אויבי, מורי

פרק ראשון
האסלאמיזם, הציונות וישראל: מלחמה ללא פשרות ופשרות בעת מלחמה

אחד מכוחות המשיכה של הרעיון האסלאמיסטי, מעלייתו ועד ימינו, הוא הצלחתו לזקק רעיונות תיאולוגיים ופוליטיים מורכבים לנוסחאות פשוטות וקליטות, שוות לכל נפש, המציגות עצמן כאמת נחרצת, קבועה, בלתי ניתנת לערעור או למשא ומתן, שמקור הסמכות שלה הוא הטקסט הקדוש, הנתמך בלקחי המציאות כהווייתה. מקור עוצמה אחר של האסלאמיזם, בעיקר בזרמיו המדיניים והאינטלקטואליים הוַסַטיים המרכזיים, הוא היפוכה־לכאורה של נחרצות זו. מנהיגיו נכונים להסכים לפתרונות פרגמטיים, ואלה נתמכים באותו מצע תיאולוגי והלכתי שהוא יסוד האמיתות הנחרצות. דוגמא לשניוּת שבין אידיאולוגיה לפרקטיקה היא המתח שבין דרישתם הבלתי מתפשרת של פלגי האחים המוסלמים לכונן משטר הלכה, לבין נכונותם לשתף פעולה עם משטרים שלא נענים לתביעה זו, ואף להתמודד בבחירות שתוצאתן היא השתתפות בבתי נבחרים שאינם כפופים להוראות ההלכה - נכונות המוסברת בכך שהיא מקדמת את יעדיה העליונים של התנועה.
יחסם של הזרמים האסלאמיסטיים המרכזיים לישראל ולציונות הוא ביטוי נוסף לשניוּת זו. האסלאמיסטים רואים את פלסטין המנדטורית כולה כאדמת וַקְף (הֶקדש), כאיבר בלתי נפרד מהמולדת האסלאמית וכחוליה חיונית בגוף האסלאמי העתיד להתאחד. על פי התפיסה האסלאמיסטית, ההשתלטות היהודית על פלסטין הייתה מעשה עושק, ריבונות יהודית על רגב אדמה כלשהו בה אינה לגיטימית, ועל כן שלום עם ישראל או הכרה בה פסולים, ומוטלת חובה אישית על כל מוסלמי להשתתף בג'יהאד נגדה עד לחיסולה - חיסול שהוא בר־השגה, אם רק האמונה היא שתדריך ותעורר את המוסלמים. ואולם, אף שעמדת היסוד של האסלאמיזם אינה מותירה מקום לפשרה כלשהי בין ישראל לעולם הערבי, מדיניותם־בפועל של הפלגים האסלאמיסטיים מורכבת יותר. לצד השתתפותן, מאז שנות הארבעים, במאבק האלים נגד ישראל, ולצד עמידתן בחזיתות מאבק נגד משא ומתן עמה, נקטו תנועות אסלאמיסטיות גישות מתונות יותר - החל בנכונות, אמנם מסויגת, להימנע מביטול מיידי של הסכמים שנחתמו עם ישראל ולשאת ולתת אִתה על פתרון סוגיות קונקרטיות, וכלה בנכונות להשהות את המאבק נגדה לטובת מאבקים אחרים.
פרק זה מציע מבט־על כרונולוגי של ההתנגדות האסלאמיסטית הרעיונית למפעל הציוני; מציג את המאפיינים ואת הנימוקים המרכזיים של התנגדות זו; ועומד על הגישות המעשיות השונות שהתפתחו במחשבה האסלאמיסטית לזרמיה ביחס לישראל, ובפרט להסכמים מדיניים שנחתמו עמה.
האסלאמיזם, הציונות וישראל: מבט כרונולוגי פנורמי
ההתנגדות האסלאמיסטית למפעל הציוני ותיקה כרעיון האסלאמיסטי עצמו. חַסַן אל־בַּנַּא כונן את האחים המוסלמים כריאקציה לאחיזה המדינית והתרבותית שקנה המערב בעולם המוסלמי, וראה בחזונו מדינה אסלאמית שתאחד את החברות המוסלמיות. השאיפה היהודית להקים בית לאומי בארץ ישראל, כלומר בלבו של העולם המוסלמי, ניצבה בסתירה גמורה לאופן שבו חזו האסלאמיסטים את עתידם של המוסלמים. שורשי התנגדותם להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל פשוטים: כדי שהחלום האסלאמיסטי יוכל לחיות, היה על החלום הציוני למות.
אל־בנא התעניין בשאלת פלסטין עוד לפני שהקים את האחים המוסלמים. כבר ב־1927 שלח איגרת של סולידריות לחאג' אַמִין אל־חֻסַיְנִי, המופתי של ירושלים. בשנים הראשונות לפעילותם של האחים עמד המאבק על הגנת המקומות הקדושים בירושלים, מניעת רכישתן של אדמות ערביות על ידי יהודים ובלימת ההגירה היהודית, במרכז סדר יומם. באוגוסט 1935 נשלחו שני נציגים של התנועה להפיץ את מסריה בפלסטין. הייתה זו פעם ראשונה שהאחים יצאו לפעילות מחוץ לגבולת מצרים.[51]
