולך וגדל של מקרי סוכרת קשורים לעודף משקל, וכמוהם קשורים לכך גם לחץ דם גבוה, מחלות לב, שבץ מוחי ומחלות סרטן שלא היו מוכרות לפני דור אחד בלבד.

עוד הבדל בין הקהל של 2006 לזה של 1931 הוא תכונה שנראית לנו מובנת מאליה בעולם המודרני: רוב האנשים שהצטופפו באותו אולם בנמל התעופה היו זרים שמעולם לא ראו זה את זה, ואף על פי כן לא ניטשה ביניהם כל מלחמה. את זאת לא היה אפשר להעלות על הדעת ב־1931, כשמפגשים עם זרים היו נדירים, מסוכנים ונוטים להיעשות אלימים. אכן, היו שוטרים באולם נמל התעופה, והם היו אמורים לשמור על הסדר, אבל לאמתו של דבר שמר הציבור על הסדר בעצמו, רק מפני שכל נוסע ידע שאיש מהזרים אינו עומד לתקוף אותו ושהוא חי בחברה שיש בה עוד שוטרים וחיילים שעומדים הכן ויתערבו אם תצא מריבה כלשהי מכלל שליטה. ב־1931 לא היתה סמכות של משטרה וממשל. הנוסעים באולם הקבלה בנמל התעופה נהנו מן הזכות לטוס או לנסוע באמצעים אחרים אל וֶפֵּנָמַנדָה או למקומות אחרים בפַּפּוּאָה ניו גיני בלי לבקש רשות. בעולם המערבי המודרני אנו רואים בחופש הנסיעה דבר מובן מאליו, אבל לפנים הוא היה היוצא מן הכלל. ב־1931 שום ניו גינאי שנולד בגוֹרוֹקָה לא ביקר מימיו בוֶפֵּנָמַנדָה, מרחק 170 קילומטר בלבד כלפי מערב; המחשבה שאדם יוכל ללכת מגוֹרוֹקָה אל וֶפֵּנָמַנדָה בלי שייהרג בעשרת הקילומטרים הראשונים מפני שהוא זר היתה בלתי מתקבלת על הדעת. ובכל זאת אני נסעתי זה עתה 11,000 קילומטר מלוס אנג׳לס אל פורט מוֹרְסְבִּי, מרחק גדול מאות מונים מהמרחק המצטבר שהיה עובר כל ניו גינאי מסורתי תושב הרמה ממקום הולדתו במהלך חייו.

את כל ההבדלים האלה בין הקהל של 2006 לקהל של 1931 אפשר לסכם באמירה שב־75 השנים האחרונות עברה אוכלוסיית ההרים בניו גינאה בשעטה שינויים שנמשכו ברוב העולם אלפי שנים. בשביל כמה מתושבי הרמה השינויים היו מהירים עוד יותר: כמה מחברַי הניו גינאים סיפרו לי שעשו את גרזני האבן האחרונים והשתתפו בקרבות השבטיים המסורתיים האחרונים רק עשר שנים לפני שפגשתי אותם. אזרחי המדינות המתועשות רואים כדבר מובן מאליו את מאפייני התמונה של 2006 שמניתי לעיל: מתכות, כתב, מכונות, מטוסים, משטרה וממשל, אנשים בעלי עודף משקל, פגישה עם זרים בלי פחד, אוכלוסייה הטרוגנית וכן הלאה. אבל כל התכונות האלה של חברות האדם המודרניות הן חדשות למדי בתולדות האדם. ברוב שישה מיליון השנים מאז נפרדו זה מזה קווי האבולוציה של הפרוטו־אדם ושל הפרוטו־שימפנזה, לא היו לכל חברות האדם מתכת וכל הדברים האחרים. התכונות המודרניות האלה החלו להופיע רק ב־11,000 השנים האחרונות ורק באזורים מסוימים בעולם.

וכך, ניו גינאה1 הוא מבחינות מסוימות חלון לעולמו של האדם כפי שהיה כמעט עד אתמול, אם מודדים זאת על רקע סולם זמן של שישה מיליון שנות האבולוציה של האדם (אני מדגיש, ״מבחינות מסוימות״ — כמובן תושבי רמת ניו גינאה של 1931 לא היו עולם אתמול בלתי משתנה). כל השינויים האלה שעברו על אנשי ההרים ב־75 השנים האחרונות עברו גם על חברות אחרות בכל רחבי העולם, אבל בחלק גדול משאר העולם הם הופיעו מוקדם יותר ובאופן הדרגתי הרבה יותר משהופיעו בניו גינאה. עם זאת, ההדרגתיות היא יחסית: אפילו בחברות שהופיעו השינויים לראשונה, עומק הזמן שלהן, פחות מ־11,000 שנים, הוא עדיין מזערי לעומת שישה מיליון שנים. ביסודו של דבר חברות האדם ידעו שינויים עמוקים בזמן האחרון ובמהירות.

1 המונח שמשתמשים בו בנוגע לניו גינאה יש בו כדי לבלבל. לאורך כל הספר הזה אני משתמש במונח ״ניו גינאה״ כדי לציין את האי ניו גינאה, האי השני בגודלו בעולם אחרי גרינלנד, השוכן על יד קו המשווה, מצפון לאוסטרליה (עמ׳ 35). אני מציין את העמים הילידים השונים של האי בשם ״ניו גינאים״. בשל תאונות בהיסטוריה הקולוניאלית של המאה ה־19 האי מחולק עתה מבחינה פוליטית בין שתי מדינות. החצי המזרחי של האי, הוא ואיים רבים קטנים יותר הסמוכים אליו, הוא שטחה של המדינה העצמאית פַּפּוּאָה ניו גיני, שנוצרה ממושבה גרמנית לשעבר בחלק הצפוני מזרחי של ניו גינאה וממושבה בריטית לשעבר בחלק הדרומי מזרחי שלו, ועד עצמאותה בשנת 1975 שלט בה מִנהל של אוסטרליה. האוסטרלים כינו את החלק הגרמני לשעבר ניו גיני ואת החלק הבריטי לשעבר פַּפּוּאָה. החצי המערבי של האי, לשעבר חלק מאיי הודו המזרחיים של הולנד, הוא משנת 1969 פרובינציה (ושמה פַּפּוּאָה המערבית, לשעבר אִירִיאָן גָ׳יָה) של אינדונזיה. עבודת השדה שלי בניו גינאה התחלקה כמעט שווה בשווה בין שני החצאים הפוליטיים של האי.

למה לחקור חברות מסורתיות?

למה החברות ה״מסורתיות״ מרתקות אותנו כל כך?2 במידת־מה בגלל העניין האנושי שבהן: הקסם שבהיכרות עם אנשים שדומים לנו מאוד ומובנים לנו מבחינות מסוימות ושונים מאתנו מאוד וקשים להבנה מבחינות אחרות. כשהגעתי לניו גינאה בפעם הראשונה, ב־1964 כשהייתי בן 26, התרשמתי מן האקזוטיות של הניו גינאים: הם נראו שונים מהאמריקנים, דיברו בשפות שונות, לבשו בגדים שונים והתנהגו בדרכים שונות. אבל בעשורים הבאים, שבהם ביקרתי עשרות ביקורים שנמשכו מחודש עד חמישה חודשים בחלקים רבים של ניו גינאה והאיים השכנים, נסוגה התחושה השלטת של אקזוטיות מפני תחושה של מכנה משותף כשהתחלתי להכיר ניו גינאים יחידים: שוחחנו שיחות ארוכות, צחקנו מאותן בדיחות, חלקנו התעניינות משותפת בילדים, בסקס, במזון ובספורט ומצאנו את עצמנו כועסים, פוחדים, מצטערים נרגעים ועולצים יחד. אפילו השפות שלהם הן גרסאות שונות של המאפיינים הבלשניים המוכרים בעולם כולו: אף על פי שהשפה הראשונה שלמדתי בניו גינאה (שפת פוֹרֶה) אינה קשורה לשפות ההודו־אירופיות ולכן אוצר המילים שלה היה לי זר לחלוטין, היא מטה פעלים בצורה מורכבת, כמו הגרמנית, ויש לה כינוי גוף זוגי, כמו הסלובנית, מילות יחס בסוף המילה, כמו הפינית, ושלושה כינויי רֶמֶז של קִרבה (״כאן״, ״שם קרוב״ ו״שם רחוק״), כמו בלטינית.

2 במונחים חברות ״מסורתיות״ ו״בקנה מידה קטן״, שבהם אשתמש בכל הספר הזה, אני מתכוון לחברות בעבר ובהווה שחיות בצפיפות אוכלוסין נמוכה ובקבוצות קטנות, מכמה עשרות עד כמה אלפים, המתקיימות מציד ומלקט מזון או מעבודת אדמה ומרעיית צאן, ומשתנות במידה מוגבלת עקב המגע עם חברות גדולות, מערביות ותעשייתיות. בפועל, כל החברות המסורתיות האלה שעדיין קיימות היום השתנו לפחות במידה חלקית עקב המגע עם המערב, ואפשר לתאר אותן לחלופין כחברות ״מעבר״ (״transitional״) ולא כחברות ״מסורתיות״ (״traditional״), אבל פעמים רבות הן עדיין שומרות תכונות ותהליכים חברתיים של החברות הקטנות בעבר. אני מעמיד את החברות המסורתיות קטנות המידה מול החברות ה״מערביות״, ובכך כוונתי לחברות הגדולות, המודרניות והתעשייתיות המנוהלות בידי ממשלים מדינתיים, שמוּכּרות לקוראי הספר הזה כחברות שרובם חיים בהן היום. החברות האלה מכונות חברות ״מערביות״ מפני שתכונות חשובות שלהן (כגון המהפכה התעשייתית ומערכת בריאות ציבורית) קמו תחילה במערב אירופה במאה ה־18 ובמאה ה־19 והתפשטו משם אל ארצות רבות אחרות שמעבר לים.

אחרי תחושת האקזוטיות שעוררו בי הניו גינאים בתחילה, הטעו אותי כל קווי הדמיון האלה לחשוב: ״בני האדם הם ביסודו של דבר אותם בני אדם בכל מקום״. לא, בסופו של דבר הבנתי שמבחינות בסיסיות רבות אנחנו לא אותו הדבר: רבים מחברַי הניו גינאים סופרים אחרת (במיפוי חזותי ולא במספרים מופשטים), בוחרים את נשותיהם אחרת, נוהגים בהוריהם ובילדיהם אחרת, מזהים סכנה אחרת, ויש להם מושגים אחרים על ידידות. התערובת המבלבלת הזאת של קווי דמיון ושוני היא אחת הסיבות לקסם שהחברות המסורתיות מהלכות על המתבונן בהן מבחוץ.

