סילבר פיינס 2 - לאמן את הלב

פרולוג

וֵייד

יולי

"להגנתי ייאמר שזה היה ה'סלואו ברן' הכי ארוך בהיסטוריה. פשוט איבדתי תחושת זמן, ואז גם סטיתי קצת מהדרך..."

אני יורד במדרגות הכניסה של הבית הגדול, בזמן שהבחורה הקטנה והנמרצת שלידי פשוט ממשיכה לקשקש, מנסה להסביר לי בפירוט מוגזם ומיותר לחלוטין למה היא איחרה לריאיון שקבענו.

אני מביט החוצה, אל השדה, תוהה על מה לעזאזל היא מדברת ומה זה בכלל סלואו ברן.

היא ממשיכה לשפוך בפני את כל פרטי העלילה המחורבנת בזמן שאני שואף את אוויר הבוקר של הרי קנטקי. אני יודע שאני הולך להצטער על זה, אבל פאק, אני חייב שהיא תגיע כבר לפואנטה.

"תסבירי,״ אני אומר.

"להסביר? את הסלואו ברן? או איך הספר גרם לי לאחר?״ היא אפילו לא משאירה לי שנייה לענות, גם אם הייתי רוצה. "סלואו ברן זה... אתה יודע, החלק הזה שבונה את... החלק הלוהט של הספר..."

לוהט?

היא מחכה בערך אלפית שנייה לתגובה שלי, וכשאני לא עונה, היא ממשיכה. "בכל מקרה, הדמות שהכי אהבתי? אז הוא בדיוק נישק אותה! סוף־סוף... בגלל שהגבר השני שהיא היתה איתו, הוא בדיוק גמר, הם היו שותפים לדירה —״

אני נעצר, מסתובב אליה בבת אחת, וגורם לה לקפוץ בבהלה כשאני נועץ בה מבט שאני די בטוח שזועק על מה לעזאזל את מדברת?!

היא ממצמצת בעיניה לרגע ואז מביטה בי, ואני רואה על פניה שהיא קולטת שהיא לגמרי ירדה מהפסים. אבל משום מה, היא עדיין ממשיכה לקשקש. "מה שאני מנסה להגיד זה שהוא עמד לקבל את התור שלו איתה ו...״ היא משתתקת לרגע, משפילה מבט למגפיים שלה, ואז מתחילה שוב. "בכל מקרה... אני כאן עכשיו, אז אני יכולה לגלות אחר כך מי מהם —״

ממש לא.

״כאילו... אלוהים... את בכלל יודעת איך להתנהג במקצועיות? כאילו, בכלל?״ אני קוטע אותה לפני שהיא מסיימת את המשפט, כי איכשהו נראה לי שאם אני אדבר על הספר שלה — שנשמע ממש כמו פורנו רך — זה עלול להיחשב להטרדה מינית.

אם כי ברגע זה, אני חושב שאולי אני הקורבן פה.

הפה שלה נפער, אבל היא לא מוציאה מילה. מבחינתי, זה סימן להמשיך ללכת.

״אני מצטערת על האיחור ושבזבזתי לך את הזמן, מר אשבי,״ היא אומרת בנימה הרבה יותר מקצועית, כאילו אני מוותר עליה עוד לפני שהריאיון בכלל התחיל. שזה בדיוק מה שהתכוונתי לעשות עד לפני שנייה.

אני מהדק את הלסת. משהו בטון המובס שבו היא אומרת את השם שלי מטלטל אותי קצת. אולי המשפחה שלי צודקת. אם לשפוט מהלחץ שלה עכשיו, אולי באמת הייתי קשה מדי איתה כשהיא הגיעה לריאיון שלה באיחור של שש דקות בסך הכול. פשוט לא היתה לי סבלנות. כל מה שאני רוצה זה לעבור את היום המחורבן הזה ולנשום לרגע, אחרי כל הטירוף שעברתי אתמול עם עורכי הדין שלי ושל הגרושה שלי, ג'נל.

