שלוש ד' בחדש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שלוש ד' בחדש

שלוש ד' בחדש

3.9 כוכבים (37 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: טפר
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2015
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 168 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 48 דק'

מאיה לביא

מאיה לביא. בת 41. נולדה ומתגוררת בבאר־שבע.

נושאים

תקציר

שלוש ד', בחדש הוא מקום קבורתה של ברכה, אימו של יואב צדוק, גיבור הספר, המשמש כעין ציר לעלילותיו, זהו סיפור אהבה טראגי, גירסה עכשווית בוטה ופשוטה לכאורה, אך בה בעת עמוקה וסבוכה, של "אדיפוס המלך", סיפור אהבה חי, תוסס, מרתק, מרגש וכואב, של יואב לאפרת, כתוב בשפה עסיסית וסוחפת, המתרחש בין באר־שבע, קיבוץ חצרים וברלין.

יצאתי החוצה. היה כבר עשר בלילה, אחד עשרה, לא זוכר. הייתי צמא. הוצאתי קולה מהמכונה והלכתי למדרגות חירום שבין הבניינים. הדלקתי סיגריה. פתחתי ת'פחית וגמרתי אותה בשלוק אחד ארוך. הייתה לי בחילה. כיביתי את הסיגריה באמצע. רציתי ללכת חזרה לאפרת, התרוממתי מהמדרגת ברזל שישבתי עליה ואיך שהתרוממתי חטפתי סחרחורת מטורפת. התיישבתי והתחלתי להקיא. הקאתי על הנעליים והמכנסיים. קיא שחור, כמו החיים שלי. עם פירורי טבק. מלא פירורים כאלה. המשכתי לשבת שם. לא יכולתי לזוז. כולי מלא קיא, מסריח, מטונף. הרמתי את הראש לשמים. הם היו בהירים, בלי עננים. היה קר. "תגיד, חתיכת בן של זונה", אמרתי להוא שיושב בשמים עם זקן וחיוך של סבא טוב. "עד מתי תשגע אותי, הא? הא?" צרחתי. "עד מתי?" והתחלתי לבכות. והקור בעצמות והקיא על הבגדים. והנייד צלצל. "איפה אתה?" היא שאלה בלחש.

