הרמב"ם וליבוביץ הילכו שניהם יחדיו?

הקדמה

 

ספר זה נכתב בעקבות שורת שיחות עם בני, שהראשונה בהן התקיימה בסעודת ליל שבת לפני כמה שנים.

בני, שבאותה עת עסק לראשונה בעיון מעמיק ביסודות האמונה, ידע על דבר ידידותי עם המורה, פרופסור ישעיהו ליבוביץ. באותה סעודה סיפר לי בני את הסיפור הבא: באחד הימים הגיע פרופסור ליבוביץ לבית הספר שבו למד בנו, שהיה בחור מחונן. בשיחה שהתפתחה ביניהם אמר ליבוביץ לרבו של בנו, כי ביכולתו ללמד את בנו תורה בעצמו, ובכך ייחסך זמן יקר שאותו יוכל בנו להקדיש ללימודי יסוד אחרים. הרב התנגד לרעיון. בגילוי לב השיב ליבוביץ לרב שאל לו לדאוג, כיוון שהוא, האב, יקפיד ללמד את בנו על פי מסורת התורה עם פירוש רש״י. השיב לו הרב: ״מזה בדיוק אני חושש״. כאן פנה אלי בני ושאל מפני מה לדעתי חשש הרב.

כיוון שידעתי כי באותו שלב בדרכו בני אינו מסוגל עדיין להיות שלם עם התשובה המתבקשת ועם נימוקיה, דחיתי אותו בעדינות והבטחתי שאשמיע לפניו את דעתי בפעם אחרת, בימים יבואו.

המשכה של השיחה היה כעבור שנתיים, והפעם לבטיו של בני היו הרבה יותר עמוקים ונגעו ישירות בשאלות יסוד של האמונה.

בתחילת השיחה, בני הקדים וסיפר לי כי גם לאחר שלמד מה שלמד, הוא עדיין נבוך באשר ליסודות אמונתנו ותורתנו הקדושה, וכאן פירט: ״נכון, אמנם, שמנעוריי התחנכתי בבית לקיום המצוות, אך עדיין איני יודע לא את תכליתן, לא את הדעות הנכונות שעליי להחזיק בהן ולא את התשובות שאצטרך להשיב למי שיבקש ביאור מאִתנו, שומרי התורה והמצוות.״ כאן פנה אלי ואמר: ״כפי שאתה יודע, אבא, גם בנעוריי וגם לאחרונה הרביתי לקרוא, בין השאר, את כתבי ישעיהו ליבוביץ שאותו אתה מכנה ׳המורה׳, ואני מודה שאפילו קריאה חלקית במאמריו והגיונותיו העיקה עליי ולא נתנה לי מנוח, משום שהתפלאתי לגלות כי דבריו בעצם חורגים מדברי חז״ל שעליהם התחנכתי מילדותי אצלנו בבית... יתרה מזו, תמיהתי אף גברה כשלמדתי את כתביו של אדוננו ומורנו, גדול המאמינים, רבנו משה בן מימון, על פי פירושו של ׳המורה׳, הוא ידידך ליבוביץ — ובעיקר בקריאת פירושו לספרו הגדול של רבנו משה בן מימון, ׳מורה נבוכים׳. כך, לדוגמה, נוכחתי לדעת שפירושו של ליבוביץ בעניין השגחת ה׳ יתברך מראה פנים אחרות מאלה שהכרתי בנושא זה, והבנת ׳מורה נבוכים׳ על פי הסברו של ליבוביץ שונה מכפי שהבנתי שראוי להבין חיבור זה לפי דברי חז״ל.״

אולם חיפושיו של בני לא הסתיימו בספקותיו לגבי הסבריו של ליבוביץ ל׳מורה נבוכים׳. בחיפושיו אחר מזור לנפשו הרחיק לנדוד בחיפוש האמת, ולמד בין השאר בכתבי החסידות, ובעיקר את ספר התניא. ״בספר זה,״ סיפר, ״מצאתי מושגים על ה׳צדיק׳ שקשורים בפנימיות התורה, שהיא מעל כל תאווה גשמית ומעל כל מאבק ביצר הרע, כמו גם על ה׳בינוני׳ הנתון תדיר במאבקים אלה. בהמשך, קראתי ב׳תניא׳ של הרב הגדול שניאור זלמן מלאדי גם את ׳שער הייחוד והאמונה׳, אך כל אלה לא הספיקו ואני רוצה להוסיף ולהשתלם ביסודות האמונה ועיקריה.״ כאן פנה אלי וביקש את הכוונתי.

בתשובתי, הפניתי אותו לעיון נוסף גם במשנתם ובדבריהם של כמה הוגים שלאורם אנו חיים כיום בארץ ישראל, וכך המשיך בני ולמד חלק ממשנתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ובייחוד בספרו ׳עין איה׳. מתוך כך, בני אכן מצא בספר זה, כדבריו, ״את הטוב האמִתי״, ממש כדברי הרמב״ם, שהטוב האמִתי מצוי במדרשי חז״ל. בשלב זה שאל אותי בני אם לא ייטב לו אם ילמד גם את דברי רבי נחמן מברסלב ואת דברי האדמו"ר השביעי של ליובאוויטש, הלוא הוא מנחם מנדל שניאורסון ע״ה שהלך לעולמו בג׳ בתמוז התשנ״ד.

מובן שלא מנעתי את בני מרצונו זה ואף חיזקתי אותו בדרכו בציטוט מדברי החכם: ״כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך — עשה״ (קהלת ט, י).

הלך בני ולמד גם את אלה, ובכל זאת, בשיחותינו הבאות גיליתי כי לאחר כל עמלו והעמקתו בלימוד, עדיין אינו יודע אם ראה ברכה בעמלו. ובמילים פשוטות — גיליתי כי על אף כל לימודיו ועיוניו בדעות חכמים, בני אינו יודע עדיין היכן מצויה האמת הצרופה, ויתרה מזו: התברר שאותם לימודים רק חיזקו בו את הצורך הצרוף לדעת את יסודות האמונה ולהשתדל להשיגם כפי יכולתו והבנתו.