אני עוצר שוב את הצעדים הגדולים שלי, מוכן להסתובב ולהתמודד עם החוצפנית הקטנה הזאת, להגיד לה שנתחיל את הריאיון מחדש, הפעם בצורה מקצועית. אבל לפני שאני מספיק לפתוח את הפה, אני קולט שהיא המשיכה ללכת במהירות בלי להרים את העיניים, כך שהיא בכלל לא שמה לב שעצרתי והיא פשוט נתקעת בי ומועדת אחורה על הדשא.

״פאק, שיט. פאק... אני מצטערת,״ היא פולטת בזמן שאני אוחז במרפקים שלה כדי לייצב אותה.

"תראי, מיס..." אני מרפה מהמרפקים שלה כשהיא מתייצבת על רגליה, ומנסה בכל כוחי לא לשים לב עד כמה העיניים הסגלגלות־כחולות שלה יפות כשהיא מביטה בי.

"ספנסר.״ היא אומרת את זה כאילו זאת גסות מוחלטת מצדי ששכחתי את השם שלה. אותו שם שהיא אמרה לפני פחות מחמש דקות, כשפגשה את המשפחה שלי.

אוקיי, אולי זאת באמת גסות מוחלטת. אפילו בשבילי.

"נכון. מיס ספנסר. טוב, אני הולך לדבר לעניין עכשיו." אני מסתובב ושוב מתחיל ללכת, והיא מדביקה את הקצב שלי. אני מתקרב לדלת המשרד שלי ועובר ליד שני עובדים בחווה, שפיזית עוצרים את העבודה שלהם רק כדי להסתכל על האישה שצועדת לצדי. אני מניד להם בראשי בזעף כשאנחנו עוברים לידם, כי כל העובדים בחווה שלי הם חבורה של חרמנים מזדיינים.

"אני לא מחפש פה מישהי חסרת ניסיון," אני אומר. "למרות שזו משרה זמנית בלבד, אני צריך מאמנת מנוסה שתיכנס לנעליים של סם."

אני פותח בדחיפה את דלת המשרד שלי והיא נכנסת אחרי. אני עוקף את שולחן הכתיבה ומתיישב מאחוריו, והיא נעמדת מעברו השני, עם הג'ינס המשופשפים שלה, חולצת הטי השחורה שיושבת עליה בול ומגפי הבוקרים התואמים. הידיים שלה שלובות מתחת לציצים הזקורים שלה, מחזיקות אותם למעלה כמו איזה מדף קטן. כשעיני פוגשות את שלה, אני מבין שמשהו שאמרתי הרגיז אותה בטירוף.

"אה, עכשיו הבנתי. אתה מאלה? אתה חושב שרק בגלל שאני צעירה ואישה אז אני חסרת ניסיון?"

אני מוריד את הכובע שלי וזורק אותו על השולחן. פאק, אני כל כך לא ״אחד מאלה״.

החצופה הקטנה הזאת.

"אני מבינה שסתם בזבזתי את הזמן שלי אם ציפיתי ממך ליותר מזה," היא מסננת.

אני רוכן קדימה, מניח את כפות הידיים שלי על השולחן ומדבר בקול נמוך כדי שהיא תבין שנמאס לי מהגישה המחורבנת שלה ושאני זה שמנהל פה את העניינים — לא היא.

"זה לא קשור בכלל לזה שאת אישה. כמה מהמאמנות הכי מוערכות בתחום הן נשים. לעזאזל, המאמנת שאת אמורה להחליף עכשיו היא אישה.״

משהו בעיניה מתרכך והיא נראית כמעט נבוכה. ידיה נשמטות לצדי גופה.

"אה, פשוט הנחתי שבגלל השם סם —"

"סמנתה," אני קוטע אותה. "להניח הנחות זה אף פעם לא רעיון טוב," אני מוסיף בגסות.

אני מעביר יד בשערי ונשען לאחור בכיסא שלי. יש לה גישה לוחמנית, אני חייב להודות, והיא כנראה האישה הכי יפה שיצא לי לראות מאז... שיט, הרבה מאוד זמן. טוב, היא פאקינג עוצרת נשימה. אני מדבר על ״הזין־שלי־נעמד־דום־ברגע־שהיא־העיפה־את־השיער־השחור־עורב־שלה־מעבר־לכתף־כשהמגפיים־שלה־פגשו־את־הקרקע״. כזאת רמה של עוצרת נשימה.