פרק ראשון

אני נזכר עכשיו כששכבתי בסורוקה, אחרי שעפתי מהאופנוע, שמה על יד הקונסרבטוריום. התרסקתי על הכביש. שכבתי במחלקה האורתופדית אחרי ניתוח בירך. שמו לי שתי פלטינות. הייתי עם כאבים מהגיהינום. כאבים שהגיעו לי בת׳כלס. אבל אני לא פראייר. רימיתי את החרא הזה שלמעלה ודפקתי מורפיומים על ימין ועל שמאל. הוא רצה שאני יסבול. הוא תמיד רצה. שם עלי עין מהיום הראשון שלי. נשבע לכם. כבר בברית כמעט הלכתי. המוהל הבן זונה חתך יותר מדי. דיממתי כמו תרנגולת שנשחטה לכפרות בערב יום הכיפורים. הקצב הבן אלף חבש לי ת׳זין ואמר שהכול בסדר. אבל אימא שלי ידעה שהכל לא בסדר. אבל לא היה מי שיקשיב לה. כי האבא הדפוק שלי, כבר אז האמין למשוגעים האלה עם הכיפות. וככה אולי יומיים שאני רק צורח, אימא שלי מספרת. עד שהיא בסוף, בלי לשאול אותו, לקחה אותי ומונית, ישר לבית חולים. שמה אמרו לה הרופאים שעוד קצת הייתי זיכרון לברכה. הכניסו אותי לניתוח דחוף והצילו אותי ואת הבולבול שלי. כשהרופא יצא, הוא אמר לה שיש לו חדשות טובות וחדשות פחות טובות. שהטובות הם שניצלתי. והפחות, שהבולבול שלי יהיה תמיד סוטה לצד ימין. היא שאלה אם זה ישפיע עלי, ״אתה יודע דוקטור, בעתיד, כשירצה ילדים ובכלל״. אז הוא אמר שלא. ושזה רק עניין אסתטי או חרא כזה בסגנון. הכי דפוק היה שאבא שלי האשים את אימא שלי שכל זה קרה בגלל שהיא לא צמה באותו כיפור. אבל איך היא תצום עם בטן בחודש שביעי? אבל אבא שלי אכפת לו רק ממצוות, לא מצדק. בגלל זה גם מצחיק אותי שמכל השמות קוראים לו צדוק. צדוק צדוק, קוראים לאבא שלי. איש שפעם האמנתי, שאם יחפרו לו טוב בפנים, ימצאו נשמה טובה שעוד לא התעוררה. וטעיתי. כי כל מה שאני יודע זה רק לטעות. אני אלוף בזה. אני מאסטר. אני מקום ראשון על הפודיום. מאז הזין שלי סוטה ימינה, כל הראש, הכובע, איך שלא קוראים ללמעלה של הזין, עקום אצלי. זה עשה לי מלא סרטים עם בחורות. אפילו עוד קודם, כשהיינו מודדים למי יש יותר ארוך. באזור כיתה ד׳ או ה׳. אז הבנתי שהזין שלי לא דומה לאף זין אחר ושנאתי את עצמי. לא שלא היו לי עוד סיבות לשנאה עצמית. אבל אז זה היה העיקר. כי זה הגיל שאתה מתחיל להשוויץ באורך. ושלי דווקא היה די נחש קוברה, אבל הסטייה הזאת שלו לצד הייתה מבאסת. מה זה מבאסת? לא הסכמתי להוריד מכנס, גם לא אצל הרופאה כשהייתי חולה ורצו לדפוק לי זריקה של אנטיביוטיקה מרוכזת. הכרחתי את כולם לצאת מהווילון עד שאני לא שוכב על הבטן ואז קורא לה שתבוא לעשות לי. ילדים, זה ידוע, זה חרא של עם. וצחקו עלי. היו קוראים לי צדוק העקום. הייתי בוכה בלילות, מדבר עם אלוהים, למרות שכבר אז ידעתי שאין כלום למעלה. מבקש ממנו שיעשה לי בולבול כמו לכולם. כמו לאורן ויניב ודודו. אימא שלי התייעצה עם הרופאה שלנו. היא נתנה לה כבר הפנייה לאיזה רופא שמתמחה בניתוחים כאלה של יישור זַיִנִים. אבל אבא שלי לא הסכים לשמוע על זה אפילו. זה היה נראה לו חסר משמעות ובזבוז של כסף להוציא על ניתוח. והיה לו. היה לו את הכסף. אני יודע. אני זוכר את הוויכוח שלהם, כשחזרנו מהרופא של הבולבולים. ״זה יעשה לו טוב לביטחון העצמי, צדוק״. היא אמרה לו. הקשבתי להם מאחורי הדלת. אבל הוא לא הסכים לשמוע אותה בכלל. ״יש דברים יותר חשובים להוציא עליהם את הכסף, ברכה״, הוא אמר לה. ״ואל תדאגי לבן שלך. צָדוֹקִים מסתדרים תמיד, אני לא דואג לו״. אבל אימא שלי דאגה. כי זה מה שאימהות עושות. אימא שלי היפה, הטהורה. נפטרה מסרטן לפני איזה שנתיים, שלוש. לא זוכר כבר. הייתי מדבר איתה המון כששכבתי שם בבית חולים. סיפרתי לה שאני בסדר, שהאחיות דואגות לי, שאורן בא כל הזמן. ושאפילו אפרת, הנשר האהובה שהייתה לי, באה פעם אחת. לא יודע איך היא שמעה על זה. אבל היא באה. נכנסה כמו איזה פֵיָה מהאגדות, עם שקית של ה׳פלאפל הירוק׳ ובקבוק קולה מזכוכית. כמו שאני אוהב. חשבתי שאני הוזה מכל המשככי כאבים. אבל זה באמת הייתה היא. כמו שזכרתי. עם התלתלים השחורים והעיפרון השחור בתוך העיניים. והלָק השחור בציפורניים האכולות שלה. היא הבטיחה לחזור עוד פעם. ככה היא אמרה. אבל היא לא חזרה. חודש לפני התאונה של האופנוע הייתי בברלין. שבועיים ביליתי בתוך הכּוּס של מִיזוֹקִי. היפנית הכי יפה שראיתי. והאמת שלא יצא לי לראות הרבה יפניות. אבל מה שהכי הגניב אותי הוא, שהפירוש של השם שלה הוא ׳ירח יפה׳. ואני בעצמי קוראים לי ירח. כלומר קראו לי. קראה לי. אפרת, הנשר שלי. האהובה שלי. אני מת על ירח. יש לי עשרות תמונות, אולי אלפים, אני לא מגזים, של ירח. בכל הצורות שלו. לכל מקום שאני מגיע, אני מצלם אותו. ובאף תמונה החרא היפה הזה לא נראה אותו הדבר. תמיד תראה שם איזה שפיץ שלא ראית, כתם שלא היה. אור שלא האיר קודם. בגלל זה אני מת עליו. הוא תמיד מפתיע. לא נותן לך להשתעמם ממנו. וכל זה היה עוד לפני שהכרתי את ה׳הרבסט מון׳ של ניל יאנג, שהעיף לי את הראש. איך הוא אומר שם? ניל הבן זונה הזה, איך הוא יודע לכתוב, איך הוא אומר לה: ״בגלל שאני עדיין מאוהב בך, אני רוצה לראות אותך רוקדת שוב, בגלל שאני עדיין מאוהב בך, בליל ירח הקציר הזה״, ירח קציר זה הירח הצהוב הזה המלא של אוגוסט, ככה הנשר שלי הסבירה לי.