באחת השיחות האחרונות לפני כתיבת הספר שלפניכם, בני אמר לי בנחרצות: ״המעגל נסגר. אחרי כל הסיבוב שעשיתי בדרכיהם של גדולי התורה והאמונה, חזרתי לרמב״ם, שכן הבנתי את החשיבות הרבה שיש לדרך שבה הוא רואה ומסביר כל יסוד מיסודות אמונתנו ותורתנו — ובאלה אני רוצה להיאחז ומכאן להמשיך ולהעמיק. אבל מה לעשות עכשיו?״

עניתי לבני שנכון עשה כשלמד ועיין בכל אלה והוא זכאי, אם ירצה, אף להתהדר בלימודים אלה, אך כיוון שהחליט לחזור לרמב״ם, מוטב שיעשה כן בהקדם. וכאן הוספתי: ״לעתים טובה שיחה פנים אל פנים מקריאה בספרים — האם תסכים להיפגש עם ידידי ליבוביץ ולבקש ממנו תשובות לגבי הספקות המעיקים על לבך? לאחר שתשוחח עמו, ייתכן שפירושו לספרו של רבנו משה בן מימון ׳מורה נבוכים׳ יאיר את עיניך, ישיב לשאלותיך ויסלק את ספקותיך...״

בני הסכים וארגנתי להם את הפגישה.

נפגשו השניים, שוחחו, בני שאל מה ששאל, ישעיהו ליבוביץ הסביר מה שהסביר, אך לאחר השיחה בני חזר אלי וסיפר כי נותר בספקותיו. שאלתיו מדוע, ובני השיב בכנות: ״אפילו דברי ידידך ליבוביץ לא עזרו לי לארגן בתוכי את הדעות והסברות הנכונות, משום שנראה לי כי דברי ליבוביץ נסבו על עבודת ה׳ לשמה, ואני פשוט לא הגעתי עדיין לדרגה כה גבוהה...״

בשלב זה לא נותר לי אלא לשלוח את בני לשיחה עם גדול לומדי הרמב״ם בזמן הזה, הוא הרב יוסף קאפח זצ״ל, והפעם חזר בני בעיניים מאירות: ״כן, הרב קאפח הראה לי שדברי הרמב״ם אינם סותרים את דברי חז״ל, גם אם נבין את מקצתם על פי הסבריו של המורה ישעיהו ליבוביץ.״ לבסוף אמר בני: ״לדעתו של הרב קאפח, ליבוביץ הוא גדול החובבים בהבנת דברי הרמב״ם.״

ברם, אף כי ראיתי שאורו עיניו של בני, עדיין הרגשתי כי אצור בו כאב רב. כששאלתיו על כך, השיב בלשון מליצה: ״נכון אמנם שזכיתי להשגה, אך עז רצוני לטהר את ההשגה מסייגיה, כמאמר רבותינו, "תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו" (משלי כה, יא). רוצה אני שהדעות האמִתיות תהיינה נהירות לי, מוצקות כיתד שאין להזיזה.״ וכאן התלונן: ״הרי התחנכתי מנעוריי על דברי הרמב״ם ושלושה-עשר עיקרי אמונתו בנושאי מציאות ה'; ייחודו של ה'; ההשגה המובהקת שאינו גשמי; מקורה של התורה משמים; ואמונה בדברי הנביאים וכל יתר העיקרים, כפי שפרטם הרב הגדול בהקדמתו לפרק 'חלק' בסנהדרין ובדבריו בענייני העולם הבא, ביאת המשיח ותחיית המתים. והנה, אף שלמדתי את כל אלה, מצאתי שגם בהם קיימות בדברי רבותינו שיטות ודעות שונות... ואז נעניתי לעצתך, אבא, וחזרתי להרהר בדברי ידידך ישעיהו ליבוביץ, ושוב נכנס בי ספק אם בכלל נכונים הם... והנה, עברו כבר שנים מאז התחלתי במאמצים ללמוד ולחפש את דרך האמת — והשאלות נותרו בעינן."

בני נשתתק ואני ניסיתי לעודדו: ״כשנתפסת לדבריו של ליבוביץ ונראה לך כי סבור הוא שתחיית המתים היא רק משל לדרכו של עבד ה', גערתי בך והסברתי לך כי חלילה לנו מלחשוב שדווקא אחד מיסודות האמונה, שרבנו הגדול יצק בעמל רב, אינו אלא משל, והוספתי שיש להבין יסודות אלה כפשוטם. אך דע לך שבכל זאת מותר לנו לזהות בהם נופך פנימי ומוסרי נוסף, כגון ביאורו של הרמב״ם לגבי מעשה בראשית והאמור במשלי בעניין 'אשת חיל' — דברים שיש בהם גם משל לצורה וחומר (או בלשוננו לגוף ונפש). במילים אחרות, אם תרצה בכך, תוכל לקבל כי ׳השכל הנקנה׳ ו׳המושכלות הנרכשות׳ שהרמב״ם קובע כי הם-הם צורת האדם והכרת האלוקים שלו, זהים ל׳נפש האלוקית׳ שבדברי אדמו״ר הזקן בעל התניא: "דלכל איש ישראל, אחד צדיק ואחד רשע, יש שתי נשמות... נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא... ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש" (ספר התניא, לקוטי אמרים, פרקים א-ב). כלומר, החומר הוא משל לנפש הבהמית ולרצונותיה לעסוק בעניינים גשמיים, ואילו צורת האדם השלם היא הנפש האלוהית, הכוללת את החכמה, הבינה והדעת — תכונות שמטרתן לקשר את נפשו של בן ישראל לה', כפי שתפקידן של מידות הנפש — האהבה והיראה — הן לאפשר לבן ישראל לדבוק בו. דע לך כי אין הבדל מהותי בין דברים אלה של אדמו״ר הזקן לבין דברי הרמב״ם על השגת ה' וצורת האדם דרך ׳השכל הנקנה׳ ו׳המושכלות הנרכשות׳.״

שיחה זו התקיימה זמן רב לאחר השיחה הראשונה שהזכרתי, ועתה פנה אלי בני בבקשה ישירה: ״אתה יודע כי מאז התחלתי ללמוד ולחפש את דרך האמת עבר כבר זמן, ובכל זאת הצלחתי להשיב לעצמי רק על מעט מהשאלות שהעסיקו אותי, ועדיין נותרו לי שאלות רבות ללא תשובה. אולי תסדר לי אתה את הדעות הנכונות והסברות האמִתיות בשאלות האמונה ראשון-ראשון ואחרון-אחרון. מבקש אני כי תראה לי כל דבר דבור על אופניו; מבקש אני שתראה לי את החוט המקשר בין הדברים; בקיצור, מבקש אני כי תעזור לי אתה להתיר את ספקותיי — גם את אלה שסיפרתי לך עליהם וגם את אלה שעוד אפרט...״

ובכן, הספר שלפניכם הוא בעצם דברי תשובתי לבני. כל דבריי המכונסים כאן ראשון-ראשון ואחרון-אחרון לפי סדרם כבקשת בני, מבוססים על דברי הרמב״ם וחז״ל. מקום מרכזי הקציתי בדבריי להסבר ולניתוח דבריו של ליבוביץ — מה רצה וניסה להשיג. כוונתו הראשונית הייתה נעלה וחשובה — הוא ביקש לטהר את דת האמת מדעות פסולות ומדמיונות שווא, שמורים אחדים תלו וכללו בדת ובאמונת הייחוד — אך פה ושם טעה וגם הטעה והתפרץ כלפי גדולים, ועל כך עמדתי בהדגשה כדי שטעויות אלה לא יבלבלו גם אחרים, כפי שבלבלו בשעתן את בני.