במאי 1936, בשיאו של המרד הערבי בארץ ישראל, הקימו האחים המוסלמים ועדה לסיוע לפלסטין, שבראשה עמד חסן אל־בנא עצמו. הוועדה פתחה במסע נרחב לטובת העניין הפלסטיני, שכלל גיוס תרומות למען הוועדה הערבית העליונה בפלסטין, פעולות הסברה בנושא הפלסטיני במסגדים ובבתי הספר ואף חיבור תפילה מיוחדת, המייחלת לישועת תושבי פלסטין ולתבוסת אויביהם. סוגיית פלסטין הפכה לדגל שהניפו האחים בהתנגדותם לממשלה ולהשפעה הבריטית במזרח התיכון. ביולי 1937, נוכח פרסום מסקנות ועדת פיל, שצידדו בחלוקת ארץ ישראל, החריפו האחים את המאבק: ביטאון התנועה פרסם מהדורות מיוחדות שהוקדשו לפלסטין; עלוני תעמולה הופצו באוניברסיטאות, בחנויות ובבתי קפה וכרזות המתארות את הזוועות בפלסטין הודבקו על קירות בניינים ומסגדים. בפעילות האנטי־ציונית השתלבו גם קריאה להחרמת בעלי עסקים יהודים במצרים, בטענה שאלה מסייעים לציונות, ונימות אנטישמיות שהאשימו את יהדות מצרים במשבריה. לרגל יום השנה העשרים להצהרת בלפור, ב־2 בנובמבר 1937, דרש אל־בנא משלטון המנדט - במכתב ששיגר לשגריר הבריטי במצרים - לעצור את ההגירה היהודית לארץ ישראל ולהקים מדינה ערבית שבה יוענקו ליהודים זכויות של מיעוט. הוא הזהיר את בריטניה כי אם לא תעשה כן, תאבד את ידידותו של העולם המוסלמי לנצח. במקביל, קרא אל־בנא לממשלת מצרים לפעול לפתרון בעיית פלסטין ולעצור את התוקפנות נגד תושביה הערבים. הביקורת של האחים נגד הבריטים וממשלת מצרים המשיכה בהפצת עשרות אלפי עותקים של הספרון אל־נַאר ואל־דַמַאר פִי פִלַסְטִין (האש וההרס בפלסטין), שתיאר את פשעי הבריטים נגד המרד הערבי. הפצת הספר הובילה למעצרו של אל־בנא.[52]
ב־2 בפברואר 1939, על רקע דעיכתו של המרד הערבי, נשא אל־בנא בפני הוועידה החמישית של האחים נאום מדיניות מקיף, שבו החריף את התייחסותו לבריטניה. אל־בנא קבע כי חובה על המוסלמים להתאחד בהדיפת כל תוקפנות נגד ארץ מארצות האסלאם; הוא הזהיר את בריטניה מפורשות לחדול לתקוף את תושבי פלסטין ולפגוע בזכויותיהם, וציין שפלסטין היא ארצו של כל מוסלמי, מתוקף היותה ארץ מוסלמית, ערש הנביאים ומקום מושבו של מסגד אל־אקצא. בנאום ביטא את אמונתו, שמצרים לעולם לא תשיג עצמאות וחירות משליטת האימפריאליזם, אלא אם תשתמש בשפת הכוח, היא "השפה המובנת ביותר". ההתמקדות בשאלת פלסטין העידה כי בעיני אל־בנא נוצר בשלב זה קשר בל יינתק בין שאלה זו לבין המאבק הכולל בהשפעת המערב על עולם האסלאם.[53] ב־15 בספטמבר 1939 שיגר אל־בנא לראש ממשלת מצרים, עַלִי מַאהִר, מכתב נוסף ובו תבע ממנו לדרוש מהבריטים להפסיק את ההגירה היהודית לפלסטין, להכיר בעצמאות פלסטין כמדינה ערבית ומוסלמית, ולחון את כל העצורים, המגורשים והלוחמים הערבים.[54]
התנגדותם של האחים לריבונות מדינה יהודית על חלק כלשהו של ארץ ישראל התעצמה לאחר שהאו"ם החליט בכ"ט בנובמבר 1947 על חלוקת הארץ. בהפגנה שנערכה בקהיר בהשתתפות חצי מיליון איש בעקבות ההחלטה, קרא אל־בנא לצעירי מצרים להתגייס לג'יהאד למניעת יישומה של ההחלטה.[55] "האמנה הלאומית" שגיבש הענף הסורי של האחים בספטמבר 1947 הביעה גם היא התנגדות נחרצת לחלוקת פלסטין, וקראה למהגרים היהודים לשוב לארצות המוצא שלהם ולהשיב את אדמותיהם ורכושם לערבים. ב־31 בדצמבר 1947 הגישו האחים הסורים מזכר לנשיא סוריה, שֻכְּרִי אל־קֻוַתְלִי, ובו קראו למאבק בתוכנית החלוקה, להטלת מסים למימון המאבק בציונות, להחרמת סחורות ציוניות ולנקיטת סנקציות נגד היהודים בסוריה בגלל שיתוף הפעולה שלהם עם התנועה הציונית.[56]
איגרת הג'יהאד של אל־בנא, שפורסמה בזיקה למאבק על פלסטין ב־1948, הייתה שיר הלל וקריאת־גיוס להקרבת החיים על מזבח הג'יהאד. עיקרה של האיגרת דיון הלכתי בחשיבותו של הג'יהאד ובתנאיו, שבאמצעותו ביסס אל־בנא את הטענה, כי כאשר אויב משתלט על אדמה מוסלמית, מוטלת חובה אישית (פַרְץ' עַיְן, כלומר, חובה החלה על כל מוסלמי המסוגל לה, גם אם מוסלמים אחרים מקיימים אותה) להילחם בתוקפן. משום היותה של חובת הג'יהאד במקרה כזה חובה אישית, אשה אינה חייבת לבקש רשות מבעלה לצאת למלחמה, עבד אינו חייב לבקש רשות מאדונו, ילד מאביו ובעל חוב מנושו. אל־בנא הדף באיגרת את הטענה, כאילו הנביא סבר שמאבקו של היחיד בעצמו, ביצריו, הוא הג'יהאד הגדול, והג'יהאד נגד אויבי האסלאם משני לו.[57] הוא אמנם לא קרא באיגרת מפורשות לצאת למלחמה נגד האויב הציוני, אך רוחו של הסכסוך היהודי־ערבי שהתלקח ריחפה מעל כל תג בה.