סיבה אחרת לעניין ולחשיבות של החברות המסורתיות היא שנשמרים בהן מאפייני הדרך שבה חיו כל אבותינו עשרות אלפי שנים, כמעט עד אתמול. אורחות החיים המסורתיים הם שעיצבו אותנו וגרמו לנו להיות מה שאנחנו עכשיו. המעבר מלקט וציד לעבודת האדמה החל רק לפני כ־11,000 שנים; כלי המתכת הראשונים נוצרו רק לפני 7,000 שנה; והממשל המדינתי הראשון והכתב הראשון הופיעו רק לפני 5,400 שנה. התנאים ה״מודרניים״ שוררים, ולו רק באופן מקומי, רק חלק זעיר מתולדות האדם; כל חברות האדם היו מסורתיות זמן רב הרבה יותר משחברה כלשהי היתה מודרנית. היום קוראי הספר הזה מקבלים כמובן מאליו מזון שגדל בחווה ונקנה בחנות ולא מזון בר שניצוד ונלקט יום־יום, כלי מתכת ולא כלי אבן, עץ ועצם, ממשל מדינתי ובתי המשפט והמשטרה והצבאות הכרוכים בו וקריאה וכתיבה. אבל כל הדברים האלה, שנראים הכרחיים, הם חדשים למדי, ומיליארדי בני אדם בכל העולם עדיין חיים היום בדרכים מסורתיות למחצה.

אפילו בתוך החברות המודרניות התעשייתיות יש אזורים שעדיין פועלים בהם מנגנונים מסורתיים. באזורים כפריים רבים בעולם הראשון, כגון בעמק מונטנה שאשתי, ילדי ואני מבלים בו את חופשות הקיץ שלנו, מחלוקות רבות עדיין מיושבות במנגנונים מסורתיים לא רשמיים, ולא בפנייה לבית המשפט. כנופיות אורבניות בערים הגדולות אינן קוראות למשטרה ליישב את המחלוקות ביניהן, אלא נשענות על שיטות מסורתיות של משא ומתן, פיצוי, הפחדה ומלחמה. ידידַי מאירופה שגדלו בכפרים קטנים בשנות החמישים מתארים ילדוּת שדומה לילדוּת בכפר מסורתי בניו גינאה: כולם הכירו את כולם בכפר, כל אחד ידע מה כל אחד אחר עושה והביע את דעתו על כך, אנשים נשאו נשים שנולדו במרחק קילומטר או שניים, אנשים בילו את כל חייהם בתוך הכפר או סמוך לו, חוץ מהצעירים שעזבו את הכפר בשנות מלחמת העולם, ומחלוקות בתוך הכפר יושבו בדרך שאיחתה קשרים או עשתה אותם נסבלים, מפני שאתה צריך לחיות ליד האדם הזה כל שארית ימיך. כלומר עולם האתמול לא נמחק מעל פני האדמה והוחלף בעולם החדש של היום: הרבה מעולם האתמול עדיין נמצא אתנו. זו עוד סיבה לרצון להבין אותו.

כפי שנראה בפרקי הספר הזה, החברות המסורתיות מגוונות הרבה יותר מהחברות התעשייתיות המודרניות ברבים ממנהגיהן התרבותיים. בתוך טווח השונוּת הזה נורמות תרבותיות רבות של החברות המדינתיות המודרניות רחוקות מאוד מהנורמות המסורתיות ונמצאות קרוב לקצותיו של אותו טווח שונוּת מסורתית. למשל, כמה חברות מסורתיות מתייחסות לזקנים באכזריות רבה יותר מכל חברה תעשייתית מודרנית, ואחרות מעניקות לזקנים חיים מספקים הרבה יותר מכל חברה תעשייתית; החברות התעשייתיות המודרניות קרובות לקצה הראשון יותר מלקצה השני. ואף על פי כן פסיכולוגים מבססים את רוב ההכללות שלהם על טבע האדם על מחקרים ברצועה הצרה והלא טיפוסית שלנו בטווח השונוּת האנושי. 96 אחוז בין משתתפי ניסויים — שנבדקו ב־2008 בדגימה של מאמרים שהתפרסמו בכתבי עת פסיכולוגיים מהשורה הראשונה — היו מארצות תעשייתיות בעלות אופי מערבי (צפון אמריקה, אירופה, אוסטרליה, ניו זילנד וישראל), 68 אחוז מארצות הברית במיוחד, ורבים מהם, עד שמונים אחוז, היו סטודנטים לתואר ראשון שנרשמו לקורסים בפסיכולוגיה, כלומר שאינם טיפוסיים אפילו בחברות הלאומיות שלהם. כפי שניסחו זאת אנשי מדעי החברה ג׳וזף הנריק, סטיבן הַיינֶה ואֵרָה נוֹרֶנצָאיָאן, רוב ההבנה שלנו בפסיכולוגיה של האדם מבוססת על נבדקים שאפשר לתאר אותם בראשי התיבות WEIRD [מוזר]: מחברות מערביות (Western), משכילות (educated), מתועשות (indastrialized), עשירות (rich) ודמוקרטיות (democratic). נדמה שרוב הנבדקים גם מוזרים פשוטו כמשמעו, על פי אמות המידה של השונוּת התרבותית בעולם, כי נמצא שהם חריגים במחקרים רבים של תופעות תרבותיות שדגמו את השונוּת העולמית ביתר הרחבה. בין התופעות שנדגמו היו תפיסה חזותית, הגינות, שיתוף פעולה, ענישה, חשיבה ביולוגית, אוריינטציה מרחבית, חשיבה אנליטית לעומת הוליסטית, חשיבה מוסרית, מוטיבציה ללכת בתלם, בחירה בין חלופות ותפיסת העצמי. מכאן שאם אנו רוצים להכליל הכללות על טבע האדם, עלינו להרחיב הרבה יותר את מדגם המחקר שלנו מנבדקי WEIRD הרגילים (בעיקר סטודנטים אמריקנים לפסיכולוגיה) לכל טווח החברות המסורתיות.

בזמן שאנשי מדעי החברה יכולים אפוא להסיק מסקנות בעלות עניין אקדמי ממחקרי החברות המסורתיות, אנחנו, כל השאר, אולי יכולים ללמוד דברים בעלי ערך מעשי. החברות המסורתיות בעצם מייצגות אלפי ניסויים טבעיים בדרכים לבנות חברה אנושית. יש להן אלפי פתרונות לבעיות האדם, פתרונות שונים מאלה שאימצו החברות המודרניות ה־WEIRD שלנו. להלן נראה שכמה מן הפתרונות האלה — למשל, כמה מהדרכים שבהן החברות המסורתיות מגדלות את ילדיהן, נוהגות בזקניהן, שומרות על בריאותן, מדברות, מבלות את הזמן הפנוי ומיישבות סכסוכים — ייראו לכם, כפי שהן נראות לי, טובות יותר מהמנהגים המקובלים בעולם הראשון. אולי נוכל להפיק תועלת אם נאמץ באופן סלקטיבי כמה מהמנהגים המסורתיים האלה. כמה מאתנו כבר עושים זאת, עם יתרונות מוכחים לבריאותנו ולאושרנו. מבחינות מסוימות, אנחנו המודרניים איננו מתאימים; גופינו ומנהגינו מתמודדים עם תנאים שונים מאלה שבהם התפתחו ושאליהם הותאמו.

אבל אל לנו ללכת לקיצוניות ההפוכה, לרומנטיזציה של העבר ולכמיהה אל הזמנים הפשוטים. מנהגים מסורתיים רבים, אנחנו יכולים להתברך בלבנו שנפטרנו מהם — כגון רצח תינוקות, נטישה או הריגה של הזקנים, התמודדות עם סכנת רעב תקופתי, סיכון גבוה יותר להיפגע מסכנות סביבתיות וממחלות מידבקות, ראיית ילדיך מתים, וחיים בפחד מתמיד מפני התקפה. החברות המסורתיות יכולות לא רק להציע לנו כמה אורחות חיים טובים יותר, אלא גם לעזור לנו להעריך כמה מיתרונות החברה שלנו שנראים לנו מובנים מאליהם.

מדינות

החברות המסורתיות מגוונות בארגון שלהן יותר מחברות בעלות ממשל מדינתי. כנקודת מוצא שתסייע לנו להבין תכונות לא מוכרות של חברות מסורתיות, הבה ניזכר בתכונות המוכרות של מדינות הלאום שבהן אנו חיים.

ברוב המדינות המודרניות האוכלוסיות הן של מאות אלפי או מיליוני בני אדם, ובשתיים מהן, הודו וסין, שתי המדינות המודרניות המאוכלסות ביותר בעולם, יש יותר ממיליארד בני אדם. אפילו במדינות המודרניות הקטנות ביותר, מדינות האיים נָאוּרוּ וטוּבָלוּ באוקיינוס השקט, יש בכל אחת עשרת אלפים בני אדם (הווטיקן, עם אוכלוסייה של אלף בני אדם בסך הכול, מסוּוג גם הוא כמדינה, אבל הוא יוצא דופן מאחר שהוא מובלעת קטנה בתוך העיר רומא, שהווטיקן מייבא ממנה את כל צרכיו). גם בעבר היו למדינות אוכלוסיות שגודלן מעשרות אלפים עד מיליונים. האוכלוסיות הגדולות האלה די בהן לספר לנו איך המדינות הזינו את עצמן, איך היה עליהן להתארגן, ומדוע הן קיימות בכלל. כל המדינות מזינות את אזרחיהן בראש ובראשונה באמצעות ייצור מזון (עבודת אדמה ומרעה) ולא בציד ובלקט. המזון שמופק מגידול יבולים או מרעיית בקר בקילומטר אחד של גן, שדה או אדמת מרעה, שאנחנו ממלאים במיני החי והצומח המועילים לנו ביותר, רב הרבה יותר מהמזון המופק מציד ומלקט של מזון מחיות הבר ומצמחי הבר למיניהם (כמה מהם בלתי אכילים) שנמצאים במקרה בדונם של יער. מסיבה זו לבדה, שום חברת ציידים־לקטים לא הצליחה מעולם להאכיל אוכלוסייה צפופה דייה לתמוך בממשל מדינתי. בכל מדינה רק שיעור מסוים מן האוכלוסייה — שיעור נמוך של שני אחוזים בחברות המודרניות בעלות המשקים הממוכנים ביותר — מייצר את המזון. שאר האוכלוסייה עושה דברים אחרים (כגון ממשל, תעשייה או מסחר), אינה מייצרת את מזונה ומתקיימת מעודפי מזון שמייצרים האיכרים.

האוכלוסייה הגדולה של המדינה גם אומרת שרוב האנשים שחיים בה זרים זה לזה. אפילו אזרחי המדינה הזעירה טוּבָלוּ אינם יכולים להכיר את כל 10,000 חבריהם האזרחים, ו־1.4 מיליארד אזרחי סין יתקשו בכך עוד יותר. לכן המדינות צריכות משטרה, חוקים וקודים של מוסר כדי להבטיח שהמפגשים המתמידים הבלתי נמנעים בין זרים לא יתדרדרו דרך קבע לתגרות. הצורך הזה במשטרה ובחוקים ובצווי מוסר שיבטיחו שאנשים ינהגו יפה בזרים אינו קיים בחברות זעירות, שבהן כולם מכירים את כולם.

