תארו לעצמכם שאינני
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תארו לעצמכם שאינני
הוספה למועדפים

תארו לעצמכם שאינני

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    מג רוסוף, מן הסופרות הבולטות בבריטניה וכלת פרסים רבים, כתבה רומן מתח שונה ומיוחד, שבו האמת אף פעם לא ברורה והנפש מיטלטלת לכל עֵבר. "תארו לעצמכם שאינני" הגיע לרשימת המועמדים הסופית לפרס National Book Award.

    תקציר

    למילה יש יכולת מופלאה לשים לב לפרטים שאף אחד מלבדה לא מבחין בהם. לכן, כשהיא מצטרפת לאביה למסע חיפושים בצפון מדינת ניו יורק אחַר חבר יַלדות שלו שנעלם פתאום, היא בטוחה שאין מתאימה ממנה למשימה.

     אב ובת נודדים בדרכים ותרים אחר האמת. דרכם מסתבכת בשל טרגדיה מהעבר וסודות בהווה.

    ודווקא כשמילה בטוחה כי הגיעה לפתרון ומצאה את התשובה, בגידה איומה מפלחת את השקט ופוערת תהומות חדשים של בלבול ואי־ודאות.

    פרק ראשון

    1
     
    מִילָה הראשונה היתה כלבה. בֶּדלינגטוֹן טֶריֶיר. כדאי לדעת דברים כאלה. אני ממש לא כועסת שקוראים לי על שם כלבה. בעצם אני יכולה לתאר לעצמי מה קרה. מילה, אמר אבי מן הסתם, שֵם יפה. בלי לזכור איפה שמע אותו. ואז אמי בטח נזכרה בכלבה ושאלה אם הוא בטוח לגמרי, וכשהוא לא ענה, היא אמרה, טוב. אז, מילה. ואז כשהסתכלה עלי חשבה, מילה, מילה שלי.
    אני לא מאמינה בגלגול נשמות. לא נראה לי הגיוני שירשתי את נשמת כלבתו של סבי שמתה מזמן. אבל יש כמה תכונות שגורמות לי לתהות. האם רק במקרה מילה עלתה בדעתו של אבי בבוקר שבו נולדתי? הוא הביט בבתו, תינוקת בת דקה אחת, וחשב תחילה על הכלבה מילה? למה?
    אבא ואני מתכוננים לנסיעה לניו יורק, לבקר חבר ותיק שלו. אבל אתמול הכול התהפך. אשתו של החבר התקשרה לומר שהוא עזב את הבית.
    עזב את הבית? שאל גִיל. מה לעזאזל זה אומר?
    נעלם, היא אומרת. לא השאיר פתק. כלום.
    אבל תבוא בכל זאת? שואלת האישה.
    וכשגיל שותק לרגע, חוכך בדעתו, היא אומרת, בבקשה.
    כן, בטח, אומר גיל ומניח לאִטו את השפופרת.
    הוא יחזור, הוא אומר למָרִיקָה. הוא רק הסתלק כדי לחשוב קצת. את מכירה אותו.
    אבל למה עכשיו? אמי תוהה. כשהוא יודע שאתה בא? התזמון... מוזר.
    גיל מושך בכתפיו. מחר בשעה הזאת הוא כבר יחזור. אני בטוח שהוא יחזור.
    מריקה פולטת קול ספקני, אבל מהמקום שלי אני לא רואה את פניה. מה עם מילה? היא שואלת.
    יש כמה דברים שאני יודעת: עכשיו חופשת פסחא ואני לא לומדת. אמא שלי עובדת כל השבוע בהולנד, ואני לא יכולה להישאר בבית לבד. אבא שלי חי בתוך הראש שלו ומוטב שלא ייסע לבד, כי הוא לא מרוכז. הכרטיסים נקנו לפני חודשיים.
    אז שנינו ניסע.
    אבא ואני זוג מוצלח, ואני אוהבת לבלות בחברתו. כמו בעלת שמי, מילה הכלבה, ניחנתי במודעות גבוהה למקום הימצאי ולמעשַׂי. אני לא חולמנית ויש בי שמץ מהנחישות של כלב טרייר. אם צריך להבחין במשהו, אני אבחין בו ראשונה.
    אני טובה בפתרון חידות.
    אני כמעט גומרת לארוז כשמריקה נכנסת לומר שהיא וגיל החליטו שלמרות הכול אסע. אני כבר מארגנת בראשי רמזים, חושבת על האפשרויות, מנסה להעלות השערות.
    מתישהו בעבר פגשתי את החבר של אבא, אבל אני לא זוכרת אותו. הוא נחשב לאגדה במשפחה שלנו, כי הציל פעם את חייו של גיל. אילולא מאתיוּ אני לא הייתי קיימת. רציתי להודות לו על זה, אבל טרם הזדמן לי.
    נראה לי שעזבנו את לונדון כל כך מזמן. הייתי אז רק ילדה.
    אני עדיין, מבחינה טכנית, ילדה.