כמה מאות אחים מצרים, סורים וירדנים לחמו ב־1948 במערכה על פלסטין כמתנדבים בצבאות ארצותיהם.[58] בגילוי דעת שפרסמו האחים המצרים בעיצומה של המלחמה הם קראו לממשלות ולעמים הערביים והאסלאמיים להתמיד בג'יהאד נגד ישראל עד לשחרור אדמת פלסטין, והביעו נכונות לשמש "חיל חלוץ של לוחמי ג'יהאד". הם שללו כל פתרון מדיני שיש בו משום השלמה עם קיומה של מדינת ישראל, והזהירו את שליטי המדינות הערביות כי קבלתם של פתרונות מדיניים, כמו הפסקת־אש או חסות בינלאומית, שלא יבטיחו את ריבונות המוסלמים על פלסטין, תיחשב ל"בגידה" ועלולה להוביל למרי אזרחי נגדן.[59] מֻצְטַפַא אל־סִבַּאעִי, מייסד האחים בסוריה, שפיקד על פלוגה במלחמה, קרא ב־25 ביולי 1948 לממשלות ערב להפסיק את ההפוגה בקרבות, להקדיש את כל משאביהן למען המערכה בפלסטין ולגייס את ההמונים למלחמה עד להשגת הניצחון.[60]
המחקר ההיסטורי מייחס חשיבות מוגבלת לתפקיד שמילאו האחים במלחמת 1948.[61] ואולם, אסלאמיסטים בני זמננו מאדירים את התפקיד הזה כנקודת מפנה בהיסטוריה המזרח־תיכונית. על פי נרטיב הרווח בכתיבה אסלאמיסטית, הקדימו האחים המוסלמים במצרים, בסוריה ובירדן לזהות את האיום הציוני ולהיערך לקראתו, וזכו בהישגים משמעותיים בקרבות בהם השתתפו, וזאת בעוד המשטרים הערביים מעלו בתפקידם, התרשלו בהכנות למלחמה ומנעו מאלפי אסלאמיסטים להשתתף בקרבות.[62] על פי נרטיב אסלאמיסטי אחר ורדיקלי יותר, אומץ הלב שהפגינו האחים בקרבות עורר את דאגתם של היהודים, שכתוצאה מכך רקחו מזימה עם ארצות הברית להעלות את גַ'מַאל עַבְּד אל־נַאצִר החילוני לשלטון, במטרה להביא לחיסולם של האחים המוסלמים ולמנוע את עלייתם לשלטון, שהייתה מסכנת את ישראל.[63]
כאשר החלו להתברר תוצאות המלחמה, ייחסו האחים את המפלה הצבאית המסתמנת לאופיים החילוני של המשטרים הערביים, והאשימו את ממשלות ערב וצבאותיהן באחריות למחדל ואף בקשירת קשר עם כוחות זרים נגד פלסטין. בדצמבר 1948 הורה ראש ממשלת מצרים, מַחְמוד פַהְמִי אל־נֻקְרַאשִי, על פירוק האחים ועל מעצרו של אל־בנא. בתגובה להחלטה לפרק את תנועתו, הצהיר אל־בנא כי מאחורי המלך פארוק ניצבים היהדות העולמית, הקומוניזם, המדינות הקולוניאליסטיות ותומכי האתיאיזם, הרואים באחים מכשול בפני הגשמת שאיפותיהם.[64] אל־סבאעי האשים "בכירים בארצות ערב הקשורים למדינות האימפריאליסטיות וכפופים להן" בבגידה שהובילה לאסון בפלסטין. הוא טען כי צבא ההצלה שהקימה הליגה הערבית נועד ליצור מראית עין שתשכך את סערת הרגשות של ההמון הערבי, אך לא למנוע את נפילת פלסטין בידי היהודים. הוא העיד כי ממשלת סוריה מנעה רישום של מתנדבים מטעם התנועה שביקשו להתגייס למלחמה בפלסטין וסירבה לספק להם נשק ותחמושת.[65]
מהפכת הקצינים החופשיים במצרים ביולי 1952 לא השפיעה על עקרונות היסוד של האחים המוסלמים ביחס לישראל. נציגי התנועה במצרים, סוריה, ירדן, מרוקו ועיראק, התכנסו בדצמבר 1953 במסגרת "הוועידה האסלאמית הכללית" שנערכה במזרח ירושלים, וניסחו עמדה מאוחדת. הם הגדירו את הג'יהאד להגנת פלסטין כחובה אישית החלה על כל מוסלמי, הביעו התנגדות להכרה בכיבוש היהודי בפלסטין, שללו גיבוש של הסדר שלום או הסדרים מדיניים אחרים בין מדינות ערב לישראל, התריעו כי רעיון בינאום ירושלים מהווה מזימה נגד המוסלמים והזהירו את הכוחות האימפריאליסטיים שתמכו בהקמת מדינת ישראל מפני תגובתם של המוסלמים.[66]
תקוותם של האחים להשתלט על המהפכה במצרים נכזבה. העימות עם הקצינים החופשיים, שהגיע לשיא בגל מעצרים נגד האחים באוקטובר 1954, הסתיים בניצחונו המוחלט של נשיא מצרים הפאן־ערבי והפרוגרסיבי. בשלוש־עשרה השנים הבאות עמד הסכסוך הישראלי־ערבי בסימנה של ההבטחה הנאצריסטית הכריזמטית להחריב את מדינת היהודים. ערב מלחמת ששת הימים השתכנעו רבים בעולם הערבי שאת חופשת הקיץ הבאה יבלו על חופי תל־אביב. גם ישראלים לא מעטים ראו את התרחיש הזה כאפשרי. האחים המצרים, נרדפים, מובסים, ומסוכסכים בתוך עצמם, הפכו לקול משני בקואליציה נגד ישראל. כזה היה המצב גם בשאר מדינות ערב שבהן פעלו סניפים של האחים.
מלחמת ששת הימים הסתיימה במפלה ערבית ניצחת. התבוסה סימנה את קִצה של הפאן־ערביות הפרוגרסיבית ככוח הדומיננטי בפוליטיקה הערבית, אם כי עשור תמים של דמדומים רטוריים חלף בטרם הפכה באופן סופי לסיסמה ריקה. בעיניים אסלאמיסטיות שימשה השפלת ששת הימים הוכחה ניצחת לצִדקת עיקרי האידיאולוגיה של אל־בנא. בספרות ששגשגה בעקבות המלחמה טענו האסלאמיסטים שהקואליציה הערבית הובסה משום שהונהגה בידי משטרים שנטשו את הדת לטובת אידיאולוגיות כופרות; התבוסה הייתה צפויה, ובעצם אינה תבוסתם של הערבים האמיתיים, אלא של ערבים שהשקפות זרות השתלטו עליהם ושמנהיגיהם היו מנוכרים לזהותם. העיתונאי האסלאמיסט מֻחַמַּד גַ'לַאל כִּשְכּ (1993-1929) מיהר להוציא מהדורה חדשה של ספרו על "המתקפה הרעיונית" המערבית, שבגרסתו המקורית נועד לנכס לאמונה האיתנה באסלאם את הישגי המאבק הלאומי האלג'יראי. הוא קבע, שהמפלה הצבאית היא המשך המתחייב מן המפלה התרבותית שנחלו הערבים כשאימצו אידיאולוגיות חילוניות זרות. האסלאם הוא המפתח הבלעדי לעוצמה; אין דרך לניצחון זולת דרך החזרה לאסלאם.[67] יוּסֻף אל־קַרַצַ'אוִי, באותם ימים עדיין אלמוני למדי, קבע מסמרות דומים בספר שפרסם במוצאי המלחמה על לקחי "הנַכְּבַּה השנייה". האומה הערבית לא נחלה תבוסה לציונות משום פיגורה הטכנולוגי, משום שגיאות צבאיות, או משום בגידה כלשהי. היא הובסה ב־1967 מאותה סיבה שהביאה להבסתה ב־1948: משום שאיבדה את עצמה ואת זהותה בכך ששכחה את אללה וזנחה את דרכו ואת ציוויו. על פי הספר, נטישת האמונה יצרה חיץ בין השליטים שאימצו אידיאולוגיות חילוניות לבין ההמונים המדוכאים שנותרו נאמנים לאסלאם, השליטה פילוג בין קבוצות חברתיות שונות, אפילו בתוך משפחות שבעבר היו מלוכדות כגוף אחד בזכות האסלאם, גרמה לשחרור התשוקות ולעריצות התאוות הבהמיות, והוליכה את המוסלמים למערכה כאשר הם זונחים את שמו של אללה. הדרך היחידה לניצחון היא הדרך שבזכותה הייתה בעבר ידם של המוסלמים על העליונה נגד הצלבנים ונגד המונגולים: דרך הג'יהאד בשם האמונה.[68] ההשקפה הרואה בהיעדרו של שלטון האסלאם את הסיבה למפלה ובתחייתו את המפתח לניצחון זכתה להתקבלות רחבה בעולם הערבי מחפש התשובות שלאחר המלחמה. האפולוגטיקה המפייסת שהציעו האסלאמיסטים הייתה אחד הגורמים לעלייתו של "עידן התחייה" (הצַחְוַה, או הנַהְצַ'ה), כפי שמכונה בספרות אסלאמיסטית ההתעוררות הדתית והתחזקותן של התנועות הקוראות להשבת שלטון האסלאם בחברות הערביות משלהי שנות השישים.