מאיה לביא

מאיה לביא. בת 41. נולדה ומתגוררת בבאר־שבע.

סקירות וביקורות

מאיה לביא היא קול חדש לגמרי בספרות העברית אריאנה מלמד הארץ 18/11/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: טפר
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2015
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 168 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 48 דק'

נושאים

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
37 דירוגים
20 דירוגים
6 דירוגים
4 דירוגים
2 דירוגים
5 דירוגים
13/7/2024

סיפור מיוחד על מסע בלתי נמנע של הרס עצמי כתוב מצוין בצורה מרתקת וזורמת מנקודת המבט המיוחדת והאותנטית של גיבור הסיפור

2
6/9/2024

קליל וחזק בו זמנית

1
7/8/2024

נהנתי מאוד וסיימתי את הספר ביומיים

1
27/6/2024

ספר מעולה, כתיבה מחוספסת ואמתית מהלב. בחירה מרתקת של דוגמאות מוסיקה ושירים, לא חשבתי שיש עוד מי שמכירים פה את הטינדרסטיק. סחתיין

1
11/5/2024

צריך להתרגל לשפה, ועם זאת הקצב והכתיבה בגובה החיים היו נפלאים

1
28/4/2024

עולם דפוק אבל כל כך אמיתי. התחלתי לקרוא ולא הפסקתי

1
5/4/2024

עלובי החיים, נוסח דודו בוסי. לא יכולתי להתנתק מהספר

1
18/3/2024

בוקס לבטן הספר הזה. לא עושה הנחות ולא מחליק בגרון. אהבתי ממש

1
16/3/2024

ספר נהדר, כתוב בגובה העיניים והלב. חזק, כואב. מרגש, עצוב. צדקה המבקרת אריאנה מלמד שכתבה עליו שהוא "קול חדש בספרות העברית". ממש כך.

1
23/9/2024

מיוחד.מרגיש אמיתי וכתוב כאילו שפכו לנייר שנים של שנאה וכעס על דמות האב....

1
5/9/2024

ספר מצויין,קולח ומרתק, לעיתים בוטה מדי,אבל נאמן לעצמו.

1
28/4/2024

ישראלי--עכשווי,לא מעודן ביותר אבל מרגש

1
23/4/2024

לפעמים לא הצלחתי להבין אם אני בעבר, הווה , עתיד , איבדתי את תחושת הזמן ולפעמים אבדתי גם בסיפור עצמו. חוץ מזה שהיה לי קצת מסורבל היה סופר מעניין ומרתק

1
30/6/2024

פחות אהבתי

25/4/2024

הרעיון יפה השפה זולה מדי וחבל! גם הצורה שבה הוא מתיחס לאלוקים קצת מעצבנת לא מתאימה לאנשים עם רמה

6/8/2024

הכתיבה היתה גסה לי. מניחה שזה הקטע של הספר- לבטא את העממיות ולדבר את השפה של הדמויות אבל לי זה צרם.