אַייבי ספנסר. אני מסתכל עליה עכשיו ותוהה איך בכלל יכולתי לשכוח את השם שלה.

היא נרגעת קצת ומתיישבת מולי. אני נושם עמוקות לפני שאני ממשיך. לא התכוונתי שהריאיון הזה יתחיל בצורה כל כך מתוחה. באמת שאני לא כזה מניאק. פשוט יש לי כל כך הרבה על הראש כל הזמן, אז אני מדבר מהר, ובתשעה מתוך עשרה מקרים זה נובע מתסכול, רק כדי שאוכל כבר לעבור למשימה הבאה.

"תראי, אם אנחנו כבר מדברים בכנות, את באמת צעירה. לא יכול להיות שיש לך יותר מ... כמה? חמש שנים ניסיון?"

הנה שוב המבט המתריס הזה. פניה דמויות הלב לא מסגירות דבר — עצמות לחיים גבוהות, אף ישר וצר, שפתיים ורודות ומלאות, והכול יושב במקום באופן מושלם. אבל העיניים שלה. העיניים שלה סוערות ואומרות לי שהיא מתכוונת להעמיד אותי במקום, ומהר. אם לא הייתי כל כך פאקינג גמור מעייפות היום, זה אולי היה משעשע אותי.

"כמעט חמש־עשרה, האמת, אם סופרים את כל שעות ההתמחות שלי. אבל גם בלי זה, יש לי תואר בלימודי סוסים מאוניברסיטת קנטקי במלגה מלאה, חמש שנים של אימון סוסי מרוץ בחוות בלינגהם..." היא מרימה גבה, כאילו כדי לשאול, התרשמת כבר, מר אשבי? "ולפני כן שלוש שנים במרכז השיקום נוטינגהם, בתור חברת צוות. אה, וארבע התמחויות קיץ בתקופת הקולג' באגודת הקוורטר והתורוברד האמריקאית בהדרכת פיטר סמפסון." היא מזכירה את שמו של מאלף מוכר שעזר לאמן את זוכה ה״טריפל קראון״ של 2015.

וואו, פאק.

"לא אמרו לך אף פעם? להניח הנחות זה אף פעם לא רעיון טוב," היא אומרת. שפתיה היפות מתעקלות בחיוך קטן ושובב, ומשהו בו גורם לי לרצות לעשות כל מיני דברים, רובם מאוד לא הולמים, רק כדי למחוק לה אותו מהפנים.

אני נוהם, והיא נראית כאילו נרגעה קצת.

"תראה, אני טובה במה שאני עושה. יש לי גישה מודרנית, ואני מנחשת שזו לא בדיוק השיטה שהחווה הזאת רגילה אליה, אבל אולי היא תעזור לך. בעיקר אם אתה מקווה להריץ שוב סוס בדרבי מתישהו," היא אומרת.

אני מסתכל עליה ותוהה אם יכול להיות שהיא באמת זו שתיכנס לנעליים של סם. חמש־עשרה שנה? זאת אומרת שהיא עובדת עם סוסים מאז שהיתה... ילדה? אני מנער את הראש, בזמן שתא קטן במוח שלי שואל אותי למה לעזאזל סיפור החיים שלה כל כך מעניין אותי.

היא קמה ומצביעה לכיוון הדלת.

"אתה רוצה להראות לי את המקום בזמן שאנחנו מדברים, או שכל הריאיון הזה יתנהל ככה, כשאתה פשוט יושב שם ושופט אותי בשתיקה?"

הלסת שלי נשמטת לרגע מהטון החצוף שלה, ואז אני מתאפס על עצמי, חובש בחזרה את הכובע וקם.

"האורוות בכיוון הזה," אני זורק כשאני חולף במהירות על פניה.

עשרים דקות אחר כך אנחנו עומדים מחוץ לזירה הגדולה שלנו וצופים באחד המאלפים שלנו, דאסטי, מנסה לעבוד עם סייח צעיר ועצבני. הסייח הזה קופצני, ורק לגרום לו לשמור על קשר עין ולא להיבהל זו משימה בפני עצמה.