לרעיון אחד לא נמצא זכר, ולו כהדהוד רפה, בהגות האסלאמיסטית של מוצאי המלחמה: שישראל היא ישות בת־קיימא ומן ההכרח לשאת ולתת עמה ולחיות לצדה בשלום, גם אם לא להכיר בלגיטימיות ההיסטורית שלה. באווירה שלאחר המלחמה לא הייתה ההתבצרות בראייתה של ישראל כבלתי־לגיטימית יוצאת דופן. נאצר, חבול אך עדיין אהוב ההמונים, ניסח מסרים אמביוולנטיים, שהותירו פתח לפרשנות ולפיה יעדה המרכזי של מצרים הוא להשיב את השטחים שאיבדה ביוני 1967 במסגרת תהליך דיפלומטי. בוועידת הפסגה הערבית, שהתכנסה בחַ'רְטום בספטמבר 1967, הוא מילא תפקיד ממתן, כשהדף את תביעת אש"ף לגבש תוכנית למאבק טוטאלי בישראל, והביא לאישורה של החלטה שקראה לפעולה דיפלומטית בינלאומית להסגת האויב מהשטחים שכבש. אבל להחלטה נלוו שלושה לאווים מהדהדים שהדגישו כי גם בניצחונה נותרה מדינת היהודים לא־לגיטימית בעיניים ערביות - לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל ולא למשא ומתן עם ישראל.[69] שלושת הלאווים האלה הותירו את ההתנגדות האסלאמיסטית לקיומה של ישראל בחיק הקונצנזוס הערבי המוחלט.
ואולם, בהדרגה נסדקה ההסכמה הכללית הזו. סימנים ראשונים לכך נמצאו עוד קודם למלחמת יום הכיפורים, כאשר מצרים של דמדומי ימי נאצר ולאחר מכן של יורשו, אַנְוַר אל־סַאדַאת, אותתה - אומנם איתותים לא החלטיים - על נכונותה להסדר של "שטחים תמורת שלום". בדצמבר 1974, חודשיים לאחר סיום המלחמה, נפתחה בז'נווה ועידת שלום בהשתתפות ארצות הברית, ברית המועצות, ישראל, מצרים וירדן, שלא הניבה תוצאות. ביוני 1974 קיבל הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) את "תוכנית השלבים", שלא ויתרה על התביעה לכיבושה של פלסטין כולה, אך הפכה ללגיטימית את הקמתה של רשות פלסטינית "זמנית" בכל "חלק של המולדת" שישוחרר. בספטמבר 1975 נחתם הסכם ביניים ישראלי־מצרי, שבמסגרתו אישרו הצדדים כי הסכסוך ביניהם ייפתר בדרכי שלום. התנפצותו הסופית של הקונצנזוס סביב ההכרח לחסל את ישראל התרחשה בנובמבר 1977, כאשר סאדאת טס לירושלים ובנאום חגיגי בכנסת הציע לישראל הסכם שלום וכינון יחסים נורמליים בין המדינות תמורת נסיגה מכל השטחים שעליהם השתלטה ב־1967. הנשיא המצרי יצא ביוזמה שלו מתוך עמדת כוח, כמנהיג שהוביל את מצרים לראשונה להישגים (אמנם זמניים ומוגבלים) בשדה הקרב מול ישראל, וכמי שהצליח לייצב את שלטונו על יסודה של מדיניות פרגמטית. המהלך שיזם, שהבשיל לחתימה על חוזה שלום מצרי־ישראלי באפריל 1979, ייצג מהפכה תפיסתית. מה שהציע לישראלים היה גדול יותר מהפסקת אש, שביתת נשק, אי־לוחמה או הסדר ביניים. היה זה הסכם שלום סופי ומוחלט בין שתי מדינות, שכלל גם סעיפים תרבותיים ומדעיים, והשתמעה ממנו הכרה מצרית בזכות קיומה של מדינת ישראל.