לבסוף, כשבחברה יש יותר מ־10,000 בני אדם, אי אפשר להחליט החלטות ולבצע אותן ולהחיל אותן כשכל האזרחים יושבים ודנים בדבר פנים מול פנים וכל אחד מביע את דעתו. אוכלוסיות גדולות אינן יכולות לתפקד בלי מנהיגים שמקבלים החלטות, אנשי ביצוע שמבצעים אותן ופקידים שמחילים את ההחלטות ואת החוקים. למרבה צערם של הקוראים האנרכיסטים שחולמים לחיות בלי ממשל מדינתי, הנה הסיבות מדוע חלומכם אינו רֵאלי: תצטרכו למצוא חבורה או שבט זעירים שיהיו מוכנים לקבל אתכם שאיש אינו זר בהם ושאין להם צורך במלכים, בנשיאים ובפקידים.

בעוד רגע נראה שכמה חברות מסורתיות היו מאוכלסות דיין להצטרך פקידים למטרות כלליות. ואולם המדינות מאוכלסות עוד יותר וזקוקות לפקידים מתמחים הנבדלים זה מזה באופן אנכי ואופקי. אותנו, אזרחי המדינות, כל הפקידים האלה מרגיזים: ושוב, למרבה הצער, הם נחוצים. למדינה יש כל כך הרבה חוקים ואזרחים, ושסוג אחד של פקידים אינו יכול להחיל את כל חוקי המלך: יש צורך בגובי מִסים, בפקחי תנועה, בשוטרים, בשופטים, בפקחי ניקיון במסעדות וכן הלאה. בתוך סוכנות ממשלתית שיש בה רק סוג אחד של פקידים, אנחנו גם רגילים לעובדה שיש משרתי ציבור רבים מהסוג האחד הזה, והם מאורגנים באופן מִדרָגי ברמות שונות: בסוכנות מסים ישנו פקיד מס שבודק את החזרי המס שלך, ומעליו יש מפקח שאתה יכול לפנות אליו בתלונה אם אתה חולק על הדוּח של הפקיד, ומעליו יש מנהל משרד, ומעליו מנהל מחוז או מדינה, ומעליו נציב מס הכנסה לכל ארצות הברית (בפועל זה מסובך עוד יותר: השמטתי כמה רמות לצורך הקיצור). הרומן של פרנץ קפקא הטירה מתאר ביורוקרטיה דמיונית שכזאת בהשראת הביורוקרטיה הממשית באימפריה ההבסבורגית שקפקא היה אזרח שלה. כשאני קורא לפני השינה איך קפקא מתאר את התסכולים שחווה הגיבור שלו בהתמודדות עם הביורוקרטיה של הטירה הדמיונית, מובטחת לי שינה מלאת סיוטים, אבל כולכם, הקוראים, בוודאי חוויתם סיוטים ותסכולים משלכם בהתמודדות עם ביורוקרטיות ממשיות. זה המחיר שאנו משלמים על חיים בממשלים מדינתיים: שום אוטופיסט לא גילה איך מנהלים מדינה בלי כמה פקידים לפחות.

עוד תכונה מוכרת ולא חביבה של המדינות, אפילו בדמוקרטיות הסקנדינביות השוויוניות ביותר, היא שהאזרחים אינם שווים מבחינה פוליטית, כלכלית וחברתית. בהכרח, כל מדינה צריכה שיהיו לה כמה מנהיגים פוליטיים שנותנים הוראות ומחוקקים חוקים והרבה פשוטי עם שמצייתים להוראות ולחוקים. לאזרחי המדינות יש תפקידים כלכליים שונים (איכרים, שרתים, עורכי דין, פוליטיקאים, זבנים וכולי), ובכמה מן התפקידים האלה יש משכורות גבוהות יותר מבתפקידים אחרים. המעמד החברתי של מקצת האזרחים גבוה יותר ממעמדם של אזרחים אחרים. כל המאמצים האידאליסטיים לצמצם את אי־השוויון בתוך המדינות — למשל, הנוסחה של קרל מרקס לאידאל הקומוניסטי: ״מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו״ — נכשלו.

מדינות לא יכלו להתקיים עד שהחל ייצור המזון (רק ב־9000 לפני הספירה), ויתרה מזאת, עד שפעל ייצור המזון אלפי שנים ואִפשר את הצטברות האוכלוסיות הגדולות והצפופות שדורשות ממשל מדינתי. המדינה הראשונה קמה בסהר הפורה בסביבות 3400 לפני הספירה, ובאלפים הבאים קמו מדינות בסין, במקסיקו, בהרי האנדים, במדגסקר ובאזורים אחרים, עד שהיום מפת העולם מראה שכל שטחי היבשה בכדור הארץ, חוץ מאנטארקטיקה, מחולקים למדינות. ואפילו באנטארקטיקה יש שבע מדינות הטוענות לבעלות עליה, מקצתה בעלות חופפת.

סוגי החברות המסורתיות

עד 3400 לפני הספירה לא היו אפוא מדינות בשום מקום, ועד הזמן האחרון עדיין היו מחוץ לשליטתן של המדינות אזורים גדולים שפעלו במערכות פוליטיות מסורתיות פשוטות יותר. ההבדלים בין החברות המסורתיות האלה ובין החברות המדינתיות המוכרות לנו הם נושאו של הספר הזה. איך נסווג ונדבר על השונוּת של החברות המסורתיות עצמן?

אמנם כל חברת אדם היא ייחודית, אבל יש גם דפוסים חוצי תרבויות שמאפשרים כמה הכללות. וביתר פירוט, יש בחברות מגמות מִתאמִיות לפחות בארבעה היבטים: גודל אוכלוסייה, פרנסה, ריכוזיות מדינית וריבוד חברתי. עם העלייה בגודל האוכלוסייה ובצפיפותה יש עלייה בסיפוק המזון וצרכים אחרים. כלומר, המזון המופק מקילומטר רבוע אחד בידי איכרי מחיָה (subsistence farmers) החיים בכפרים רב יותר מן המזון שמפיקות מהשטח הזה קבוצות קטנות נוודות או קבוצות של ציידים־לקטים, ורב ממנו עוד יותר המזון המופק מקילומטר רבוע אחד של חלקות גן בהשקיה אינטנסיבית שמעבדים עמים בעלי צפיפות אוכלוסין גבוהה יותר והחוות הממוכנות של המדינות המודרניות. קבלת ההחלטות הפוליטית נעשית ריכוזית יותר — מהדיונים הקבוצתיים פנים אל פנים שמנהלות קבוצות לקטים־ציידים ועד המִדרגים הפוליטיים וההחלטות הפוליטיות שהמנהיגים במדינות המודרניות מקבלים. הריבוד החברתי גדל — מהשוויון היחסי של קבוצות קטנות של ציידים־לקטים עד אי־השוויון בין בני אדם בחברות גדולות וריכוזיות.

המִתאמים האלה בין היבטיהן השונים של החברות אינם נוקשים: לחברות אחדות בגודל נתון יש פרנסה אינטנסיבית יותר או ריכוזיות פוליטית רבה יותר או ריבוד חברתי רב יותר מלחברות אחרות. אבל אנו זקוקים לקצרנות מסוימת כדי לדבר על סוגי החברות השונים העולים מן המגמות הרחבות האלה, תוך כדי הכרה בשונוּת בתוך המגמות האלה. הבעיה המעשית שלנו דומה לבעיה של הפסיכולוגים ההתפתחותיים הדנים בהבדלים בין אנשים. אמנם כל אדם הוא יחיד ומיוחד, אבל יש בכל זאת מגמות רחבות הקשורות לגיל; למשל, בני שלוש הם בממוצע שונים מבני 24 בהיבטים מתאמיים רבים. אבל הגיל יוצר רצף בלי קטיעות חדות: אין כל מעבר פתאומי מ״להיות בן שלוש״ ל״להיות בן שש״. ויש הבדלים בין אנשים בני אותו גיל. על אף הסיבוכים האלה, הפסיכולוגים ההתפתחותיים מוצאים בכל זאת שיש תועלת לאמץ קטגוריות קצרנות, כגון ״תינוק״, ״פעוט״, ״ילד״, ״נער״, ״בחור צעיר״ וכיוצא באלה, על אף ההכרה בפגמי הקטגוריות האלה.

גם אנשי מדעי החברה מוצאים תועלת באימוץ קטגוריות קצרנות על אף הבנת פגמיהן. להם יש סיבוך נוסף: אפשר להחזיר לאחור שינויים בתוך חברות, אך לא בתוך קבוצות גיל. כפרים של עובדי אדמה יכולים ליהפך לחבורות קטנות של ציידים־לקטים בתנאי בצורת, ואילו בן ארבע לעולם לא יוכל להיות שוב בן שלוש. רוב הפסיכולוגים ההתפתחותיים מסכימים שיש לזהות את הקטגוריות הרחבות ביותר של תינוק/ילד/נער/בחור ולקרוא להן בשם, ואילו אנשי מדעי החברה משתמשים במערכות חלופיות רבות של קטגוריות קצרנות כדי לתאר את השונוּת של חברות מסורתיות, ויש מדענים שכועסים על עצם השימוש בקטגוריות. בספר הזה אשתמש מפעם לפעם בחלוקה של אֶלמן סֶרוויס, המחלק את חברות האדם לארבע קטגוריות על פי העלייה בגודל האוכלוסייה, בריכוזיות הפוליטית ובריבוד החברתי: חבורה, שבט, צִ׳יפְדוֹם [משטר צ׳יף] ומדינה. המונחים האלה הם כבר בני חמישים שנה, ובינתיים הוצעו מונחים אחרים, אבל למונחים של סרוויס יש יתרון שבפשטות: ארבעה מונחים שיש לזכור, לעומת שבעה, מילים יחידות במקום ביטויים רבי־מילים. אבל אנא זכרו שהמונחים האלה הם רק קצרנות שימושית לצורך דיון בשונוּת הגדולה של חברות האדם, הפוטרת אותי מן הצורך לעצור בכל פעם שאשתמש במונחים האלה ולעסוק שוב בפגמי הקצרנות ובחשיבות השונוּת בתוך כל קטגוריה.