דבריי נכתבו גם לאור ההכרה, כי ליבוביץ רצה להעלות את קרן הדת וחשש מהפיכת הגבירה לאחת השפחות: הנה, אמונת הייחוד מכוונת להכשיר את ׳הראשונים להיות בני אדם׳ בפועל ולא בכוח בלבד, ולהכשיר את האחרונים להשיג את אמיתת מציאותו של ה', כמו גם את השגחת העולם של ה' ואת דרכו העדינה בניהול המציאות — שמא יבינו כאילו השלמת הכוונה האלוקית הנובעת מאלה אינה אלא ׳שירות לאדם׳, מין תוצר של איזו מלאכה, כגון מלאכת רפואת הגוף.

אם להכליל, כל דבריי מבוססים על ההשגה הראשונית, כי מטרתה האמִתית של התורה היא שכל בני האדם, שתוכן אנושי בהם ולא רק תואר של אדם, יכירו את ה' ולפחות את מקצת פעולותיו — פעולות חסד, צדקה ומשפט — ויקיימו את החוקים והמשפטים התורניים, כדי שתדבק נפשם בה' אחד וכדי שיזכו לחיי העולם הבא — כיוון שתכלית האדם בעולם היא עצם הימצאו והכרתו את ה' יתברך, עד היכן שהדבר ניתן לו או לקיים את דברי התורה.

והנה, ליבוביץ הצליח לבאר במשהו — במשהו בלבד — לפחות למתחילים בעיונים אלה, כי האמונה היא אלוקית בלבד. הוא הכיר רק בזאת ולימד שפעולותיו ומעשיו התורניים של המאמין חייבים להתכוונן בראש וראשונה אל ה׳ יתברך בלבד ולא להשגת מטרות אנושיות או אישיות.

כוונתו הטהורה של ליבוביץ הייתה לקבוע מחיצה בל-תימוט בין קודש לחול. לדעתו, כל מעשי האדם מביאים בסופו של דבר או למצווה או לעבירה; אולם ההבחנה הבסיסית בין קודש לחול חייבת להישמר בכל מקרה.

במילים אחרות: ליבוביץ גרס כי רק כאשר האדם יבין שהמטרה היא לחקוק בלבו את דברי התורה, את המעשים המפורטים בה ואת מצוותיה, כדי שתהיה בו יראת ה' מתמדת — רק אז יזכה שתקוים בו התכלית הנדרשת ממנו מצד היותו שייך לקבוצת בני האדם השלמים. אם לא יכיר בכתוב ״אין עוד מלבדו״ (דברים ד, לה) ולא יעבוד את ה' כמאמר התורה ״ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך״ (דברים ו, ה) — הרי במקרה כזה, כדברי הרמב"ם, האדם לא ישיג כלל את התכלית שלשמה נברא, וזוהי ללא ספק גם השקפת חז״ל בעניין.

אכן, זו דעתו של ליבוביץ בתמציתה: תכלית האדם במציאוּת היא עבודת ה' בלבד. השגה זו היא גם לפי הרמב״ם, אלא שבניגוד לרמב״ם, את ליבוביץ לא עניינה כלל השאלה אם האדם יזכה בחיי העולם הבא אם יעבוד את ה' (כפי שאבאר בפרק על 'חיוב עבודתו'). לגביו, תכלית עבודת ה' היא אך ורק לשמה ולא להשגת כל דבר אחר במציאות.

והנה, בעניין זה יצא שכרו בהפסדו ותועלתו בהפרדה מהמציאות, שכן האמונה בחיי העולם הבא איננה שוללת את עבודת ה' לשמה, כפי שעוד אבאר בהמשך.

כנגד דעה זו של שלילת ההשגחה הפרטית, אביא מתוך דרכי הלימוד של החסידות את העקרונות הבאים: א. אין למציאות שאנו מכירים בה כל קיום אלא אם כן הקב״ה מחייה אותה ומעניק לה משמעות של הוויה קיימת בכל רגע ורגע; ב. בכל מצווה מהמצוות ובכל מעשה שמחייבת התורה, האדם משלים חלק מנפשו (כפי שיבואר בפרק על טעמי המצוות). בדרך זו יובן ממילא שקיומן של כלל המצוות הוא בבחינת טובה גדולה לאדם, ורק בקיומן יהיה ראוי להיקרא 'אדם שלם' — וזו האמת בה״א הידיעה שרצוני לעורר בבני ובכל קוראיי.

נכון אמנם שבדעה של ליבוביץ, שהוזכרה לעיל, רצה גם הוא לרומם את קרן הדת, באומרו שתכלית האמונה השלמה היא עבודת ה׳ על ידי האדם, כדי שייעשה רצונו של הקב״ה. ועבודה זו מצוּוה עליו מצד היותו אדם ואין להצמיד אליה כל בקשה של גמול פרטי, שכן, על פי ליבוביץ, כל אמונה שבמסגרתה האדם רותם את האל לטובתו האישית היא פגומה ויוצרת תלות שלא לשמה.

והנה, אף שאמונה זו, התלויה מלכתחילה רק ברצון האלוהי, היא נכונה וראוי לשאוף אליה, הרי מוסכם וידוע שלא כל הזמנים שווים והאדם הוא רק אדם, ולפיכך נתנה לו התורה תקווה ותוחלת על מנת לעודדו ולעוררו לעשות את הטוב והישר (ובהמשך אוסיף ואבאר שהמייחד את דת האמת, את המאמין בה ואת אמונת הייחוד, הוא שאינם תלויים במצבו הפרטי של המאמין, כפי שהסכים אתי בעניין זה הרב קאפח זצ״ל). דרכי החינוך של חז״ל קובעות בעניין זה כי ״מתוך שלא לשמה יבוא לשמה״ — כפי שקורה כאשר מחנכים נער לעשות את המוטל עליו לאט-לאט, במתינות ובסבלנות, ומעודדים אותו בפרס ובתגמול.