הסכם השלום המצרי־ישראלי לא חולל בתחילה מהפכה ביחסן של מדינות ערביות אחרות לסכסוך. מצרים סולקה מהליגה הערבית, וחוץ מאשר בהגותם של קומץ ליברלים ואנשי שמאל, ובכתיבתם של אנשי מנגנון המשטר המצרי, נחשב השלום כמעשה בגידה. כזו הייתה גם העמדה האסלאמיסטית, בכלל זה של אנשי האחים המוסלמים המצרים, שהמשטר של סאדאת הותיר להם מרחב מסוים לפעילות במסגרת הליברליזציה שהנהיג. ב־10 במאי 1979 פרסמו ראשי אוניברסיטת אל־אַזְהַר ב"אל־אַהְרַאם" גילוי דעת שקבע כי חוזה השלום המצרי־ישראלי עולה בקנה אחד עם דיני ההלכה; המופתי של מצרים, גַ'אד אל־חַק עַלִי גַ'אד אל־חַק, פרסם חצי שנה מאוחר יותר פסק הלכה מפורט המצדד בהסכם.[70] בתגובה האשימו האחים את המשטר בשימוש פוליטי פסול באנשי הדת הכפופים לו, שמטרתו להכשיר מדיניות הסותרת את דיני האסלאם, ומנוגדת לרצונו של מרבית העם המצרי. לעומת פסק ההלכה הממסדי שקבע כי הסכמי שלום עם לא מוסלמים מותרים באסלאם על סמך התקדימים של הסכם חֻדַיְבִּיַּה וחוזה השלום שחתם הנביא מוחמד עם יהודי מַדִינַה, קבעו האחים כי חוזים אלה אינם יכולים לשמש תקדימים הולמים, שכן לא נערכו תחת נסיבות של אדמה מוסלמית כבושה ועם מוסלמי מגורש.[71] לעומת הקביעה כי מצרים כרתה את חוזה השלום עם ישראל מעמדה של כוח לאחר "הניצחון" במלחמת אוקטובר 1973, טענו האחים כי הוא נכפה על מצרים מעמדה של כניעה, השפלה ורפיון, ולכן מנוגד להלכה האסלאמית.[72] לעומת הקביעה שהנסיבות הבינלאומיות אינן מאפשרות מלחמה בישראל והיא הפכה לעובדה קיימת, טענו האחים כי הלך מחשבה מסוג זה מוביל לכניעה, לפאסיביות ולייאוש.[73] ולבסוף, לעומת הקביעה שלפיה מהווה השלום אידיאל מוסרי־אסלאמי שאותו יש להעדיף במידת האפשר על פני המלחמה, טענו האחים כי ההטפה לערכים הומניסטיים היא ניסיון לטשטוש ההבדלים בין האסלאם לדתות האחרות ולביטול עצמיותו ואמונתו של המוסלמי.[74]
חרף התנגדותם הנחרצת לשלום, נמנעו האחים המצרים מלצאת למאבק מזוין נגד המשטר או לפגוע במטרות ישראליות. אבל אחד הזרמים הקֻטְבּיסטים שהתפצלו מהם, ארגון הג'יהאד המצרי, שפעל להשתלט על המשטר מבפנים, הנהיג ב־6 באוקטובר התנקשות בחייו של אל־סאדאת. השלום שרד את ההתנקשות, אף כי נעקרו ממנו מרכיביו התרבותיים והוא היה ל"שלום קר".
כאשר נחתם חוזה השלום המצרי־ישראלי, ניצבה התנגדותם המוחלטת של האסלאמיסטים למהלך בלב הקונצנזוס הערבי. בחלוף שנים ספורות התערער גם הקונצנזוס הזה. העיקרון המנחה של יוזמת השלום המצרית, שלום עם ישראל תמורת נסיגה מהאדמות שכבשה ב־1967, הפך בהדרגה לעיקרון המדיני המנחה את שכנותיה של ישראל ואת הנהגת הפתח, התנועה ההגמונית בארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). ב־1981 הציע יורש העצר הסעודי פַהְד תוכנית מדינית שהתבססה על עיקרון זה. באפריל 1987 נחתם הסכם חשאי בין שר החוץ הישראלי שמעון פרס למלך ירדן חֻסַיְן, שלא מומש, ולפיו נועדה להתקיים ועידה בינלאומית, שבה תייצג ירדן את הפלסטינים, וזאת על בסיס הנוסחה של "שטחים תמורת שלום". ב־1988 הכריז אש"ף על הקמתה הסמלית של מדינה פלסטינית והכרזה זו נסמכה, בין השאר, על החלטות האו"ם, ובפרט על החלטה 181 של העצרת הכללית, שקראה לחלוקתה של ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית. באוקטובר 1991 נפתחה במדריד ועידה בינלאומית שתחת חסותה הושקו שיחות דו־צדדיות ורב־צדדיות בין ישראל לבין שכנותיה, בכלל זה סוריה, על בסיס נוסחת ה"שטחים תמורת שלום". משא ומתן בין ישראל לאש"ף הוביל ב־13 בספטמבר 1993 לחתימה על "הצהרת עקרונות" לשלום ישראלי־פלסטיני ולהקמתה של רשות פלסטינית לצד ישראל; משא ומתן בין ישראל לירדן הוביל לחתימה על הסכם שלום באוקטובר 1994. משא ומתן ממושך עם סוריה בהנהגת חַאפִט' אל־אַסַד לא השיג פריצת דרך, אך התנהל גם הוא, על עליותיו ומורדותיו, על פי נוסחת ה"שטחים תמורת שלום".
במאזן הכולל של שיחות השלום הערביות־ישראליות מאמצע שנות השמונים ועד ל"אביב הערבי" של 2011 היה הרבה מן ההיסוס, ההחמצה, הערפול ומפח הנפש: הסכמי אוסלו קרסו, שלום בין ישראל לסוריה לא נחתם, וממילא לא הושג הסדר כולל לסכסוך. ואולם, מנקודת מבט היסטורית רחבה, שינוי משמעותי אחד שהניעה יוזמת השלום של סאדאת היה התקבלותה ההדרגתית בפוליטיקה הערבית, לכל הפחות מבחינה רטורית ודיפלומטית, של תפיסה הפוכה לזו של ועידת ח'רטום, ולפיה משא ומתן עם ישראל, הכרה בה ושלום עמה לגיטימיים.
התנועות האסלאמיסטיות התנגדו באופן עקבי, נחרץ וחד־משמעי להתפתחות זו. מאמצע שנות השמונים ועד ימינו הן הוסיפו לשלול באופן מוחלט את קיומה של ישראל ולהתנגד לכל משא ומתן שמשתמעת ממנו הכרה בזכות קיומה, ושבו והציגו את הג'יהאד כדרך היחידה למימוש זכותם של המוסלמים על פלסטין כולה. חוץ מאשר יוצאים מן הכלל בודדים, נחרצותה של עמדה זו לא נקשרה בעליות ובמורדות של המגעים בין ישראל לשכניה, ונקודות שיא ושפל חידדו אותה במידה דומה. היא נוצקה בראייה האסלאמיסטית את הסכסוך כדתי ואת פלסטין כאדמת וקף, שאין למוסלמי כלשהו הזכות לוותר ולוּ על רגב אחד ממרגביה.