סוג החברה הקטנה והפשוטה ביותר (חבורה, לפי מונחי סֶרוויס) מורכב מכמה עשרות בני אדם שרבים מהם בני משפחה מורחבת אחת או כמה משפחות מורחבות (למשל, בעל ואישה מבוגרים, ילדיהם וכמה מהוריהם, אחאיהם ודודניהם). רוב חברות הציידים־לקטים הנוודים וכמה מאיכרי גני ירק חיו באופן מסורתי בצפיפות אוכלוסייה נמוכה בקבוצות קטנות שכאלה. בני החבורה מעטים, וכולם מכירים את כולם, ההחלטות של הקבוצה מתקבלות בדיונים פנים אל פנים, ואין כל הנהגה פוליטית רשמית או התמחות כלכלית חזקה. איש מדעי החברה יתאר חבורה כקבוצה שוויונית ודמוקרטית למדי: חבריה נבדלים זה מזה במידה מעטה ב״עושר״ (ממילא יש מעט חפצים אישיים) ובכוח פוליטי, חוץ מההבדלים הנובעים מיכולת או מאישיות, הבדלים המתמתנים בזכות שיתוף נרחב במשאבים בין בני החבורה.

ככל שביכולתנו לשפוט מהראיות הארכאולוגיות לארגון של חברות העבר, קרוב לוודאי שכל בני האדם חיו בחבורות כאלה עד לפני כמה עשרות אלפי שנים לפחות, ורובם עדיין חיו כך לפני 11,000 שנים. כשהחלו האירופים, בייחוד אחרי המסע הראשון של קולומבוס בשנת 1492, להרחיב את גבולם ברחבי העולם ולפגוש אנשים לא אירופים החיים בחברות לא מדינתיות, עדיין תפסו החבורות את כל או את רוב שטחם של אוסטרליה ושל הקוטב וכן של סביבות מדבר ויער דלי מזון באמריקה הדרומית והצפונית ובאפריקה שמדרום לסהרה. חברות מסוג חבורות שיידונו רבות בספר הזה הן !קוּנְג במדבר קלהרי באפריקה, אינדיאנים בני אָצֶ׳ה וסִירִיוֹנוֹ באמריקה הדרומית, בני איי אֶנדֵמֵן במפרץ בנגל, הפיגמים של יערות אפריקה המשוונית ואיכרי גני הירק האינדיאנים בני מָצִ׳יגֶנְגָה בפרו. כל בני החבורות שהוזכרו במשפט הקודם, חוץ ממָצִ׳יגֶנְגָה, היו או עדיין הם ציידים־לקטים.

החבורות משתדרגות לסוג החברה הבא, הגדול והמורכב יותר (סֶֶרוויס קורא לו שבט), המורכב מקבוצה מקומית של מאות בני אדם. זה עדיין בתחומי גודל הקבוצה שכולם בו יכולים להכיר את כולם באופן אישי ואין זרים. למשל, בבית הספר התיכון שלי, שלמדו בו כמאתיים תלמידים, הכירו כל התלמידים והמורים זה את זה בשמם, אבל דבר זה לא היה אפשרי בבית הספר התיכון של אשתי, שלמדו בו אלפי תלמידים. בחברה של מאות יש עשרות משפחות, ואלה מחולקות פעמים רבות לקבוצות של קִרבה משפחתית שנקראות חמולות המחליפות לפעמים כלות וחתנים עם חמולות אחרות. בני השבטים, הרבים יותר מבני החבורות, זקוקים למזון רב יותר כדי לכלכל אנשים רבים יותר בשטח קטן, ולכן בני השבטים הם בדרך כלל איכרים או רועים או גם איכרים וגם רועים, מלבד כמה קבוצות של ציידים־לקטים החיים בסביבות פוריות ביותר (כגון בני אַיינוּ ביפן והאינדיאנים של צפון מערב אמריקה הצפונית לחופי האוקיינוס השקט). השבטים נוטים להיות יושבי קבע ולחיות רוב השנה או כולה בכפרים השוכנים ליד גני הירק, שדות המרעה ומימי הדגה שלהם. ואולם שבטי הרועים במרכז אסיה ועמים שבטיים אחרים מקיימים אורח חיים של מחזור נדודים קבוע (transhumance) — כלומר הם מעבירים את הבקר בכל עונה בין גבהים שונים כדי לנצל את העשב הגדל בגובה רב יותר עם התקדמות העונה.

מבחינות אחרות, השבטים עדיין דומים לחבורות גדולות — למשל, בשוויון היחסי שבהם, בהתמחות הכלכלית המועטה, במנהיגות הפוליטית החלשה, בהיעדר פקידים ובקבלת החלטות בדיונים פנים אל פנים. ראיתי בכפרי ניו גינאה מפגשים של מאות בני אדם שיושבים על הארץ ומצליחים לומר את דברם ומגיעים להסכמה. לשבטים אחדים יש ״איש גדול״ שמתפקד כמנהיג חלש, אבל הוא מושל רק בתוקף כושר השכנוע שלו ואישיותו, ולא מכוחה של סמכות מוכרת כלשהי. דוגמה למגבלות כוחו של ״איש גדול״ נראה בפרק 3, ששם מתואר איך חסידיו לכאורה של מנהיג ששמו גוּטֵלוּ משבט הדָאני שבניו גינאה הצליחו לסכל את רצונו של גוּטֵלוּ ולפתוח במתקפת רצח עם שפיצלה את הברית הפוליטית של גוּטֵלוּ. הראיות הארכאולוגיות לארגון שבטי, כמו שרידים של מבני מגורים מסיביים, מרמזות שהשבטים קמו באזורים מסוימים לפני 13,000 שנה לפחות. היום שבטים עדיין נפוצים באזורים מסוימים בניו גינאה ובאמזוניה. החברות השבטיות שאדון בהן בספר הזה הן האִינוּפִּיאָטים באלסקה, היָנוֹמָמוֹ באמריקה הדרומית, הקירגיזים באפגניסטן, הקָאוּלוֹנג בניו בריטן והדָאני, הדָריבִּי והפוֹרֶה בניו גינאה.

השבטים עולים אל השלב הבא של המורכבות הארגונית, הנקרא צ׳יפדום (chiefdom — נגידות), ובו אלפי בני אדם. לאוכלוסייה גדולה כל כך ולניצניה של התמחות כלכלית בצ׳יפדומים דרושים ייצור מזון רב ויכולת ליצור ולאחסן עודפי מזון להזנת המומחים שאינם מייצרים מזון, כמו הצ׳יפים וקרוביהם והפקידים שלהם. לכן הקימו הצ׳יפדומים כפרים ויישובים קטנים יותר של יושבי קבע, ובהם מתקנים לאחסון מזון, ורובן היו חברות יצרניות מזון (עבודת אדמה ומרעה), חוץ מבאזורים הפוריים ביותר הנגישים לציידים־לקטים, כגון צ׳יפדום קָלוּסָה בפלורידה ונגידויות צ׳וּמָש בחוף דרום קליפורניה.

בחברה של אלפי בני אדם בלתי אפשרי שכולם יכירו את כולם או שיתקיימו דיונים פנים אל פנים שכולם משתתפים בהם . עקב כך, הצ׳יפדומים מתמודדים עם שתי בעיות חדשות שהחבורות והשבטים לא סבלו מהן. ראשית, זרים בצ׳יפדום חייבים להיות מסוגלים לפגוש ולהכיר זה את זה כבני אותו צ׳יפדום שאינם מוכרים להם אישית ולהימנע מתגובת הסתמרות בעת הסגת גבול ומהתפרצות תגרה. לכן הצ׳יפדומים מפתחים אידֵאולוגיות וזהויות פוליטיות ודתיות משותפות הנגזרות לא אחת ממעמדו האלוהי כביכול של הצ׳יף. שנית, יש עכשיו מנהיג מוכר, הצ׳יף; הוא מחליט את ההחלטות, ויש לו סמכות מוכרת ומונופול על הזכות להשתמש בכוח נגד בני החברה שלו בשעת הצורך, והדבר מבטיח שזרים בני צ׳יפדום אחד לא יילחמו זה בזה. הצ׳יף נעזר בנושאי משרות ציבור כלליים לא מתמחים (פרוטו־ביורוקרטים) שגובים מנָחות ומיישבים סכסוכים וממלאים עוד תפקידים מִנהליים, שלא כמו גובי המס, השופטים ופקחי המסעדות הנפרדים שיש במדינות (מקור בלבול כאן הוא העובדה שכמה מהחברות המסורתיות שיש להן צ׳יפים ומתוארות בצדק כצ׳יפדומים בספרות המדעית וגם בספר הזה קרויות ״שבטים״ ברוב הכתיבה הפופולרית: למשל, ״שבטי״ האינדיאנים של מזרח אמריקה הצפונית, שבעצם, הם צ׳יפדומים.)

אחד החידושים הכלכליים של הצ׳יפדומים מכונה כלכלת חלוקה מחדש: במקום חילופים ישירים בלבד בין אנשים, הצ׳יף אוסף מנחה של מזון ועבודה ומחלק אותה שוב (redistribute) ללוחמים, לכוהני הדת ולבעלי המלאכה שמשרתים אותו. חלוקה מחדש היא אפוא הצורה המוקדמת ביותר של מערכת מיסוי שנועדה לתמוך במוסדות החדשים. חלק ממנחת המזון חוזר אל פשוטי העם, שכן לצ׳יף יש אחריות מוסרית לתמוך בהם בעתות רעב, והם עובדים בשירותו במפעלים, כגון בניית אנדרטאות ומערכות השקיה. נוסף על החידושים הפוליטיים והכלכליים האלה שמעבר למנהגי החבורות והשבטים, הצ׳יפדומים הם חלוצי החידוש החברתי של אי־שוויון ממוסד. אמנם קבוצות שארוּת נפרדות כבר יש במקצת השבטים, אבל בצ׳יפדומים הן מדורגות ועוברות בירושה: הצ׳יפדום ומשפחתו בראש הסולם, פשוטי העם והעבדים בתחתיתו, ובין אלה לאלה מדורגות (במקרה של הוואי הפולינזית) שמונה קַסְטות. בשביל בני קבוצות השארוּת או הקסטות הגבוהות, המִנחה שגובה הנגיד מממנת סגנון חיים משופר במזון, במגורים, בבגדים ובקישוטים מיוחדים.

לכן אפשר לזהות את הצ׳יפדומים הקדומים בחפירות ארכאולוגיות על פי בנייה מונומנטלית (לפעמים) ועל פי סימנים, כגון חלוקה לא שווה של חפצים בקברים בבית הקברות: חלק מהגופות (אלה של הצ׳יפדומים וקרוביהם ופקידיהם) קבורות בקברים גדולים מלאים חפצי מותרות, כגון תכשיטי טורקיז וקרבנות סוסים, שלא כמו הקברים הקטנים והלא מקושטים של פשוטי העם. על יסוד ראיות כאלה, הארכאולוגים מסיקים שהצ׳יפדומים החלו לקום באופן מקומי בסביבות 5500 לפני הספירה. בזמנים המודרניים, ממש לפני שהושלט הממשל המדינתי כמעט אוניברסלי בכל רחבי העולם, עדיין היו הצ׳יפדומים נפוצים בפולינזיה, בחלק גדול מאפריקה שמדרום לסהרה, באזורים היותר פוריים של מזרח ודרום מערב אמריקה הצפונית, אמריקה התיכונה ואמריקה הדרומית, מחוץ לאזורים שנשלטו בידי מדינות מקסיקו והאנדים. הצ׳יפדומים שיידונו בספר הזה הם בני האי מאילוּּ ובני האי טרוֹבּריאַנד באזור ניו גינאה והאינדיאנים בני קָלוּסָה וצ׳וּמָש באמריקה הצפונית. מהצ׳יפדומים צמחו המדינות (מ־3400 לפני הספירה ואילך) על ידי כיבוש או התמזגות כפויה, שיצרו אוכלוסיות גדולות יותר, פעמים רבות מגוונות מבחינה אתנית, תחומים ושכבות מומחיות של פקידים, צבאות סדירים, התמקצעות כלכלית גדולה הרבה יותר, עיור ושינויים אחרים, שהצמיחו את סוגי החברות שממלאות היום את העולם המודרני.