1
22/9/2024

ספר רדוד ומלא לכלוך. סורי, לא אהבתי בכלל.

30/8/2024

למה נכתב הספר ולמי הוא מיועד . העברית לא משהוא והזיונים בנליים אין מוסר השכל ואין קו מנחה.

25/7/2024

שפה זולה

סקירות וביקורות

מאיה לביא היא קול חדש לגמרי בספרות העברית אריאנה מלמד הארץ 18/11/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
שלוש ד' בחדש מאיה לביא

אני נזכר עכשיו כששכבתי בסורוקה, אחרי שעפתי מהאופנוע, שמה על יד הקונסרבטוריום. התרסקתי על הכביש. שכבתי במחלקה האורתופדית אחרי ניתוח בירך. שמו לי שתי פלטינות. הייתי עם כאבים מהגיהינום. כאבים שהגיעו לי בת׳כלס. אבל אני לא פראייר. רימיתי את החרא הזה שלמעלה ודפקתי מורפיומים על ימין ועל שמאל. הוא רצה שאני יסבול. הוא תמיד רצה. שם עלי עין מהיום הראשון שלי. נשבע לכם. כבר בברית כמעט הלכתי. המוהל הבן זונה חתך יותר מדי. דיממתי כמו תרנגולת שנשחטה לכפרות בערב יום הכיפורים. הקצב הבן אלף חבש לי ת׳זין ואמר שהכול בסדר. אבל אימא שלי ידעה שהכל לא בסדר. אבל לא היה מי שיקשיב לה. כי האבא הדפוק שלי, כבר אז האמין למשוגעים האלה עם הכיפות. וככה אולי יומיים שאני רק צורח, אימא שלי מספרת. עד שהיא בסוף, בלי לשאול אותו, לקחה אותי ומונית, ישר לבית חולים. שמה אמרו לה הרופאים שעוד קצת הייתי זיכרון לברכה. הכניסו אותי לניתוח דחוף והצילו אותי ואת הבולבול שלי. כשהרופא יצא, הוא אמר לה שיש לו חדשות טובות וחדשות פחות טובות. שהטובות הם שניצלתי. והפחות, שהבולבול שלי יהיה תמיד סוטה לצד ימין. היא שאלה אם זה ישפיע עלי, ״אתה יודע דוקטור, בעתיד, כשירצה ילדים ובכלל״. אז הוא אמר שלא. ושזה רק עניין אסתטי או חרא כזה בסגנון. הכי דפוק היה שאבא שלי האשים את אימא שלי שכל זה קרה בגלל שהיא לא צמה באותו כיפור. אבל איך היא תצום עם בטן בחודש שביעי? אבל אבא שלי אכפת לו רק ממצוות, לא מצדק. בגלל זה גם מצחיק אותי שמכל השמות קוראים לו צדוק. צדוק צדוק, קוראים לאבא שלי. איש שפעם האמנתי, שאם יחפרו לו טוב בפנים, ימצאו נשמה טובה שעוד לא התעוררה. וטעיתי. כי כל מה שאני יודע זה רק לטעות. אני אלוף בזה. אני מאסטר. אני מקום ראשון על הפודיום. מאז הזין שלי סוטה ימינה, כל הראש, הכובע, איך שלא קוראים ללמעלה של הזין, עקום אצלי. זה עשה לי מלא סרטים עם בחורות. אפילו עוד קודם, כשהיינו מודדים למי יש יותר ארוך. באזור כיתה ד׳ או ה׳. אז הבנתי שהזין שלי לא דומה לאף זין אחר ושנאתי את עצמי. לא שלא היו לי עוד סיבות לשנאה עצמית. אבל אז זה היה העיקר. כי זה הגיל שאתה מתחיל להשוויץ באורך. ושלי דווקא היה די נחש קוברה, אבל הסטייה הזאת שלו לצד הייתה מבאסת. מה זה מבאסת? לא הסכמתי להוריד מכנס, גם לא אצל הרופאה כשהייתי חולה ורצו לדפוק לי זריקה של