בנובמבר 1991, בעקבות כינוסה של ועידת מדריד, קבע המטיף וַגְ'דִי עֻ'נַיְם, איש האחים המצרים, כי דבר לא ישיב למוסלמים את ירושלים חוץ מאשר מלחמת הג'יהאד, וציטט את דבר הקוראן: "לא תנוח דעתם של היהודים, וגם לא של הנוצרים, עד אם תלך בדתם" (בשורת הפרה, 120).[75] מֻחַמַּד אל־עַ'זַּאלִי אמר כי המלחמה בין היהודים לערבים תימשך עד שעת הניצחון, והביע תקווה שוועידת מדריד תחזק את החזית האסלאמית הפנימית, ותאפשר בתוך כמה שנים עמידה על קרקע מוצקה ואיתנה לעומת האויב הציוני.[76] לאחר החתימה על הצהרת העקרונות בין ישראל לאש"ף, קבע מֻצְטַפַא מַשְהור (2002-1921), סגן המדריך הכללי של האחים המצרים (והמדריך הכללי בין 1996 ל־2002) כי בעיית פלסטין היא בעיה של "כל העמים האסלאמיים" והזהיר את המנהיגים הערבים לבל "תבגדו באללה, בשליחו ובעמיכם, בכך שתעניקו לאויב אישור לכבוש את פלסטין, ירושלים ומסגד אל־אַקְצַא, הקִבְּלַה [כיוון התפילה] הראשונה מבין השתיים והמקום השלישי בקדושתו".[77] דברים דומים על הצהרת העקרונות כתב מי ששימש באותה עת המדריך הכללי של האחים המצרים (1996-1986) מֻחַמַּד אַבּו אל־נַצְר: "בעיית פלסטין ושחרור כל האדמות הערביות והאסלאמיות אינם מושא למקח ולממכר ולהשגת רווחים פוליטיים זמניים, אלא מהווים עיקרון ואמונה בשביל האחים המוסלמים".[78]
לאחר החתימה במאי 1994 על הסכם קהיר ליישום השלב הראשון של הצהרת העקרונות (העברת עזה ויריחו לשליטה פלסטינית), קבע חבר הפרלמנט הירדני מטעם האחים המוסלמים, עַבְּד אל־עַזִיז גַ'בְּר, כי זהו "היום השחור ביותר בהיסטוריה" של האומה המוסלמית, ולעומתו מתגמד אפילו "יום יציאת הערבים והמוסלמים מאנדלוסיה".[79] גילוי דעת של האחים הירדנים הדגיש שהדרך היחידה לשחרור האדמות הערביות והאסלאמיות ולהשבת הכבוד והפאר לאומה המוסלמית היא הג'יהאד.[80] גילוי דעת של האחים בסוריה קבע כי האומה האסלאמית תהיה נכונה לג'יהאד "עד שחרור הסנטימטר האחרון של אדמת פלסטין", שאיש אינו רשאי לוותר עליה, משום היותה אדמה אסלאמית מקודשת.[81] האחים המצרים התנערו מההסכם וקבעו כי "בעיית פלסטין - כל פלסטין - היא אחריות של כל המוסלמים, ושחרור אדמתה הקדושה היא חובה המוטלת על כל מוסלמי ומוסלמית".[82]
הכישלון של הסכמי אוסלו, שנחרץ בהתרסקות ועידת השלום הישראלית־פלסטינית בקמפ דיוויד ביולי 2000 ובהתלקחותה של "אינתיפאדת אל־אקצא" בעקבותיה, אישש בעיניים אסלאמיסטיות את העמדה הפרדיגמטית ממילא ששללה מכול וכול משא ומתן לשלום עם ישראל. ארגוני האחים המוסלמים הביעו בעקביות התנגדות הן להסכמים שכבר נחתמו והן לחידוש הניסיונות להסדר ישראלי־פלסטיני שיתבסס על הנוסחה של שטחים תמורת שלום. יוזמת השלום הערבית (תוכנית הליגה הערבית, שאושרה בראשונה במארס 2002, שעיקרה סיום הסכסוך תמורת נסיגה ישראלית מלאה מהשטחים שהשתלטה עליהם ב־1967 ופתרון של בעיית הפליטים), התקבלה בעוינות; עַבְּד אל־מַגִ'יד אל־דֻ'נַיְבַּאת, מנהיג האחים בירדן, שלל אותה (אמנם בלי לנקוב בשמה המפורש) באומרו כי העם הפלסטיני אינו דורש "יוזמות דלות אשר מכירות בזכותם של היהודים על שמונים אחוזים מפלסטין ומוותרות על זכות השיבה", וציין כי רק הג'יהאד יוביל לשחרור פלסטין.[83] חבר הלשכה המבצעת של האחים המוסלמים בירדן, אַחְמַד אל־זַרְקַאן, הביע התנגדות ל"יוזמות כניעה" וקרא לממלכה לבטל את הסכם השלום עם ישראל, ובמקביל להכשיר את העם הירדני למלחמת קודש.[84] מצטפא משהור הגדיר את היוזמה כ"חטא גדול וכפשע" של האומה המוסלמית כולה נגד עצמה ונגד זכויותיה.[85] יורשו בהנהגת האחים המצרים, מֻחַמַּד מַאְמון אל־הֻצַ'יְבִּי (2004-1921), קבע ב־2003 כי הסוגיה הפלסטינית היא סוגיה מרכזית על סדר יומה של התנועה ותמיכתה במאבק הפלסטיני נשענת על שני נדבכים - החובה הדתית למוסלמים אחרים והחובה לשמור על המקומות הקדושים; והחובה הלאומית - להגן על מצרים מפני "ישראל" (המרכאות במקור) המאיימת על ביטחונה הלאומי.[86] ב־2007 הצהיר מֻחַמַּד מַהְדִי עַאכִּף, המדריך הכללי של האחים המצרים בין 2004 ל־2010, כי "הלקסיקון שלנו לא כולל שום דבר שנקרא ישראל. אנו מכירים רק בקיומן של כנופיות ציוניות שכבשו אדמות ערביות וגירשו את יושביהן. אם [היהודים] ירצו לחיות בקרבנו, הם יהיו חייבים להיות תושבי פלסטין. אם הם ירצו מדינה משלהם, לא תהיה לנו ברירה אלא להתנגד".[87]
בחזית ההתנגדות האסלאמיסטית למשא ומתן עם ישראל והכרה בה ניצבו מאמצע שנות השמונים תנועות אסלאמיסטיות פלסטיניות, ובראשן החמאס (תנועת ההתנגדות האסלאמית), המגדירה עצמה כענף של תנועת האחים המוסלמים בפלסטין. דומיננטיות זו ציינה מהפך שהתחולל במעמדם של האסלאמיסטים הפלסטינים בסכסוך. בשנות השבעים נשלטה התנועה הלאומית הפלסטינית בידי כוחות חילוניים־לאומיים, והאופוזיציה העיקרית להתמתנותו־היחסית של אש"ף הייתה מצדם של ארגונים פלסטיניים שמאליים רדיקליים. קולם של אנשי האחים המוסלמים הפלסטינים כמעט ולא נשמע, והם לא סברו שיש מקום ייחודי לפלסטינים במאבק האסלאמיסטי בציונות. בתחילת שנות השמונים, בחסות ההתעוררות הדתית שהתרחשה בגדה המערבית ובעזה מראשית שנות השבעים, ולא פחות מכך בחסות מדיניות ישראלית שראתה בעין יפה היווצרות משקל־נגד לאש"ף ברחוב הפלסטיני, גדל כוחם של מפעלי חינוך, רווחה והטפה שהנהיגו אנשי אחים מוסלמים, בעיקר בעזה, אבל משקלם המדיני נותר זעום. עם פרוץ האינתיפאדה הפלסטינית ב־9 בדצמבר 1987 השתנה המאזן. ביום השני לפרוץ ההתקוממות נוסדה החמאס בראשות השייח' אַחְמַד יַאסִין ושותפיו להנהגת האחים המוסלמים בעזה. השם העיד על האופי הלוחמני החדש של האחים הפלסטינים. ואמנם, מראשיתה של ההתקוממות היו המסגדים, הקמפוסים ומפעלי הרווחה שנשלטו בידי החמאס כוח מרכזי בארגונה.[88] בעקבות החתימה על "הצהרת העקרונות" בין ישראל לאש"ף ב־1993 הפכה החמאס (ובמידה פחותה גם ארגון הג'יהאד האסלאמי בהנהגת פַתְחִי שַקַאקִי) לאופוזיציה העיקרית לתהליך המדיני בין ישראל לאש"ף, ופעולות הטרור שלה היו למכשול עיקרי בפני התקדמות בתהליך. לאחר פרוץ "אינתיפאדת אל־אקצא" הפך החמאס לגוף פוליטי ומזוין שווה כוחות לפתח, זכה בבחירות החופשיות למועצה המחוקקת של הרשות הפלסטינית בינואר 2006 והשתלט באופן אלים על רצועת עזה ביוני 2007.