ליבוביץ ידע והבין כל אלה, ובכל זאת יצר הפרדה מלאכותית ומחיצה בין האמונה לשמה לאמונה שאינה לשמה, עד שלא ניתן כמעט לגשר ביניהן.

הפרדה זו — אין לקבלה. הייעוד שהתורה הבטיחה לצדיקים — חיי העולם הבא — אינו רק בבחינת גמול לעושי המצוות ולשומרי התורה, אלא גם התכלית המוצעת לאדם: ההבטחה שאם יקיים את כל המצוות שהוא מצוּוה לעשותן, ישיג את העולם הבא באופן טבעי, משום שהוא בעצם מוכשר לכך מטבע בריאתו, ואז יגיע לאותה הכרה שכלית וידיעת ה' המושגות בעולם הבא.

ליבוביץ נכשל אם כן בשאלת הגמול, כיוון שלדעתו שאלה זאת עומדת בניגוד לאמונה לשמה. שגיאתו נובעת מהעובדה שבהתבוננות הראשונה שלו בעניין זה, הלך אחר הפשט של חלק מדברי הרמב״ם ב׳מורה נבוכים׳.

ככל הנראה, ליבוביץ לא רק נטה מדברי רבותינו, אלא גם לא הבחין באזהרת הרמב״ם בהקדמתו ל׳מורה נבוכים׳, כפי שיוסבר בפרק על ההשגחה. בה-במידה, הוא לא הכיר ולא למד במידה מספקת את פנימיות התורה, המבוארת ב׳ספר של בינונים׳ של אדמו"ר הזקן, העומדת ביסוד דרכיהם של הצדיקים והחסידים.

ברצותו בכל לבו לשלול את העבודה הזרה ואת המעורבות שבין קודש לחול, בכל צורך אנושי, בחר ליבוביץ בפשטם של דברי הרמב״ם, באומרו שהקב״ה סובב כל עלמין ואין לשתפו עם כל דבר אחר במציאות — דבר הנכון מצד עצמו, אבל בכך התעלם ליבוביץ מהעובדה שמנגד: הרמב״ם האמין בהשגחה פרטית, כתב עליה והשתדל ללמדה.

החסידות אכן חידשה שה' יתברך ממלא את העולם כולו (״כל עלמין״) באורו, והאור הזה, שמתאחד עם הקב״ה, קיים גם מבחינתנו האנושית ועליו ובו תלוי ועומד קיום המציאות, כפי שביאר אדמו״ר הזקן ב'שער הייחוד והאמונה' בספר התניא. וכאן טמון הקושי: צריך להבין שאין האור הזה מצוי אלא מבחינתנו, אולם מבחינתו של הקב״ה, האור הזה מתאחד אִתו-עצמו כאור השמש הקיים בתוך גוף השמש ואינו קיים בפני עצמו. במילים אחרות, אור זה, שהוא בעצם מאמר ה׳ בבריאת המציאוּת הנראית לנו, מתאחד כולו בקדוש-ברוך-הוא, ולפיכך הקב״ה הוא-עצמו המציאות האמִתית. כפי שנאמר, ״אין עוד מלבדו״, שכל העולם כולו אינו ראוי להיקרא אפילו ״עוד״ ביחס אליו, מכיוון שהעולם הוא רק הארה שמציאותה תלויה באל יתברך, והתבוננותנו בעניין זה תביא עלינו פחד ויראת רוממות ה'.

עם כל אלה, רצוני ללמד על ליבוביץ והגותו גם זכות.

ביסודו, ביקש האיש הנחוש והישר הזה לטהר את האמונה מסייגיה, וכוונתו הטהורה הייתה לעשות לאמונה את מה שלא נעשה בה מאז זמנו של הרמב״ם: להפרידה מהדעות הכוזבות ומהאמונות הדמיוניות שנספחו אליה אצל חלק מהמאמינים ונראו לו כאמונה שאינה לשמה, כגון השימוש הרב בלחשים או בקמעות או בקבלה המעשית, בִּמקום מה שהוכח על פי השכל והראיות ההגיוניות כנכון באמצעות מדע הרפואה.

אכן, גם אם לא הצליח להשיג כל מה שביקש, נאושש את מלחמתו לגבי חובתנו להאמין ולקיים מצוות רק כיוון שציוונו הקב"ה על כל אלה, שכן, לדידו, קבלת עול מלכות שמים חייבת להיות נקייה מכל תועלת ומכל סיבה אחרת הקשורה במציאוּת. זו אכן הצגתה של עבודת ה׳ בטהרתה, בדומה לדברי חז״ל במסכת אבות (ד, ב): ״שכר מצווה מצווה״, ובמילים אחרות, תכלית הכוונה בעשיית המצווה היא המצווה הנוספת שנעשה. באופן כזה, עבודת ה׳ שאנו מחויבים בה תיעשה מתוך שמחה וידיעה שמצוות אלה שאנו מקיימים הן התכלית ואינן אמצעים לדבר אחר, ואפילו לא לאהבת ה׳, שכן גם אהבת ה׳ היא צורך מסוים של האהוּב. לפיכך קיום המצוות ייעשה רק למען קיום דבר ה׳ בעולם, שזוהי האמת שאין בלתה, ולפיכך נקיים את כל המצוות, גם אם לכאורה לא נמצא טעם והסבר למצוות שאנו מקיימים.

הכל טוב ויפה, אך אף שאנו מקיימים את כל המצוות מכיוון שאנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים, האמת היא שיש למצוות טעמים שמטרתם לעדן את הטבע האנושי ועוד טעמים רבים. זאת שלא כסברת ליבוביץ, שבחר להתעלם מטעמי המצוות כיוון שחשב כי אדם המקיים מצווה מסיבה כלשהי הריהו עובד שלא לשמה. והנה, טענתו היא שטעמי המצוות הם במצוות עצמן, וזו דרגה נעלה בעבודת ה׳ אך איננה מקיפה את כל נושא מהות טעמי המצוות ואת הצורך לחבור למציאוּת על פי התורה.

אחזור ואומר שגישתו הבסיסית נכונה, וקיום כלל המצוות מחויב קודם כל מצד קבלת עול מלכות שמים, ואף אם ניתן טעם לכל מצווה ומצווה, הבסיס לקיום המצוות הוא עדיין קבלת עול מלכות שמים.