אילו היו אפוא אנשי מדעי החברה מצוידים במכונת זמן שיכולה לסקור את העולם בכל זמן לפני שנת 9000 לפני הספירה בערך, היו מגלים שכל בני האדם בכל המקומות התקיימו כציידים־לקטים, חיו בחבורות ואולי כבר כמה שבטים, בלי כלי מתכת, כתיבה, ממשל ריכוזי והתמחות כלכלית. אילו היו אותם אנשי מדעי החברה יכולים לחזור למאה ה־15, כשהחלה התפשטות האירופים אל יבשות אחרות, היו מגלים שאוסטרליה היא היבשת היחידה שעדיין מיושבת כולה בציידים־לקטים החיים עדיין כמעט כולם בחבורות, ואולי גם בשבטים מעטים. אבל באותו הזמן כבר מילאו המדינות את רוב אירו־אסיה, צפון אפריקה, האיים הגדולים ביותר של מערב אינדונזיה, רוב האנדים וחלקים ממקסיקו ומערב אפריקה. חבורות, שבטים וצ׳יפדומים רבים עדיין שרדו בדרום אמריקה שמחוץ לאנדים, בכל צפון אמריקה, בניו גינאה, בקוטב ובאיי האוקיינוס השקט. היום כל העולם חוץ מאנטארקטיקה מחולק חלוקה נומינלית לפחות למדינות, אף על פי שהממשל המדינתי עדיין אינו שולט ביעילות בכמה חלקים של העולם. אזורי העולם שנשמר בהם גם במאה העשרים המספר הגדול ביותר של חברות הנמצאות מחוץ לשליטה יעילה של המדינה הם ניו גינאה ואמזוניה.

לרצף של עלייה בגודל האוכלוסייה, בארגון הפוליטי ובאינטנסיביות של ייצור המזון, שנמתח מהחבורות עד המדינות, יש מקבילות במגמות אחרות, כגון עלייה בתלות בכלי מתכת, תחכום טכנולוגי, התמחות כלכלית, אי־שוויון בין בני אדם, כתב וכן שינויים בלחימה (שיידונו בפרקים 3 ו־4) ובדת ובפרק 9 (שתידון דת). (זכרו שוב: ההתפתחות מחבורות למדינות לא התרחשה בכל מקום, והיא אינה בלתי־הפיכה וגם לא לינֵאָרית). המגמות האלה, ובייחוד האוכלוסיות הגדולות, הריכוזיוּת הפוליטית והטכנולוגיה וכלי הנשק המשופרים של המדינות לעומת חברות פשוטות יותר, הם שאפשרו למדינות לכבוש את החברות המסורתיות ולהכניע, לשעבד, לאחד, לגרש או להשמיד את יושבי האדמות שחמדו להן. כך נשארו החבורות והשבטים בזמנים המודרניים מוגבלים לאזורים שלא משכו את מתיישבי המדינות או שהגישה אליהם היתה קשה להם (למשל, מדבר קלהרי המיושב בבני !קוּנג, יערות הפיגמים בקו המשווה באפריקה, האזורים המרוחקים של אגן האמזונס שנשארו לאמריקנים הילידים והאי ניו גינאה שנשאר לניו גינאים).

מדוע חיו בני אדם בסוגים שונים של חברות בחלקים שונים של העולם בזמן המסע הראשון של קולומבוס אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי ב־1492? באותו הזמן היו עמים (בעיקר באירו־אסיה) שכבר חיו בממשל מדינתי והיו להם כתב, כלי מתכת, חקלאות אינטנסיבית וצבאות סדירים. לעמים רבים אחרים חסרו סימני ההיכר האלה של הציביליזציה, והאַבּוֹריג׳ינים האוסטרלים ובני !קוּנג והפיגמים האפריקנים עדיין שמרו על אורחות חיים שאפיינו את כל העולם עד 9000 לפני הספירה. איך נוכל להסביר הבדלים גֵאוגרפיים בולטים כל כך?

לפנים נפוצה אמונה, ואנשים רבים עדיין מחזיקים בה היום, שהתוצאות השונות האלה באזורים שונים משקפות הבדלים מולדים באינטליגנציה של האדם, במודרניות הביולוגית ובמוסר העבודה. לפי האמונה הזאת, האירופים נבונים יותר, מתקדמים יותר מבחינה ביולוגית וחרוצים יותר, ואילו האבוריג׳ינים האוסטרלים והניו גינאים ובני חבורות ושבטים בתקופה המודרנית הם נבונים פחות, פרימיטיביים יותר ושאפתנים פחות. ואולם אין כל ראָיה להבדלים הביולוגיים המשוערים האלה, חוץ מהטיעון המעגלי שבני החבורות והשבטים בני זמננו ממשיכים להשתמש בטכנולוגיות, בארגונים פוליטיים ובצורות פרנסה פרימיטיביים יותר, ועל כן מניחים שהם פרימיטיבים יותר מבחינה ביולוגית.

תחת זאת, ההסבר להבדלים בין סוגי החברות המתקיימים יחד בעולם המודרני מבוסס על הבדלים סביבתיים. את העלייה בריכוזיוּת הפוליטית ובריבוד החברתי הניעה העלייה בצפיפות אוכלוסיות האדם, שאותה עצמה הניעה העלייה וההתגברות של ייצור המזון (עבודת אדמה ומרעה). אבל רק מינים מעטים להפתיע של צמחי בר וחיות בר מתאימים לביות ויכולים להיות גידולים ומשק חי. אותם מיני בר מעטים היו מרוכזים רק בכתריסר אזורים קטנים בעולם, וחברות האדם שחיו בהם זכו ליתרון מוקדם מכריע בהתפתחות ייצור מזון, עודפי מזון, אוכלוסיות גדלות, טכנולוגיה מתקדמת וממשל מדינתי. כפי שדנתי בפירוט בספרי רובים, חיידקים ופלדה, ההבדלים האלה מסבירים מדוע האירופים, שחיו ליד האזור שהיו בו חיות הבר וצמחי הבר הנוחים ביותר לביות בעולם (הסהר הפורה), סופם שהתפשטו על כל העולם, ולא ה!קוּנג והאבוריג׳ינים האוסטרלים. למטרות הספר הזה, פירוש הדבר שהאנשים שעדיין חיים או שחיו עד זה לא כבר בחברות מסורתיות הם אנשים מודרניים מבחינה ביולוגית, שרק במקרה חיים באזורים בעלי מינים מעטים של צמחי בר וחיות בר נוחים לביוּת, ושמבחינות אחרות סגנונות החיים שלהם רלוונטיים לקוראי הספר הזה.

גישות, סיבות ומקורות

בחלק הקודם דנו בהבדלים בין חברות מסורתיות שיש ביכולתנו לקשור אותם באופן שיטתי להבדלים בגודלה של אוכלוסייה ובצפיפותה, באמצעים להשגת המזון ובסביבה. אמנם המגמות הכלליות שדנו בהן אכן קיימות, אך תהיה זו איוולת לחשוב שאפשר לנבא כל דבר ודבר בחברה על פי התנאים החומריים. רק חשבו, למשל, על ההבדלים התרבותיים והפוליטיים בין העם הצרפתי לעם הגרמני, ברור כי אינם קשורים להבדלים בין הסביבה הצרפתית לסביבה הגרמנית, הבדלים שממילא הם מתונים על פי אמות המידה של שוֹנוּת סביבתית בעולם כולו.

חוקרים נוקטים גישות מגוונות להבנת ההבדלים בין חברות. כל גישה יש בה תועלת להבנת כמה מן ההבדלים בין כמה חברות אבל אינה מתאימה להבנת תופעות אחרות. גישה אחת היא הגישה האבולוציונית שדנו בה והדגמנו אותה בחלק הקודם: לזהות תכונות כלליות המבדילות בין חברות בעלות גודל וצפיפות אוכלוסייה שונים אך משותפות לחברות בעלות גודל וצפיפות אוכלוסייה שווים; ולהקיש מכך שינויים בתוך החברה בעודה גדֵלה או קטֵנה ולפעמים לצפות בהם ישירות. לגישה האבולוציונית הזאת קשורה הגישה שאפשר לקרוא לה אדפטיבית: הרעיון שכמה מתכונותיה של חברה הן אדפטיביות ומאפשרות לה לתפקד ביתר יעילות בתנאים החומריים, בסביבה הפיזית והחברתית ובגודל ובצפיפות המיוחדים שלה. הדוגמאות כוללות את הצורך של כל החברות שיש בהן יותר מכמה אלפי בני אדם להקים להן מנהיגים ואת היכולת הפוטנציאלית של אותן חברות גדולות לייצר את עודפי המזון הנחוצים כדי לתמוך במנהיגים. הגישה הזאת מעודדת ניסוח הכללות ופירוש שינויים שמתחוללים בחברה עם הזמן במונחי התנאים והסביבה שבהם חיה אותה חברה.

גישה שנייה, המנוגדת ניגוד קוטבי לגישה הראשונה, רואה כל חברה כחברה ייחודית בגלל ההיסטוריה המיוחדת שלה, ורואה באמונות ובמנהגים התרבותיים משתנים עצמאיים שאינם מוכתבים על ידי התנאים הסביבתיים. בין המספר הכמעט אין־סופי של דוגמאות אני מבקש להזכיר מקרה קיצוני אחד באחת החברות שיידונו בספר הזה, מפני שהוא דרמטי ומשכנע מאוד בניתוק שלו מהתנאים החומריים. קָאוּלוֹנג, אחת מעשרות האוכלוסיות הקטנות החיות לאורך אגן הניקוז הדרומי של האי ניוּ בְּריטֶן ממזרח לניו גינאה, קיימה לפנים את פולחן חניקת האלמנות. כשהלך אדם לעולמו ביקשה אלמנתו מאחֶיה להרוג אותה בחניקה. היא לא נרצחה בחניקה בניגוד לרצונה, וגם לא היתה נתונה ללחץ של בני החברה האחרים לקיים את ההתאבדות הפולחנית הזאת. מילדותה החשיבה את הדבר למנהג, כשהתאלמנה קיימה אותו בעצמה, האיצה באחיה (או בבנה אם לא היו לה אחים) למלא את חובתם החגיגית ולחנוק אותה למרות רתיעתם הטבעית מכך וישבה ושיתפה פעולה בעוד הם חונקים אותה.