אנטיביוטיקה מרוכזת. הכרחתי את כולם לצאת מהווילון עד שאני לא שוכב על הבטן ואז קורא לה שתבוא לעשות לי. ילדים, זה ידוע, זה חרא של עם. וצחקו עלי. היו קוראים לי צדוק העקום. הייתי בוכה בלילות, מדבר עם אלוהים, למרות שכבר אז ידעתי שאין כלום למעלה. מבקש ממנו שיעשה לי בולבול כמו לכולם. כמו לאורן ויניב ודודו. אימא שלי התייעצה עם הרופאה שלנו. היא נתנה לה כבר הפנייה לאיזה רופא שמתמחה בניתוחים כאלה של יישור זַיִנִים. אבל אבא שלי לא הסכים לשמוע על זה אפילו. זה היה נראה לו חסר משמעות ובזבוז של כסף להוציא על ניתוח. והיה לו. היה לו את הכסף. אני יודע. אני זוכר את הוויכוח שלהם, כשחזרנו מהרופא של הבולבולים. ״זה יעשה לו טוב לביטחון העצמי, צדוק״. היא אמרה לו. הקשבתי להם מאחורי הדלת. אבל הוא לא הסכים לשמוע אותה בכלל. ״יש דברים יותר חשובים להוציא עליהם את הכסף, ברכה״, הוא אמר לה. ״ואל תדאגי לבן שלך. צָדוֹקִים מסתדרים תמיד, אני לא דואג לו״. אבל אימא שלי דאגה. כי זה מה שאימהות עושות. אימא שלי היפה, הטהורה. נפטרה מסרטן לפני איזה שנתיים, שלוש. לא זוכר כבר. הייתי מדבר איתה המון כששכבתי שם בבית חולים. סיפרתי לה שאני בסדר, שהאחיות דואגות לי, שאורן בא כל הזמן. ושאפילו אפרת, הנשר האהובה שהייתה לי, באה פעם אחת. לא יודע איך היא שמעה על זה. אבל היא באה. נכנסה כמו איזה פֵיָה מהאגדות, עם שקית של ה׳פלאפל הירוק׳ ובקבוק קולה מזכוכית. כמו שאני אוהב. חשבתי שאני הוזה מכל המשככי כאבים. אבל זה באמת הייתה היא. כמו שזכרתי. עם התלתלים השחורים והעיפרון השחור בתוך העיניים. והלָק השחור בציפורניים האכולות שלה. היא הבטיחה לחזור עוד פעם. ככה היא אמרה. אבל היא לא חזרה. חודש לפני התאונה של האופנוע הייתי בברלין. שבועיים ביליתי בתוך הכּוּס של מִיזוֹקִי. היפנית הכי יפה שראיתי. והאמת שלא יצא לי לראות הרבה יפניות. אבל מה שהכי הגניב אותי הוא, שהפירוש של השם שלה הוא ׳ירח יפה׳. ואני בעצמי קוראים לי ירח. כלומר קראו לי. קראה לי. אפרת, הנשר שלי. האהובה שלי. אני מת על ירח. יש לי עשרות תמונות, אולי אלפים, אני לא מגזים, של ירח. בכל הצורות שלו. לכל מקום שאני מגיע, אני מצלם אותו. ובאף תמונה החרא היפה הזה לא נראה אותו הדבר. תמיד תראה שם איזה שפיץ שלא ראית, כתם שלא היה. אור שלא האיר קודם. בגלל זה אני מת עליו. הוא תמיד מפתיע. לא נותן לך להשתעמם ממנו. וכל זה היה עוד לפני שהכרתי את ה׳הרבסט מון׳ של ניל יאנג, שהעיף לי את הראש. איך הוא אומר שם? ניל הבן זונה הזה, איך הוא יודע לכתוב, איך הוא אומר לה: ״בגלל שאני עדיין מאוהב בך, אני רוצה לראות אותך רוקדת שוב, בגלל שאני עדיין מאוהב בך, בליל ירח הקציר הזה״, ירח קציר זה הירח הצהוב הזה המלא של אוגוסט, ככה הנשר שלי הסבירה לי.