ברם, שגיאתו של ליבוביץ נובעת אולי מהעובדה שלא היה 'צדיק בשם התואר', וכך קרה כי לעתים דיבר בהכללה בלי לפרט את דעותיו, ובחלק אחר מדבריו פשוט סטה מהשקפות ומיסודות התורה, בייחוד בדבריו נגד אמונת חידוש העולם ובשאלת הגמול וההשגחה. בנושאים אלה קיימות אצל חז״ל גם סברות שונות, והוא בחר לא לעסוק בהן מכיוון שלא ראה בהן עיקר בדת, וכך הגיע להתעלמות מאמונתנו בחיי עולם הבא ובתחיית המתים והביא בעניינים אלה סברות אחרות, כפי שאבאר בפרק על הגמול.

ובחזרה לבני ולשאר קוראיי. בקראכם את דבריי, אל תבקשו ממני שאציין לפניכם בכל השגה וסברה של ליבוביץ מה אמר ובמה טעה, כיוון שאין השעה ראויה לכך — הזמן קצר והמלאכה מרובה.

ליבוביץ לא היה 'צדיק בשם התואר', כפי שהקדמתי וכתבתי, כי בנשמת הצדיק כלולות כל נשמות ישראל. ה'צדיק' הוא איש אשר רוח בו להשמיע דבר דבור על אופניו לכל איש יהודי באשר הוא. לכן, להשקפתי ודעתי הוא נקרא 'רבי', שמשמעותו 'ראש בני ישראל', ואין עליו רשות מאדם מישראל אלא ה׳ אלוקיו, כדברי הרמב״ם בהלכות שגגות. ליבוביץ, אף על פי שהיה מורה גדול, שינה מדעת חז"ל בכמה עניינים ונראה לי שהיה 'בינוני' להגדרת התניא.

בספר זה אבאר בלשון קצרה את השקפתנו בעניין חידוש העולם ואת ההבדל בין המדע ובין הדת, כדי שתוכל, בני, להעמיק לחקור ולהתבונן עד היכן שידך תגיע. כך גם אנחה אותך להבין אילו מדבריו של ליבוביץ הם דברי אמת ללא ספק, התואמים את דברי רבותינו, ומאילו עליך להיזהר, משום שביכולתם להביא אותך לדעות ולסברות רחוקות וזרות. כך אקיים בך ובי את מאמר הרמב״ם: ״שמע האמת ממי שאמרה.״

בצד כל אלה, יהא עליכם להבין מדוע ליבוביץ אינו נקרא אצלי 'צדיק בשם התואר', אלא קרוב, לדעתי, להיות פילוסוף מאמין. וכאן הרשו לי אתנחתא קצרה, שבה אנסה לבאר את הקשר בין הראוי להיקרא 'צדיק בשם התואר' ובין ׳צדיק׳ מתוך ההבחנה של שכר ועונש.

מבחינת שכר ועונש, אדם מאמין מהשורה ייקרא ׳צדיק׳ כיוון שרוב מעשיו מכוונים לטוב, אף על פי שיש לו גם מעט עבירות. אם נשקול את המצוות מול העבירות, נמצא שיש לו יותר זכויות מעבירות, ולכן ההכרעה בדינו היא לטובה.

לעומתו, 'צדיק בשם התואר' הוא אדם שהפך את הרע שבו לטוב, לאור החלוקה בין משקל השכר והעונש של מעשיו.

על פי דברי מייסד חסידות חב״ד שהנני נסמך על דעתו בעניין זה, זה הקרוי ׳בינוני׳ לא יעשה שום עבירה, ומכאן שהוא עומד במעלה יותר גבוהה מזו של ה׳צדיק׳ לעניין שכר ועונש.

יצר הטוב ויצר הרע אמנם שופטים את ה׳בינוני׳, אבל רק יצר הטוב מושל בו, ולפיכך הוא לא יעבור לעולם על מצוות התורה ואפילו לא על מצוות דרבנן שנראות קלות, למשל מצוות תוכחה.

אם עבר על אחת המצוות, ייקרא באותה שעה ׳רשע׳, עד שיעשה תשובה ויחזור להיות צדיק לגבי אותו עניין שפגם בו. לכן ה׳בינוני׳ לא יעבור גם על מצוות שנראות לנו לעתים קלות, כגון 'שמירת העיניים' מלראות כל דבר ש'לבו' חפץ בו.

מסיבות אלה, אל לכם לחשוב שדבריו של ליבוביץ הם 'דברי אלוהים חיים', אף שמן הראוי לקבל ממנו הבנות רבות ביסודות האמונה שהן בגדר אמת.

דבריו אינם כדברי גדולי הצדיקים והרבנים, שיש לקבל את רוב דבריהם באמונה כדברי אלוקים חיים, שכן מהצדיקים והחסידים 'בשם התואר' יכול האדם לקבל חיות ממש, כדברי אדמו״ר הזקן: "כי יניקת וחיות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ הוא מנפש רוח ונשמה של הצדיקים והחכמים ראשי בני ישראל שבדורם" (ספר התניא, לקוטי אמרים, פרק ב). ומי הוא זה ואיזה הוא שלא ירצה לחיות ולהוסיף חיים רוחניים וגשמיים כאחד?

והנה, אף שהרמב״ם הגדיר את יסודות ועיקרי האמונה מכיוון שראה והכיר במעלתם ובחשיבותם, ולימדם אותנו על מנת שנרכוש בדרך קצרה השקפות ודעות נכונות בעניין ה׳ והמציאוּת, ניתן לומר ולדעת שכל מצווה ומצווה — גם מצוות עשה וגם מצוות לא תעשה — נמנית עם יסודות באמונה, מכיוון שלא ייתכן שהאדם יקבל על עצמו רק חלק מגזרותיו של המלך ולא את כולן. את האמונה לא קונים ב"קניון המצוות", אלא מקבלים את כולה.

ברם, גם אם לא נקבל את דעתם של מקצת החכמים בכל עניין שהותר לנו — שכן חז״ל כבר אמרו שכל מה שאינו מביא לידי מעשה תורני אין אומרים בו 'הלכה כפלוני' — בכל זאת עלינו לזכור כי גם בעיקרי האמונה יש הכרעות בסיסיות ואמיתות שעלינו לקבל ולהכיר.