אייבי עומדת ומביטה, לומדת את ההתנהגות של הסייח כאילו יש לה חיבור טלפתי איתו, בזמן שאני עונה על שאלות של שלושה עובדים בחווה. משום מה, פתאום שלושתם החליטו שדחוף להם לעבוד בדיוק איפה שאני ואייבי נמצאים. כאילו אני לא קולט שזה רק בגלל שהיא האטרקציה המרכזית כרגע.

אחד העובדים הבכירים שלי מפטפט עם אייבי כאילו הם חברים מהתיכון. הם צוחקים, וברגע הזה אני מבין שאין מצב שהאישה הזאת יכולה לעבוד כאן. היא יותר מדי מסיחת דעת, יותר מדי מקסימה. הבחורים המזדיינים האלה בחיים לא יספיקו לעשות כלום אם היא תהיה בסביבה, ולי אכפת בעיקר שהדברים יתבצעו בחווה שלי. הדבר האחרון שאני צריך זה עוד משהו לדאוג בגללו כל יום.

"איך הולך, סַמּל?" נאש, החבר הכי ותיק שלי, טופח לי על הגב כשהוא חוזר מארוחת הבוקר בבית הגדול עם אמא שלי ואחותי.

"אררר," אני נוהם.

"עד כדי כך טוב?" הוא שואל בצחוק. "אתה לא חושב שאולי אתה קשוח מדי איתה? שש דקות איחור? ברצינות?"

"יכול להיות שהגזמתי. קורות החיים שלה מרשימים." אני מודה ומביט באייבי, שבדיוק לוקחת מקל אימון מקיר הציוד ומחליטה על דעת עצמה להיכנס לזירה.

נאש ואני מביטים זה בזה וממהרים ללכת בעקבותיה כשהיא פותחת את השער בתנופה ומוודאת שהכניסה בטוחה.

"אכפת לך אם אני אנסה?" היא שואלת את דאסטי בביטחון.

דאסטי מסתכל עליה במבט של ״מי זאת לעזאזל?״ ואז מחייך חיוך רחב. ״לכי על זה, הוא עקשן לא קטן. לא נותן לי להפגין שום סוג של דומיננטיות עליו."

היא מהנהנת ונעמדת בזירה מול הסוס הסורר.

"שמעתם פעם על שיטת פּארֶלי?" היא שואלת אותנו.

"לא יצא לי." אני מביט בה כשהיא לוקחת את חבל ההובלה מידיו של דאסטי. היא בן אדם אחר עכשיו לעומת הבחורה העצבנית שהיתה אצלי במשרד. האישה שעומדת כאן עכשיו רגועה, מאופקת, ומרגישה לגמרי בבית ליד הסייח חסר המנוחה. היא מחליקה בידה על אפו ולוחשת לו משהו שאף אחד מאיתנו לא יכול לשמוע.

"זאת גישה שטוענת שאפשר להגיע לשליטה על סוסים בצורה טבעית, דרך תקשורת, הבנה ופסיכולוגיה, ולא דרך טכניקה, פחד ואיומים.״

היא לוקחת את מקל האימון ומניחה בעדינות את החוט התלוי בקצהו על גב הסוס, ואז מחליקה אותו ממנו ברכות. הסוס נבהל, אבל במקום שהיא תהדק את החבל, היא פשוט מרימה אליו יד בהרגעה ואז נותנת לו יותר מרחב.

"זאת לא הדרך שאנחנו עושים את זה פה," אני אומר לה כשאני נשען על הגדר וצופה בה, כי פאק, להסתכל על אייבי עם הסוס זה כמעט מהפנט.

"למה אתם עובדים בשיטה הישנה?" היא שואלת.

ואני עונה לה די בעליבות, "כי ככה עשו את זה תמיד."

אייבי ממשיכה לנוע, מתמרנת בין להעביר את החוט על גב הסייח ובין לסובב אותו במעגלים על האדמה כמו לאסו. בכל פעם שהסייח נבהל, היא לוחשת לו משהו ואז מרגיעה אותו כשהיא מחזירה את החוט אל מרכז הגוף שלו. ופאק, אחרי עשר דקות רצופות של הדבר הזה, הוא מצליח לשמור על קשר עין איתה ולזוז יחד איתה במשך שלושים שניות רצופות, מסתובב איתה במעגל ברוגע כשהיא מובילה אותו.