שום חוקר לא טען שהמנהג הקָאוּלוֹנגי של חניקת אלמנות הועיל בדרך כלשהי לחברה הקָאוּלוֹנגית או לאינטרסים הגנטיים ארוכי הטווח (שלאחר המוות) של האלמנה החנוקה או של קרוביה. שום מדען סביבתי לא זיהה תכונה כלשהי בסביבה של הקָאוּלוֹנג שבגללה חניקת האלמנות מועילה או מובנת בה יותר מאשר באגן ההיקוות הצפוני של ניו בריטן או הלאה מזרחה או מערבה מאגן הניקוז הדרומי של ניו בריטן. אינני מכיר חברות אחרות שמקיימות חניקה פולחנית של אלמנות בניו בריטן או בניו גינאה, חוץ מהסֶנגסֶנג, הקרובה לקָאוּלוֹנג. נראה שצריך לראות במנהג חניקת האלמנות בקָאוּלוֹנג תכונה תרבותית היסטורית עצמאית שצמחה מסיבה עלומה באזור המסוים הזה של ניו בריטן, ובסופו של דבר אולי היתה מתבטלת על ידי הברֵרה הטבעית בין חברות (למשל, אם חברות אחרות בניו בריטן שאינן מקיימות את מנהג חניקת האלמנות היו משיגות בכך יתרונות על הקָאוּלוֹנג), אבל היא התמידה זמן ניכר, עד שלחץ ומגע חיצוניים גרמו לזניחתה אחרי 1957 בערך. כל מי שמכיר כל חברה אחרת יוכל לחשוב על תכונות פחות קיצוניות שמאפיינות אותה, שאולי אין בהן יתרונות ברורים ואולי יש בהן אפילו כדי להזיק לאותה חברה, ושברור שאין הן תוצאה של תנאים מקומיים.

עוד גישה להבנת ההבדלים בין חברות היא לזהות אמונות ומנהגים תרבותיים שיש להם תפוצה אזורית רחבה ושהתפשטו בהיסטוריה באזור הזה בלי קשר ברור אל התנאים המקומיים. דוגמאות מוכרות הן הנוכחות הכמעט מוחלטת של הדתות המונותאיסטיות ושל השפות הלא טונליות באירופה, לעומת השכיחות של דתות לא מונותאיסטיות ושפות טונָליות בסין ובאזורים סמוכים בדרום מזרח אסיה. יש לנו ידע רב על השורשים וההתפשטות ההיסטורית של כל סוג דת ושפה בכל אזור. ואולם אני לא מכיר סיבות משכנעות שמסבירות מדוע השפות הטונָליות היו מועילות פחות בסביבות אירופיות, וגם לא למה דתות מונותֵאיסטיות אינן מתאימות במהותן לסביבות של סין ודרום מזרח אסיה. דתות, לשונות, אמונות ומנהגים אחרים יכולים להתפשט בשתי דרכים. הדרך האחת היא על ידי אנשים שנפוצים ולוקחים אִתם את תרבותם, כמו שעשו האירופים שהיגרו אל האמריקות ואל אוסטרליה והקימו שם חברות הדוברות שפות אירופיות ודומות לחברות האירופיות. הדרך השנייה היא על ידי אנשים שמאמצים להם אמונות ומנהגים של תרבויות אחרות: למשל העם היפני המודרני שאימץ את סגנונות הלבוש המערביים, והאמריקנים המודרניים שאימצו את מנהג אכילת הסושי, בלי שמהגרים מערביים הציפו את יפן ובלי שמהגרים יפנים הציפו את ארצות הברית.

עניין אחר בקשר להסברים, שיחזור לעתים קרובות בכל הספר הזה, הוא ההבחנה בין החיפוש אחר הסברים ישירים (proximate) ובין החיפוש אחר הסברים יסודיים (ultimate). כדי להבין את ההבחנה הזאת, חשבו על בני זוג שמתכוונים להתגרש אחרי עשרים שנות נישואים והם מתייעצים על כך עם פסיכולוג. לשאלת המטפל: ״מה הביא אתכם לבקש גט אחרי עשרים שנות נישואים?״ הבעל עונה: ״היא הִכּתה אותי בפנים עם בקבוק זכוכית כבד: אני לא יכול לחיות עם אישה שעשתה דבר כזה״. האישה מודה שהיא אכן הִכּתה אותו בבקבוק זכוכית, וכי זו ה״סיבה״ (כלומר הסיבה הישירה) להתפרקות נישואיהם. אבל המטפל יודע שתקיפות בקבוקים הן דבר נדיר בנישואים מאושרים ומבקש לרדת לחקר הסיבה להן. האישה משיבה: ״לא יכולתי לסבול יותר את כל הרומנים שלו עם נשים אחרות ולכן הִכּיתי אותו — הרומנים שלו הם הסיבה האמתית (כלומר היסודית) לפירוד בינינו״. הבעל מודה ברומנים שלו, אבל המטפל שוב תוהה למה לבעל הזה, בניגוד לבעלים בנישואים מאושרים, יש רומנים. הבעל משיב: ״אשתי היא אדם קר ואנוכי, וגיליתי שאני זקוק ליחסי אהבה כמו כל אדם נורמלי — זה מה שחיפשתי ברומנים שלי, וזו הסיבה הבסיסית לפירוד בינינו״.

בטיפול ארוך טווח המטפל ימשיך ויחקור ויתחקה אחר ילדותה של האישה שגרמה לה להיות קרה ואנוכית (אם כך היא באמת). אבל אפילו גרסה קצרה זו של הסיפור די בה להראות שרוב הסיבות והתוצאות מורכבות, בעצם, משרשרת של סיבות, אחדות ישירות יותר, אחרות בסיסיות יותר. בספר הזה נראה שרשרות רבות כאלה. למשל, הסיבה הישירה למלחמה שבטית (פרק 4) עשויה להיות שאדם א׳ בשבט אחד גנב חזיר מאדם ב׳ בשבט אחר; א׳ מצדיק את הגנֵבה הזאת בסיבה עמוקה יותר (הדודן של ב׳ הסכים בחוזה לקנות חזיר מאביו של א׳ אבל לא שילם לו את המחיר המוסכם), והסיבה היסודית למלחמה היא בצוֹרת ומחסור במשאבים ולחצי אוכלוסייה שבגללם לא היו די חזירים להאכיל את האנשים בשני השבטים.

אלה הן אפוא הגישות הרחבות שחוקרים נוקטים במאמציהם להסביר את ההבדלים בין חברות אדם. ואשר לדרך שבה החוקרים קונים להם את ידיעותיהם על החברות המסורתיות, אפשר לחלק את מקורות המידע שלנו חלוקה שרירותית במקצת לארבע קטגוריות, שלכל אחת מהן יש יתרונות וחסרונות משלה, והגבולות ביניהן מטושטשים. השיטה הברורה ביותר, ומקורו של רוב המידע בספר הזה, היא לשלוח איש מדעי החברה או ביולוג מאומנים לבקר או לחיות בתוך חברה מסורתית ולעשות מחקר המתמקד בנושא ספציפי. מגבלה גדולה של הגישה הזאת היא שהמדענים בדרך כלל אינם יכולים לחיות בתוך חברה מסורתית לפני שבניה ״רוככו״ ומספרם פחת בשל מחלות חיצוניות ולפני שהיא נכבשה והוכפפה לשליטת ממשל מדינתי ועל כן השתנתה במידה רבה.

שיטה שנייה היא לנסות לקלף את השינויים הטריים האלה בחברות המסורתיות בעולם המודרני על ידי ראיונות עם אנשים לא אוריינים שמספרים על ההיסטוריות שלהם שעוברות בעל פה ועל ידי שחזור החברה שלהם, בדרך זו, כפי שהיתה במשך כמה דורות בעבר. שיטה שלישית שותפה ליעדי השחזור על פי מסורות שעוברות בעל פה בכך שהיא מבקשת לראות את החברות המסורתיות קודם שביקרו בהן מדענים מודרניים. אבל כאן הדרך היא להשתמש בתיאורים של חוקרים, סוחרים, סיירים מטעם הממשל ובלשנים מיסיונרים שבדרך כלל מקדימים את המדענים במגעם עם חברות מסורתיות. אמנם התיאורים שמתקבלים נוטים להיות שיטתיים פחות, כמותיים פחות וקפדנים פחות מבחינה מדעית מהתיאורים של חוקרי שדה בעלי הכשרה מדעית, אבל הם מפצים על כך בתיאור שהם מתארים חברה שבטית שהשתנתה פחות מאשר כשנחקרה מאוחר יותר על ידי מדענים אורחים. ולבסוף, מקור המידע היחיד על חברות מן העבר הרחוק שלא היה להן כתב ולא קיימו מגע עם משקיפים אוריינים הוא החפירות הארכאולוגיות. לאלה יש היתרון של שחזור תרבות זמן רב לפני שבאה במגע עם העולם המודרני והשתנתה בגללו — והמחיר הוא חסרון פרטים דקים (כגון שמות ומניעים של בני אדם) ואי־ודאות ומאמץ גדולים יותר בהסקת מסקנות חברתיות מהממצאים החומריים שהשתמרו בשכבות הארכאולוגיות.

בשביל קוראים (ובייחוד בשביל חוקרים) שמבקשים ללמוד עוד על מקורות המידע המגוונים האלה על חברות מסורתיות, אני מביא דיון נרחב בעמודים בחלק ״המשך קריאה״ בסוף הספר הזה.

ספר קטן על נושא גדול

נושאו של הספר הזה, באופן פוטנציאלי, הוא כל צדדי תרבות האדם של כל העמים ברחבי העולם ב־11,000 השנים האחרונות. ואולם ההיקף הרחב הזה היה מצריך ספר של 2,397 עמודים שאיש לא היה קורא אותו. בִּמְקום זה, מסיבות מעשיות, בחרתי נושאים וחברות אחדים כדי להפיק ספר בעל אורך קריא. אני מקווה לעורר ככה את קוראַי ללמוד על הנושאים ועל החברות שאינני דן בהם בספר מתוך עיון בספרים המצוינים האחרים שקיימים למכביר (ורבים מהם מובאים בחלק ״המשך קריאה״).