בעניינים אלה יש לחכמים סברות שונות. כך, לדוגמה, דעת חסידות חב״ד היא שהעולם הבא מיועד גם לגוף, בניגוד לדברי הרמב״ם, שהעולם הבא מיועד לנשמות — ובמקרה זה אין נזק אם תקבל, בני, את דעת הרמב״ם או את דעת החסידות. אתה הרי יודע עד כמה הזהיר אותנו אדוננו הרמב״ם שלא למהר לחלוק על דברי חז״ל, גם אם לא הבנו אותם. הוא דיבר על גודל העונש למי שחולק על השקפות חז״ל מכיוון שהבינם רק באופן חלקי, שכן גם בדבריהם יש רובד עמוק ואין איש רשאי לקחת פרט אחד מהכתובים ולהציג באמצעותו את עמדתו, אם לא למד ולא הבין את כלל דבריהם. ייתכן, לדוגמה, שחז״ל אמרו דברים מסוימים על פי סוד או שביקשו להסתיר דבר או עניין מסוים, כדי שלא ייכשל בו מי שאינו הגון — וראיה לכך בדבריהם בעניין זה, שכל המלמד תלמיד שאינו הגון כאילו זורק אבן לעבודה זרה.

גם בלימוד הנגלה שבתורה — פשטי התורה והלכותיה — הזהירו חז״ל שלא ללמדו לתלמיד שאינו הגון בטרם תיקן מידותיו (וראה בהלכות תלמוד תורה לרמב״ם).

בעניין זה רוצה אני להעיר לך שאין הלכה כרמב״ם בעניינים רבים, והוא הרי אחד מעמודי ההלכה שהבניין כולו עומד על דבריו, ואין השינוי בהלכה מדבריו של המאמין הזה סותר את אחד הדברים שאבאר לך בהמשך ואנחה אותך להבינם. וזוהי ההבחנה הנכונה לגבי הרמב״ם, שהיה באמת גדול המאמינים ולא פילוסוף כליבוביץ, אשר דבריו נכונים ואמִתיים בעניין זה.

כשאבאר לך, בני, את דברי ההקדמה הזו ואסיר מפניך את כל הספקות, ראשון-ראשון ואחרון-אחרון, אראה לך מה נחשב אצלנו לאמת ללא ספק ומהם העניינים שנחלקו בהם חז״ל, והרמב״ם השמיע לגביהם את דעתו שאין בהם כל גירעון באמונה. אראה לך באילו נושאים הצליח הידיד המלומד ליבוביץ ז״ל להבין ולוּ מעט מכוונת הרמב״ם וראוי לנו לקבלם, כיוון שאין בהם גירעון באמונה אלא חיזוקה; אציג לפניך גם מדברי חז״ל הנוגעים בכל אלה; גם מדברי הרמב״ם וגם מדברי האדמו"ר השביעי של חב״ד. בצד אלה, אשמיע לך אחדים מהדברים שאמר ליבוביץ, שאינם מצויים אצל רבותינו והוא הגה אותם מלבו ודעתו, כיוון שנראה לו שכך יש להבין את הרמב״ם, ואדגיש את טעותו העיקרית בהבנת אחדים מדברי הרמב״ם ב׳מורה נבוכים׳, כגון דבריו בנושא תחיית המתים.

הסיבה שהנני מביא לפניכם בכל זאת אחדים מדבריו של ליבוביץ היא כפולה.

תחילה, הנני מביא דברים אלה מכיוון שכפי שכבר ביארתי, ליבוביץ חיזק דברים מסוימים באמונה והסיר ממנה גידולי פרא שנובעים מהעירוב שבין קודש לחול. כאמור, הוא עשה זאת כדי שהאדם לא יתלה באמונה משמעויות שאינן קיימות בה, וכדי שיידע שתכלית עשייתו היא לקיים את המצוות שציווה הקב״ה — ובכך הוא אמנם מייחד את מעשיו של האדם בלימוד ובעשיית מצוות משאר מעשי בני האדם, אבל באשר לענייני העולם, הוא לא מתרחק משאר בני האדם. לכן, אף שחכמת התורה היא המוסרית והנעלה ביותר, הרי תכלית התורה והלימוד הם השגת אהבת ויראת ה׳, כפי שאמנם הסביר ישעיהו ליבוביץ. יתרה מזו: החכמה האנושית שהגיעו אליה בני האדם שלא בדרך התורה — גם היא לא נועדה אלא לאפשר להם ללמוד את חכמת התורה ולהשיגה ולקיימה.

מאידך גיסא, ליבוביץ העלה כאמור סברות שנוגדות את השקפת חז״ל והרמב״ם ביסודות האמונה, ולפיכך ההולך בדרכו בלי להתבונן בדברי הרמב״ם וחז״ל ובלי להכירם, עלול לטעות.

אינני יודע מדוע כל דבריו אינם קב ונקי ומהן הסיבות שגרמו לו לטעות במה שטעה ומדוע לא שמר עצמו מסטייה מדברי חז״ל. אבל כפי שהבטחתי לך, בני, אציין לפניך ולפני שאר קוראיי היכן שגה ליבוביץ בדבריו בענייני אמונה והיכן טעה בדעותיו בעניין עיקרי האמונה ויסודותיה. בד בבד אציין לפניכם היכן אמר דברים על פי חז״ל במישור האמונה לשמה. בכל מקרה, דע לך שכל אימת שאביא לפניך סברה מחז״ל, סברה של הרמב״ם, דבר מדברי האדמו"ר השביעי של חב״ד או סברה של ליבוביץ, תהיה זו ללא ספק סברתם האמִתית, שהתבהרה לי לאחר עיון מדוקדק בדבריהם בכמה וכמה מקורות.

ואלה הכללים שעליהם סמכתי את החיבור שלפניכם: כאשר אומר דבר הקשור בנושאי השקפה נכונה, אמונה נכונה או דעה נכונה שראוי לאמצה, אציין לפניכם על מה אנו סומכים כשאנחנו מקבלים אותן, ולא אעשה זאת אלא על פי אחת משלוש הנחות ראשוניות: הראשונה, כל מה שקיבלנו מנביאי האמת ומרוב דברי חז״ל, אם בעניין התהוות העולם ואם במציאות ה׳ — הוא לגבינו אמת מוחלטת שאין להטיל בה ספק; השנייה, מה שהאדם ישיג ״בחוש השלם״ הוא אמת, ולפיכך המציאוּת שאנו חיים בה היא אמִתית אף על פי שאנו סוברים שה׳ יתברך יצרהּ מהאין; והשלישית היא דרך המדע האלוהי על פי התורה ונושאיה.