"תראה, בשיטה שאני למדתי, המטרה היא ליצור שותפות אמיתית עם הסוס שלך. כדי לעשות את זה, אתה צריך לזכות באמון שלו ולעזור לו להרגיש בטוח. ואי־אפשר לעשות את זה עם שיטות האילוף הישנות והמסורתיות. מה שהסוסים מחפשים זה ביטחון ותחושת מוּגנוּת. ואם הם לא ימצאו את זה איתנו, הם לעולם לא יסמכו עלינו. הם לעולם לא יהפכו לפרטנרים אמיתיים וישתפו פעולה מרצון."

"נשמע לי כמו איזה בולשיט ניו־אייג'י," אני יורה בלי לחשוב, ונאש מיד נועץ לי מרפק בצלעות. ברור לגמרי שהשיטה שלה עובדת. אני פשוט לא אוהב לטעות או לאבד שליטה. ושני הדברים האלו קורים לי ממש עכשיו.

אייבי ממשיכה להוביל את הסוס מסביב לזירה עוד כמה פעמים לפי השיטה שלה, וכשהיא מרגישה שזה מספיק, היא משחררת את חבל ההובלה ונותנת לו ללכת חופשי. היא ניגשת אלי, נועצת את מקל האימון בחזה שלי, מסתכלת עלי עם העיניים הכחולות שלה ואומרת, "היי, אתה הבוס פה, אני רק אומרת לך מה עבד בשבילי, זה הכול. בדיוק כמו עם אנשים, אתה צריך לבנות כבוד ולא פשוט לצפות לקבל אותו. תודה על ההזדמנות, אני אשמח לעזור לחווה של המשפחה שלך בזמן שסם לא נמצאת.״ היא חולפת ביני ובין נאש ומביטה בי מעבר לכתפה. "זאת אומרת, אם לא תניח מראש שאני לא מתאימה לתפקיד." היא מחייכת כשהיא אומרת את זה.

נאש מתקרב אלי ולוחש, "פאק, סמל. נראה לי שסוף־סוף מצאת מישהי ששווה לך.״

אני משלב את הידיים על החזה ומביט בה כשהיא מתרחקת, יודע מצוין שלא רק שהיא הולכת לעשות לי צרות, אלא פאק, היא פחות או יותר קיבלה את עצמה לעבודה הרגע.

פרק 1

וֵייד

אוקטובר

"לפני שהמוח שלי מוכן, הגוף שלי כבר שם. צ'ייס תופס אותי בעורף, אוחז לי בשיער כשהפה שלו טורף את שלי.״

"אלוהים, את עושה עוד משהו חוץ מזה?" אני נוהם בזמן שאני מנסה להנמיך את הווליום במערכת הסטריאו שהיא לא שלי, בטנדר שהוא לא שלי.

"אני רוצה אותו על הברכיים. אני רוצה שהוא יטבע בתוך ה —"

"צריך עזרה, בוס?" אייבי מצחקקת לידי כשאני סוף־סוף מוצא את הכפתור הנכון ומנמיך את ספר האודיו שלה, לפני שהקריינית תתאר לנו את הסצנה כל הדרך חזרה לחווה.

"אני מסתדר," אני נוהם ומושך שתי גומיות בד רכות מידית ההילוכים, כדי שאוכל להעביר את הסילברדו של אייבי לרוורס.

לא מפתיע שאני צריך להילחם בדברים המזדיינים האלה כדי לעשות משהו פשוט כמו לנהוג. בשבועות המעטים שאייבי עובדת אצלי, אני די בטוח שהיא השאירה גומייה כזאת בכל חור אפשרי בחווה. זה התחיל ביום הראשון, כשהיא השאירה אחת על השולחן שלי ואחר כך חזרה לחפש אותה, ואז למדתי שלגומיות בד מהסוג הרך והנפוח הזה יש שֵם — סקראנצ'י — ושאייבי אוגרת אותן. כל אחת בצבע אחר, בדוגמה אחרת, כאילו בכל רגע היא עלולה להזדקק לעוד שלושים ושתיים כאלה בבת אחת. יש לה מגדל שלם שלהן על השולחן, בכל צבעי הקשת, נראות זוהרות ושמחות בכל רגע נתון של היום — בדיוק כמוה.