אשר לבחירת הנושאים, בחרתי תשעה תחומים לדיון ב־11 פרקים כדי להדגים קשת של דרכים שאנחנו יכולים להשתמש בהן בהבנתנו את החברות המסורתיות. שני נושאים — סכנות וגידול ילדים — קשורים לתחומים שבהם אנחנו יכולים, כיחידים, לשקול אימוץ כמה מנהגים של חברות מסורתיות בחיינו האישיים. אלה הם שני התחומים שבהם מנהגיהן של כמה חברות מסורתיות שבקרבן חייתי השפיעו במידה הרבה ביותר על סגנון חיי ועל החלטותי. שלושה נושאים — טיפול בזקנים, שפה ורב־לשוֹניוּת וסגנונות חיים מְקַדמי בריאות — קשורים לתחומים שבהם כמה מנהגים מסורתיים יכולים להציע לנו מודלים להחלטותינו האישיות, אבל גם מודלים למדיניויות שהחברה שלנו בכללה יכולה לאמץ. נושא אחד — יישוב סכסוכים בדרכי שלום — עשוי להועיל בהצעת מדיניויות לחברה שלנו בכללה יותר מאשר בהדרכת חיינו האישיים. בנוגע לכל הנושאים האלה, עלינו להבהיר שאין זה עניין פשוט לשאול או לאמץ מנהגים מחברה אחת לחברה אחרת. למשל, גם אם אתם מעריצים מנהג כלשהו של גידול ילדים בחברה מסורתית כלשהי, ייתכן שתתקשו לאמץ את המנהג הזה בגידול ילדיכם אם כל ההורים האחרים סביבכם מגדלים את ילדיהם כדרך שמגדלים אותם רוב ההורים המודרניים.

בעניין הדת, אינני מצפה שקורא יחיד או חֶברה יאמצו דת שבטית מסוימת עקב הדיון שלי בדת בפרק 9. אבל רובנו עוברים במהלך חיינו שלב או שלבים שבהם אנו מגששים אחר תשובות לשאלותינו על הדת. בשלב כזה בחיים הקוראים עשויים לגלות שיש תועלת במחשבה על טווח המשמעות הרחב שהדת העניקה לחברות שונות כל תולדות האדם. לבסוף, צמד הפרקים על לחימה מדגים תחום שבו, אני מאמין, הבנת המנהגים המסורתיים עשויה לסייע לנו להעריך כמה מן היתרונות שהממשל המדינתי מעניק לנו, בהשוואה לחברות המסורתיות (אל תגיבו מיד בזעזוע מתוך מחשבה על הירושימה או על מלחמת החפירות ותאטמו את מחשבתכם לדיון על ה״יתרונות״ שבלחימה של מדינות; הנושא מורכב יותר משהוא נראה בתחילה).

כמובן, בחירת הנושאים האלה משמיטה רבים מהנושאים המרכזיים ביותר בחקר חברות האדם — כגון אמנות, קוגניציה, שיתוף פעולה, בישול, ריקוד, יחסים מגדריים, שיטות של שאֵרוּת (kinship), השפעת השפה על התפיסות והחשיבה (היפותזת סַפִּיר־ווֹרף הנתונה לוויכוח), סִפרות, נישואים, מוזיקה, התנהגות מינית ואחרים. להגנתי אני חוזר ואומר שהספר הזה אינו שואף להיות תיאור מקיף של חברות האדם, אלא הוא בוחר בכמה נושאים מהסיבות שמניתי לעיל, ושיש ספרים מצוינים שעוסקים בנושאים האחרים האלה מנקודות מבט של מסגרות מחקר אחרות.

ואשר לבחירה שלי בחֲבָרוֹת, אי אפשר להביא בספר קצר דוגמאות מכל חברות האדם המסורתיות בקנה מידה קטן (small scale) ברחבי העולם. החלטתי להתרכז בחבורות ובשבטים בקנה מידה קטן של איכרים וציידים־לקטים ופחות בצ׳יפדומים ועוד פחות מזה במדינות בראשית צמיחתן — כי החבורות והשבטים שונים יותר מן החברות המודרניות שלנו, ועל כן הם יכולים ללמדנו יותר באמצעות הניגוד. אני מביא שוב ושוב דוגמאות מכמה עשרות חברות מסורתיות שכאלה בכל רחבי העולם (תמונות 12-1). בדרך זו אני מקווה שהקוראים יציירו לעצמם תמונה שלמה ורבת־ניואנסים של העשרות המעטות של החברות האלה ויראו איך היבטים שונים של חברות מתאימים זה לזה: למשל, איך גידול ילדים, זִקנה, סכנות ויישוב סכסוכים פועלים באותה חברה.

יש קוראים שאולי ירגישו שמספר לא מידתי של הדוגמאות שאני מביא לקוח מהאי ניו גינאה ומאיי האוקיינוס השקט הסמוכים אליו. אחת הסיבות לכך היא שזה האזור שאני מכיר היטב ושם ביליתי את רוב הזמן. אבל סיבה אחרת היא שהאי ניו גינאה תורם בעצם חלק לא מידתי מן השונוּת התרבותית של האדם. זהו ביתן הבלעדי של אלף מתוך כ־7,000 שפות העולם. יש בו המספר הגדול ביותר של חברות שגם בזמנים המודרניים עדיין אינן כפופות לממשל מדינתי או שרק בזמן האחרון החלו להיות מושפעות ממנו. האוכלוסיות שלו מציגות קשת של סגנונות חיים מסורתיים, מציידים־לקטים נוודים, יורדי ים ומומחים לגידול סָאגוֹ בשפלה ועד איכרים יושבי קבע ברמת ניו גינאה ויוצרות קבוצות במגוון גדלים מכמה עשרות בני אדם ועד מאתיים אלף. ואף על פי כן אני דן בהרחבה בתצפיות של חוקרים אחרים על חברות מכל היבשות המיושבות.

כדי שלא להרתיע קוראים פוטנציאליים מלקרוא את הספר הזה בגלל אורכו ומחירו, השמטתי הערות ומקורות של מובאות שמשולבות בטקסט. תחת זאת קיבצתי את מראי המקום בחלק ״המשך קריאה״ שמחולק לפרקים. אף על פי שהחלק ״המשך קריאה״ ארוך מדי לרוב קוראי הספר הזה, אין הוא מתיימר להיות ביבליוגרפיה מלאה של כל פרק. תחת זאת בחרתי מחקרים חדשים שנותנים לקוראים המתעניינים בנושא ספציפי ביבליוגרפיות של החומר באותו הפרק וכן כמה מחקרים קלסיים להנאת הקוראים.

 

איור 1. מקומן של 39 חברות שיידונו בהרחבה בספר הזה

 

ניו גינאה והאיים השכנים

1 = דָאני. 2 = פָאיוּ. 3 = דָרִיבִּי. 4 = אֶנְגָה. 5 = פוֹרֶה. 6 = טְסֶמְבָּגָה מָרינג. 7 = הִינִיהוֹן. 8 = בני האי מאילוּּ. 9 = בני איי טרוֹבּרִיאַנד. 10 = קָאוּלוֹנג

אוסטרליה

11 = נְגָרִינְיִין. 12 = יוֹלְנְגוּ. 13 = סֶנדבִּיץ׳. 14 = יוּבָלִיַאי

15 = קוּנַאי. 16 = פִּיטיַנטיַטיָארה. 17 = וִיִיל ומִינוֹנְג

אירו־אסיה

18 = אַגְטָה. 19 = אַיינוּ. 20 = בני איי אנדמן. 21 = קירגיז. 22 = נְגָנָסָאן

אפריקה

23 = הַדזה. 24 = !קוּנג. 25 = נוּאֵר. 26 = פיגמים אפריקנים (מְבּוּטי, אָקָה). 27 = טוּרקָנָה

 

צפון אמריקה

28 = קָלוּסָה. 29 = צ׳וּמָש ביבשת. 30 = צ׳וּמָש באיים. 31 = אִינוּפִּיאָט. 32 = אינוּאיט במדרון הצפוני של אלסקה

33 = שוֹשוֹני של האגן הגדול. 34 = האינדיאנים של החוף הצפוני מערבי

דרום אמריקה

35 = אָצֶ׳ה. 36 = מָצִ׳יגֶנְגָה. 37 = פִּירָהָה. 38 = סִירִיוֹנוֹ. 39 = יָנוֹמָמוֹ

מבנה הספר

לספר 11 פרקים המחולקים לחמישה חלקים, וסוף דבר. חלק א, שבו פרק יחיד, מעמיד את הבימה שעליה יוצגו נושאי שאר הפרקים ומסביר איך חברות מסורתיות מחלקות את המרחב — אם בגבולות שיוצרים בלעדיות טריטוריאלית הדדית, כמו במדינות המודרניות, אם בהסדרים גמישים יותר שבהם לקבוצות שכנות יש זכויות הדדיות להשתמש זו בשטחה של זו למטרות ספציפיות. אבל לשום אדם אין חופש מוחלט לנוע בכל מקום, ולכן החברות המסורתיות נוטות לחלק בני אדם לשלושה סוגים: אנשים מוכרים שהם חברים, אנשים מוכרים אחרים שהם האויבים, וזרים לא מוכרים שיש לראות בהם אויבים אפשריים. עקב כך לא יכלו בני הקבוצות המסורתיות להכיר את העולם החיצון המרוחק משטחם.

בחלק ב יש שלושה פרקים על יישוב סכסוכים. בהיעדר ממשלים מדינתיים ריכוזיים ומערכות המשפט שהם מפעילים החברות המסורתיות בקנה מידה קטן מיישבות סכסוכים באחת משתי דרכים, האחת מפייסת יותר מדרך יישוב הסכסוכים בחברות המדינתיות והאחת אלימה יותר ממנה. אני מדגים את יישוב הסכסוכים בדרכי שלום (פרק 2) בתקרית שבה ילד ניו גינאי נהרג בתאונה, והורי הילד וקרובי האיש שהרג אותו מגיעים להסכם על פיצויים ופיוס רגשי בתוך כמה ימים. מטרת תהליכי הפיצוי המסורתיים האלה אינה לקבוע טוב ורע, אלא לחדש כקדם את הקשרים או האי־קשרים בין בני חברה קטנה שעתידים לפגוש זה את זה שוב ושוב עד סוף חייהם. לעומת הדרך שוחרת השלום הזאת אני מעמיד את הפעלת החוק בחברות המדינתיות, שבהן התהליך הוא אטי ואדבֶרסָרי (לעומתי), הצדדים הם פעמים רבות זרים שלעולם לא ייפגשו עוד זה עם זה, המוקד הוא קביעת טוב ורע ולא השבת הקשרים לקדמותם, ולמדינה יש אינטרסים נפרדים משלה שלאו דווקא עולים בקנה אחד עם אלה של הנפגע. בשביל המדינה, מערכת המשפט הממשלתית היא הכרח. אבל ייתכן שיש כמה תכונות של יישוב סכסוכים מסורתי בדרכי שלום שנוכל לשלב אותן לתועלתנו במערכות המשפט של המדינה.