    מג רוסוף, מן הסופרות הבולטות בבריטניה וכלת פרסים רבים, כתבה רומן מתח שונה ומיוחד, שבו האמת אף פעם לא ברורה והנפש מיטלטלת לכל עֵבר. "תארו לעצמכם שאינני" הגיע לרשימת המועמדים הסופית לפרס National Book Award.

    עוד על הספר

    תארו לעצמכם שאינני מג רוסוף

    1
     
    מִילָה הראשונה היתה כלבה. בֶּדלינגטוֹן טֶריֶיר. כדאי לדעת דברים כאלה. אני ממש לא כועסת שקוראים לי על שם כלבה. בעצם אני יכולה לתאר לעצמי מה קרה. מילה, אמר אבי מן הסתם, שֵם יפה. בלי לזכור איפה שמע אותו. ואז אמי בטח נזכרה בכלבה ושאלה אם הוא בטוח לגמרי, וכשהוא לא ענה, היא אמרה, טוב. אז, מילה. ואז כשהסתכלה עלי חשבה, מילה, מילה שלי.
    אני לא מאמינה בגלגול נשמות. לא נראה לי הגיוני שירשתי את נשמת כלבתו של סבי שמתה מזמן. אבל יש כמה תכונות שגורמות לי לתהות. האם רק במקרה מילה עלתה בדעתו של אבי בבוקר שבו נולדתי? הוא הביט בבתו, תינוקת בת דקה אחת, וחשב תחילה על הכלבה מילה? למה?
    אבא ואני מתכוננים לנסיעה לניו יורק, לבקר חבר ותיק שלו. אבל אתמול הכול התהפך. אשתו של החבר התקשרה לומר שהוא עזב את הבית.
    עזב את הבית? שאל גִיל. מה לעזאזל זה אומר?
    נעלם, היא אומרת. לא השאיר פתק. כלום.
    אבל תבוא בכל זאת? שואלת האישה.
    וכשגיל שותק לרגע, חוכך בדעתו, היא אומרת, בבקשה.
    כן, בטח, אומר גיל ומניח לאִטו את השפופרת.
    הוא יחזור, הוא אומר למָרִיקָה. הוא רק הסתלק כדי לחשוב קצת. את מכירה אותו.
    אבל למה עכשיו? אמי תוהה. כשהוא יודע שאתה בא? התזמון... מוזר.
    גיל מושך בכתפיו. מחר בשעה הזאת הוא כבר יחזור. אני בטוח שהוא יחזור.
    מריקה פולטת קול ספקני, אבל מהמקום שלי אני לא רואה את פניה. מה עם מילה? היא שואלת.
    יש כמה דברים שאני יודעת: עכשיו חופשת פסחא ואני לא לומדת. אמא שלי עובדת כל השבוע בהולנד, ואני לא יכולה להישאר בבית לבד. אבא שלי חי בתוך הראש שלו ומוטב שלא ייסע לבד, כי הוא לא מרוכז. הכרטיסים נקנו לפני חודשיים.
    אז שנינו ניסע.
    אבא ואני זוג מוצלח, ואני אוהבת לבלות בחברתו. כמו בעלת שמי, מילה הכלבה, ניחנתי במודעות גבוהה למקום הימצאי ולמעשַׂי. אני לא חולמנית ויש בי שמץ מהנחישות של כלב טרייר. אם צריך להבחין במשהו, אני אבחין בו ראשונה.
    אני טובה בפתרון חידות.
    אני כמעט גומרת לארוז כשמריקה נכנסת לומר שהיא וגיל החליטו שלמרות הכול אסע. אני כבר מארגנת בראשי רמזים, חושבת על האפשרויות, מנסה להעלות השערות.
    מתישהו בעבר פגשתי את החבר של אבא, אבל אני לא זוכרת אותו. הוא נחשב לאגדה במשפחה שלנו, כי הציל פעם את חייו של גיל. אילולא מאתיוּ אני לא הייתי קיימת. רציתי להודות לו על זה, אבל טרם הזדמן לי.
    נראה לי שעזבנו את לונדון כל כך מזמן. הייתי אז רק ילדה.
    אני עדיין, מבחינה טכנית, ילדה.