למעשה, כל דבר שקשור לאישה הזאת הוא נשי ושטוף שמש, כולל הטנדר שלה, שאיכשהו היא גרמה לי לנהוג בו הערב. עץ ריח בניחוח פינה קולדה תלוי מהמראה, ומחזיקי הכוסות מלאים להתפקע בקרמים ושפתונים. זה פאקינג סלון יופי על גלגלים.

שפתיה הצבועות באדום עז של אייבי מתעקלות בחיוך שובב נוכח הבוז הגלוי שלי לבחירת הספרים שלה.

"אם אתה נוהג בטנדר של בחורה, אתה צריך להתמודד עם ההשלכות," היא צוחקת. "אתה יודע שאני אוהבת את הספרים שלי.״ עיניה הגדולות בצורת שקד נוצצות בשובבות כשהיא מהדקת את הז'קט שלי מעל שמלת הערב האדומה שלה. נתתי לה אותו ברגע שהיא אמרה שקר לה, והשוטר החלקלק ההוא, חבר של קול, עמד להציע לה את שלו. אני זה שמסיע אותה הביתה. זה רק הגיוני שהיא תלבש את הז'קט שלי.

"זאת סתם עוד דרך שלי לעצבן אותך, בוס... אתה יודע שאני עושה את זה בכוונה, נכון?" היא צוחקת כשאני מניד בראשי לעברה.

אין לי ספק שהיא באמת עושה את זה בכוונה. היא מצליחה להוציא אותי מאיזון ולבחון את מנטרת ה״תמיד בשליטה, תמיד עם תוכנית״ שלי מהיום הראשון שפגשתי אותה.

אבל אין ספק שהיא היתה הבחירה הטובה ביותר לתפקיד מאמנת הסוסים הראשית הזמנית שלנו. אני מודה, היא הרשימה אותי בריאיון, והמדריך שלה מאגודת הקוורטר והתורוברד לא הפסיק לדבר בשבחהּ כשהתקשרתי אליו לקבל המלצה.

אחרי כמה שבועות של עבודה יומיומית בצמוד אליה, אני יכול להבין למה הוא התלהב ממנה כל כך. אייבי מבריקה ויש לה כישרון מיוחד, שמעולם לא ראיתי קודם, להרגיע את הסוסים ולהתחבר אליהם. היא אף פעם לא מאבדת את הסבלנות עם אף אחד מהם, לא עם הסייחים הכי פרועים ולא עם הסוסים הזקנים והסופר אִטיים.

אבל פאק, היא נכנסת לי מתחת לעור. וזאת לא אשמתה, זאת אשמתי, כי קשה לי להתעלם מזה שהיא לא רק מהממת, אלא שככל שאני מכיר אותה יותר, אני מבין שהיא לגמרי לא מודעת למראה שלה ולקסם החצוף והמפתה שלה.

מה שאומר שהיא בכלל לא מייחסת חשיבות לכך שכל אחד מהעובדים שלי יוצא מגדרו כדי לקום מוקדם ולהביא לה קפה בבוקר, או שהם מציעים לה לעשות במקומה חלק ממטלות הבוקר שלה. המניאקים האלו לא הגיעו מוקדם לעבודה יום אחד בחיים שלהם, ופתאום הם באורווה עוד לפני שהתרנגולים קמים, ועוד נהנים מזה בטירוף?

אייבי מתלהבת מזה שכולם ״כל כך נחמדים״, כמו שכבר אמרה בכמה הזדמנויות, מה שגורם לי להאמין שאף על פי שהיא מציגה את עצמה כמאוד מנוסה, יש בה מידה לא קטנה של תמימות כשזה נוגע למין השני.

זה מציב אותי בעמדה שבה אני גם כל הזמן משגיח עליה וגם צריך להתאפס על עצמי כדי לא להיתפס בוהה בה יותר מדי. אני איכשהו מצליח להחזיק את עצמי, אבל עברו רק כמה שבועות, ואני די בטוח שזה כבר גרם לי להזדקן בעשר שנים.

