הורות כמעשה ניסים

א. הורות כמעשה ניסים?

משהו מוזר מאוד קורה.
אני יושב בחדר עם זוג הורים. הם באו לבקש ממני עזרה.
היא אישה רהוטה, חכמה באופן מיוחד ופתוחה. הוא איש מקסים, נלהב, סקרן וכריזמטי מאוד. שניהם אנשים שראו הרבה ועשו הרבה ולמדו המון בחיים.
מה שמוזר כאן זו נמיכות הקומה.
אנחנו מדברים על ההורות שלהם, על היחסים שלהם עם ילדיהם המקסימים — וכל הזמן יש באוויר תחושת אשמה, בושה, כיווץ. כובד ראש מעיק.
מה קורה כאן? למה בכל פעם שאנשים מבוגרים, גם היצירתיים והמצליחים שבהם, עוסקים בקשיי ההורות שלהם, הם מתכווצים ונסגרים? למה אנשים שמסוגלים להתמודד בזקיפות קומה ובחיוניות רבה עם קשיים בעבודה, בזוגיות, בהתפתחות האישית, הופכים לצל של עצמם כשמדובר בהורות שלהם?
נדמה לי שהמקור לתופעה המוזרה הזאת הוא התייחסותנו לתפקיד ש"נפל" עלינו. בחלק מהמקרים ההורות שלנו היא משימה חשובה מאוד וקשה ביותר שצריך להצליח בה. במקרים אחרים היא פרויקט צדדי, מין הפרעה קבועה להתנהלות ה"טובה" שלנו בחיים, התנהלות שעיקרה להתקדם, להרוויח כסף או להתפתח במימוש העצמי שלנו.
וכך, ברגע שעולה קושי, ברגע שמשהו חורק ביחסים עם ילדינו, ההורות שלנו הופכת לסוג של עונש. עצם ההתעסקות בקשיים האלה גורמת לנו לחוש בושה, נמיכות קומה וחוסר אונים. נדמה לנו שהזמן והכסף שלנו מתבזבזים על משהו שבכל מקרה לא מרגש אותנו. ואם נתגבר על הקושי, מה ייצא לנו מזה? הרי "הפרס הגדול" הוא לא יותר מחזרה לשגרה. ברור לנו שלא צפוי רווח משמעותי או הרפתקה מסעירה כאן, בחדר הזה, שבו עוסקים בהורות שלנו.
והמילה הזאת — הורות — בפני עצמה היא מילה כבדה, אפורה ורחוקה מלרגש. כמעט כמו המילה משכנתא.
בעיניי מדובר בבלבול גדול. בלבול קטלני ממש.
לא רק שההורות שלנו יכולה להיות הדבר המסעיר והמרגש ביותר בחיינו, לא רק שזו הדרך הפשוטה ביותר והעמוקה ביותר לבטא את מי שאנחנו ואת כל החוכמה, היצירתיות, ההשראה ושמחת החיים שלנו, אלא שכהורים אנחנו יכולים במו ידינו ללוש מחדש ולעצב את העולם שבו אנו חיים, לברוא עולם חדש, ממש כמו לגלות תרופה חדשה או להציל את יערות הגשם, רק בלי שנזדקק לתקציבי ענק, בלי לצאת להפגנות, בעצם כמעט בלי לצאת מהבית.
אני לא מדבר רק על אמירות מהסוג המקובל כמו "המשפחה מעל הכל!" אני מדבר על הסכמה להפוך את ההורות לשליחותנו העיקרית, על האפשרות להניח את השאלות והקשיים והתגליות שנובעים מיחסינו עם ילדינו במרכז התודעה שלנו, במרכז החיים שלנו. אני מדבר על הנכונות להתייחס אחרת לשדה הזה שקוראים לו "האמא שאני" או "האבא שאני". להפנות לשם את כל המים, את אור השמש, להביא לשם את האדמה הכי דשנה שיש לנו, כמו שאנחנו עושים תמיד, באופן טבעי, ממש בלי להתאמץ — כשמשהו באמת מלהיב אותנו.
 