מיום הקמתה התנגדה תנועת החמאס - תוך שהיא משתמשת ברטוריקה זהה לזו שאימצו האחים המוסלמים משנות השלושים והלאה - להכרה מוסלמית בריבונות יהודית כלשהי בפלסטין, ותבעה לנקוט ג'יהאד אלים לחיסולה של הריבונות הזו. עקרונות התנועה, כפי שנחקקו במפגש המכונן שלה, קבעו כי מטרתה היא שחרור אדמות פלסטין והשבתן לחיק האסלאם באמצעות מלחמת קודש ביהודים ובציונים; כי התנגדות לאויב הציוני ויציאה לג'יהאד הן חובה אישית המוטלת על כל מוסלמי; כי התנועה מתנגדת ליוזמות שלום באשר הן, משום שאלו טומנות בחובן ויתור על חלקים מאדמת פלסטין, ומאמצת את דרך הג'יהאד כדרך היחידה להשבת האדמות הפלסטיניות; וכי משא ומתן עם ישראל מטעם צד ערבי כלשהו משול לבגידה.[89] ההתנגדות של חמאס לקיומה של ריבונות יהודית כלשהי בארץ ישראל אושררה באמנת התנועה, שנכתבה על ידי האחים המוסלמים בירדן ונוסחה הסופי לוטש ואושר ב־18 באוגוסט 1988 על ידי השייח' יאסין. האמנה קראה להנפת דגל אללה על כל שעל מאדמת פלסטין, מתוקף היותה אדמת הקדש ומתוקף מעמדה של ירושלים כמקום השלישי בקדושתו לאסלאם.[90] היא הגדירה כל פתרון שלום שיוביל לסיום הסכסוך עם הציונות כ"בגידה בעיקר" וקבעה כי מבחינה הלכתית אסור לאף מוסלמי לגבש הסדר פשרה עם ישראל:
 
תנועת ההתנגדות האסלאמית מאמינה שאדמת פלסטין היא אדמת וקף אסלאמי [בשביל] דורות של מוסלמים עד יום הדין. אסור להזניח אותה או חלק ממנה; או לוותר עליה או על חלק ממנה. אין רשות לאף מדינה ערבית לעשות כן, ואף לא למדינות הערביות כולן, לאף מלך או נשיא, או לכל המלכים והנשיאים, לשום ארגון או לכל הארגונים כולם, בין אם יהיו פלסטיניים ובין אם יהיו ערביים [...] יוזמות ומה שקרוי פתרונות של שלום וועידות בינלאומיות עומדים בסתירה לעקרונותיה של תנועת ההתנגדות האסלאמית [...] אין פתרון לשאלת פלסטין אלא בג'יהאד.[91]
 
בדצמבר 1988, חודשים ספורים לאחר פרסום אמנת חמאס, חיברה תנועת הג'יהאד האסלאמי בפלסטין אמנה משלה. התנועה, בהנהגתו של פתחי שקאקי, התבלטה כמרכזית בין קבוצה של ארגוני ג'יהאד קטנים, שהתפצלו מהאחים המוסלמים הפלסטינים ובעקבות סַיִּד קֻטְב אימצו תפיסה שעיקרה נטישת המאבק ל"הכשרת הלבבות" של ההמון והחלפתו בג'יהאד של חיל חלוץ נבחר. אמנת התנועה קראה, בטווח הקצר, למיגור הישות הציונית, לשחרור פלסטין ולהקמת מדינה אסלאמית בשטחה באמצעות מאבק מזוין; ובטווח הארוך, להתמודדות עם האתגר התרבותי המערבי, הקמת ח'ליפוּת אסלאמית והחלת ההלכה האסלאמית בכל רחבי תבל.[92] מסמך העקרונות והמטרות של התנועה קבע כי פלסטין "מהנהר ועד הים" היא אדמה אסלאמית ערבית, וכי נוכחות הישות הציונית על שעל מאדמתה אינה קבילה מבחינה הלכתית. לפיכך, "כל הצעות הפשרה המכירות בנוכחות הציונית בפלסטין או כוללות ויתור על אחת מזכויותיה של האומה [בפלסטין] בטלות ומבוטלות".[93] שקאקי הבהיר כי השלום המיוחל באזור יושג רק עם קץ קיומה של מדינת ישראל:
 
אנו אנשי שלום, אנו שוחרי שלום, אבל על העולם ועל המערב המתנשא והקולוניאליסטי להבין כי התנאי הראשון לשלום הוא פירוק ההתנחלות המקוללת שהקים המערב לאורך פלסטין וכינה אותה 'ישראל'. אם ההתנחלות הזו לא תפורק, הרי נמשיך במלחמות והאזור והעולם לא יידעו שקט [...] זוהי אזהרה ראשונה ואחרונה, ועל המערב להקשיב! לא יהיה שלום מבלי שיתוקן החטא ש[מדינות המערב] ביצעו מאז מלחמת העולם הראשונה, שכן חטא זה התבסס על טרור, על אשליות של כוח ועל יהירות. אין לנו ברירה אלא להמשיך בג'יהאד שלנו עד פירוק המפעל הציוני בפלסטין ובאזור, למען ישרור שלום של אמת.[94]
 