אני מצדיע לאחי הקטן קוֹל דרך חלון הרכב, כשאני יוצא מהחניה של הפאב המקומי שלנו. הוא עומד בכניסה של מועדון הסוס והחבית ומביט בי מתרחק משם, מחייך כמו אידיוט כשהוא רואה אותי נוהג בטנדר של אייבי.

אני הנהג שלה רק בגלל שאחותי סיסי וחבורת הבנות שלה אימצו את אייבי כאחת משלהן הערב. הן הזמינו אותה לחגוג את האירוסין הטריים של סיסי בסגנון חבורת ה״לא־מלאכיות״ שלהן, שזה בעצם אומר לשתות הרבה יותר מדי ולרקוד כל הלילה על הרחבה בפאב. אז הנה אני, נוסע משם עם מדבקת פגוש שעליה כתוב ״קאוגירלז רק רוצות לעשות חיים״.

אני מביט בה ורואה את החיוך הממזרי שלה, ומבין שהיא בטוחה שפורנו־הספרים שלה הביך אותי.

"אני מצטערת שגרמתי לך להסמיק מהרומן הרומנטי שלי." היא מזמזמת לעצמה בזמן שהיא משחררת את השיער שלה מהגומייה, ובקולה לא נשמע ולו שמץ של צער. אני מביט בה בזווית העין כששערה גולש בגלים סביב כתפיה.

"צריך יותר מקצת סמאט כדי לגרום לי להסמיק," אני עונה במתקפה.

אייבי עושה פרצוף נעלב.

"זה ספר רומנטיקה לוהט, לא סתם סמאט, והחלק הטוב בדיוק התחיל כשהגעתי לבר. ממש חיכיתי להמשיך אותו בדרך הביתה. לא ציפיתי שאתה תסיע אותי." היא מצחקקת, בלי שמץ של מבוכה בקולה.

קשה לי לפספס את העובדה שהיא לא רק קוראת את זה בכל הזדמנות שיש לה, אלא גם מסתובבת בעיר ומקשיבה לפורנו מוקלט בלי למצמץ. והיא אפילו גאה בזה. אני לגמרי בעד שאישה תהיה בטוחה בעצמה ותיהנה מסקס ומכל מה שיש לו להציע, אבל כרגיל, אני האויב הכי גדול של עצמי, אז אני נוחר בבוז מהמילה שהיא השתמשה בה — רומנטיקה — ועושה את זה בקול רם מספיק כדי שהיא תיתן לי מכה קטנה.

היא צוחקת צחוק שחצני של יותר מדי צ'ייסרים ממסיבת נאש־וסיסי־התארסו־אז־בואו־נשתה־כל־הלילה.

"טוב, לא כולנו יכולים להיות מתחסדים ממורמרים כמוךָ, אז תסלח לי שאני נהנית מסיפור אהבה טוב."

בשלב הזה אני מעדיף פשוט לשתוק. אני הדבר הכי רחוק ממתחסד שהיא אי־פעם תפגוש. למעשה, אני מאמין גדול בזה שבכל מה שקשור לסקס, לא צריכים להיות גבולות. להתאפק זה בזבוז מוחלט בתחום היחיד שבו מותר לך להשתחרר — בריחה אמיתית.

אז... ממורמר? בטח. מתחסד? אין סיכוי.

"אה, אל תתחמק עכשיו, אל תחשוב אפילו להישאר בשקט. יש פה מוחות סקרנים שרוצים לדעת מה גורם לך לפלוט עלי את כל הרעשים השיפוטיים האלה. יש לך משהו להגיד על הבחירות הספרותיות שלי?" אייבי שואלת בהתרסה ואז מוסיפה, "החתול אכל לך את הלשון?"

אני משפשף את הפנים שלי עם ידי הפנויה. אני עדיין לא לגמרי רגיל לחוצפנית הקטנה והיהירה הזאת ולדרך שבה היא מצליחה להיכנס לי מתחת לעור.

"נו, קדימה. תשפוך," היא אומרת ומרימה גבה אחת לעברי. אני מסתובב אליה לשבריר שנייה בזמן שאני נוהג.

"לעלילה של הספר הזה אין שום פאקינג קשר לאהבה או לרומנטיקה," אני אומר בפנים חתומות ומצביע על הדשבורד.