דורות על גבי דורות של גברים ונשים משלים את עצמם שכדי לשפר את חייהם, כדי להפוך אותם למרגשים יותר או בטוחים יותר או מהנים יותר, צריך לצאת מהבית. צריך ללכת לאנשהו, להצטרף למישהו או להילחם במישהו ואז... יהיה טוב יותר. ובעצם ממש שם בבית, ליד הטלוויזיה, או למטה, צמוד לרגל שלנו, נמצא מישהו שרק רוצה להקשיב לנו ומשתוקק לצאת יחד איתנו להרפתקה. וההסכמה הפשוטה להפוך את היחסים שלנו, את כל מה שקורה בינינו לבין ילדינו, לביטוי מדויק ושופע של אהבה — ההסכמה הזאת הופכת את המציאות על פיה, מסיטה את האנושות מדרכה המוכרת אל דרך חדשה — וכל זה בלי לצאת מהבית. כל זה על ידי הסכמה להקשיב ולהיענות לבקשות העומק של ילדינו.
במהלך פגישות עם הורים אני מגלה שוב ושוב עד כמה מערכות היחסים בין הורים לילדיהם רוויות פחדים. פחדים שהתגלגלו והתעצמו מדור לדור הופכים מערכת יחסים שנולדה מתוך כוונה עמוקה ומסירות שאין כמותה למבוך של רעיונות נוקשים, אינטרסים סמויים והרבה מאוד מאמץ, מאבק ותסכול. הפחד הוא שגורם לכל כך הרבה אבות ואמהות מופלאים לא להקשיב לעצמם ולא להקשיב למה שילדם מבקש.
כל כך הרבה פעמים פגשתי באנשים שכבר עברו דרך ארוכה ורבת תהפוכות, שכבר מודעים לעצמם, כבר קשובים לקול העמוק שבתוכם; כבר העזו לעזוב עבודה שלא באמת נהנו בה, אפילו הצליחו לצאת מזוגיות שהרגישו כלואים בתוכה. אבל כשמדברים על הורות הם חוזרים ומדקלמים משפטים מוכרים לעייפה שירשו מהוריהם וממוריהם: "ומה עם גבולות?" או "מה, לתת לה כל מה שהיא רוצה?" או "תשמע, העולם הוא מקום מסוכן, והילד צריך ללמוד להתמודד איתו."
פנים רבות לפחד הזה. לפעמים במבט ראשון זה ממש לא נראה כמו פחד. ישנה למשל הנטייה המקובלת, כשעוסקים בהורות או בחינוך, לחפש "מה נכון לעשות". גם הצורך לדעת "מה נכון לעשות" מגיע מתוך פחד עמוק מחופש, ומתוך צורך עמוק ולא מודע בשליטה. כך קורה שוב ושוב שהורים ומחנכים שואלים את עצמם איך לנהוג עם הילדים, וכדי למצוא את התשובה הנכונה מביטים למעלה והחוצה במקום למטה ופנימה. מביטים למעלה אל מומחה להתפתחות הילד, או שיטה או רב או גורו שמהם מקבלים תשובה עמוקה, לפעמים עתיקה ותמיד נחרצת, או מביטים החוצה אל מה שמקובל בחברה ומקבלים תשובה נוחה שמאפשרת להרגיש שייכות, להרגיש שאנחנו "נורמליים". מביטים למעלה והחוצה, מחפשים "מה נכון", במקום להביט למטה אל ילד מסוים מאוד שפשוט נמצא שם, בתוך החיים שלהם, עם כל התשובות, ופנימה לתוכם, אל הידיעה האינטואיטיבית שלהם עצמם.
האהבה שלנו לילדינו היא רכוש יקר ערך וגם מצפן רב עוצמה. האהבה — לא הדאגה ולא הפחד ולא הרגלי התפקוד והשליטה. האהבה שממנה יצאנו למסע הזה היא שמאפשרת לנו לבטוח בעצמנו כהורים. ממנה גם צומחת ומתרחבת האפשרות לבטוח בילדינו. כשנותנים לאותה אהבה להנחות את כל צעדינו, מגיעה נכונות להקשבה אחרת, חיה, יצירתית וקונקרטית. ההקשבה החדשה הזאת מאפשרת לנו למצוא את כל התשובות המרפאות לכל קושי, שם למטה ופנימה, בתוך מערכת היחסים בינינו לבין ילדינו. ניתן לחדד ולהעצים סוג כזה של הקשבה, לשמוע מה באמת מבקשים מאיתנו ילדינו, ולהיענות לבקשות העמוקות שלהם.
וזה הופך לפשוט כל כך להקשיב לבקשות שלהם, כשמסכימים להודות שאלה גם הבקשות שלנו.