רעיונות זהים לאלה שנקבעו במסמכי היסוד של החמאס והג'יהאד שבו והודגשו בידי בכירי האסלאמיזם הפלסטיני מאז החל תהליך מדיני בין ישראל לבין נציגי התנועה הלאומית הפלסטינית. כרוז של החמאס שפורסם ב־5 במאי 1991, כאשר הניסיונות האמריקניים להביא לכינוסה של ועידת שלום בינלאומית על בסיס נוסחת ה"שטחים תמורת שלום" היו בשיאם, קבע: "בעיית פלסטין היא בעיה של אמונה ודת, ולא בעיה של עפר וטיט. פלסטין היא אדמה שקדושתה באה אחרי [קדושת] מכּה ומדינה, ולכן ויתור על גרגר אחד מאדמת פלסטין הוא ויתור על אמונתה של האומה האסלאמית ועל האמונה באללה ובשליחו". ב־7 באוקטובר אותה שנה, ערב כינוס ועידת מדריד, קבעה התנועה: "ועידת השלום היא בגידה בעניין הפלסטיני ובקורבנות ההתקוממות וכפירה באללה".[95] כעבור שנתיים, כאשר מגעים חשאיים הבשילו לחתימה על "הצהרת העקרונות", קבע מאמר מערכת בירחון החמאס, "פִלַסְטִין אל־מֻסְלִמַה", כי ההסכם הוא "התבוסה הגדולה ביותר של האומה לא רק במאה העשרים, אלא אולי גם בכמה מאות השנים האחרונות", אך הבטיח בנימה מנחמת כי "התבוסה חייבת להיות מוחלטת קודם שיחל המסע אל האור. הבוגדים צריכים להסיר את מסכותיהם כדי שהאומה תגלה את דרכה האמיתית".[96] כרוז שפרסמה התנועה הזהיר: "אנו מדגישים את סירובנו למזימת עזה־יריחו ולכל פתרון הכולל ויתור על גרגר אחד מאדמתנו, ואנו נחושים להכשילה ולהמשיך בהסלמת ההתנגדות והג'יהאד נגד הכיבוש".[97] מנהיג הג'יהאד האסלאמי, פתחי שקאקי, הגדיר ברוח דומה את ההסכם כבגידה באומה הערבית והאסלאמית.[98] הוא הסביר שהאסלאם, שאינו מנחה את אש"ף, הוא האידיאולוגיה שחייבת לשמש נקודת מוצא לפלסטינים.[99] את הסכם קהיר הגדיר שקאקי ככניעה לאויב שבתגובה לה יימשך הג'יהאד.[100] בשמונת החודשים שבין החתימה על "הצהרת העקרונות" לחתימה על "הסכם קהיר" רצח החמאס שלושים ושישה ישראלים.[101] ההתנגדות ליישום השלב הראשון של "הצהרת העקרונות" נומקה בטענה שאינה מגשימה "אף אחת משאיפותיו ומדרישותיו של העם הפלסטיני לשחרור, לשיבה, להגדרה עצמית ולהקמת מדינה ערבית אסלאמית על כל אדמת פלסטין המקודשת".[102] אִבְּרַאהִים אל־מַקַאדִמַה (2003-1952), רופא שיניים במקצועו ואחד האידיאולוגים הבולטים של חמאס מהחתימה על הסכמי אוסלו ועד להתנקשות של צה"ל בחייו, קבע בספר שפרסם ב־1994 מדוע השגת הריבונות על שטחים בפלסטין בדרכי שלום איננה פתרון: "מי שיכול לשחרר אחוז אחד מאדמת פלסטין בכוח, יכול להביא לשחרור יתר [האדמה] בעזרת אללה, בעוד שמי שלא יכול לשחרר אחוז אחד בכוח, לעולם לא יוכל להביא לשחרור [אמיתי] של אף סנטימטר מאדמת פלסטין".[103] אל־מקאדמה הבהיר כי הג'יהאד הפלסטיני האלים יופסק רק עם קץ קיומה של ישראל: "אנו אומרים ליהודים בפשטות 'עזבו את אדמתנו וחדלו מתוקפנותכם כלפי עמנו'. לאחר מכן, מבטיחה לכם חמאס שהיא לא תרדוף אתכם ברוסיה או בארצות הברית".[104]
שש שנים מאוחר יותר, ערב פסגת קמפ דיוויד, שבה נעשה מאמץ אחרון של ראש ממשלת ישראל ומנהיג אש"ף, בתיווך אמריקני, להגיע לפתרון כולל של הסכסוך, הזהירה החמאס את הנהגת הרשות הפלסטינית מפני נפילה ל"מלכודת" של חתימה על הסכם קבע,[105] והדגישה שרק דרך הג'יהאד תוביל לנסיגה ישראלית.[106] לאחר כישלון הפסגה ביולי 2000 קבע מנהיג החמאס, אחמד יאסין, כי הפלסטינים כלל לא היו צריכים להשתתף בה, וכי כישלונה מוכיח שמה שנלקח בכוח יוחזר רק בכוח; ואילו בכיר התנועה, עַבְּד אל־עַזִיז אל־רַנְתִיסִי, הבטיח שאם יתאפשר לחמאס לפעול במשך חמש שנים בהתאם לעקרונות הג'יהאד, תשיג התנועה את שחרורה של פלסטין כולה.[107] תגובת החמאס ליוזמת השלום הערבית ב־2002 הזהירה, כי אם מדובר בצעד טקטי, אפשר לקבל את היוזמה, אך אם מדובר בצעד אסטרטגי, כלומר בהכרה מהותית בזכות קיומה של ישראל, יש לראות בה "שואה לאומה הערבית והאסלאמית", מפני ש"לא ייתכן שפלסטיני כלשהו יוותר על גרגר אחד מאדמת פלסטין".[108] מצע התנועה - בהתמודדותה בבחירות לפרלמנט הפלסטיני בינואר 2006, בהן זכתה ברוב - קבע כי "פלסטין ההיסטורית היא חלק מהאדמה הערבית והאסלאמית והיא זכות השייכת לעם הפלסטיני ולא חל עליה חוק התיישנות, ושום מהלכים צבאיים או משפטיים כוזבים לא ישנו זאת", אם כי שמר על עמימות ביחס לחיוניותו של המאבק המזוין בישראל.[109] ערב אשרורה של יוזמת השלום הערבית ב־2007 בפסגת הליגה הערבית בריאד הבהיר אִסְמַאעִיל הַנְיַּה (1963־), ראש ממשלת החמאס בעזה, כי התנגדותה של החמאס ליוזמה היא עניין סגור וחתום, משום שהכרה בישראל בלתי קבילה לחלוטין מבחינת התנועה, שדרכה היא דרך הג'יהאד.[110]...