"ברור שיש קשר," אייבי מעמידה פני המומה כשהיא מתעקשת בטון מתגונן, ואז אומרת, "כלומר, שניהם אוהבים אותה, כל אחד בדרך שלו.״

שניהם? אלוהים ישמור.

"טוב, אני זורם. בואי נתחיל עם זה. איך קוראים לספר?" אני שואל כשאנחנו עוברים על פני השלט של לורל קריק וממשיכים לנסוע בכביש הכפרי החשוך.

"איך קוראים לו?" היא חוזרת על השאלה שלי ונושכת את השפה התחתונה והעסיסית שלה.

"נכון מאוד. הרומן הלוהט הזה שאת כל כך נחושה להגן עליו — איך קוראים לו?" אני מסתכל עליה וסופר את השניות שבהן היא שותקת. "מה הבעיה?" אני שואל. "השם הפורנוגרפי של הספר אכל לך את הלשון?"

אייבי מתכווצת. "לא... פשוט... זאת שאלה לא הוגנת, כי הכותרת לא נשמעת רומנטית.״

עכשיו אני לגמרי בעניין.

היא משפילה את מבטה ובודקת בעיון את הציפורניים שלה, ועוד בחושך, כאילו הן ממש זקוקות לתשומת הלב שלה כרגע.

"מה השם, צרות?" אני חוזר על השאלה.

אייבי נאנחת ובוהה החוצה מהחלון. "אדוני החטא המטונפים," היא לוחשת.

אני מהנהן. "טעות שלי. נשמע מאוד רומנטי."

אייבי נושפת אבל לא אומרת מילה נוספת, ומשאירה את מבטה קבוע מחוץ לחלון.

הוכחתי את הטענה שלי, תודה רבה.

אני מרפה מהנושא ומפעיל את הרדיו. קולטר וול שר לנו בזמן הנסיעה. אני מתמסר למוזיקה, אבל השקט מחזיק מעמד בערך שלוש דקות, כי האישה הזאת פשוט חייבת לפטפט כל הזמן בטון עליז ושמח.

"איזו מסיבה יפה לזוג הכי מתוק בעולם. אני יודעת שאני פה רק מעט זמן, אבל אני ממש אוהבת את המשפחה שלך. כולם כל כך נחמדים.״

"כן, הם ממש נהדרים," אני אומר, נשמע הרבה יותר ממורמר ממה שהתכוונתי, ואז מוסיף, "לא חשבתי שאי־פעם אראה את נאש מתמסד.״

נאש הוא החבר הכי טוב שלי כבר עשרים שנה, ובקרוב יהיה גם גיסי באופן רשמי. זה היה מפתיע, בלשון המעטה, כשגיליתי שהוא וסיסי נפגשו בסתר כל הקיץ. אבל אחרי שהיתה לי הזדמנות להירגע ולהבין מה הכוונות שלו, לא היה לי ספק שהם מושלמים ביחד. גם אם כל הנשיקות והחזקות הידיים הבלתי פוסקות שלהם עושות לי חשק להקיא את הארוחה האחרונה שלי, אני שמח שנאש ואחותי הקטנה מאושרים ביחד, ואולי הם באמת ישברו את קללת אשבי שתמיד רדפה אחרי שלושתנו בכל מה שקשור למערכות יחסים.

"יש לי רק שאלה אחת, ותעצור אותי אם זה אישי מדי," אייבי שואלת.

פאק.

"אני לא אוהב אישי," אני עונה בנהמה.

"ברצינות?" היא עונה בעוקצנות. "אני מבטיחה שזה לא יכאב. אני פשוט סקרנית.״ היא מפרשת את השתיקה שלי כהסכמה וממשיכה, "אני פשוט לא מבינה, מה באמת הסיפור עם המשפחה שלך?״

אני ממצמץ לעברה, לא לגמרי מבין את השאלה.

"זאת אומרת, כולם כל כך נחמדים ומכניסי אורחים, והם נראים כמו אנשים די שמחים, אז אתה כאילו, מאומץ? או שגדלת בבית אחר? אתה האח האבוד שעדיין שומר טינה?"

*המשך הפרק זמין בספר המלא*