מכאן נמצא שמטרותיי בחיבור זה הן שלוש. הראשונה — להבהיר מה בדבריו של ליבוביץ הוא אמת ותואם את השקפות חז״ל, בעיקר כשתוכלו למצוא בדבריו גם מדברי חז״ל, הרמב״ם או החסידות. בדבריי אבאר לכם את כוונתי ואשים לפניכם מחיצה נגד הדברים שעליכם להיזהר מהם ולא לקבלם בשום פנים, פשוט משום שהוא טעה בהם. כך גם אראה לכם שדבריו השגויים אינם חופפים לא להשקפת חז״ל ולא להשקפת הרמב״ם.

המטרה השנייה והעיקרית בחיבור זה היא להציג לפניכם בקצרה את יסודות האמונה ועיקריה — אלה שתמצאו פזורים בהרחבה בדברי הרמב״ם.

המטרה השלישית היא לימוד וביאור מקצת מהשקפות דרכי החסידות, שאני מוצא בה גם הדרכה מעמיקה בדרכי קיום המצוות בחִיּוּת, ובפרט בקיום מצוות ״ואהבת לרעך כמוך״ בדרך אמִתית, וגם תוספת ביאור בדרכי לימוד התורה, הן בפשט, הן בדרש, הן ברמז והן על פי הסוד.

דע שאין ספק כי ה׳ פועל — לא רק פעולה טבעית בהמצאת ה'יש' אלא גם בשינויים הקורים לנמצאים, שלא נעשו במקרה אלא מהווים גם הם את פעולותיו יתברך כתוצאה מחכמתו. ואף על פי שלא ניתן להסביר בקשר של סיבה ותוצאה גם כיצד הוא מעניש. כפי שרמזו חז״ל, מי שנתחייב בעונש, אנחנו סוברים ומאמינים לגביו שכך צריך להיות על פי המשפט האלוקי. ואף על פי כן, אנו מבקשים שיגולו רחמיך על מידותיך.

אין לנו הוכחה מדעית שאינה ניתנת להפרכה לכל אלה, אך אין לנו צורך בהוכחה כזו. יש דברים שהאדם מכיר ומבין בשכלו הטהור שכך באמת צריך להיות ולא ייתכן אחרת, ולא תמיד יוכל להביא ראיות ברורות לסיבתם ולקיומם, ולעתים לא יוכל אפילו לבטאם בדיבור, אם לעצמו וכל שכן לאחרים. בהקשר זה, הרמב״ם עצמו אמר שאם האדם יבין משהו מהמדע האלוקי, לא יוכל לבטאו בדיבור.

לסיכום, תכלית כוונתי במאמר זה היא לפרוש לפניך, בני, ולפניכם הקוראים, את הדעות הנכונות ביסודות האמונה והדת, ובד בבד לשלול אחדות מהסברות שאינן נכונות, כדי שתהיינה לכם בסופו של דבר השקפות והבנות מציאותיות ולא דמיוניות בתוכני הדת ומשמעויותיה. כל זאת והכול על פי דברי חז״ל, ואין לחוש ברע אם תמצא באחד מדברי החכמים דבר שונה או סותר לאחד מהדברים, שכן הכרעת הדברים היא על פי הרוב.

הערה נוספת: בחיבור זה לא אביא לפניכם מקורות לרוב הדברים שאדון בהם. זאת, לא מפני שאינני יכול או שהנני מתעצל, אלא מפני שלדעתי לא ניתן להסמיך כל טענה על מקור כתוב, ואם קורה לפעמים שלא ניתן לעשות זאת אפילו בדברי תורה, קל וחומר שלא ראוי לעשות זאת בדברי אחדים מהחכמים. אחרי הכול, רמאי המבקש לסלף יכול 'להוכיח' מהכתובים כמעט כל טיעון או סברה, והרמב״ם כבר אמר בעניין זה, שאם ירצה המכזב לשקר, יביא ראיות המוכיחות שהתורה מבקשת כביכול, חס ושלום, שנהיה עובדי עבודה זרה, כגון מה שאמרה התורה: ״ועבדתם אלוהים אחרים״ (דברים יא, טז), לבלי משים למה שנאמר לפני כן.

לפיכך, דבריי אינם מיוסדים רק על ראיות מהכתוב, אלא גם על הבחנותיי ואבחנותיי לאחר שקראתי, למדתי, הבנתי ושוחחתי עם ליבוביץ והפכתי בדברים אלה עשרות פעמים במשך שנים מספר. אם ירצה פלוני להתעקש ולהתווכח אִתי, לא אלך אחרי עיקשותו, והאמת תעשה דרכה וסוף הטובה לבוא.

ערכתי חיבור זה על פי אותם עיקרים של הרמב״ם, שעליהם הוספתי כמה עניינים:

 

לפרק הראשון על אודות מציאות ה׳, סמכתי פרק שני בעניין האמונה והמדע, מהסיבה הבאה: אם ישאל פלוני איך נוכיח את קיומו של האל ומהם הסימנים לקיומו במציאות, יקבל בפרק זה את התשובות הראויות.

הפרק השלישי ביסוד השני דן באמונת אחדותו של הא-ל.

הפרק הרביעי דן ביסוד השלישי, בשלילת הגשמות ממנו יתעלה — שאינו גוף.

הפרק החמישי דן ביסוד הרביעי ומוכיח שהוא יתברך קדמון לכל נברא, ומראה כיצד נובע מכאן הן שהעולם מחודש והתחלתו זמנית והן שגם הזמן עצמו נברא.

הפרק השישי דן ביסוד החמישי, בחיוב עבודתו וסמכתי לו שבעה פרקים והם: פרק בעניין הבחירה החופשית (שלא נעלה בדעתנו שיש מי שכופה עלינו את עבודתו לבד מהרצון). פרק נוסף שסמכתי לו דן בטעמי המצוות וחלוקתן, כיוון שכל המבקש לעבדו, זכאי לדעת מהי תכלית העבודה הזאת. בהמשך לכך, סמכתי לפרק זה גם פרקים בעניין התשובה; תיקון המידות ומידת הביטחון; פרק בנושא הקדושה ופרק בעניין עבודת ה', כפי שראוי לנו להשתדל לעשותה — לשמה ומאהבתנו את ה' יתברך — וכל אלה כיוון שלא ייתכן שאדם לא ישגה בעבדו את ה׳ — אם כתוצאה מחוסר לימוד וידיעה ואם בשל מידה רעה שנכשל בה. פרקים אלה ינחו אותו כיצד יתגבר על מכשלתו וטעותו.