אם סכסוך בחברה קטנת מֵמד אינו מיושב בדרכי שלום בין הניצים, החלופה היא אלימות או מלחמה, מפני שאין מערכת משפט של מדינה שיכולה להתערב. בהיעדר מנהיגות פוליטית חזקה ומונופול של המדינה על השימוש בכוח, האלימות נוטה להוביל למעגלים של הריגות נקם. בפרק 3 הקצר אני מדגים לחימה מסורתית בתיאור מלחמה זעירה לכאורה בין בני דָאני במערב רמת ניו גינאה. פרק 4 הארוך יותר סוקר את הלחימה המסורתית סביב העולם כדי להבין אם ראוי באמת להגדיר אותה מלחמה, למה מחיר הדמים הלא מידתי שלה גבוה כל כך פעמים רבות, מה ההבדל בינה ובין לחימה של מדינה, ומדוע המלחמות נפוצות בקרב עמים מסוימים יותר מאשר בקרב אחרים.

החלק השלישי של הספר הזה מורכב משני פרקים על הקצוות המנוגדים של מחזור חיי האדם: הילדות (פרק 5) והזִקנה (פרק 6). הטווח של מנהגי גידול ילדים מסורתיים הוא רחב, מחברות בעלות מנהגים דכאניים יותר ועד חברות בעלות מנהגים מתירניים יותר ממה שנסבל ברוב החברות המדינתיות. ואף על פי כן כמה נושאים עולים בתכיפות בסקירת גידול הילדים המסורתי. קרוב לוודאי שקוראי הפרק הזה ימצאו את עצמם מעריצים כמה ממנהגי גידול הילדים המסורתי אך מזועזעים ממנהגים מסורתיים אחרים ותוהים אם אפשר לצרף כמה מן המנהגים הנערצים לרפרטואר גידול הילדים שלנו.

ואשר לטיפול בזקנים (פרק 6), כמה חברות מסורתיות, ובייחוד הנוודות שבהן והחיות בסביבות קשות, נאלצות להזניח, לנטוש או להרוג את זקניהן. אחרות מעניקות לזקניהן חיים מספקים ופוריים הרבה יותר ממה שיכולות להעניק להם רוב מדינות המערב. הגורמים שעומדים ביסוד השוני הזה בין החברות הם, בין היתר, תנאים סביבתיים, התועלת והכוח של הזקנים והערכים והחוקים של החברה. תוחלת החיים הגבוהה מאוד והתועלת הפוחתת של הזקנים בחברות המודרניות יצרו לנו טרגדיה, שלצורך הקלתה אותן חברות מסורתיות המעניקות לזקניהן חיי סיפוק ותועלת עשויות להציע דוגמאות.

בחלק ד יש שני פרקים על הסכנות ותגובותינו עליהן. אני פותח (בפרק 7) בתיאור שלוש חוויות מסוכנות ממש או לכאורה שיצאתי מהן בשלום בניו גינאה, ומה למדתי מהן על גישה נרחבת של העמים המסורתיים שאני מעריץ ומכנה ״פרנויה מועילה״. בביטוי הפרדוקסלי הזה כוונתי למחשבה דרך קבע על משמעות של אירועים וסימנים קטנים שבכל מקרה יחיד סכנתם מועטה, אבל כיוון שהם חוזרים אלפי פעמים בחיי אדם, הם עלולים לגרום נזק למתעלם מהם או להמיתו. ״תאונות״ אינן קורות באקראי או בשל מזל ביש: בעיניים המסורתיות לכל דבר יש סיבה, ולכן צריך להיות ערני לסיבות האפשריות ולהיות זהיר. בפרק 8 אני מתאר את סוגי הסכנות הטבועות בחיים המסורתיים ואת הדרכים המגוונות שבהן אנשים מגיבים עליהן. מתברר שהתפיסות שלנו את הסכנות והתגובות שלנו עליהן הן לא רציונליות באופן שיטתי מכמה וכמה בחינות.

חלק ה, האחרון, כולל שלושה פרקים על שלושה נושאים מרכזיים לחיי אדם המשתנים במהירות בעידן המודרני: דת, שונוּת לשונית ובריאות. פרק 9, על התופעה האנושית הייחודית של הדת, נמשך היישר מפרקים 7 ו־8 על הסכנות, כי החיפוש המסורתי המתמיד שלנו אחרי גורמי סכנות אולי תרם ללידתה של הדת. הימצאותה של הדת כמעט בכל חברה אנושית מעלה את ההשערה שהיא ממלאת תפקידים חשובים, ואחת היא אם טענותיה אמתיות אם לא. אבל הדת ממלאת תפקידים שונים שחשיבותם היחסית השתנתה עם התפתחות חברות האדם. מעניין לנסות לשער אילו מתפקידיה יהיו החזקים ביותר בעשורים הבאים.

השפה (פרק 10), כמו הדת, היא ייחודית לבני האדם: למעשה לעתים קרובות היא נחשבת לתכונה החשובה ביותר שמבדילה בין בני האדם ובין בעלי החיים (האחרים). אמנם החציון של מספר דוברי שפה אחת הוא רק כמה מאות עד כמה אלפי בני אדם ברוב חברות הציידים־לקטים בקנה מידה קטן, אבל בני חברות מסורתיות רבות הם דרך שגרה רב־לשוניים. האמריקנים המודרניים מניחים פעמים רבות שאין לעודד רב־לשוניות, מפני שהיא מעכבת כביכול את רכישת השפה של הילדים ואת קליטתם של המהגרים. ואולם מחקר שנעשה בזמן האחרון מעלה את ההשערה שאנשים רב־לשוניים זוכים ליתרונות קוגניטיביים חשובים כל ימי חייהם. ואף על פי כן השפות נעלמות היום במהירות רבה כל כך עד ש־95 אחוז משפות העולם ייכחדו או יגססו בתוך מאה שנים אם יימשכו המגמות האלה. התוצאות של עובדה מוכחת זו שנויות במחלוקת כמו התוצאות של הרב־לשוניוּת: אנשים רבים יקדמו בברכה עולם שמצטמצם לכמה שפות נפוצות, ואילו אחרים יצביעו על היתרונות שמעניקה השונוּת הלשונית לחברות וליחידים.

הפרק האחרון (פרק 11) הוא גם הפרק בעל הרלוונטיות המעשית הישירה ביותר בשבילנו היום. רוב אזרחי המדינות המודרניות ימותו ממחלות לא מידבקות — סוכרת, לחץ דם גבוה, שבץ, התקפי לב, סרטן לסוגיו ומחלות אחרות — מחלות נדירות או לא מוכרות בקרב בני הקבוצות המסורתיות, ואף על פי כן הם לוקים בהן עשור או שניים לאחר שהם מסגלים להם את סגנון החיים המערבי. ברור שיש משהו בסגנון החיים הזה שגורם למחלות האלה, ואנחנו יכולים לצמצם עד מינימום את הסכנה שנמות מהסיבות הנפוצות ביותר האלה אם נצליח לצמצם עד מינימום את גורמי הסיכון האלה בסגנון החיים. אני מדגים את האמיתות העצובות האלה בשתי דוגמאות, לחץ דם גבוה וסוכרת מסוג 2. שתי המחלות האלה קשורות לגנים שהביאו לנו בוודאי תועלת בתנאי החיים המסורתיים, אבל נעשו קטלניים בתנאי החיים המערביים. אנשים מודרניים רבים חשבו על העובדות האלה, שינו בהתאם לכך את סגנון החיים שלהם ובכך הגדילו את תוחלת החיים שלהם ושיפרו את איכות חייהם. על כן, אם המחלות האלה הורגות אותנו, הן עושות זאת בהסכמתנו.

לבסוף, הסוף דבר סוגר מעגל שנפתח בתמונת נמל התעופה של פורט מוֹרְסְבִּי בתחילת הפתח דבר. רק בבואי לנמל התעופה של לוס אנג׳לס אני מתחיל את החזרה שלי לחברה האמריקנית שהיא ביתי אחרי חודשים בניו גינאה. למרות ההבדלים החריפים בין לוס אנג׳לס ובין הג׳ונגלים של ניו גינאה, הרבה מהעולם עד אתמול עדיין חי בגופינו ובחברות שלנו. השינויים הגדולים האחרונים החלו רק לפני 11,000 שנה אפילו באזור שבו הופיעו לראשונה, החלו רק לפני כמה עשרות שנים באזורים המיושבים ביותר של ניו גינאה ועדיין לא החלו באזורים המעטים שעדיין לא נוצר מגע עִמם בניו גינאה ובאמזונס. אבל בשביל מי מאתנו שגדלו בחברות המדינתיות המודרניות, תנאי החיים המודרניים נפוצים כל כך ומובנים מאליהם כל כך עד שקשה לנו לשים לב להבדלים היסודיים ביניהם ובין תנאי החיים של החברות המסורתיות בביקורים קצרים אצלם. על כן האפילוג פותח בציון כמה מההבדלים האלה כפי שהתרשמתי מהם כשהגעתי אל נמל התעופה של לוס אנג׳לס וכפי שהם מרשימים ילדים אמריקנים או כפריים בניו גינאה ובאפריקה, שגדלו בחברות מסורתיות ואחר כך עברו אל המערב בתור נערים או מבוגרים. הקדשתי את הספר הזה לידידה אחת כזאת מג טיילור (דיים מג טיילור) שגדלה בהרי פַּפּוּאָה ניו גיני וחייתה שנים רבות בארצות הברית בתור השגרירה של ארצה ובתור סגנית נשיא קבוצת הבנק העולמי. בעמוד 934 יש סיכום קצר של ניסיון חייה של מג.

החברות המסורתיות מייצגות אלפי ניסויים טבעיים בני אלפי שנים בארגון חיי האדם. איננו יכולים לחזור על הניסויים האלה בתכנון מחודש של אלפי חברות היום ובהתבוננות בתוצאות כעבור עשרות שנים; עלינו ללמוד מהחברות שכבר עשו את הניסויים. כשאנו לומדים על תכונות החיים המסורתיים, כלפי כמה מהן אנו מרגישים הקלה שנפטרנו מהן, וזה גורם לנו להעריך יותר את החברות שלנו. תכונות אחרות הן תכונות שאנו עשויים לקנא בגינן או לראות בצער את אבדנן או לשאול אם אנו יכולים לאמץ אותן אימוץ סלקטיבי או להתאימן אלינו. למשל, אנו בוודאי מקנאים בחברות המסורתיות על שאין להן מחלות לא מידבקות הקשורות לסגנון החיים המערבי. כשאנו לומדים על יישוב סכסוכים, על גידול ילדים, על יחס לזקנים, על ערנות לסכנות ועל רב־לשוניות נפוצה בחברות המסורתיות, אנו עשויים להחליט שכדאי ואפשר לאמץ כמה מהתכונות המסורתיות.

לכל הפחות, אני מקווה שתהיו שותפים להיקסמות שלי מהדרכים השונות שארגנו בהן אנשים אחרים את חייהם. מעבר להיקסמות אולי תחליטו שכמה מהדברים שמועילים להם כל כך יכולים להועיל גם לכם בתור יחידים ולכולנו בתור חברה.