לפרק זה — השישי ביסוד החמישי — סמכתי גם פרק בנושא החסידות, כיוון שהחסיד הוא העובד המעמיק מכולם והחסידות עשויה לסלק חלק גדול מהמניעות העולות בעבודת ה׳ של האדם, משום שהיא מכשירה ומזקקת את המידות ובפרט את אהבת הזולת. אם לא יהיו מידות העובד ממוצעות ומתוקנות, לא יצליח להשיג את האמת, כיוון שהקנאה, התאווה ואהבת הכבוד עלולים להוציא אותו חלילה מהעולם. יתרה מזו, קורה לעתים שתחושת העצמיות האישית והיעדר תחושת הביטול לפני ה', מהווים מסך החוצץ בינינו ובינו יתעלה, ואין כתורת החסידות ללמד את העובד כיצד להסיר מסך זה ולהכין עצמו לעבודת ה׳ בלב טהור.

הפרק הארבעה-עשר דן ביסוד השישי ועוסק בנושא הנבואה, ומאחר שלא זכינו ואין לנו נביא בזמן הזה, צירפתי לו פרק בעניין הצדיק: אם לא יהיה לאדם מכוון נעלה או מדריך, הוא עלול לטעות או ללכת בשרירות לבו. מסיבה זו ציוו עלינו חז״ל לדבוק בחכמים, והפרק על אודות הצדיק יסייע בעדנו להגיע לדבקות זו.

הפרק השישה-עשר דן ביסוד השביעי ועוסק בנבואת משה.

הפרק השבעה-עשר דן ביסוד השמיני והוא קבלת התורה משמים. מסיבה זו צירפתי אליו את הפרק בעניין חיוב תלמוד התורה.

הפרק התשעה-עשר דן ביסוד התשיעי באמונה, נצחיות התורה.

הפרק העשרים דן ביסוד העשירי — בידיעתו של הקב״ה את מעשי בני האדם.

הפרק העשרים ואחד דן ביסוד האחד-עשר ועוסק בגמול ובעונש, וצורף אליו הפרק העשרים ושניים העוסק בהשגחה, כיוון שמי שאינו מאמין בהשגחתו יתברך, לא יאמין גם בשכר ועונש ובגמול מאת הבורא.

הפרק העשרים ושלושה דן ביסוד השנים-עשר — ביאת המשיח.

הפרק העשרים וארבעה דן ביסוד השלושה-עשר — תחיית המתים.

לספר צורפו פרקים נוספים, העוסקים בקיבוץ המדיני והחברתי ובאהבת כלל ישראל והאומה, כיוון שבימיו של הרמב״ם הקיום היהודי היה קהילתי או פרטי, ואילו בימינו קמה מדינת ישראל, המשמשת, ללא ספק, כמקום מקלט ליהודים באשר הם.

מעבר למטרה זו, עלינו לבדוק היטב מהי תכלית תקומתה של המדינה, להבין מה אנו צריכים לייחל לה ולדעת כיצד לשמור ולהישמר כדי שנמלא את תכליתה על פי הנדרש מאתנו.

חתימת החיבור הזה היא אפוא דיון באהבת ישראל והאומה, משום שאהבה זו היא הכלי לאהבת ה׳: אם לא תאהב אהבת נפש כל יהודי ולא תהיה בך אהבת ישראל, תחליף העיקר בטפל, וכל דברינו אינם מכוונים אלא למניעת תופעה זו.

 

בסך הכול, חיבור זה מונה 26 פרקים, מהם 13 העוסקים ביסודות האמונה כפי שביארם אדוננו ומורנו רמב״ם, ועוד 13 פרקים שהוספתי בעניינים שונים הקשורים לאותם עיקרים או לעניינים מחויבי מציאות בזמן הזה, וסימנם בגימטרייה הוא שם הא-ל.

בכל פרק ופרק אבאר מה דעתו של ליבוביץ בנושא ומה דעת הרמב״ם וחז״ל. בפרקים שהוספתי אפרט לפחות במקצת, את דעת החסידות על פי דברי הצדיק הרב מנחם מנדל שניאורסון זי״ע, ואבאר היטב היכן דבריו של ליבוביץ תואמים את דעת הרמב״ם והיכן לא. כמו כן, אזכיר גם חכמים והוגים נוספים, באותם מקרים שבהם דבריהם יימצאו תואמים לדברים שברצוני ללמד.

כללו של דבר, אין מטרתי אלא לחדד אצלך, בני, ואצלכם הקוראים את יסודות האמונה ואת עיקריה, כדי שדרכיכם והבחנותיכם באמונה תהיינה נכונות. מסיבה זו, חיבורי סובב על צירם של י״ג העיקרים, שהם עיקרי הסברות והדעות הנכונות בענייני אמונה לגבי כל יהודי בכלל ישראל, כפי שביארם הרמב״ם. עתה אתחיל לבאר לכם את כל מה שהקדמתי בדבריי — ראשון-ראשון ואחרון-אחרון, והאמת תעשה דרכה.

 

אתם הקוראים, בוודאי תשאלו את עצמכם מה הייתה תגובתו של בני לאחר שקרא ספר זה בהיותו עדיין בכתובים. ובכן, כך אמר לי: ״אני רוצה להיות כרבי מאיר שעליו נאמר בגמרא: ׳רבי מאיר מצא רימון — תוכו אכל וקליפתו זרק׳. אני רוצה לקחת ולאמץ כל דבר טוב, נכון ואמִתי בדברי רבותינו, אולם כעת אני יודע שעליי להיזהר וללכת לאורם של חכמים באמת, שכבר עשו עבורי את רובו של הבירור שאני ואתה, אבי, עמלים בו כה רבות.

״בחרתי ללכת בעיקר לאורו של האדמו"ר השביעי של חב״ד ולאורה של החסידות. נראה לי כי מעתה אשלש לימודיי כדברי הרמב״ם בהלכות תלמוד תורה, אעסוק בהלכה ובשולחן ערוך ובמפרשיו, בחסידות ובדברי רבותינו נשיאי חב״ד ושאר החסידים, בגמרא הבבלית והירושלמית ובדברי הרב קוק. נוסף על כך, אקרא ואלמד את מעשיהם של הצדיקים והישרים כדי שאלמד גם מדרכם, ובזה אשיג את ה'אמת' ואת ה'שלום', אשר יושגו לי באמצעות ההליכה בדרכיו של הקב״ה, כפי שנאמר: 'והלכת בדרכיו' (דברים כח, ט). כפי שהוא מתנהג עמנו במידות הקדושות, כך עליי להתנהג עם חבריי.״